Rav Shlomo Eliezer Alfandri (the “Saba Kadisha”) remarkably holds that lemons and other citrus fruits (perhaps even oranges!) are all subsumed under the rubric of פרי עץ הדר. He explains that the ancient Hebrew and Babylonian lexicons did not have distinct terms for what other, later cultures considered distinct species, and that back then Jews actually utilized various different species, which were all acceptable as long as they met the appropriate Talmudic criteria:
וגם דעיקרא דמילתא אי לימון הוי ממש כאתרוג יש לדון הרבה אי פסול הלימון בעצמו מן התורה דאף דבתשובת מהרמא”י שכתב דלפי מה ששמע שאלו המינים יש להם כל הסימנים הנאמרים בגמרא וכי סלקא דעתך להכשיר פירות אלו בתורת אתרוג ע”כ יש להשיב על זה דודאי אי לא הוו ממין האתרוג ודאי דאין להכשיר דבעינן ממין אתרוג וכמו שאבאר אבל אם הוא ממין האתרוג וכמו שנתבאר יש לומר דכשר …1
ואולם נראה דעיקרא דמילתא לא ראינו בשום מקום בתלמודא דהוזכר שם זה דלימון כלל לכמה דינים דשייכי דינו כמו באתרוג ופלא הוא איך לא הוזכר לשום דבר לא בתל”ד ולא בירוש’ ולא בתוספתא ולא בדברי הגאונים
ואין לומר דלא היו מינים אלה בזמנם משום דהא כתיב לא תחסר כל בה וכמ”ש במסכת סוכה …
על כן נראה טעם הדבר כי כשהיו ישראל בארץ לא הי”ל שמות לכל הפירות בלשון עברי וגם לפרי זה של אתרוג … ורק כשגלו לבבל לקחו משם שמותיהם שכן קראו בשמותם עלי אדמות וגם אתרוג בכלל והוא בלשון ארמי וגם הלימון והדומים לאתרוג מפני שהכל מין אחד והכל הוי בכלל שם אתרוג ואף שיש איזה שינוי מעט ביניהם לא היו קורין בשם אחר כלל כי אם רק בשם אתרוג לבד כי מה שקורין עתה לשם זה הוא לקוח מלשונות העמים אחרים והם גם כן היו קורין גם לאתרוג בשם לימון דוקא ולא בשם אחר ונמצא דבזמן שישראל היו יושבים על אדמתם לא היו יודעים הפרי של ארבעה מינים בשום שם כלל כי אם בשם פרי עץ הדר דוקא וגם אחר כך כשגלו לבבל היו קורין לכולם בשם אתרוג לבד ולא בשם לימון ולכן גם בזמן התנאים והאמוראים דנתפרסם להם שם אתרוג על ידי תרגום אונקלוס ואחרים וכן מדוקדק לישנא דתלמודא דסוף פרק קמא דקדושין .. ולא ידעו כלל משם לימון ושם אחר כלל ומפני זה לא הוזכר בכל מקום שם אחר …
נמצינו למדין שבדורות הראשונים האתרוג שהיו נוטלים למצוה לא בכל המקומות היה האתרוג דמות אותו האתרוג שוה כמו שהוא עתה בזמננו ורק שהיו מדקדקים שיהיו בו כל התנאים הנזכרים בדברי חז”ל וגם היו אומרים שזהו אתרוג ולפי שאינו דומה לאתרוג של כל מקום לא היו מקפידים על זה לפי שיכול להיות שמחמת הארץ ועבודתה ישתנה מראה הפרי ואין בזה קפידה שיהיו בכל המקומות בשוה דהכל נקרא אתרוג וזהו פרי עץ הדר הכתוב בתורה
ובכן גם אנו נאמר דגם הפרי הזה שקורין אותו בשם לימון מפני ששינו את שמו לשם לימון יהיה פסול הא ודאי לא מסתברא כלל …2
Why, then, did Jews traditionally (in more recent times) exclusively utilize the citron (Citrus medica)? Rav Alfandri suggests the citron is especially beautiful and reserved for the commandment, and also that they wished to use a fruit which, like the citron, and unlike the lemon, was not generally used for mundane purposes “for this give honor and glory to the commandment”:
[עיין שם שהאריך הרבה ביסודו הנ”ל, והעלה:] ולפי מה שנתבאר נראה דמה שכתב הרב מהרמא”י ז”ל אחר שנתבאר לו דבמורנצין ולימון יש להם כל הסימנים וכו’ סלקא דעתך להכשיר פירות האלו בתורת אתרוג ולכן המורכב כאחד מהם ואין להכשיר רק אתרוג וכו’ עש”ד והיינו לפי המונח שהניח שיהא נקרא דוקא בשם אתרוג ואם אינו נקרא אתרוג אינו פרי עץ הדר ואחרי שאלת המ”ר נראה דהא לא מכרע דאטו אתרוג כתוב בתורה … ומה גם דיש לומר דנקראו בשם אתרוג גם אלו וכדכתיבנא ואין צריך לכפול הדברים … בלימון לא נפלאת היא ולא רחוקה דאפשר דמפני שהם ממין האתרוג לא הוזכר בשום אחד מגדולי הפסו’ הראשונים להזהיר שלא לצאת י”ח במה שקורין לימון וכמו שנתנו דעתם לבאר לכל דבר
ואל תתמה על החפץ דאם איתא להא מדוע לא נהגו מימי קדם לצאת במה שקורין לימון דאפשר לומר מפני דאתרוג הוי הדר ביותר והיא מיוחד למצוה וגם דמפני חביבותם על המצות לא רצו לצאת י”ח במה שמשתמשין בעניני חול תמיד מה שאין כן באתרוג דבזה הוי כבוד והדר למצוה ובכן גם עתה בודאי דאיסור גדול לשנות ממנהג הראשונים ואפילו שיצטרך להוציא סך גדול היכא דאפשר אבל אם לא מצא אין אומרים דיהא יושב ובטל מהמצוה ומכל מקום יטול בלא ברכה דברכות אינן מעכבות …3
The context of Rav Alfandri’s radical proposal is his skepticism of the integrity of the Israeli Esrog lineages, and pessimism over the chances of securing fruit of pure and ungrafted provenance:
היום היא שיחתי ובא האות לשנות את הידוע אודות אתרוג של מצוה דדעת כל הגדולים שלמים וכן רבים רבו מספר דמורכבים פסולים מכמה טעמים. והגם שנתנו בהם סימנים כבר כתבו רבני קושטא בספר שמן המשחה ובספר משנת ר”א שנתברר להם מפי מגידי אמת דהשתא הכא נתחכמו הגננים שגם במורכב יהיו כל הסימנים מבחוץ וגם מבפנים ושלכן אין להכשיר כי אם רק על פי עדות ברורה דליכא שום חשש מורכב …
ובעבור זה מכמה שנים שהיו מביאים הסוחרים במח”ק צפת”ו בלי שום עדות ובלי שום כתב שגם הם קנו מאחרים והי”ל צער גדול ודברתי על זה לכמה בעלי בתים ולכמה תלמידי חכמים אך לא עשיתי הכרזה אף שיש ספק מורכב בדבר שאין הדור דומה יפה וכמו בכמה דברים ורק דלעצמי הייתי לוקח מגן ישן נושן דמוחזק מזמן רב דאין בו חשש הרכבה ואף שאינו מהודר כל כך ומזה זמן כמו ג’ או ד’ שנים שלחתי לאחד שיאמר לאחר שהוא מוחזק בכשרות שיחקור היטב אם יש שאינם מורכבים בפתח תקוה או בשאר מושבות והביא תשובה שכולם ודאי מורכבים ורק שבאילן אחד יש איזה ספק שאולי אינו מורכב:
והנה בעת שאני מתגורר פה ירושת”ו חקרתי על זה ואמרו לי שכמעט כל אתרוגי ארץ ישראל הם מורכבים ובודאי שראוי להצטער על זה הרבה שכמה אלפים ורבבות מישראל שאינם יוצאים ידי חובתם במצוה גדולה כזאת וגם שמברכים ברכה לבטלה שלפי דברי הפוסקים הוא דמורכב מגרע גרע מחסר ושאר מומים שגם בשאר הימים אינו מועיל ולכן ראוי לכל ירא ד’ לעמוד על דבר זה אולי יש איזה צד זכות תולה שלא יהיו בטלים ממצוה הזאת:
ואף על פי שאני יודע בעצמי שאיני כדאי הוכרחתי ביום הזה להכניס ראשי בין הרים גדולים ויראתי פן ירוצו גולגלתי אמנם נכנסתי לפנים ממחיצתי לשם לשמים אמרתי ברב סרעפי וד’ יעזור לי ואומר דאף על פי שראוי והגון לקיים כל המצות על פי כל החומרות בכל מאי דאפשר לכתחילה … אמנם כשאי אפשר בשום אופן כדי שלא יהיו בטלים ממצוה הזאת ויש ליטול על כל פנים בשעת הדחק לקים המצוה לפי שורת הדין ואין אומרים להחמיר שיהיה יושב ובטל ולא יקיים כלל המצוה, מפני שאין זה חומרא כלל … ובכן זוהי סיבה שאני נכנס בעובי הקורה למצוא סמיכה מעליא בדברי רבותינו הראשונים ז”ל ואף שבלב הקורא כמו זר נחשב ויעלה בדעתו לומר דמאחר דכמה גדולים חקרי לב סגרו עלינו את הפתח איך יוכל אדם ליכנס, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך ואל ד’ אתחנן כי הוא ינחני בדרך אמת וזה החלי בס”ד:4
Although Rav Alfandri emphasizes that one should certainly do his utmost to obtain a proper citron, and that his leniency is only for situations where this is impossible, Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg was nevertheless appalled, and urged the expungement of this idea “so as not to aid the innovators”:
ואיכא למיחש דתיפוק מיני’ חורבה ולדעתי ראוי להוציא דבר זה מן הספר כדי שלא לתת יד למתחדשים והגה”צ יחזיק טיבותא בעלמא דקשוט.5
Rav Ehrenberg seems to be worried about an “innovative” school of thought similar to “the YCT/IRF axis”, as perceived by “many“:
[T]he YCT/IRF axis looks at halacha … in a manner fundamentally different than the rest of us. It senses where it wants to go, and then looks for arguments within rabbinic tradition to justify it – but without having to offer any arguments for why one shitah is preferable or more defensible than another. All shitos are available on an as-needed basis. It is the embodiment of the Dubno Maggid’s famous response as to how he always has the perfect mashal (“you shoot the arrow, and then paint the target around it”) applied to halacha. Absent is the sense of looking for an objective truth. That quest permeates hundreds of years of halachic literature: weighing all the views available, and only relying on those best supported by the evidence of the words of the gemara and rishonim.
[Disclaimer: I take no position here on the fairness or accuracy of this indictment of Yeshivat Chovevei Torah and the International Rabbinical Fellowship.]
And the truth is that the Saba Kadisha’s prolegomena nicely illustrates the trickiness of articulating an objective, logical delineation of the border between legitimate Halachah and the Dubno Maggid variety – after all, Rav Alfandri declares forthrightly exactly “where he wants to go”, and then proceeds with an incredible, radical revision of centuries of more or less settled law to get there!
[Disclaimer: This is not to say that such delineation is impossible, but merely that the task is not nearly as straightforward as it might appear.]