True Neutrality

Our previous post noted the idea, attributed to the Sanzer Rav, that Zelafhad’s daughters’ assurance to Moshe that their father had not been involved in Korah’s rebellion constituted “verbal bribery” and thus triggered his recusal from their petition. It turns out (unsurprisingly) that this exegesis is actually at least a millennium old, with its first known appearance in the early medieval work מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא)‏ :

משפטן, ולמה הנו”ן ארוך לפי שפיסוהו בדבריהן לא רצה לדיין את דינן.1

Its next known appearance is some three centuries later, in the commentary of Rabbeinu Bahya b. Asher, who attributes it to anonymous commentators, and rejects it:

יש שפירשו כי כיון שגלו בנות צלפחד בטענתן שלא היו אביהן מעדת שונאיו של משה היה בזה קרוב הדעת למשה ואלו היה דן את דינן היה כאלו נוטל שחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותן.

ואין זה נראה נכון שאם כן היה לו למשה למסור הדין ביד אחד משופטי ישראל שרי אלפים ושרי מאות שהיו שם כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לדונן

אבל הנכון והאמת כדעת רז”ל שנתעלם ממנו הדין ולא ידעו כלל ומפני שאינו דין עמוק אבל הוא מן הפשוטים והתלוי בסברא עד שגם מדרך השכל דנין בו על כן נחשב לו לעונש כי העלמתו ממנו לא לעמקו כי אם בעונשו שאמר (דברים ח’) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. ועל כן ויקרב משה את משפטן. [ועיין שם שהאריך עוד לפלפל בזה.]2

R. Yehudah Nachshoni claims that the “the Aharonim” attribute this idea to the של”ה, but this is erroneous; he is conflating two diametrically opposite interpretations of the Biblical dialogue, the aforementioned approach that Moshe found himself too close to Zelafhad’s daughters due to their verbal bribery, and the opposite idea (discussed in our post of a year ago) that he found himself under suspicion of a predisposition against them, due to his antagonistic history with their father:

האחרונים מביאים מהשל”ה, כי טענה זו היתה שוחד דברים למשה, ועל כן הסתלק משה מן המשפט. ענין זה נאמר כבר בראשונים. אברבנאל אומר, … אמנם לא נאמר באברבנאל, כי בגלל כך הסתלק משה מלהכריע במשפטן. דבר זה נמצא בזוהר פרשת בלק. …

גם רמב”ן אומר את מה שהבאנו לעיל בשם כמה מפרשים, שבנות צלפחד אמרו כי אביהן לא היה מעדת קרח, היות וחשבו כי משה רבינו שונא את קרח ועדתו … ופחדו שמא בשנאתו אותם יאמר …3

Here is the של”ה; it will be seen that the passage is merely a synopsis of the Zohar and an endorsement of its adjuration to avoid even the suspicion of tendentiousness:

ואף אם הדיין יודע בעצמו ששני בעלי דינין שווין בעיניו רק מבין שבעל דין אחד חושדו שמקריב דעתיה להשני ביותר ימנע את עצמו מלישב בדין. מי לנו גדול ממשה רבינו ע”ה ואמר הזוהר בפרשת (פנחס) [בלק] על ויקרב משה את משפטן לפני ד’ כי משה רבינו ע”ה הבין בדברי בנות צלפחד שחושדין את משה איך שיש לו איזה נטירה בלב על צלפחד על כן ויקרב את משפטן לפני השם יתברך ע”ש:4

The Zohar’s position is also adopted as normative by the משכנות יעקב:

שאלה בעל דין שחושד לדיין בשנאה אם יכול לפוסלו לדינו:‏

תשובה הנה הטור כתב ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו כו’ אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו כו’ ומובא גם כן דבריו בשלחן ערוך סימן ז’ (מ”ז) [סעיף ז’] בהג”ה.

אך זהו מצד עיקר הדין דגמרא אבל עיין בזוהר הקדוש … מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדון מי שחושדו בשנאה אם לא כשאין דיין אחר בעיר דאז ודאי לאו כל כמיניה למפסל דייני רק בבירור גמור.5

R. Nahshoni unfortunately does not identify the “Aharonim” he is citing; the only one I have been able to locate is Hasam Sofer:

הנה רמב”ן כתב שחששו שיאמרו משה המתלוננים האלו לא יזכרו ולא יפקדו על כן הקדימו לא היה בעדת קרח ועל פי זה כתב של”ה משום הכי ויקרב משה את משפטן לפני ד’ לסלק עצמו מן הדין שחושדין אותו בו6

Hasam Sofer now adds a fascinating twist: although Hazal have said that Moshe was uncertain of the Halachah, the Zohar / Shelah approach apparently assumes that Moshe did indeed know the law (as the reason for his recusal was merely to avoid the perception of tendentiousness, and not uncertainty over the law). But since this law actually endorse Zelafhad’s daughters’ claim, why was Moshe unwilling to promulgate it on his own authority? Hasam Sofer therefore turns the Zohar / Shelah idea on its head, and suggests that Moshe was concerned that a ruling in favor of Zelafhad’s daughters would be interpreted by the tribes as tendentiousness toward the daughters, motivated by a desire to avoid suspicion!

וצ”ל ויקרב דאף על גב דאמרו חז”ל שמשה רבינו ע”ה היה מסופק אי ארץ ישראל מוחזקת כבר ונוטלות חלק בכורה והיה ספיקו בדרשה ונתתי אותה לכם מורשה מכל מקום י”ל גם משה רבינו ע”ה היה בקי לדרוש הפסוק לאמיתו אלא שלא רצה להוציא הדין לאמיתו שלא יחשדוהו

אלא לפי זה לא שיחשדו אותו בנות צלפחד שהרי ידע לדרוש כנ”ל ויצא הדין לטובתם שיטלו ג’ חלקים אלא בהיפוך שהשבטים יחשדוהו שדרש כן לטובתם של בנות צלפחד להוציא עצמו מחשד אבל לעולם אין הדין כן על כן ויקרב משפטן לפני ד’7

Hasam Sofer concludes with a truly remarkable theological exposition: he suggests that it is actually legitimate to consider the possibility that G-d Himself was indeed issuing such a tendentious “pro-daughters” ruling, as a הוראת שעה to protect the honor of Moshe from suspicion of an “anti-daughters” tendentiousness, and that G-d therefore had to issue an explicit clarification that this was not the case:

והנה גם בהקב”ה י”ל לעולם ארץ ישראל אינה מוחזקת הוראת שעה ורק הורה הקב”ה לטובת הצדיק משה רבינו ע”ה שלא יאמרו הואיל ושנאת אביהם גרם לא זכו בדין

אמנם ידוע כי כל התורה היתה כתובה במרום אך אותן הפרשיות המוחלטות נכתבו כהווייתן ואותן שתלוי במקרה כגון מעשה עגל ומרגלים וכדומה הי’ רק האותיות מעורבבים כתובים ואחר מעשה נצטרפו ונעשה בהם פרשה ההיא

והנה אי דין זה נתון תתן להם הוא רק על ידי מקרה זה והוראת שעה אבל בעלמא ארץ ישראל אינה מוחזקת אם כן לא היתה פרשה זו כתובה לפניו אלא בתערובות אותיות שאינן מצורפות לזה אמר הקב”ה כך פרשה זו כתובה לפני במרום מצורפות כהווייתן:

The concern that a history of antagonism between the judge and a disputant may actually engender partiality on the part of the judge toward that disputant is raised by the חות יאיר, who suggests that “this judge will certainly forcefully and mightily endeavor to decide the case in favor of his erstwhile antagonist, in order to find favor in his eyes”:

[שאלה] אחת קטנה נפלה בדעתי … והוא כאשר היה לוי בורר שונא גמור ומוחלט של עצמו לדיין אם מצי ראובן לפסלו שודאי יתחזק זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שעל ידי זה ימצא חן בעיניו כמ”ש ובמה יתרצה זה וגו’8

חות יאיר ultimately inclines to the conclusion that this is not a problem, although he is not quite certain:

ולעד”ן .. דאינו יכול לפסול מה שבירר שכנגדו שונא של עצמו … ממ”ש רז”ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך ה”נ לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות. והא דאוהב ושונא פסולים לדון היינו משום דדעתיה אטעתיה דלא מצי חזי ליה זכותא או חובה וק”ל. רק שיש מקום לבעל דין להשיב שאחר שנפשו חשקה להתרצות לשונאו גם כן יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ודו”ק9

  1. מדרש לקח טוב (פסיקטא זוטרתא), הובא בתורה שלמה (פנחס) במדבר כז:ה אות כ”ה עמוד פג – קשר, והעיר רב כשר שזה מכתי”ס, ונשמט מהנדפס .‏ []
  2. רבינו בחיי שם – קשר []
  3. הגות בפרשיות התורה (הדפסה חמישית: בני ברק תשמ”ו) ויקרא במדבר דברים, במדבר שם, עמודים 682-83 []
  4. שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, עמוד הדין של מטה ד”ה ואף אם הדיין – קשר []
  5. שו”ת משכנות יעקב חו”מ סימן ז’ – קשר, הובא בפתחי תשובה חו”מ סימן ז’ ס”ק י”ז – קשר ובהלכה פסוקה שם סוף ס”ק כ”ה ובהערה 300, עמוד 122 – קשר, ועיין עוד קונטרוס ברוך מתיר אסורים (לר’ אברהם אביש האראוויץ) עמוד יא – קשר []
  6. תורת משה שם – קשר []
  7. ועיין עקידת יצחק (במדבר) ריש שער פ”ד אות ב’ עמוד קלג. – קשר []
  8. שו”ת חות יאיר סוף סימן ב’ – קשר []
  9. שם סוף סימן ג’ ד”ה ובמה שכתב כת”ר – קשר, הובא בפתחי תשובה שם סוף ס”ק ט”ו ובהלכה פסוקה שם סוף ס”ק י”ט ובהערה 251, עמוד נח. – קשר []

Flattery Will Get You … A New Judge

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְקוָק, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְקוָק.1

1 Then came the daughters of Zelophehad, the son of Hepher, the son of Gilead, the son of Machir, the son of Manasseh, of the families of Manasseh the son of Joseph: and these are the names of his daughters; Mahlah, Noah, and Hoglah, and Milcah, and Tirzah. 2 And they stood before Moses, and before Eleazar the priest, and before the princes and all the congregation, by the door of the tabernacle of the congregation, saying, 3 Our father died in the wilderness, and he was not in the company of them that gathered themselves together against the LORD in the company of Korah; but died in his own sin, and had no sons. 4 Why should the name of our father be done away from among his family, because he hath no son? Give unto us therefore a possession among the brethren of our father. 5 And Moses brought their cause before the LORD.2

About a year ago, we noted various exegetical interpretations of this passage that understand Zelafhad’s daughters to have been concerned that their father’s suspected or actual political opposition to Moshe might sway the latter against their petition, although we did not find anyone who maintained that this was actually a legitimate concern; on the contrary, the Zohar notes that:

ואינון לא ידעו דהא (שם יב) משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא ידעו דמשה לאו הכי

while Rav Haim ibn Attar as well as Rabbi David Avraham Mandelbaum cannot even understand how these wise and righteous women could have unjustly suspected Moshe of allowing his personal biases to cause a perversion of justice:

ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה … וכבר אמרו ז”ל שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט:

וקצת צ”ב הדברים [של המושב זקנים, ע”ש במאמרינו הקודם] שבנות צלפחד שהיו חכמות וכו’ כדאיתא בגמרא (בבא בתרא קיט.) חשבו שאם היה אביהם בעדת קרח יוציא משה משפטם לאור בצורה קשה יותר מהמתאים על פי התורה וצ”ע

and Abravanel explains that this was merely a womanly conceit of theirs:

אבל היו נשים וחשבו כי בזכרון הזה ימצאו חן בעיני משה לומר שאביהן לא היה בעדת קרח שנועדו עליו

Recently, however, I encountered an anecdote, related by Rav Yitzchok Isaac Liebes, of Rav Haim Halberstam of Sanz, in which he posits that it actually was Zelafhad’s daughters’ “verbal bribery” of Moshe, by disavowing their father’s participation in the revolt against his authority, that prompted his recusal from the matter:

ובענין נגיעה בדיינים שמעתי אימרא נאה בשם הגה”ק מהר”ת [לכאורה צ”ל “מהר”ח”] מצאנץ זצ”ל שפעם אחת באו לפניו שני בעלי דינין לדון בדין תורה וכאשר בעל דין אחד הציע טענותיו ובתוך אחד השיחים הזכיר מה שהי’ בעת בואו של הרב לכהן פאר בצאנץ והוא הלך לקבץ החתימות לטובת הרב וכאשר גמר בהצעת הטענות דיבר בקדשו הגה”ק מצאנץ שהוא מסלק את עצמו מלדון בעסק זה ואמר דמצינו בתורה שתי פעמים שמשה רבינו ע”ה המליך בגבורה בראשונה גבי טמאים ודרך רחוקה שבאו לפני משה בטענה [למה נגרע לבלתי הקריב וגו’ ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ד’ לכם, במדבר ט’ ח’] ובפעם שני’ מצינו בבנות צלפחד כתיב ותעמודנה לפני משה וגו’ אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ד’ בעדת קרח ויקרב משה את משפטן לפני ד’ [במדבר כ”ז ב’ ה’], בפעם ראשון גבי טמאים אמר משה רבינו עמדו ואשמעה ז”א שלא סילק את עצמו מהענין רק רצה להמליך בגבורה אבל גבי בנות צלפחד סילק משה רבינו את עצמו מכל הדין רק הקריב את משפטן לפני ד’ מפני ענין שוחד דברים שאמרו והוא לא היה בעדת קרח ודפח”ח.3

The above appears in a responsum of R. Liebes concerning an acrimonious, high-stakes dispute in the Crown Heights Jewish community (“most of the neighborhood are Chabad Chassidim”) around the year 5746, between the local “ועד השכונה” and an “עסקן” who was one of its long-standing former members. The ועד wanted to have the case heard by the recently elected neighborhood בית דין, while the עסקן wanted זבל”א, and raised various interesting objections to appearing before the neighborhood בית דין, including the assertion of the existence of animosity between the בית דין and himself, due to his having opposed the selection of one of its members. R. Liebes dismisses this opposition as inconsequential, but then follows with the anecdote of the Sanzer Rav:

שלום וברכה ברביי’ והמשכה לכבוד הרב המו”מ וו”ח מאוד נעלה התמים מוה”ר דוד פישר שליט”א רב בקהילת אנ”ש בקראון הייטס יע”א.

בדבר שאלתו בשכונת קראון הייטס עשו בחודש אייר תשמ”ו בחירות למנות בית דין להשכונה רוב מהשכונה המה מחסידי חב”ד ובחרו בשלשה רבנים ועכשיו הזמינו ועד השכונה לדין תורה את אחד שהיה מעסקני הועד לשעבר במשך של ב’ שמיטות, העסקן הנ”ל המוזמן לדין תורה טוען שמוכן לילך לדין תורה אבל רוצה רק בזבל”א וזבל”א, הבית דין החדש טוענים שמחוייבים לדון אצלם מפני שהמה קבועים ונבחרים מועד השכונה ומבואר ברמ”א סימן ג’ דכשיש בית דין קבוע במתא אי אפשר להנתבע לומר שרוצה לדון בזבל”א וזבל”א.

טענת הנתבע הוא, א) היות והתובעים המה ועד הקהל של השכונה ולכן יסתתמו טענותיו כאשר ידון לפני הבית דין שלהם שהם בחרו אותם, ב) הוא טוען שהיות שזה דין תורה גדולה ומבואר בתשובות האחרונים שבכגון דא המנהג לדון בזבל”א וזבל”א, ג) שיש ענין של נגיעה כיון שלועד הקהל אין כסף לשלם להרבנים ועל ידי תוצאות הדין תורה מקווים להוציא ממון מהנתבע ממילא אין לך נגיעה גדולה מזו, ד) והנתבע טוען שיש לו איבה עם הדיינים כי הי’ מהעסקנים שהי’ נגד בחירת רב אחד ועוד טענות של הנתבע שהבית דין כבר פרסמו פסק דינן לכן שואל כת”ר חוו”ד העניה אם יש להבית דין סמכות לעקל את נכסיו של הנתבע עד שיעמוד לדין תורה לפניהם וגם לכתוב על כתב סירוב ולדונו כמסרב לדין תורה זה תוכן שאלתו.

א) השאלה היא על שלוש נקודות. א) אם טובי העיר יש להם טענות ותביעות עם יחיד אם יש להם לדון בדייני אותה העיר, ב) אם יש ממש בטענות הנתבע שיש לו איבה עם הרבנים. ג) אם יש להבית דין דין בית דין קבוע שלא יוכל התובע לטעון שרוצה בזבל”א וזבל”א. ד) טענת נגיעה וכיו”ב זהו לשון השואל וכל הביטואים בלשון הנתבע הן מהשואל מפי הנתבע.4

ומה שהנתבע אומר שהוא היה נגד אחד מהרבנים שנבחרו להבית דין, לדעתי אין זה טענת איבה רק אפשר קצת נגיעה אבל לא להטות דינו חס ושלום, ובענין נגיעה בדיינים שמעתי אימרה נאה בשם הגה”ק מר”ן מהר”ח מצאנץ זצ”ל [כנ”ל] …

  1. במדבר כז:א-ה – קשר []
  2. Standard King James Version (Pure Cambridge) – link. []
  3. שו”ת בית אבי חלק ה’ סימן קמ”ב אות י’ – קשר []
  4. שם ריש הסימן – קשר []

Judges and Grudges

The petition of Zelafhad’s daughters to Moshe emphasized that their father “was not in the company of them that gathered themselves together against the Lord in the company of Korah; but died in his own sin”:

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְקוָק, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְקוָק.1

What was the significance of this? The commentators propose various explanations; one is that Zelafhad’s daughters were worried that Moshe’s hatred of his personal archenemies would cause him to deny the claims of their children:

ור”א אמר כי חשבו כי משה רבינו ע”ה היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים אשר במדבר, שהם הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו, יזכר עון אבותיו אל ד’. על כן אמרו שאינו מהם.2

Rabbi David Avraham Mandelbaum’s religious sensibilities are disturbed by the idea that Zelafhad’s daughters, described by the Talmud as ‘wise’, among other encomiums, could possibly call into question Moshe’s disinterestedness:

והנה במושב זקנים כאן פירש בפשיטות … ע”ש, וקצת צ”ב הדברים שבנות צלפחד שהיו חכמות וכו’ כדאיתא בגמרא (בבא בתרא קיט.) חשבו שאם היה אביהם בעדת קרח יוציא משה משפטם לאור בצורה קשה יותר מהמתאים על פי התורה וצ”ע.3

Surprisingly, the unquestionably erudite R. Mandelbaum seems unaware that the attribution to ‘ר”א’ in the מושב זקנים notwithstanding, the passage is a nearly verbatim excerpt from the commentary of Ramban (who famously appears quite comfortable viewing great Biblical figures as human beings, whose conduct we can analyze and criticize from our our own frame of reference, Rav Moshe Feinstein’s vociferous objection notwithstanding):

ודעתי בדרך הפשט, שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבנו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר, שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו ייזכר עוון אבותם אל ה’ (תהילים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם.4

The influence of Ramban’s commentary on the מושב זקנים, to the extent of the wholesale incorporation of passages from the former in the latter with only minor changes in wording, has been noted by Dr. Yehoshafat Nevo:

אחד הפרשנים אשר השפיע רבות על “מושב זקנים” הוא הרמב”ן, הרמב”ן אחד מענקי הפרשנות מקיף בפירושו תחומים שונים, כמו פשט, דרש, רמז וסוד, בצד רעיונות מחשבת המקרא וטעמי המצוות. “מושב זקנים” מאמץ לעצמו מפירושי הרמב”ן בתחומי פרשנות שונים, אולם נראה שהוא מושפע ממנו בעיקר בשני התחומים האחרונים. בדרך כלל הוא מצטט מדבריו של הרמב”ן כמעט מלה במלה, ולעתים בשנויים קלים.

“מושב זקנים” מביא מפירושי הרמב”ן הדנים בסדרן של הפרשיות והפסוקים כך בפירושו לוי’ ו, יח “זאת תורת החטאת”; שם ז, טז “והנותר ממנו יאכל”; שם ח, ז “ויתן עליו את הכתנת”; שם ט, כב “ויברכם”. כך מביא הוא הערות לשוניות וסגנוניות, בפירושו לוי’ ו, ב “צו את אהרן” (ברמב”ן – בתחילת פרשת צו). שם ח, לו “אשר צוה ה’ “: שם יג, ב “שאת או ספחת”; שם יט, יז “לא תשנא את אחיך בלבבך”.

אולם את עיקר השפעתו הוא יונק מהרמב”ן בתחום הרעיוני. ניכר שהוא מחבב פירושים חדשניים רעיוניים, והוא אף מציין זאת. בפירושו לוי’ ו, יח “זאת תורת החטאת”, לאחר הביאו את דברי הרמב”ן הוא מעיר: “והרבה דינים נתחדשו בפרשה זו, ואני לא באתי לפרש כל דיני הקרבנות, אלא חידושי טעמי הפסוקים”. “מושב זקנים” מביא מפירושיו הרעיוניים של הרמב”ן לוי’ א, יד “מן התורים או מן בני היונה”; שם ד, ב “נפש כי תחטא”; שם ד, יד “ונודעה החטאת”; שם טז, כא “על ראש השעיר החי”; שם יז, ב “דבר אל אהרן ואל בניו”, הרמב”ן מרבה לעסוק בטעמי המצוות, ורבים מפירושיו הללו הורקו לכליו של בעל “מושב זקנים”. כך בפירושו לוי’ יא, ט “וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת”; שם יז, יא “כי נפש הבשר בדם הוא”; שם יח; ט “ואל אשה בנדת טומאתה”; שם יח, כה “ותטמא הארץ”; שם יט, יט “בהמתך לא תרביע כלאים”.

We actually find a very similar idea to that of Ramban / מושב זקנים in no less pious a work than the Zohar: Zelafhad, a leader of the Tribe of Yosef, had been denied an appointment as Nasi due to his insufficient knowledge of “the ways of the Torah”, and apparently blaming Moshe for this, had spoken ill of him, for which sin he had died, and Zelafhad’s daughters did not realize that Moshe’s superlative humility obviated any concern over his bearing a grudge:

פתח ההוא ינוקא בריה ואמר (במדבר כז) אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו’, אבינו הא טעמא לעילא אריך מלה ומשיך לה אי חסידין קדישין כמה משיכו דצערא במקרי אבינו, לית צערא ולית כאבא דרוחא ונפשא אלא כד קראן הכי, אבינו, בכאבא מלבא, מת במדבר, וכי אחרנין לא מיתו במדברא דהכא רשים ליה ואמר דאיהו מת במדבר והא אלף ורבבן מיתו במדברא אלא כמה בני נשא ערטילאין על דא מנהון אמרי דהוא מקושש עצים הוה דכתיב כי בחטאו מת ומנהון אמרי הכי ומנהון אמרי הכי ואנא הכי אוליפנא יומא דאבא נפל בבי מרעי אולפי לי דא, ואנא חמינא מה דחמינא דפקיד לי אבא דלא לגלאה, אלא כמה וכמה הוו דמיתו במדברא ולא על חובא דקרח ולא על חובא דמרגלים כד אתגזר גזרה (ס”א ולא על חובא דעגלא דעבדו וכו’) אלא קודם (ס”א דמיתו על חובא דקרח על חובא דמרגלים כד אתגזר גזרה וקודם) מתן תורה ובתר עגלא דעבדו אינון מטעי עלמא ואינון דאתמשכו אבתרייהו אבל טענה דטעינו אינון בנתין דמית במדבר איהו והוה צלפחד רב לבי יוסף ומגו דלא הוה ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות לא הוה נשיא והוא הוה דלא נטר פומיה ומלוי לקבליה דמשה ועליה כתיב (שם כא) וימת עם רב מישראל גבר דלא ידע אורייתא (ס”א לאו רב באורייתא) ואיהו רב משפחה, רב דזרעא דיוסף מבנוי דמנשה ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה חשיבו דמשה אנטיר דבבו ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאין וכל רישי אבהן ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו בגין דקניאו קנאה מניה מכאן מאן דחייש מן דינא יקרב אחרנין ויסגי בגוברין בהדי ההוא דיינא בגין דישמעון דינא מניה וידחל מנייהו ולא יהא דן אלא כדקא יאות ואי לא ידחי ליה מן דינא, ואינון לא ידעו דהא (שם יב) משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא ידעו דמשה לאו הכי, כיון דחמא משה כך אמר חמינא דכל כנופיא דגוברין רברבין מישראל וכל רישי אבהן וכל נשיאי כנשתא עלי קריבו, מיד אתפרש משה מן דינא הדא הוא דכתיב (שם כז) ויקרב משה את משפטן לפני יי’ (אמר משה לא אתחזי לי דינא דא), ענותנותא דמשה אקריב את משפטן לפני יי’, דיינין אחרנין ארחא דא לא נטלי דאף על גב דכנופיא סגי עליהון אינון דייני אקרון עזי פנים לית בהו מענותנותא דמשה כלל, זכאה חולקיה דמשה, חדו ר”א וחברייא אמר ההוא ינוקא אהדרנא למלין קדמאין, אבינו מת במדבר אבינו במדבר האי טעמא דאמי לנחש תלייא על קדליה ומשיך זנביה בפומיה בטעמא דההוא דאתמשך עליה לעילא, מת במדבר במלולא דפומיה, אתבהיל ההוא ינוקא בבהילו ואתקיף בקודלא דאבוי ובכה ואמר, צלפחד דא במלולא מית ואנת אבא במלולא אהדרת לעלמא דא, אהדר אבוי ונשיק [דף רו עמוד א] ליה וגפיף ליה, בכו ר’ אלעזר וחברייא כלהו ואבוי בכה בהדייהו נטלוהו כלהו ונשקוהו בפומוי על רישיה ועל עינוי ואבוה הוה בכי בהדיה, א”ל רבי אלעזר ברי הואיל ואמרת מלה דא מהו כי בחטאו מת, אמר ההוא ינוקא אבא אבא בחד מלה סגי לון בחטאו דההוא (ס”א כיון דההוא) נחש דכריך בזנביה לעילא משיך טעמא בחטאו מאי בחטאו בחטאו דההוא נחש (ולא בחטא אחרא) ומאי איהו מלולא דפומיה כי בחטאו מת טעמא דההוא משיכו דההוא נחש דכרוך בזנביה בחטאו ודאי, נטליה ר’ אלעזר בתוקפיה בין דרועוי ובכו כלהו חבריא אמר לון רבנן שבוקו לי בהדי אבא דעד כען לא אתיישבא רוחי (ס”א רוחיה) א”ר אלעזר לר’ יוסי אימא כמה יומין ושנין להאי ינוקא, אמר לון חברייא במטו מנייכו לא תבעון דא דהא עד לא מטו עלוי חמש שנין א”ל ר’ אלעזר ח”ו דהא בעינא טבא אשגחנא ביה ומה דאמרת חמש שנין אינון חמש שנין (בראשית מה) אשר אין חריש וקציר דלא תקצור לה לעלמין, א”ר אלעזר לר’ אבא ניתיב הכא עד ז’ יומין בגין דאתיישבא ביתא דהא כל שבעה יומין דנשמתא נפקת מן גופא אזלת ערטילאה והשתא דאהדרת עד כען לא אתיישבת בדוכתהא עד שבעה יומין:5

“אבל טענה דטעינו אינון בנתין דמית במדבר איהו, והוה צלפחד רב (מנהיג) לבי(ת) יוסף (ומכיון שמשה לא מינה אותו הוא יצא נגד מנהיגות משה) ועליה כתיב (שם כ”א ו) “וימת עם רב מישראל” …ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה (ובגלל שחטא במדבר ביציאה כנגד משה) חשיבו דמשה אנטיר דבבו (חשבו בנות צלפחד כי משה ינטור לו טינה) ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאין וכל רישי אבהן ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו (לכן הביאו את משפטן לא לפניו בלבד אלא לפני כל הרשימה המובאת בפסוק ב)…ואינון לא ידעו (והן לא ידעו מה שנאמר על משה) דהא (שם י”ב ג) “משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”, … כיון דחמא משה כך (כיון שראה משה שזה המצב) …מיד אתפרש משה מן דינא (מיד פסל עצמו משה מלדון בנושא) הדא הוא דכתיב (שם כז) “ויקרב משה את משפטן לפני יי”6

Rav Haim ibn Attar explains:

הדברים יגידו שמפרש טעם מאמר הנשיאים וכל העדה הוא שהבנות כינסו אותם לחשש שינטור משה להם איבת אביהם ומה שאמרו בזוהר וכל ראשי אבהן הוא פירוש אומרו וכל העדה והוכרח לפרש כן לפי מה שמפרש שהם כנסו אותם לא יתכנסו העדה כולם זולת במאמר משה ובתקיעה בחצוצרות כידוע לזה פירש שהם ראשי האבות7

Like R. Mandelbaum, the Or Ha’Haim Ha’Kadosh, too, cannot accept that Zelafhad’s wise, righteous daughters could have unjustly suspected Moshe:

ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה

ואולי שאינו אלא ללמדנו דרך החיים וכמו שפירש שם בזוהר … וכבר אמרו ז”ל שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט:

או אפשר שחששו כי משה ישפוט בהם כמשפט המתלוננים והמרגלים שלא נטלו בניהם חלק בארץ לפי שדבר בד’ ובמשה לזה כנסו כל האמורים לצדד עמו במשפט כדי שלא יטה בדעתו לחובתם

או אפשר שנתחכמו בזה כדי שירגיש משה ויעשה מה שעשה כאמור שם בזוהר שנסתלק מן המשפט והקריבו לפני ד’

ונראה שהגם שהיה יודע משה שנוטלות נחלה עם כל זה עשה כן ללמד לדיינים הרואים שנחשדים בדין שיסתלקו וכו’ כדרך שעשה הוא

או אפשר שחש להם שיהיו כמתלוננים וסלק עצמו מלצדד במשפטם והקריבו לפני ד’:

Further along in his commentary, he turns the idea of the Zohar on its head, explaining that Zelafhad’s daughters meant to assure Moshe that they had no suspicion whatsoever of his impartiality: “The very idea is utterly inconceivable – after all, they had seen that G-d had killed their father for speaking [ill] of Moshe …”:

אבינו מת במדבר … עוד יתבאר על פי מה שאמרו בזוהר כי במדבר לשון דיבור כי באו להסיר מלב משה לבל יחשוד אותם שיש בלבם עליו חס ושלום שיעול משפטם ואמרו אבינו מת במדבר פירוש איך יעלה על הדעת שיחשבו דבר זה הלא המה ראו את אשר המית ד’ אביהם בשביל שדבר במשה וזה אות להם להרחיק מחשבת און באיש אלקים ואמרו ראיה לדבר שמיתת אביהם היתה בשביל שדבר במשה שהרי לא היה בתוך העדה וכו’ ודרשו ז”ל שכללו בדבריהם עדת מרגלים ועדת קרח ומתלוננים והוא לא היה ביניהם הא למדת שלא היה לו אלא חטא הדיבור שהרי כמה כתות של רשע היו ולא נמנה עמהם והוא מה שגמרו אומר כי בחטאו לשון יחיד פירוש חטא א’ היה לו ולא יותר:

ואולי כי לזה נתכוונו לדבר דבריהם בפני כל הנשיאים והעדה להשמיעם דברים אלו להגדיל אימת משה בלבם ואפשר כי לזה נתכוון באומרו לאחר אבינו מת במדבר פירוש טעם ותקרבנה לפני וגומר ולפנים וגומר לאחר דבר זה אבינו מת בשביל שדבר במשה הגם שהיה צדיק גמור ולא היה בידו אלא חטא אחד …8

Update: I accidentally omitted this passage from the commentary of Rav Don Yitzhak Abravanel, in which he, too, initially suggests that Zelafhad’s daughters were attempting to curry favor in Moshe’s eyes by their disassociation of their father from Moshe’s opponents (although he attributes this mode of thought to their being women):

ואמרם עוד והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ד’ בעדת קרח היה להגיד שאביהן לא היה בעדת קרח כדתן ואבירם המורדים עד שתענשנ’ בנותיו בעונו על דרך פוקד אבות על בנים כי בחטאו הפרטי מת ולא בעונש כללי בתוך העדה החטאי’ בנפשותם

ולא אמרו זה כפי הדין כי הנה עובדי העגל מתו ובניהם ירשו ארץ אבל היו נשים וחשבו כי בזכרון הזה ימצאו חן בעיני משה לומר שאביהן לא היה בעדת קרח שנועדו עליו.

והיותר נכון בזה שאמרו שאביהן לא היה בעדת קרח שירדו חיים הם ובניהם וכל אשר להם שאולה ולכן לא נשארו להם יורשים כי הוא בחטאו מת וכבר כשמת בנים לא היו לו ואם כן לא נבלעו עמו בניו ויורשין ולכן למה יגרע שם אבינו.9

  1. במדבר כז:א-ה – קשר []
  2. מושב זקנים (לונדון תשי”ט) שם, עמוד תפד – קשר []
  3. פרדס יוסף החדש (בני ברק תשנ”ו), כרך שמיני (במדבר ב’) עמוד אלף פו ד”ה והנה במושב זקנים []
  4. פירוש רמב”ן על התורה שם – קשר []
  5. ספר הזהר (כרך ג’ – ויקרא-דברים: מנטובא שי”ח), עמוד רה: – קשר, הועתק מפה []
  6. ציטוט וביאור מהרב יוסף כרמל – קשר []
  7. אור החיים (חלק ב’: ויניציאה תק”ב) במדבר כז:ב – קשר []
  8. שם []
  9. פירוש אברבנאל על התורה (ווארשא תרכ”ג), במדבר, פרשת פנחס עמוד ה. – קשר []