A Horse! A Horse! My Kingdom For A Virtual Horse!

Thomas McDonald does not like the free-to-play monetization model for computer games; one of his objections is the ability of the producers to take advantage of the consumer once he finds himself in a virtual tight spot:

Thomas McDonald

Game Theory

A $5,000 ‘Free Lunch’

Epic’s Tim Sweeney says it’s the next big thing. After Crysis 3, Crytek is focusing on it exclusively. John Riccitiello and Peter Moore [EA], Yves Guillemot [Ubisoft] and American McGee are saying it has a bright future. The verdict is in, and “free-to-play” is the new black.

When Peter Moore gets excited about something, it’s time to make sure you have a good hold on your wallet, because it’s about to get picked. You want to know what has John Riccitiello pumped? The realization that some gamers are paying $5,000 a month to pay the “free” FIFA Ultimate Team.

What the money men are looking at is something called ARPU, which is “average revenue per user,” and it’s much, much higher for freemium games. You ever look in the App Store for the most profitable iOS games? Ever notice something? They’re all “free.”

Gamers are paying more, on average, to play for free than they do for $60 SKUs. This is because the costs tend to be hidden and the expenses creep up on you. A buck here, five bucks there; a little horse armor here, a new character set there: Each microtransaction feels fairly small, and thus lowers the consumer’s natural psychological resistance to spending large amounts of money. But each of those transactions adds up very quickly. People pay more per user on freemium than they do on premium because they’re being manipulated.

Gamers get committed, and then rather than reaching a single tipping point and investing once in a game, they make repeated, impulsive choices to repeatedly invest smaller amounts, often losing track of just how much they’ve spent. As Riccitiello observed to shareholders, “When you are six hours into playing Battlefield and you run out of ammo in your clip and we ask you for a dollar to reload, you’re really not that price sensitive at that point in time.”

Just stand back and soak in the crass manipulation of that statement, and then tell me with a straight face that F2P is good for gamers.1

This is a virtual version of the classic scenario discussed by רבי יהודה בן בתירא:

ר’ יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש:2

This ruling appears in the context of certain other exceptions to the halachah of אונאה:

מתני’ אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות …

רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן יש להן אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה

רבי יהודה אומר אף המוכר ס”ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא את אלו:3

תניא רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה אין לה אונאה לפי שאין קץ לדמיה בהמה ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן אמרו לו והלא הכל אדם רוצה לזווגן ורבי יהודה הני חשיבי ליה והני לא חשיבי ליה ועד כמה אמר אמימר עד כדי דמיהם תניא ר’ יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש:4

Remach is uncertain of the normativeness of the position of רבי יהודה בן בתירא:

תניא ר’ יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וכו’

איכא מאן דפסק כר’ יהודה דאמר אין להם אונאה ללוקח

ורבינו האיי פסק דכל הני אית להו אונאה

מיהו נראה לומר דסייף וחטיטום וסוס במלחמה לית דינא ולא דיינא דלית להו אונאה כר’ יהודה בן בתירא דליכא מאן דפליג עליה בברייתא

ומצינן למימר לאידך גיסא דאפילו במלחמה יש להם אונאה הא לא דמיא אלא למי שהגיע לעבור בנהר ולא רצו לעוברו בפחות מדינר ופסק עמהם בדינר והעבירוהו דאמר אין להם אלא שכרן הראוי להן. וצ”ע. הרמ”ך:5

But while many Rishonim, as well as Maran, definitively side with the חכמים against רבי יהודה of the Mishnah with regard to Torah scrolls, animals and jewels, none of them (aside from Remach) take a clear position on the ruling of רבי יהודה בן בתירא:

Rav Hai Gaon

ואלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות … רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו …

ותדע דכל כמה שיש בעולם יש בהן דין אונאה לבר מאלו הממכרים שהזכרנו כאן כגון הקרקעות והעבדים והשטרות ומכירת שטרות וההקדשות וכמו שאפרש בהלכות הקדש בשער שתראה לקמן שהפרדתי לו.6

Rif

איכא מאן דאמר מדחזינן סוגיא דשמעתא לפרושי טעמיה דר’ יהודה שמעינן מינה דהלכתא כוותיה

והא נמי דרבי יהודה בן בתירא ברבי יהודה דמתניתין שייכא דאזיל בתר אומדנא

ורבינו האי גאון זצ”ל לא קא פסק הכי בספר מקח וממכר אלא פסק דכל זביני אית בהו אונאה בר מאלין דמתני’ העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות:7

Rambam

אלו דברים שאין להם הונייה. הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות. אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהן הונייה. שנאמר או קנה מיד עמיתך. דבר הנקנה מיד ליד. יצאו הקרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. ויצאו שטרות שאין גופן קנוי אלא לראיה שבהן. עמיתך ולא הקדש:8

הבהמה. והמרגלית. והסייף. וספר תורה הרי הן כשאר מטלטלין ויש בהן הונייה. אין לך דבר שאין בו הונייה חוץ מארבעה דברים שמנו חכמים. והוא שיהיה מוכר [או] קונה בנכסי עצמו כמו שביארנו:9

Magid Mishneh

הבהמה והמרגלית וכו’. דברים אלו מחלוקת במשנה (דף נ”ו) ובריי’ (דף נ”ח:) פ’ הזהב ופסק כרבנן דמתני’ וכן דעת ההלכות:10

Tur

ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות בין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות:11

Maran

בכל מטלטלים שייך אונאה אפילו בספרים ואפילו באבנים טובות ומרגליות12

עיין פרישה שם כתבתי דהוצרכו הפוסקים לפרוט הני לאפוקי מר’ יודא דאמר אין אונאה לספר תורה ובהמה ומרגליות …13

It is tempting to suggest that Rambam’s inclusion of סייף in the list of items that “are like other personal property”, a list that מגיד משנה explains comprises Talmudically disputed items, is a reference to, and rejection of, the position of רבי יהודה בן בתירא, but if so, Rambam’s failure to mention the crucial context of battle is puzzling, as is Maran’s preference for the language of Tur over that of Rambam, in light of his general partiality, particularly in חושן משפט, to the codification and phrasing of the latter.

  1. Maximum PC, Oct. 2012 p. 10. []
  2. בבא מציעא נח: – קשר []
  3. שם נו.-: – קשר []
  4. שם נח:‏ []
  5. שיטה מקובצת שם ד”ה תניא ר’ יהודה בן בתירא אומר – קשר []
  6. ספר המקח והממכר לרבינו האי גאון (ווין תק”ס) שער ל”ה אות ט”ו עמוד ע. – קשר []
  7. רי”ף, לב: בדפי הרי”ף – קשר, הובא ברא”ש שם פרק ד’ סימן כ”א – קשר []
  8. משנה תורה מכירה יג:ח – קשר []
  9. שם הלכה יג – קשר []
  10. מגיד משנה שם – קשר []
  11. טור חושן משפט סימן רכ”ז אות י”ד – קשר, ועיין פרישה שם []
  12. שלחן ערוך שם סעיף ט”ו []
  13. סמ”ע שם ס”ק כ”ה []

If You Don’t Want It, Give It Back.

Rif (and Rav Hai Gaon):

והיכא דזבין אינש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבני אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכי הא הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר ולקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה והכי כתב רבינו האי גאון זצ”ל1

Rambam:

וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח. מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר:2

Magid Mishneh:

ודין המום שאין לו זמן נתבאר בהלכות בפרק הזהב …

ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר:3

Rav Hai Gaon, Rif and Rambam rule that a buyer’s right to return a defective item does not expire; he may do so whenever he discovers the defect, as long as he has not continued to use the item after discovering the problem. Two closely related questions present themselves:

  • Does this hold even where the buyer does not immediately, upon discovery of the defect, report it to the seller and return the item?
  • Can these authorities agree with the anonymous opinion cited in Magid Mishneh that a buyer who could have inspected the item and discovered the defect at the time of purchase, and declined to do so, forfeits the right to subsequently reverse the sale?

As we shall see, both these questions are the subject of considerable debate among the Aharonim.

Regarding the first question, Rabbi Yitzchok Rosedale declares that a buyer who delays informing the seller of a defect he has discovered does indeed forfeit the right to reverse the sale:

The Shulchan Aruch states that if one purchases an item and later realizes that it has a mum – a defect – he may return the item even after many years. However, there are a few important conditions that must be met in order to be able to return this item: …

2. Express Dissatisfaction: Once the consumer realizes that the item has a defect, he must express this dissatisfaction to the seller to let him know he would like to nullify the sale. If the consumer recognizes the defect but waits beyond a reasonable amount of time to let the seller know, this lack of action indicates that the buyer is mochel – forgives his rights to return the item.

מדברי הרמב”ם [הנ”ל] משמע דעד שמשתמש במקח לא חשיב מחילה. אבל הרדב”ז (סי’ קל”ו – ח”ד סי’ אלף ר”ו) מביא בשם רב האי גאון דהיכא דהוי הדין עם שמעון צריך לישבע שמעון שלא הרגיש במום זה עד עתה, עכ”ל. ודייק המחנה אפרים (הל’ אונאה סע’ ד’) דמיד כשמרגיש הלוקח במום שצריך להחזירו, ואם אינו מחזירו מיד נחשב ההמתנה למחילה ושוב אינו יכול לטעון מקח טעות. וכן משמע ברי”ף בב”מ (דף נ) שכתב וז”ל והיכא דזבין איניש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דלזבניה, אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכי הא, הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה. אבל גבי מומין מקח טעות הוא, וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה, והכי כתב רבינו האי גאון זצ”ל, עכ”ל. ומלשון “וכל אימת דמיגלי ליה וכו’” משמע דצריך להחזירו מיד, דאם לא עשה כן נחשב מחילה.4

It is indeed true that Mahane Efraim, after initially acknowledging that Rambam implies that a buyer may always return a defective item, even after a delay of “many days” from his notice of the defect, as long as he has not continued to use it, ultimately seems to conclude, based on an inference from Radvaz, that if the buyer delays informing the seller after noticing the defect, he forfeits the right to reverse the sale. But as we have alluded earlier, Mahane Efraim is far from the only one to consider the matter.

Some of the earliest, most intricate and most important analysis of our topic is by Rav Yom-Tov (Maharit) Zahalon, who discusses both our questions. He begins by arguing at length that Rambam’s language implies that a buyer may always return a defective item (as long as he has not continued to use it after discovering the defect), even if he could have discovered the defect at the time of purchase, and even if he delays reporting the problem to the seller after discovering it:

[כתב] הרמ”בם [כנ”ל] … וכתב הרב המגיד [כנ”ל] … והרמ”בם לא סברי כההיא יש מי שכתב אלא אפילו יכולין לראותו ולהבחינו חוזר כל זמן שנגלה לו המום וזה פשוט ומבואר מכמה טעמי

חדא מדתלי טעמא במקח טעות וכיון דהוי מקח טעות לא נתנו בו שיעור

ותו דאי סבר דאם יכול להבחינו ולא הבחינו אינו חוזר אם כן היינו דין אונאה דאם יכול להראותה לתגר ולא הראהו אינו חוזר ואם אין יכול להראותה כגון שאין תגר בקי בעיר חוזר כל זמן שיבא הבקי ואם כן הכא בנידון דידן במום הוי הכי דאם יכול להבחינו לאלתר אינו חוזר ואם אינו יכול להבחינו לאלתר חוזר כשיבחין ואם כן מאי איכא בין מום לאונאה שכתב הרי”ף דלא אמור רבנן בכדי שיראנו לתגר אלא לאונאה אבל במומא כל אימת דמתגלי ליה מיהדר ליה למאריה דהוי מקח טעות עכ”ל הרי משמע דיש הפרש בין מום לאונאה ואם כדברי היש אומרים לא יש הפרש ביניהם כלל אלא ודאי לדברי הרי”ף ז”ל אפילו יכול להבחין לאלתר ולא הבחינו חוזר לעולם משום דמקח טעות הוא ולא קנה אלא חוזר לעולם.

וגדולה מזו דאפילו ידע במום אחר שקנאו ולא הזהירו לא מחל ולא מיבעיא אם היה יכול להבחין ולא הבחין אלא אפילו הבחין וידע לא מחל ויכול להחזיר אפילו לאחר זמן כל שלא נשתמש תדע ממה שכתב הרמ”בם

הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל אם נשתמש מחל עכ”ל

הרי נראה ברור מדבריו דאפילו אם יכול להבחינו ולא הבחינו מדתלי טעמא במקח טעות ואמר אפילו לאחר כמה שנים משמע כדפי’.

ועוד מדכתב והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל נשתמש אחר שידע המום מחל משמע דוקא אם נשתמש אחר שידע אבל אם לא נשתמש בו אפילו שהיה המקח בידו אחר שידע המום לא מחל דלא אמרינן מחל המום אלא כשנשתמש אחר שראה המום אבל אם לא נשתמש אפילו ראה המום לא אמרינן מחל וזה חדוש עצום הוא שאפילו ראה ממש המום ולא החזירו לאלתר חוזר לעולם כל עוד שלא נשתמש בו ולא מיבעיא אם היה יכול להבחינו ולא הבחינו שזה פשיטא שחוזר כשיבחין אלא אפילו ראה המום אחר שלקחו יכול להחזירו אחר כך כל עוד שלא נשתמש בו אחר שראה המום דלא אמרינן מחל במום אלא כשנשתמש בו כן נראה לעניות דעתי מדברי הרמ”בם דאם לא כן אלא תכף כשראה ולא החזירו אינו יכול לחזור אם כן לפלוג ולתני הרמ”בם ולימא הכי והוא שלא ידע המום אבל אם ידע המום ולא החזירו מחל אלא ודאי מדלא פליג הכי אלא אם נשתמש בו ולא החזירו משמע דאפילו אם ראה וידע כיון שלא נשתמש בו לא מחל ומכל שכן דלא סבר באותה סברא שכתב הרב המגיד דיש מי שכתב דאם יכול להבחינו ולראותו ולא ראהו מחל פשיטא דלא סבר הכי הרמ”בם דגדולה מזו סבר דאפילו ראה וידע כל שלא נשתמש בו לא מחל

אף על גב דיש להקשות לכאורה לזה דכתב הרמ”בם

וכן הלוקח וכו’ ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים

דמשמע מדקאמר שלא ידע בו הלוקח שאם ידע בו הלוקח שוב אינו יכול לחזור הא לאו מלתא היא דהתם דוקא שידע בו קודם שלקחו הילכך כיון שידע קודם ולקחו מורה שאינו מקפיד בו אבל כל שלא ידע בו קודם אף על פי שידע בו אחר כך לא מפני זה יקרא שמחל אלא שלמחר ולמחרתו יחזירנו אבל כשנשתמש בו ודאי מחל שאם לא מחל לא היה משתמש בו אבל ראיית המום אחר שקנאו אף על פי ששהא יום או יומיים אין בכך כלום כך נל”עד לדעת הרמ”בם ז”ל מכח הכרחיות עצומות.5

But after all that, Maharit Zahalon ultimately concludes, based on the language of Rif, that Rambam actually agrees that once the buyer has discovered the defect, he must return the item immediately, or else forfeit the right to do so, and he explains that Rambam’s condition of ‘utilization’ is really a stand-in for ‘notice’, the former generating a presumption of the latter (although he nevertheless still insists that Rambam remains irreconcilable with the opinion cited by Maggid Mishneh that the possibility of discerning the defect at the time of purchase is sufficient to deny the buyer the right to reverse the sale):

ובאמת דקשה לזה לישנא דאייתי הרב המגיד משם הרי”אף חולק על זה שכתב [כנ”ל] … הרי מוכח מדברי הרי”אף דכל אימת דמגלי מומא בעי לאהדורי מיד ולא כמו שנראה מדברי הרמ”בם דאפילו ראה כל עוד שלא נשתמש בו יכול להחזירו לאחר זמן …

[ועיין שם שהאריך לפלפל בכוונת דברי הרמב”ם, והעלה לדחוק בכוונתו וכדי ליישבם עם דברי הרי”ף רבו:] ודוחק לפרש לשון הרמ”בם שמה שכתב והוא שלא נשתמש אחר שראה המום שר”ל שלא נשתמש דאם נשתמש מסתמא ידע המום והוי השמוש אחר שידע המום משום דחזקה אין אדם שותה בכוס וכו’

זה אין לפרש דאם כן היה די שיאמר והוא שלא נשתמש במקח אבל אם נשתמש במקח חזקתו שראה ומחל. אבל מדכתב והוא שלא ישתמש במקח אחר שראה משמע דתרתי בעינן …

[ועיין שם שפלפל עוד, והעלה:] וצריך לדחוק ולפרש כדפרישית כדי שיהא דעתו מסכים לדעת רבו הרי”אף ז”ל.

אמנם מכל מקום נפקא לן דאף על גב דהיה יכול לבדוק ולהבחין ולא בדק ולא הבחין אין בכך כלום וכשיודע לו יכול לחזור דמקח טעות הוא ולעולם חוזר.

הא קמן דבמום הוי מקח טעות ולא אמרינן ביה דינא דכדי שיראנו כדאמרינן באונאה אלא הוי מקח טעות ולעולם חוזר כל שלא נשתמש בו.

Elsewhere:

כתב הרמ”בם זל”הה [כנ”ל] … וכתב הרב המגיד ז”ל [כנ”ל] … ובודאי שהר”יף והרמ”בם ז”להה חלוקים על סברא זו של יש אומרים מדכתב הרי”ף ז”להה [כנ”ל] … הרי דכתב בכדי שיראנו לתגר לא אמור רבנן אלא באונאה אבל במקח טעות לעולם חוזר משמע דאפילו היה יכול לראותו דאי מיירי דוקא באינו יכול לראותו ולהבחינו אם כן מאי איכא בין מום לאונאה הא גבי אונאה נמי אם אינו יכול להראותו חוזר עד שימצא תגר אלא ודאי אפילו היה יכול להבחינו לעולם חוזר ולזה תלה טעמא מפני שהוא מקח טעות כלומר שכיון שהוא מקח טעות לא שייך ביה שעור כדי שיראנו או לא יראנו כיון דהמקח הוא בטעות אין כאן מקח ולעולם חוזר וכן כתב הרמ”בם ז”ל שזה מקח טעות הוא וכו’ כלומר שכיון שהוא מקח טעות אין כאן מקח ולעולם חוזר אפילו היה יכול להבחינו ולהראותו. וזהו פשוט ולא היה צריך ביאור אלא שראיתי מי שמתעקש ולהוציא מלבו כתבתי ופשוט הוא

אלא שקשה בעיני דמדברי הרמ”בם ז”ל נראה דאפילו שהה זמן רב אחר שידע המום כיון שלא נשתמש בו אחר שידע המום יכול לחזור אפילו אחר כמה שנים שכן כתב ז”ל

וכן המוכר וכו’ ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזיר אפילו לאחר כמה שנים שזהו מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע המום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר עכ”ל

נראה מדבריו דאפילו שהה זמן רב אחר שראה המום כיון שלא נשתמש בו אחר שראה המום ולא קאמר והוא שלא שהא אחר שראה המום משמע דאף על גב דשהא אחר ראיה כיון שלא נשתמש בו יכול להחזירו

וקשה דלישנא דהרי”ף משמע איפכא … הרי משמע מדקאמר וכל אימת דמתגלי ליה מיהדר דבעי תכף כד מתגלי ליה לאהדוריה הא לאו הכי מחילה הוי

וכן משמע ממאי דקאמר ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר וכו’. הרי משמע מכאן שהכל תלוי בשעת ראיית המום שאם ראוהו ולא החזירו או היה יכול לראותו לסברת היש אומרים מחל. וצ”ע דהר”מבם שכתב ונמצא במקח מום מחזירו אפילו לאחר כמה שנים משמע אפילו אחר כמה שנים אחר ראיית המום כיון שלא נשתמש בו וצ”ע …

נמצא שעלה בידינו שמקח טעות לעולם חוזר אפילו היה יכול להבחינו ולראות מומו …6

Maharit Zahalon’s contemporary, Rav Haim Shabsi (Maharhash), takes precisely the opposite view; after some initial vacillation, he ultimately accepts the simple reading of the language of Rambam, that a defective item may always be returned, against the implication of Rif that if time passes after the discovery of the defect, the buyer is presumed to have waived his right of return:

אך נסתפקתי קצת בזה הענין, אי מאי דאמרן שחוזר לעולם היינו לאפוקי מדין אונאה ששיעורו בכדי שיראה לתגר ולומר שאפילו לא מצא הטעות עד זמן רב חוזר, אבל מכל מקום אחר שמצא הטעות ועבר זמן אחר כך ולא תבע איכא למימר דמחיל.

ויש מקום פורתא לדייק קצת, דהא גבי מקח שנמצא בו מום שישוה לדין זה בענין חזרה שחוזר לעולם כמו שהשום הרמב”ם וסמ”ג וכן כתב הרב המגיד [פרק ט”ו ממכירה הלכה ג’] שהם שוים בדין זה.

וכתב הרי”ף [כנ”ל] … נראה קצת דלא מיעט אלא כשעבר זמן עד דמגלה דכל אימת דמגלה הדר ליה למאריה, אבל אם עבר זמן אחר דמגלה וידע איכא למימר דמחיל.

והן אמת כי מה שנראה יותר בזה הוא שסתמא אמרו חוזר ואפילו לאחר כמה שנים משמע בכל גוונא, שהרי הרמב”ם וסמ”ג והטור [סימן רלב סעיף ד’] לא כתבו שום גוונא גבי מקח שנמצא בו מום שאינו יכול להחזיר אלא כשנשתמש בו אחר שידע וראה המום. וז”ל הרמב”ם … וכן בסמ”ג והטור, ואם איתא לא לישטמיט שום אחד מהם לומר שאפילו לא נשתמש אם עבר זמן אחר שראה המום שאינו יכול להחזיר.

[ועיין שם שהאריך לפלפל בדברי המגיד בהלכות מכירה והלכות אישות, ובדברי הכסף משנה בהלכות אישות, והעלה:] ואף על פי שאין דעתי הקלושה מכרעת נגד הקטנים כל שכן נגד גאון עולם, מכל מקום נראה לי הנכון … והכא גבי מקח כיון דסתמא אמרו דמקח טעות או מום חוזר לעולם אפילו עבר זמן אחר שמצא המום או הטעות יכול לטעון.7

Another who takes Rambam at face value, that a defective item may always be returned, even if the buyer delays after noticing the defect, is Mishneh Le’Melech, who uses this as a premise to argue that a fortiori would Rambam reject the anonymous opinion in Maggid Mishneh that a buyer who could have inspected the item but declined to do so forfeits his right to return it:

מה שכתב הרב המגיד ז”ל בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאינו חוזר …

שוב דקדקתי בדברי רבינו במה שכתב והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי איריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר.

ומעתה הדברים קל וחומר בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר.

ומעתה דברי הר”ב פני משה חלק ב’ סימן נ”ה שהביא עצות מרחוק ללמוד דרבינו חולק עם יש מי שכתב צ”ע:8

Curiously, Mahane Efraim’s own son, Rav Yehudah Navon, and his grandson and namesake, Rav Efraim Navon, also deal with an inference from the same aforementioned responsum of Radvaz that a buyer who delays suing the seller for the reversal of the sale is presumed to have waived his right to do so, and they explain why the inference is not really compelling – but they are discussing a different inference, and they do not seem to have noticed the one adduced by the family patriarch!

עוד כתב הרב הנזכר [הרדב”ז הנ”ל], תו כתב איכא טעמא אחרינא לקיים מקח זה שהרי הוליך שמעון הבגדים לחנותו ומראה אותם לקונים ומשפש[פ]ים בו ורואה שיש הגוון שלו, והיה זמן מרובה בין המכירה להעמדה בדין ובודאי מחל, ודמי ממש להא דכתב הר”מ ז”ל אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל.

ודבריו קשים, דמדברי רבינו נראה בפירוש שאפילו ראה ושהה כמה שנים כל שלא נשתמש במקח יכול לחזור בו, והתם בנדון שלו לא הזכיר שנשתמש.

ותירץ בני החכם ר’ אפרים נבון נר”ו דמשתמש מיקרי, שמפני זה נראה שהוא עשיר ובאים לו קונים ועל ידי זה קונים ממנו דברים אחרים.

ואפשר עוד דסבירא ליה (דשפשש) [דשפשף] הוי כנשתמש, עיין בפרק י”ו דין ו’ בלחם משנה.9

In any event, it appears that Rabbanim Yehudah and Efraim (the second) Navon also accept (at least as Rambam’s intention) the plain reading of Rambam that a buyer may always return a defective item to the seller, even if he does not do so immediately upon discovery of the defect.

  1. רי”ף בבא מציעא ל: בדפי הרי”ף []
  2. יד החזקה הלכות מכירה טו:ג – קשר []
  3. מגיד משנה שם []
  4. Rabbi Yitzchok Rosedale, A Defective Sheitel and the Chasunah is Tommorow!, in LakewoodLocal, June 16, 2011 – link. []
  5. שו”ת מהרי”ט צהלון סימן ק”ה עמוד צב:-צג. – קשר []
  6. שם סימן רכ”ה עמוד קעח. – קשר []
  7. שו”ת תורת חיים (זכרון אהרן: ירושלים תשס”ג) חלק א’ סימן כ”א ד”ה אך נסתפקתי קצת בזה הענין, עמוד מו.-מז. []
  8. משנה למלך קנין פרק ט”ו הלכה ג []
  9. קרית מלך רב (מכון משנת רב אהרן: תשס”ו) הלכות מכירה פרק ט”ו דין ג’ עמוד תשמה ד”ה עוד כתב הרב הנזכר []

Currency Trading and Ona’ah

For C.S.

Rabbi Meir Orlian writes:

silver sale

“Mazal Tov,” Sol said to his friend, Yisrael. “I
heard you had a boy recently!”

“Thank you,” said Yisrael. “The pidyon haben, redemption of the firstborn son, will
take place next week.”

“Mr. Kahn has five real silver coins with the proper weight of 3.4 ounces,” said Sol. “He offers to sell the coins, if you want, so that you can do the pidyon with real silver coins that you bought.”

“How much do they cost?” asked Yisrael?

“At my son’s pidyon haben three years ago, the value was about $50,” said Sol. “Silver went up, though.”

Yisrael arranged with Mr. Kahn to serve as the officiating kohen at the pidyon. “I’d like to buy the silver coins from you,” he added.

“Sure,” said Mr. Kahn. “They’re worth $100 now.”

On the day of the pidyon, Yisrael paid Mr. Kahn $100 for the coins. He then gave them to him for the pidyon haben ceremony.

“How much were the coins?” Sol asked afterwards.

“Mr. Kahn asked for $100,” Yisrael said.

“That’s all?” said Sol. “I saw yesterday that silver prices have rocketed over the past two years. The 3.4 ounces for pidyon haben are now worth $140.”

“You’re kidding,” said Yisrael with dismay. “That’s not good!”

“What’s the problem?” said Sol. “You saved yourself $40!”

“There is a concept of ona’ah, overcharging or underpaying,” answered Yisrael. “If the discrepancy between the price paid and the item’s value is more than 1/6, the sale is annulled. I underpaid by 30%, so the coins may not have been mine at all!”

“But Mr. Kahn only asked for $100,” said Sol. “You didn’t try to cheat him.”

“Yes, but he erroneously thought that was the value,” said Yisrael. “He wasn’t trying to give me a discount.”

“I don’t know,” said Sol with a shrug. “But I have Rabbi Tzedek’s phone number if you want to give him a call.”

“That would be great,” said Yisrael.

Sol gave Yisrael the number, and he called Rabbi Tzedek.

“I bought coins from Mr. Kahn for pidyon haben, but he greatly undervalued the coins,” he said. “Is this ona’ah? Is there a problem with the pidyon?”

“This is definitely a case of ona’ah, mispricing, and Mr. Kahn can annul the sale of the coins (C.M. 227: 4; see also Aruch Hashulchan 227:2),” said Rabbi Tzedek. “However, there is no problem with the pidyon haben.”

“Why not?” asked Yisrael.

“There is an important difference between a mistaken sale, where the wrong object was sold, and a mispriced sale, where there is ona’ah,” explained Rabbi Tzedek. “When the wrong object was sold, the sale is inherently null and void (233:1). However, in cases of ona’ah, the sale remains valid unless the aggrieved party annuls it due to the mistaken price. Therefore, since Mr. Kahn does not care to annul the sale of the silver coins, it remains valid. The coins were yours and your son is properly redeemed.”

“What if he should want to annul the sale later?” asked Yisrael.

“There is a time limit on ona’ah claims,” said Rabbi Tzedek. “Once the person had time to check the proper price and didn’t, he can no longer claim ona’ah. The seller’s right usually does not expire, since he does not hold the item to have it evaluated. However, the value of silver is readily available, without need to show the coins, so his rights would also expire (227:7-8).”1

At first blush, Rabbi Tzedek’s analysis appears correct, for Halachah does explicitly apply the category of Ona’ah (and presumably, therefore, the limitation of כדי שיראה לתגר) to currency trades:

יש אונאה במטבעות עד שתות

כיצד הרי שהיה דינר זהב בכ”ד דינר כסף וצרפה בעשרים דינר או בכ”ח הרי זה מחזיר האונאה היה יתר על זה בטל הצירוף פחות מכאן מחילה

וכן אם היה הסלע חסר שתות והיו מוציאים הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר האונאה שאם היו מוציאים במשקל אפילו בכל שהוא חוזר:

הגה ויש אומרים דשיעור אונאה במטבע אחד מי”ב ופחות מזה הוי מחילה יתר על זה בטל מקח:2

But the matter is not quite so simple, as Nesivos seems to assume that a mistake about the exchange rate would actually fall under the rubric of טעות שבמידה ובמנין, and he therefore reinterprets this Halachah accordingly:

נראה דצרפה היינו שלפעמים מטבע א’ חשובה מחבירו ושוה יותר מקצבת המלך אצל השולחני דיש לומר כיון דלפעמים משתכר החנווני חילוף ממטבע למטבע והוי אונאה

אבל אם לא ידע שיעור קצבת המלך של מטבע זו כגון שהמלך קצב המטבע של דינר זהב בכ”ד דינרין והוא היה ממדינה אחרת וסבר שקצבת המלך לא היה רק בכ”א וצירפה בכך הוי כטעות שבמדה ומנין דאפילו בפחות מכדי אונאה חוזר.3

But perhaps Nesivos does not really contradict R. Tzedek’s ruling, since the case that he considers טעות שבמדה ומנין is where a party erred about the governmentally fixed exchange rate; perhaps an error involving a floating, market-set exchange rate would actually be considered אונאה. Indeed, we might argue that that a floating, market-set currency exchange rate is really no different than a market-established price for general goods. After all, the fundamental concept behind אונאה is that of an item’s שער, which Hazal seem to take for granted is a well-defined rate.4

Aruch Ha’Shulhan, however, indeed maintains that the one-sixth rule (and presumably, therefore, the כדי שיראה לתגר limitation) does not apply in the presence of a standard, universal price, based on a fundamental analysis of Rosh of the conceptual basis for the one-sixth rule:

ויראה דכל שאר דברים אפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה כיון שיודע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל (המוכר). אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש. חוץ ממטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנה מידו ביפה ואין בו הפסד כלל.

או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל וצ”ע. וירא שמים יצא ידי כולם:5

אמרו רז”ל [בבא מציעא נ:] דיש ג’ מחלוקת בדיני אונאה, פחות משתות, ושתות, ויתר משתות. פחות משתות הוי מחילה, לפי שכן הוא דרך מקח וממכר, שאין הלוקח והמוכר יכולין לצמצם דמי המקח בצמצום, ודרך העולם למחול עד שתות [טור (סעיף ה’)].

ונראה לי שזה אינו אלא בסחורות שאין להן קביעות מקח בצמצום, אבל מה שכל בעלי החנויות מוכרין בשוה כמו קמח ולחם ומלח וכיוצא בהם, אף פחות משתות לא הוי מחילה וצריך להחזיר האונאה, ועיין מ”ש בסעיף ז’, וכן משמע בגמרא [בבא בתרא צה:] דאמר שם פחות משתות לא ידיע וכו’, משמע דדבר הידוע לא הוי מחילה:6

מדברי הרא”ש ז”ל יש ללמוד דאונאת שתות אינה אלא בסחורה שאין כולם מוכרין בשוה בצמצום כמ”ש בסעיף ב’, מדתלי בשומת השמאין, וגם מטעם שלפעמים המקח ערב עליו, וזה אינו שייך בדבר המצוי הרבה וכולם מוכרין בשוה בצמצום (במקח) [כקמח] ולחם ומלח וכה”ג, …

עוד נראה לי דבר אחד מדבריו לקולא, במיני סחורות שאין כל בעלי חנויות מוכרין אותם בשוה, שיש משתכר הרבה בסחורה זו ויש שמסתפק במועט, אין שייך כלל אונאה למי שמשתכר הרבה, כיון שדרך המסחר כן הוא, כיון שיש שמוכרים במקחים כאלו, דהא הרא”ש ז”ל לא תלה הספק אלא משום דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה דאז יש סברא לאסור, ומשמע להדיא דאין כאן מוכרין במקח כזה, אבל כשיש מוכרין במקח כזה אין בזה צד אונאה, ופשיטא שאין להביט על אותם החנונים המזלזלים במקחים ומוכרין בזול, שמקלקלים לעצמם ומקלקלין דרכי המסחר, והם ישאו עון, וכבר אמרו חז”ל [בבא בתרא צא.] מתריעין על פרקמטיא שהוזלה ואפילו בשבת, וכמ”ש באו”ח סימן תקע”ו (סעיף י”ז):7

According to Aruch Ha’Shulhan, it would seem that the category of אונאה would not apply to currency trades, even under a floating exchange rate, as currency is certainly readily available (מצוי הרבה), and universally traded at standard rates (כל בעלי חנויות מוכרין בשוה – setting aside commissions and fees).

  1. R. Meir Orlian, Business Weekly (Business Halacha Institute) October 7, 2011 / 9 Tishrei 5772 (Vezos Habracha) Issue #78 – PDF. []
  2. שלחן ערוך חו”מ סימן רכ”ז סעיף ט”ז []
  3. נתיבות המשפט שם ס”ק י’, ועיין פתחי חושן (אונאה) פרק י”א הערה מ []
  4. The Poskim do consider what they assume is the exceptional case of an item that has no known sha’ar: see, e.g., HM Siman 209 Shach #1 and Mishpat Shalom there and in Siman 227 p. 412, Resp. Beis Yitzhak OH #108 and Pis’he Hoshen 10:13 and 10:1 n. 1 s.v. u’le’idach gisa. []
  5. פסקי הרא”ש בבא מציעא פרק רביעי (הזהב) סימן כ []
  6. ערוך השלחן סימן רכ”ז סעיף ב []
  7. ערוך השלחן שם סעיף ז. ועיין פתחי חושן פרק י”א הערה ב’ ד”ה בערוה”ש, ופרק י’ הערה א’ ד”ה בפרק י”א הערה א []