פינו במזרח, ואנחנו בסוף מערב

What are we to make of the fact that despite all our pious declarations of misery over our exile and yearning to return to ארץ ישראל, we Diaspora Jews do not generally trouble ourselves to make aliyah? Rav Ya’akov Emden indeed considers the historical Jewish indifference to ארץ ישראל grievously sinful, and the cause of our people’s endless suffering throughout our bitter exile, including the catastrophic destruction of Spanish Jewry:

ידוע שחובת המתפלל לכוין גופו כנגד ירושלם. ומפורש שנוי ומשולש בתנ”ך …
וכאן ראינו לזכור ירושלם שנית. לומר שלא יספיק זה הרושם והרמז שאנו עושם לזכר ולדוגמא וסימנא בעלמא. אלא היכא דלא אפשר. אז תעלה לנו הכוונה והמחשבה הטובה ותצטרף למעשה. הנמנע מפני האימה והסכנה. כי האונס פטור מכל דבר וההכרח לא יגונה. אמנם לא ישובח. ולא תועיל הכונה במקום שאין טענת אונס גמור ובשעת רווח. ולזה צריך כל אדם מישראל לעשות בלבו הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור בארץ ישראל. (על כל פנים כשתמצא ידו די ההוצאה וקצת מעמד סיפוק פרנסה. אם בדרך מלאכה או איזה מו”מ. לקבל ההספקה הנצרכת וההכרחית. כדי ליישב הארץ הקדושה השוממה מבלי בניה) ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל המלך. אף על פי שחרב לא זזה שכינה ממנו. והדר בחו”ל עובד ללא אלקי אמת. כמ”ש דוד המלך ע”ה אשר גרשוני מהסתפח בנחלת ד’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ואמרו חז”ל (עבודה זרה ח.) ישראל שבחו”ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם.
על כן שמעוני אחיי ורעי המתגוררים בארץ לא לנו על אדמה טמאה. זכרו זאת והתאוששו. זכרו את ד’ וירושלים תעלה על לבבכם התקוששו וקושו. המזכירים את ד’ אל דמי לכם תמיד לא יחשו. ואת תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה עושו גושו חושו.
ואל תחשבו להשתקע בחו”ל חס ושלום לקיים ואכלה אתכם וגו’. זאת היתה חטאת אבותינו הראשונים שגרמו בכיה לדורות כי מאסו ארץ חמדה. והיא שעמדה לנו בגלותינו המר שלא אחד בלבד עמד עלינו. אלא בכל דור לא שקטנו ולא שלונו. על צאורינו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו. כמת מלב נשכחנו. אחר ששכחנו דירת ארץ ישראל לגמרי. אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב שם לדור. כי אם אחד ממדינה ושנים בדור. אין איש שם על לב מבקש אהבתה. דורש שלומה וטובתה. ולא מצפה לראותה. כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחו”ל שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה. על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא וארצות אחרות בשלוה בכבוד גדול מימי החורבן זמן רב קרוב לאלפים שנה (מזמן חורבן בית ראשון) ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם ושארית לישראל בארץ ההיא. צדיק הוא ד’ כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם והתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויעשו נאצות. והתערבו זרע קדש בעמי הארצות. ציון היא דורש אין לה [ברכות לב] היינו עזובה היינו שכוחה. גם היא נאנחה. ותשב אחור. ודודה חמק עבר שלח ידו מן החור. והבנים חשך תארם משחור. הלכו שחוח בגוים לא מצאו מנוח. מות מחיים נבחר להם בחור. כל זאת באתנו. כי כארז נמשלנו. ארץ צבי שכחנו. לשוב אל ארץ מולדתנו לא זכרנו. עיר קברות אבותינו לא דרשנו. אל גיל כעמים שמחנו. לאד בגוים אין תורה לקבוע דירה חשקנו. …1

Rav Shlomo Kluger (Maharshak), on the other hand, infers from the fact that “Hassidic Rabbis” in general, and Rav Yisrael of Ruzhyn and his sons in particular, “who certainly had the wherewithal to emigrate”, nevertheless declined to do so, that the halachah follows the opinion that there is actually no imperative to make aliyah in contemporary times:

אם הוי סוגין דעלמא כדעת הסוברים דבזמן הזה כופין לעלות דמצוה הוא למה אין עולין הרבנים החסידים לארץ ישראל אשר בכחם ודאי לעלות והרב המפורסם המנוח מו”ה ישראל מרוזין ז”ל למה לא נסע לארץ ישראל הוא ובניו שליט”א ובעל כרחך סוגיין דעלמא הוי כדעת הסוברים דבזמן הזה אין מצוה …2

A lecture I recently gave on the commandment (according to many) to settle ארץ ישראל, and various dispensations from it, is available at the Internet Archive.

  1. סידור בית יעקב, סולם בית א-ל, אות ו’‏ []
  2. שו”ת האלף לך שלמה אה”ע סימן קי”ח []

True Neutrality

Our previous post noted the idea, attributed to the Sanzer Rav, that Zelafhad’s daughters’ assurance to Moshe that their father had not been involved in Korah’s rebellion constituted “verbal bribery” and thus triggered his recusal from their petition. It turns out (unsurprisingly) that this exegesis is actually at least a millennium old, with its first known appearance in the early medieval work מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא)‏ :

משפטן, ולמה הנו”ן ארוך לפי שפיסוהו בדבריהן לא רצה לדיין את דינן.1

Its next known appearance is some three centuries later, in the commentary of Rabbeinu Bahya b. Asher, who attributes it to anonymous commentators, and rejects it:

יש שפירשו כי כיון שגלו בנות צלפחד בטענתן שלא היו אביהן מעדת שונאיו של משה היה בזה קרוב הדעת למשה ואלו היה דן את דינן היה כאלו נוטל שחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותן.

ואין זה נראה נכון שאם כן היה לו למשה למסור הדין ביד אחד משופטי ישראל שרי אלפים ושרי מאות שהיו שם כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לדונן

אבל הנכון והאמת כדעת רז”ל שנתעלם ממנו הדין ולא ידעו כלל ומפני שאינו דין עמוק אבל הוא מן הפשוטים והתלוי בסברא עד שגם מדרך השכל דנין בו על כן נחשב לו לעונש כי העלמתו ממנו לא לעמקו כי אם בעונשו שאמר (דברים ח’) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. ועל כן ויקרב משה את משפטן. [ועיין שם שהאריך עוד לפלפל בזה.]2

R. Yehudah Nachshoni claims that the “the Aharonim” attribute this idea to the של”ה, but this is erroneous; he is conflating two diametrically opposite interpretations of the Biblical dialogue, the aforementioned approach that Moshe found himself too close to Zelafhad’s daughters due to their verbal bribery, and the opposite idea (discussed in our post of a year ago) that he found himself under suspicion of a predisposition against them, due to his antagonistic history with their father:

האחרונים מביאים מהשל”ה, כי טענה זו היתה שוחד דברים למשה, ועל כן הסתלק משה מן המשפט. ענין זה נאמר כבר בראשונים. אברבנאל אומר, … אמנם לא נאמר באברבנאל, כי בגלל כך הסתלק משה מלהכריע במשפטן. דבר זה נמצא בזוהר פרשת בלק. …

גם רמב”ן אומר את מה שהבאנו לעיל בשם כמה מפרשים, שבנות צלפחד אמרו כי אביהן לא היה מעדת קרח, היות וחשבו כי משה רבינו שונא את קרח ועדתו … ופחדו שמא בשנאתו אותם יאמר …3

Here is the של”ה; it will be seen that the passage is merely a synopsis of the Zohar and an endorsement of its adjuration to avoid even the suspicion of tendentiousness:

ואף אם הדיין יודע בעצמו ששני בעלי דינין שווין בעיניו רק מבין שבעל דין אחד חושדו שמקריב דעתיה להשני ביותר ימנע את עצמו מלישב בדין. מי לנו גדול ממשה רבינו ע”ה ואמר הזוהר בפרשת (פנחס) [בלק] על ויקרב משה את משפטן לפני ד’ כי משה רבינו ע”ה הבין בדברי בנות צלפחד שחושדין את משה איך שיש לו איזה נטירה בלב על צלפחד על כן ויקרב את משפטן לפני השם יתברך ע”ש:4

The Zohar’s position is also adopted as normative by the משכנות יעקב:

שאלה בעל דין שחושד לדיין בשנאה אם יכול לפוסלו לדינו:‏

תשובה הנה הטור כתב ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו כו’ אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו כו’ ומובא גם כן דבריו בשלחן ערוך סימן ז’ (מ”ז) [סעיף ז’] בהג”ה.

אך זהו מצד עיקר הדין דגמרא אבל עיין בזוהר הקדוש … מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדון מי שחושדו בשנאה אם לא כשאין דיין אחר בעיר דאז ודאי לאו כל כמיניה למפסל דייני רק בבירור גמור.5

R. Nahshoni unfortunately does not identify the “Aharonim” he is citing; the only one I have been able to locate is Hasam Sofer:

הנה רמב”ן כתב שחששו שיאמרו משה המתלוננים האלו לא יזכרו ולא יפקדו על כן הקדימו לא היה בעדת קרח ועל פי זה כתב של”ה משום הכי ויקרב משה את משפטן לפני ד’ לסלק עצמו מן הדין שחושדין אותו בו6

Hasam Sofer now adds a fascinating twist: although Hazal have said that Moshe was uncertain of the Halachah, the Zohar / Shelah approach apparently assumes that Moshe did indeed know the law (as the reason for his recusal was merely to avoid the perception of tendentiousness, and not uncertainty over the law). But since this law actually endorse Zelafhad’s daughters’ claim, why was Moshe unwilling to promulgate it on his own authority? Hasam Sofer therefore turns the Zohar / Shelah idea on its head, and suggests that Moshe was concerned that a ruling in favor of Zelafhad’s daughters would be interpreted by the tribes as tendentiousness toward the daughters, motivated by a desire to avoid suspicion!

וצ”ל ויקרב דאף על גב דאמרו חז”ל שמשה רבינו ע”ה היה מסופק אי ארץ ישראל מוחזקת כבר ונוטלות חלק בכורה והיה ספיקו בדרשה ונתתי אותה לכם מורשה מכל מקום י”ל גם משה רבינו ע”ה היה בקי לדרוש הפסוק לאמיתו אלא שלא רצה להוציא הדין לאמיתו שלא יחשדוהו

אלא לפי זה לא שיחשדו אותו בנות צלפחד שהרי ידע לדרוש כנ”ל ויצא הדין לטובתם שיטלו ג’ חלקים אלא בהיפוך שהשבטים יחשדוהו שדרש כן לטובתם של בנות צלפחד להוציא עצמו מחשד אבל לעולם אין הדין כן על כן ויקרב משפטן לפני ד’7

Hasam Sofer concludes with a truly remarkable theological exposition: he suggests that it is actually legitimate to consider the possibility that G-d Himself was indeed issuing such a tendentious “pro-daughters” ruling, as a הוראת שעה to protect the honor of Moshe from suspicion of an “anti-daughters” tendentiousness, and that G-d therefore had to issue an explicit clarification that this was not the case:

והנה גם בהקב”ה י”ל לעולם ארץ ישראל אינה מוחזקת הוראת שעה ורק הורה הקב”ה לטובת הצדיק משה רבינו ע”ה שלא יאמרו הואיל ושנאת אביהם גרם לא זכו בדין

אמנם ידוע כי כל התורה היתה כתובה במרום אך אותן הפרשיות המוחלטות נכתבו כהווייתן ואותן שתלוי במקרה כגון מעשה עגל ומרגלים וכדומה הי’ רק האותיות מעורבבים כתובים ואחר מעשה נצטרפו ונעשה בהם פרשה ההיא

והנה אי דין זה נתון תתן להם הוא רק על ידי מקרה זה והוראת שעה אבל בעלמא ארץ ישראל אינה מוחזקת אם כן לא היתה פרשה זו כתובה לפניו אלא בתערובות אותיות שאינן מצורפות לזה אמר הקב”ה כך פרשה זו כתובה לפני במרום מצורפות כהווייתן:

The concern that a history of antagonism between the judge and a disputant may actually engender partiality on the part of the judge toward that disputant is raised by the חות יאיר, who suggests that “this judge will certainly forcefully and mightily endeavor to decide the case in favor of his erstwhile antagonist, in order to find favor in his eyes”:

[שאלה] אחת קטנה נפלה בדעתי … והוא כאשר היה לוי בורר שונא גמור ומוחלט של עצמו לדיין אם מצי ראובן לפסלו שודאי יתחזק זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שעל ידי זה ימצא חן בעיניו כמ”ש ובמה יתרצה זה וגו’8

חות יאיר ultimately inclines to the conclusion that this is not a problem, although he is not quite certain:

ולעד”ן .. דאינו יכול לפסול מה שבירר שכנגדו שונא של עצמו … ממ”ש רז”ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך ה”נ לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות. והא דאוהב ושונא פסולים לדון היינו משום דדעתיה אטעתיה דלא מצי חזי ליה זכותא או חובה וק”ל. רק שיש מקום לבעל דין להשיב שאחר שנפשו חשקה להתרצות לשונאו גם כן יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ודו”ק9

  1. מדרש לקח טוב (פסיקטא זוטרתא), הובא בתורה שלמה (פנחס) במדבר כז:ה אות כ”ה עמוד פג – קשר, והעיר רב כשר שזה מכתי”ס, ונשמט מהנדפס .‏ []
  2. רבינו בחיי שם – קשר []
  3. הגות בפרשיות התורה (הדפסה חמישית: בני ברק תשמ”ו) ויקרא במדבר דברים, במדבר שם, עמודים 682-83 []
  4. שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, עמוד הדין של מטה ד”ה ואף אם הדיין – קשר []
  5. שו”ת משכנות יעקב חו”מ סימן ז’ – קשר, הובא בפתחי תשובה חו”מ סימן ז’ ס”ק י”ז – קשר ובהלכה פסוקה שם סוף ס”ק כ”ה ובהערה 300, עמוד 122 – קשר, ועיין עוד קונטרוס ברוך מתיר אסורים (לר’ אברהם אביש האראוויץ) עמוד יא – קשר []
  6. תורת משה שם – קשר []
  7. ועיין עקידת יצחק (במדבר) ריש שער פ”ד אות ב’ עמוד קלג. – קשר []
  8. שו”ת חות יאיר סוף סימן ב’ – קשר []
  9. שם סוף סימן ג’ ד”ה ובמה שכתב כת”ר – קשר, הובא בפתחי תשובה שם סוף ס”ק ט”ו ובהלכה פסוקה שם סוף ס”ק י”ט ובהערה 251, עמוד נח. – קשר []

To Be A Free People In Our Land

There is a major dispute among the Poskim of the last half-century or so over the proper location for the lighting of the נרות חנוכה in modern day Israel, as well as the more liberal and religiously tolerant regions of the Diaspora. Some maintain that the Halachah reverts back to its original prescription of the entrance to the house or courtyard, while others argue that the alternative rule of lighting inside the home remains in force.

One of the most vigorous proponents of the latter view is the always interesting Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg, who debated the matter with various other scholars, including Rav Yosef Shalom Elyashiv (whom he addresses as “חבר ביה”ד הגדול בירושלים”). Rav Ehrenberg’s best known discussion of the topic appears in Vol. I of his responsa,1 and Rav Elyashiv apparently was perceptive enough to infer from it that Rav Ehrenberg was intractable on the question. As the latter subsequently wrote to the former:

לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מו”ה יוסף שלום אלישיב שליט”א, חבר ביה”ד הגדול בירושלים.

על דבר אשר השיג עלי במה שכתבתי בחלק א’ בסימן מ’ בענין הדלקת נר חנוכה בחוץ בזמן הזה והנה בסוף דבריו סיים

והנה כבר אמרו חז”ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו’ מכל מקום לא נמנעתי עכ”ל2

Back at you, says the feisty Rav Ehrenberg:

ואני אומר יפה ניבא וידע מה ניבא כי באמת הם דברים שלא נשמעים שאי אפשר לשמוע ואין סופן להשמע.

He then proceeds with a lengthy defense of his stance; much of the discussion is technical and legalistic, but he begins by patronizingly correcting what he considers a basic historical misunderstanding of Rav Elyashiv (who had previously been rather condescending toward Rav Ehrenberg and his immigrant brethren) concerning Jewish religious life in the Diaspora, :

וקודם אני צריך להעמידו על האמת שכפי הנראה כת”ר שליט”א לא ראה חיינו בהגלות כשכתב בזה הלשון

חשבתי מכיון דהני אחנא בני גלוותא אשר נהגו בכל השנים בהיותם בגלות וחיו באימה ויראה מחמת המציק ונאלצו להדליק נר חנוכה בתוך הבית אף גם כשעלו לארץ ממשיכים בנוהג זה כי קשה להם להגמל ממה שהורגלו עד כה ולכן חתר למצוא אחיזה לקיים את מנהגם וכו’ עכ”ל

אבל האמת היא להיפך שבהיותינו בגלות אם לא הי’ גזירת המלכות להעביר על הדת מה שלא הי’ במאות שנים אחרונות היינו יכולים לקיים כל המצות בריש גלי בשווקים וברחובות באין מפריע ובלי שום אימה ופחד לא מיבעיא בזמנים הקדמונים שישבו ישראל באיזור מיוחד הנקרא “געטו” ואף לא מיבעיא אף בזמן האחרון שדרו רוב ישראל ברחובות מיוחדים “יודישע גאסען” ששם לא היו נכרים רק אותן הנכרים שהיו משועבדים לישראל שהיו עובדין אצלם ומתפרנסין רק מישראל וכמעט כל הבתים היו של ישראל אלא אפילו במקומות שהיו ישראל דרים בין הגוים לא היו הגוים מפריעין לישראל להדליק נר חנוכה אפילו אם היו רוצים להדליק על פתח ביתם מבחוץ ואפילו סוכות היו נוהגין להעמיד ברחובות כמובא במגן אברהם סימן תרל”ז ותר”מ ס”ק ז’ ואף על פי שהיו לעכו”ם חלק בהם ורק בעיירות הגדולות היו מפריעין שלטון העיריה להעמיד סוכות ברחובות משום שמקלקל יופי העיר לפי דעתם אבל הדלקת נר חנוכה לשעה קטנה לא היה שום טעם שלא להדליק בחוץ ואפילו הכי היו כל גדולי הדורות מדליקין בפנים אף על פי שבודאי ידעו מדינא דגמרא ובודאי לא היו פחות יראי ד’ מאותן חכמי ירושלים.

R. Yehudah Zoldan has published a valuable, lengthy and well documented, survey of our topic נדידת החנוכיה3, available here, in the course of which he cites Rav Ehrenberg’s earlier responsum, and comments:

סברה זו נדחתה ע”י הרב משה רוזנטאל, שהוכיח ממקורות רבים שחז”ל לא עקרו את התקנה הראשונה, אלא קבעו שאם יש סכנה מדליק בפנים, אך אם אין סכנה, מדליק בחוץ, ובמיוחד כאן בא”י, וכך כתב: “וכן נהגו גאוני עולם גדולי הדור ורבני ירושלים מקדמא דנא להדליק בחוץ ואין שום ספק כי כך היא המצוה מן המובחר להראות ולפרסם הנס, וכן עתה המנהג הוא בירושלים ובאה”ק”.

[בהערה על קטע זה, בסוף המאמר:] קובץ המועדים (חנוכה עמ’ קכא – קכד, “בבירור מדליק על פתח הסמוך לר”ה”). הרב יצחק דיזי, שבות יצחק (הלכות חנוכה עמ’ מו – נב), מביא מכתב של הרב יוסף שלום אלישיב, שנשלח לרב אהרנברג, בו הוא דן במשמעות “שעת הסכנה”, בסוגיות שונות, ובסיומו קורא הוא לרב אהרנברג לשקול שוב את תפיסתו באשר להדלקה בחוץ בזה”ז. גם הרב עובדיה יוסף, ילקוט יוסף (מועדים עמ’ 231-232), כותב על דברי הרב אהרנברג: “ובאמת שהפריז על המדה, ונוראות נפלאתי עליו…בשו”ע נאמר שרק בשעת סכנה מדליק בפנים, ואטו קא משמע לן הלכתא למשיחא?”. ראה עוד בדברי הרב יוסף כהן, בספרו של הרב צבי פסח פרנק, מקראי קודש, (חנוכה עמ’ לד – לה), הכותב שאין לדמות עניין זה לביטול האיסור של גידול בהמה דקה בא”י, שם הותר הדבר, אף שזכינו לישוב ישראל בא”י, מפני ששם זו גזרה ורק בי”ד יכול לבטלה, ואילו בנ”ח תקנו מלכתחילה שלוש דרגות להדלקה זו למעלה מזו לפי האפשרות והיכולת.

R. Zoldan does not mention Rav Ehrenberg’s follow-up responsum to Rav Elyashiv, although it had already been published at least five years before his article. Even more seriously, while R. Zoldan claims that Rav Ehrenberg’s position has been refuted by R. Moshe Rosenthal, he neglects to mention Rav Ehrenberg’s rebuttal to R. Rosenthal – R. Rosenthal’s critique appears in Moriah,4 and Rav Ehrenberg’s response was published in the same journal, several months later.5

  1. שו”ת דבר יהושע, חלק א’ סימן מ. []
  2. שו”ת דבר יהושע, חלק ב’ סימן ק”א []
  3. מאמרי אמונת עתיך, תשסג, גליון 50, עמודים 72-88 – קשר []
  4. מוריה, שנה שניה, גליון יא-יב (כג-כד), חשון-כסלו תשל”א, עמוד מט והלאה []
  5. שם, שנה שלישית, גליון א-ב (כה-כו) ניסן-אייר, תשל”א []