ביטול – בין דין לדין

The Grape Leaves Of Wrath

Our previous post discussed various applications of the idea that מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. One particularly far-reaching and controversial application of the principle is by Rav Avraham Laniado, brother of the Syrian rabbi Rav Refael Shlomo Laniado, in the context of the great eighteenth century controversy among Sephardic authorities over whether there was any basis to allow the consumption of insect-infested grape leaves.1 R. Laniado was responding to the Egyptian (later Israeli) rabbi Rav Yeshuah Shababo Yedia Zayan who had argued for deference to the prevailing custom of “all Israel, in all the places that they live, to eat these grape leaves from time immemorial in the presence of outstanding geonim, whose little [finger] is thicker than the loins of contemporary rabbis”:

מאחר שכבר נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאכול אלו עלי גפנים מימי עולם ושנים קדמוניות בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתני רבני זמננו ואין פוצה פה ומצפצף, ראוי לנו לילך אחר עקבותם לתור ולבקש פתחי היתר עד מקום שידינו מגעת:2

R. Laniado rejects this argument on various grounds, including the fundamental point that there is no basis to conclude that those who condoned the consumption of grape leaves were aware of their being infested – “there has never been even a rumor that worms were found [or perhaps “present”] in grape leaves, until G-d enlightened our eyes … and who says that had they seen these worms, the sages of that generation would not have utterly prohibited [their consumption]” – and he concludes by applying the rule of מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו:

תו חזינא ליה למר דאתי עלה מטעם מנהג …

והנה מלבד דבהא דמנהג מבטל הלכה כמה דיות משתפכות כמה קולמוסים משתברים וכמה חילוקים נאמרו … אלא דאף אם היה הדבר פשוט והלכה רווחת כביעתא בכותחא דמנהג מבטל הלכה ואפילו מקרא לא ידעתי מאי מנהג איכא הכא דהא מעולם לא ראו התולעים ואפילו הכי היו אוכלים אותם עלי גפנים עד שיהיה נכלל בסוג מנהג דבר שנהגו בו היתר וקא צווח ככרוכיא שכבר נהגו כל ישראל והיה לאכל בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתנינו וכו’ ואין לא ראינו ראיה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ומעולם לא נשמע ואפילו רינון דנמצא תולעים בעלי הגפנים עד אשר האיר ד’ את עינינו מגלגלין זכות על ידי זכאי. ואם כן מה שייך לומר על זה דבר שנהגו בו היתר ולעשותו מנהג ומבטל הלכה ומאן לימא לן דאם ראו אלו התולעים דלא היו חכמי אותו הדור אוסרין אותו במנין עליהם ועל זרעם … ועל דבר זה נאמר מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו ואמרי לה להתגדל בו. …3

On the other hand, two major twentieth century authorities express serious reservations about a halachic stance that would imply that earlier generations had violated the prohibition against the consumption of insects, even inadvertently:

רב משה פיינשטיין

[בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות] … דעתי נוטה יותר להקל, … שאפשר שדבר שלא נראה למעשה [להדיא] לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה … וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השלחן …

וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם … ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.4

רב שלמה זלמן אויערבאך

גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים חס ושלום נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי5

Regarding the broader question of the ostensible emergence of a much stricter attitude toward bug-infested foodstuffs over the past several centuries, see Steven Adams’ provocative essay The Scientific Revolution and Modern Bedikat Tola’im Trends, a proper discussion of which is beyond the scope of this post.

I discussed R. Laniado’s responsum in a recent Reading Responsa lecture, available at the Internet Archive, as are my lectures for this past פרשת שמיני on the general topic of the consumption of insects, with accompanying handout. Following is my halachah column for that parashah:

In parashas Shemini (Ch. 11), the Torah repeatedly prohibits the consumption of various forms of “teeming things” (shratzim). There are six distinct prohibitions in this parashah, and another two in parashas Re’eh (Devarim Ch. 14): two apply to all shratzim, two to marine shratzim, three to terrestrial shratzim, and one to flying shratzim. The consumption of marine shratzim therefore violates four prohibitions, the consumption of terrestrial shratzim violates five, and the consumption of flying shratzim (considered a subset of terrestrial shratzim) violates six (Makos 16b).

The Pri Chadash (YD 84:53) explains that the Torah’s great stringency in establishing so many prohibitions against the consumption of shratzim is due to their extremely widespread presence in foodstuffs, “and it is impossible to avoid violating the prohibition against their consumption without great diligence … Hence, everyone should be diligent to avoid violating this prohibition and also to lecture publicly on the severity of the prohibition …”.

The Pri Chadash is expressing the consensus that food that is infested with shratzim may not be consumed. The halachic principle of bitul (nullification of a prohibited substance commingled with a larger quantity of permitted substance) does not apply here for at least two reasons:

Bitul only applies where the permitted and prohibited ingredients of the mixture are inseparable. Insofar as the shratzim can be removed, they are not bateil [even if the removal procedures will not necessarily remove all the shratzim, but only some of them] (Shut. Divrei Chaim YD 2:54).

A discrete entity (“biryah”), such as a sheretz, is not subject to bitul. Various authorities have proposed a variety of arguments that the laws of biryah may not apply to shratzim, but these were offered as ex post facto justifications of problematic widespread lenient attitudes regarding the consumption of infested foodstuffs, and not as normative halachic positions (see Pleisi siman 100 s.k. 2 and 4; Shut. Mishkenos Yaakov YD #36; Aruch HaShulchan YD 100:13-18; Shut. Igros Moshe YD 4:2).

עיין שו”ת משאת משה (קרית ספר ה’תשס”ח) יו”ד חלק ב’ סימן ד’ וסימן ה’; שו”ת בית דינו של שלמה יו”ד סימן י”ט; זבחי צדק סימן פ”ד אות צ”ט. ועיין גם מאמרים אלו ממחברי זמנינו: ר’ עזריאל אריאל, שימוש בעלי גפן [מכון התורה והארץ] [גם פה]; עמוס ביסמוט, סערה בעולם הכשרות: עכבישים וג’וקים בעלי גפן [ככר שבת]; כמה חרקים יש בשימורי עלי גפן? [מעבדת כושרות]; אוהבים עלי גפן? הם מלאים בחרקים [כיפה] [↩]
משאת משה סימן ד’ סוף ד”ה ואומר, עמוד רסב [↩]
בית דינו של שלמה ד”ה תו חזינא ליה למר, עמוד 192, הובא בשדי חמד כללים כרך ד’ מערכת המ”ם כלל ל”ז ד”ה ומעין כללין, וכן בכרך ג’ מערכת הלמ”ד סוף כלל כ”ה ד”ה שוב השגתי ספר היקר בית דינו של שלמה [↩]
שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ב’‏ [↩]
שו”ת מנחת שלמה תנינא סימן ס”ג בא”ד וגם אפשר [↩]

A Man Hath No Preeminence Above A Beast

Rav Aharon Lichtenstein relates:

Before leaving for summer vacation, members of the [Harvard] department of philosophy once selected Protagoras’ “Man is the measure of all things” as the inscription for a new building. Upon their return, they discovered that President Eliot had substituted “What is man that Thou art mindful of him?”1

I recently encountered a curious halachic dispute over whether the principle of ביטול ברוב, which the Talmud applies to animals, applies equally to human beings:

כרתי ופלתי

אבל אדם באדם לא שייך ביטול2

הגר”י מהמבורג

גם מה שכתב לחלק בין אדם חי לבהמה זה אין סברא לומר ולחלק בין אדם לבהמה לענין ביטול3

R. Aharon Lichtenstein, “Mah Enosh”: Reflections on the Relation between Judaism and Humanism”, The Torah U’Madda Journal (14/2006-07), p. 8 [↩]
פלתי סימן ק”י ס”ק י”ב ד”ה אף לפי זה [↩]
הגר”י מהמבורג, הובא בדעת יהונתן על הפלתי שם (מהדורת זכרון אהרן, ירושלים תשס”ו) הערה 38 [↩]

R. Shimon Shezuri and Statistical Sampling

From Wikipedia:

In statistics, quality assurance, and survey methodology, sampling is the selection of a subset (a statistical sample) of individuals from within a statistical population to estimate characteristics of the whole population. Two advantages of sampling are that the cost is lower and data collection is faster than measuring the entire population.

Does halachah recognize the validity of statistical sampling? Let’s consider a concrete case: there is a mixture (יבש ביבש) of איסור and היתר in unknown proportions, so that it is unknown whether the ratio of היתר to איסור is sufficient to apply the principle of ביטול. May we take a statistical sample of the mixture, measure the proportion of איסור therein, and extrapolate from the sample to the entire תערובות? This question seems to be the subject of dispute between Rav Yitzhak Elhanan Spektor and Rav Yehudah Leib Landau (author of the classic work on יורה דעה,‎ יד יהודה). They both (independently) consider virtually the same case: there is a quantity of wheat or קטניות (in a context where the prohibition of קטניות does not apply) and it must be ascertained that any contamination of wheat kernels that have become חמץ, or grain in general (where the קטניות will come into contact with liquid) is less than one sixtieth of the total, so that it will be בטל בששים before פסח. Must the entire quantity of קטניות be analyzed, or is it sufficient to analyze a representative sample, and extrapolate from it to the larger quantity?

Both R. Yitzhak Elhanan and R. Landau invoke the Talmudic concept of בילה. R. Yitzhak Elhanan initially suggests that the doctrine of יש בילה implies that a well-mixed mixture is presumed to be homogeneous, so that measuring the proportion of ingredients in a sample yields the proportion of ingredients in the overall mixture:

עוד נשאלתי בזה, איך יהיה ברירת הרעצקע הנ”ל …

לכאורה יש לדון דאם בילל הקטניות היטיב ונוטל בחפניו ובודק אם יש בו ששים כנגד הדגן דאזי אמרינן דוודאי נבלל לפי החשבון, וכדמצינו בראש השנה (דף י”ג) דר’ שמעון שזורי סבירא ליה בפול המצרי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו אחר ראש השנה דצובר גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו משום דיש בילה אף בדבר יבש, אלמא דסמכינן אף בדבר יבש לומר דנבלל לפי ערך של כל אחד, דאם לא כן יש לנו לחוש דילמא לא נבלל כפי חשבון ונמצא ממעט בחשבון המעשרות, וכיון דסמכינן דוודאי נבלל כפי החשבון אם כן הוא הדין בנידון דידן יש לומר דוודאי נבלל לחשבון הקטניות והדגן, ולכן אם ראה בחפניו דיש ס’ בקטניות נגד הדגן וודאי דסמכינן שכן הוא לפי ערך גם בהמותר ואין לחוש דילמא אירע כך בהך מעט שקיבץ דיש בו ס’ ולא בהמותר, דאם כן התם בפול המצרי גם כן ניחוש דילמא במה דקבץ לעשר היה רובו מן החדש, אלא על כרחך מוכח דוודאי המקובץ הוא כפי החשבון והוא הדין בנידון דידן,1

He subsequently concludes, however, that the operative rule in this context is actually אין בילה, so there is no guarantee of homogeneity and therefore no way to infer the proportion of ingredients in the overall mixture from their proportion in the sample:

ולכן לדינא בנידון דידן בברירת קטניות ברור דלא סמכינן על בדיקת החפנים ולומר כי ודאי נבלל כפי החשבון וכמו דיש ס’ בהנך שנוטל לבדוק כן נחזיק כל הנשאר, משום דביבש לא סמכינן על בילה ולומר דנבלל כפי החשבון, בפרט דהא בנידון דידן הוא חשש דאורייתא, ועוד דהא בשני מינים שאינן שוין כמו קטניות בדגן ודאי דאינן בילה, דלא מצינו בכל הש”ס שיאמרו יש בילה רק במין אחד רק א’ חדש וב’ ישן וכה”ג, מה שאין כן בשני מינין שונים לא מצינו כלל לומר בזה דנבלל כפי חשבון, … בפרט שעיקר החומרא הוי מחמת שאי אפשר לבררו היטיב, ןלכן צריך לברור היטיב על כל פנים … כן נלע”ד בכל זה:2

R. Landau, on the other hand, maintains that sampling before פסח (which he informs us was the customary practice) is a perfectly valid method of ascertaining that the quantity of wheat kernels that have become חמץ does not exceed the allowable proportion. We may assume that the mixture is homogeneous, despite the general rule of אין בילה, since on a Biblical level the mixture is certainly permitted due to ביטול ברוב, and the entire concern is Rabbinic:

גם נראה דיפה עושין מה שמכשירין החיטין קודם פסח אם יש ס’ נגד החמוצים שלוקחין מעט חיטין מהכרי ובודקין בהם אם יש שיעור ס’ נגד החמוצים ולא אמרינן דהא אין בילה ושמא בכאן לא נמצא חמוצים כל כך דכיון דמדאורייתא ברובא בטל דזה נמי הוי שפיר מין במינו בין בשמא בין בטעמא והגם דטעם החמץ חלוק קצת מן מצה מיהא אינו חלוק כל כך שיהיה ניכר טעם המועט אם נתערב בחבירו הרוב … על כן שפיר סומכין דמסתמא נבלל יפה …3

ובמ”ש נתישב שפיר המנהג במה שנוהגין קודם פסח כאשר בודקין החיטין אם יש ס’ נגד החמוצים אז לוקחין קצת מהכרי ובודקין אם יש ס’ בהם מתירין כולן והקשה לי אחד הא קיימא לן אין בילה אם כן מאי זה ראיה על השאר אבל לפי זה שפיר ניחא כיון דהוא קודם פסח ובטל כבר ברוב רק הספק אם יש ס’ תו שפיר יכולין לסמוך על זה כיון דיכול להיות דבאמת נבלל יפה ואף אי ספק הוא שפיר הוי ספיקא דרבנן כמו בכל נשפך גבי מין במינו וזה הוי שפיר מין במינו … וכן בהטעם הגם שמה שנתחמץ חלוק קצת בהטעם מכל מקום בודאי אי אפשר להכיר בין רוב אינו חמוצים …4