Angels and Demons, Crime and Punishment

For my father, whose mention of this bit of Abravanel is always a favorite part of our Seder tradition.

Angels and Demons

Artscroll’s הגדה זבח פסח – Abarbanel Haggadah was lying on a table in my Shul, so I picked it up to see if and how it would present the passage in question, Rabbi Don Yitzhak Abravanel’s dryly sarcastic refutation of the proposal that הא לחמא עניא is recited in Aramaic to avoid inviting in evil spirits who will wreak havoc with our celebration:

The sages of generations past have given various explanations for the recitation of this portion of the Haggadah in Aramaic rather than Hebrew. Some have proposed that if an invitation of this sort … had been made in Hebrew, harmful spirits, who do not understand Aramaic, might come and spoil our festivities.

This explanation is difficult to accept for a number of reasons. First of all, it demands that we believe that there are harmful spirits [whose purpose it is to disturb our Seder]. Second, we must believe that they understand the Holy Tongue but not Aramaic. Third, we must believe that they are polite spirits who wouldn’t come in to spoil our Seder unless they were invited in by the host. But above all, our Sages have already assured us (Pesachim 8b), “Those engaged in the performance of a mitzvah will come to no harm.”

Others suggest that הא לחמא עניא … is recited in Aramaic so that the ministering angels should not understand it. … This explanation also has its difficulties. …1

The bracketed phrase that I have bolded immediately aroused my suspicion; sure enough, it has no basis in the original:

וכבר זכרתי בשערים מה שיש במאמר הא’ הזה מהשאלה למה סדרו חז”ל המאמר הזה בלשון ארמי ושאר מאמרי ההגדה כלם בלשון הקדש וכבר נתנו בזה החכמים ז”ל טעמים על דרך הדרש

מהם מפני שלא יבינו המזיקים בלשון הקדש ויבאו ללכלך הסעודה אחר שנתן להם רשות באמרו כל דכפין ייתי ויכול.

אבל הדעת הזה הוא ספק ספיקא בכמה מדרגות ראשונה במציאות השדים. וב’ שיבינו לשון קדש ולא לשון ארמית. וג’ שלא ילכלכו הסעודה כי אם ברשות בעל הבית. כבן יכבד אב ועבד אדוניו ואף שנודה כל זה שהוא באמת משא כבד כבר השרישונו חז”ל (פרק קמא דפסחים ח’) ששלוחי מצוה אינם ניזוקין ואמרו ליל שמורים הוא לילה המשומר’ בה מן המזיקין.

ומהם אמרו שנאמר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שלא יבינו אותו מלאכי השרת … וכבר יקשה גם לדעת הזה …2

So it was felt necessary to add this “clarification” in spite of the fact that the work in general is an abridgement, for “as a rule, his commentary is much too long for the average reader”.3 I suspect that the translator or editor recoiled from the idea that Abravanel is actually skeptical about the very existence of evil spirits, which are, after all, plentifully attested to in the Talmud, and wished to insinuate that he is merely doubting the existence of spirits with the particular claimed agenda.

Crime and Punishment

In any event, this is a good time to remind the reader of just what Abravanel was capable of with regard to Aggadah that he deemed implausible; here’s his notorious dismissal of Hazal’s vindication of King David as mere Drush, and simply a cover-up to protect the guilty, not a serious historical claim:

ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים.

  • האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי”גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא”נו אשר היה יושב בסיב”טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו.
  • והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד, וזה באמת פחיתות גדול למלך רם ונעלה כדוד, שיהיה בנו בחזקת בן אוריה ויוחס אליו ויכרת שמו מבית המלך אביו, וזה באמת לא יעשה קל שבקלים אף כי ראש המלכים וגברים דוד עליו השלום.
  • הצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו, וזה באמת עון פלילי להמית את האיש הזה על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו, וישלמהו המלך רעה תחת טובה חלף כל עבודתו אשר עבד אתו בשלום ובמישור, הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים.
  • הצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון ועל ידי אויבי השם, המבלי אין קברים בישראל ואדם אין שימיתהו בקשת ובחנית? אם לריב ומצה ואם בפתע ולא נודע מי הכהו, ולמה צוה להרגו בחרב האויבים? ואתה רואה שהיה בלתי אפשרי שימות אוריה בזה כי אם במות עמו רבים מישראל, כי לא ישימו איש אחד אל מול המלחמה החזקה לבדו, וכן אמר הכתוב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי, ואם כן לא המית דוד את אוריה לבדו כי אם גם עמו אנשים רבים מבני ישראל, וכבר העירו על זה חכמינו ז”ל במדרש שמואל (פרשה כ”ה) אמרו ואותו הרגת בחרב בני עמון, רבנין אמרין ואותו מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרגת עמו.
  • הצד החמשי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו ותהי לו לאשה, ולמה לא נתאחר על זה ימים או עשור? האם היה עדין נרדף התאוה ולא נתפוס עם הביאה הראשונה, ואם כפי הדין אין ראוי שתנשא האלמנה בעוד תשעים יום מיום שמת בעלה, איך נשאת בת שבע לדוד מיד אחר האבל?

כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו.

אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (נו.) אמרו, אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א’ יח:י) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו’, רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. ואת אוריה החתי הכית בחרב, שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר (שמואל א’ יז:יח) ואת חריצי החלב תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, תאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה וכו’.

והדברים האלה לחכמינו ז”ל הם דרכי הדרוש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נא:ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטאו אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו,

ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך.

סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאוד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:4

As Freelance Kiruv Maniac (Dovid Kornreich) puts it:

The Abarbanel has gained somewhat of a notorious status in my circles, and for good reasons. One of them is that his commentaries often invoke Christian bible scholars as valid sources for understanding biblical verses.

More than most, the Abarbanel is one whom I could rightly assume would readily trumpet the slogan “accept the truth from wherever it comes” and forcefully lead the charge against any overly pious and anti-rational approach to Chazal’s fallible wisdom.

Abravanel’s notoriety in Haredi circles is most ironic, since in his milieu he was actually the relative traditionalist, in contrast to his assimilated, acculturated Iberian co-religionists, and as opposed to the more hard-line Maimonideans:

Men like Albalag, Palquera, Gersonides, Narboni, and others, were roundly denounced by Abravanel as infidels and misleading guides, for venturing to assume a comparatively liberal standpoint in religio-philosophical questions. Although he was the last Jewish Aristotelian, Abravanel was essentially an opponent of philosophy, for his entire conception of Judaism, opposed to that of Maimonides and his school, was rooted in a firm conviction of God’s revelation in history, and particularly in the history of the selected people.

Excursus: Ancient Iberian Legends

Abravanel’s account of “the Prince Juliano” bringing “all the Ishmaelites from across the sea” to capture all of Spain from King Rodrigo as vengeance for the latter’s seduction of his daughter is a reference to an ancient Iberian legend of the original Moorish conquest of Spain, which Abravanel may have known from the Historia silense / Chronica silense or similar works. A detailed scholarly discussion of the development of the myth and its different versions is available here: (PDF), and the Argentinean classical composer Alberto Ginastera has fashioned the story into the opera Don Rodrigo.

  1. Brooklyn 1990 (abridged and translated by Yisrael Isser Zvi Herczeg, edited by Shlomo Fox) pp. 26-7. []
  2. זבח פסח: קרימונה שי”ז עמוד י. – קשר, לבוב תרל”ב עמוד ו: – קשר []
  3. Ibid., Publisher’s Foreword, p. 7. []
  4. פירוש על נביאים ראשונים, שמואל ב’ פרק י”א []

On Marriage

עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קראה (בראשית כ) והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ר’ אלעזר אמר מהכא (בראשית ג) כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה:1

האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא2

וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן:3

In the formal Halachic literature, the husband’s obligation to honor his wife is generally invoked in the context of the wife’s direct needs, where we require that he provide for her at an appropriate social and / or economic standard. My colleagues and I have been debating for years, however, whether a wife may demand that her husband conduct himself in his personal affairs in such a way that he brings honor and not disgrace to her, as his wife. The classic Biblical example of this sort of disagreement is, of course, this tragic, pivotal quarrel between Michal and her beloved King David:

וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. …

וַיָּשָׁב דָּוִד, לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ; {ס} וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.4

Putting aside, for now, David’s justification for his conduct in this particular case, and the unfortunate way in which they both expressed themselves, may a wife, in general, demand that her husband’s conduct not reflect ill upon her?

I have finally found a source that deals with this question; Rav Yosef Messas states that “he recalls that he has seen written” that this is indeed included in the husband’s obligation to honor his wife:

עוד שאל כבודו פירוש ואפלח, ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר, ואכסי יתיכי, הנוהגים לכתוב בכתובות.

תשובה. … ופירוש ואוקיר, ואכבד, כמו שאמרו רז”ל (חולין פד) ומכבדה יותר מגופו, וכן הוא שם בתשב”ץ [חלק ג’ סימן ש”א] ע”ש, וזכורני שראיתי כתוב שבכלל חיוב כבוד אשתו, שיכבד גם את עצמו, שלא יתנהג בהוללות וסכלות ושכרות, וכיוצא, שלא יתבזה בעיני הבריות ויגרום צער ובזוי גם לאשתו, ואם מרדה בו מחמת דברים אלו, אף שאין כופין אותו להוציא מכל מקום צריכין בית דין להוכיחו ולאיים עליו בכל מיני איומים לשוב מדרכו הרעה5

Of course, Rav Messas’s examples involve morally egregious behavior by the husband, and it is not clear how far we can take this principle. If a husband merely wishes to wear clothing that has gone out of fashion years ago (and may never have even been in fashion to begin with), or to drive a beaten-up jalopy, and his wife finds this intolerably humiliating, may she protest?

Rav Messas’s Kesuvah exegesis concludes with another interesting admonition to the husband: “he shall not reveal his wife’s shame, if she does not know how to cook well or to sew, or if she talks a great deal without order, and things like this, but he should constantly cover up for her”:

ופירוש ואכסי יתיכי, … ועוד אפשר לומר דלישנא יתירה לטפויי אתא, שלא יגלה את קלונה, אם אינה יודעת לבשל בטוב או לתפור, או מרבה דברים בלי סדר, וכיוצא בזה, רק יכסה עליה תמיד, וכמו שכתוב וכוסה קלון ערום (משלי יב).

Returning to Michal and Dovid, the Biblical account, after relating their deeply caustic exchange, has this enigmatic conclusion:

וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.

This is generally understood as a Divine punishment for her contempt toward David, e.g.:

לא היה לה ולד. בעון שביזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלקים:6

And indeed, in his “Benefits”, Ralbag does seem to adopt the conventional understanding:

התועלת הל”א הוא. להודיע שהיותר גדול שבאנשים ראוי שיהיה שפל בעיניו מאד לפני מעלת ד’ ית’, כי הוא כאין נגדו. ולזה נהג דוד בשפלות הזה לפני ד’ ית’. רצוני לומר במה שהיה מפזז ומכרכר. להראות עוצם שמחתו בעבודתו ית’. ולא הראה לעצמו בזה הענין גדולה על שאר האנשים, אבל השפיל עצמו כהם או יותר [כי כן ראוי].

ולפי שגינתה מיכל זה המנהג הטוב שנהג דוד בזה, וחשבה שלא יהיה ראוי למלך להשפיל עצמו כל כך לפניו ית’, מנע ד’ ית’ ממנה הטובות שהוא נותן אל המלכות ולזולתן, והוא פרי בטן. ולזה סמך למאמר מיכל ש”לא היה לה ולד עד יום מותה”, להעיר שאין ראוי להתיהר לפניו ית’.7

But in his commentary to the verse itself, he seems to understand that her infertility was actually a naturalistic consequence of their quarrel; she had no child, “for David did not love her in the way that he had loved her previously”:

והנה מיכל בת שאול דברה שלא כהוגן אל המלך. ונתבאר מדברי דוד שמה שעשה, עשה כהוגן לכבוד ד’ ית’. והמשיך בדבריו מה שהכאיב לבה בו, כי זה הגמול היה ראוי לה על מה שהטיחה דברים כנגד דוד, רצוני לומר מה שאמר שבחר ד’ יתברך בו מאביה ומכל ביתו. והיה מפרי דבריה שרמז אליה דוד וכללה עם האמהות. ולזה אמר: ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה. וכבר הורה שהוא רמז בזה המאמר אל מיכל, מה שאמר אחר זה: “ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה”. כאילו יאמר שמאמר זה היה סיבה להימנע ממנה פרי בטן. כי לא אהב אותה דוד באופן שהיה אוהב אותה קודם זה.8

I have always felt terribly sad for Michal. She loved him; indeed, it has been noted that she is the only Biblical woman ever described as loving her man,9 and she had saved his life:

David Escapes Through A Window

[Paul Gustave Doré’s David Escapes Through A Window, taken from here. High resolution image available here.]

And because of this one intemperate outburst, he “did not love her in the way that he had loved her previously”, and she died childless …

Nisim Mazuz captures the poignancy well, calling her “the most tragic woman in Tanach”:

מיכל בת שאול היא האישה הטרגית ביותר בתנ”ך. בת מלך, שחיים יפים ומאושרים היו מובטחים לה, הגיעה לחיי בדידות וצער שאיש לא ציפה להם. נישואיה לדוד גרמו לקרע נפשי עמוק שנמשך עד יום מותה. מיד עם נישואיה הייתה נתונה במאבק להכריע במי תתמוך: באביה או בבעלה. החלטתה לתמוך בבעלה גרמה לה לריחוק מאביה וממשפחתה, אך לא קרבה אותה אל בעלה. בעלה נדד באזורים רחוקים, ולא זכר לפקוד את אשתו בת המלך הנאמנה שבזכותה ניצל ממוות. גם לאחר מות שאול והמלכת דוד למלך על יהודה, לא זכר ולא פקד את אשתו מיכל. מיכל יושבת בגלות, רחוקה מאביה וממשפחתה, ומצפה ודואגת לבעלה הנודד. עם חלוף הימים והשנים מתברר למיכל שגם את בעלה הפסידה, ולא הועילה לה נאמנותה ומסירותה. כך מיכל נבגדת על ידי בעלה, ומורחקת ע”י שאול אביה ומשפחתה. ולא עוד, גם כשדוד משיב אותה אל ביתו, היא לא חוזרת להיות המלכה המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. בעקבות הסכסוך בזמן העלאת ארון ה’ לירושלים המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. שוב היא ננטשת ע”י דוד, ונשארת כאלמנה חיה בחיי בעלה דוד, ולא זכתה להקים משפחה.

[And see this follow-up.]

  1. כתובות סא. – קשר, ועיין מח. []
  2. סנהדרין עו: – קשר []
  3. רמב”ם אישות טו:יט – קשר, ועיין פרופ’ נחום רקובר, “סדנאות במשפט העברי – בנושא אלימות כלפי האישה – אינוס אישה על ידי בעלה” – קשר []
  4. שמואל ב’ ו:יד-כב – קשר []
  5. מים חיים, חלק ב’ מים טהורים (חלק אה”ע) סימן כ”ג []
  6. מצודת דוד, שם פסוק כ”כ []
  7. רלב”ג, תועליות, ל”א []
  8. פירוש רלב”ג שם []
  9. I have long remarked on this, and Wikipedia attributes it to Meir Shiloh’s ראשית, published in 2008. []

A Very Confusing Religion

Rav Shach (attributed)

A story is told about Rav Elazar Shach zt”l, who was once asked if women should learn CPR so that they can respond and act in a situation in which a child would need it. Rav Shach said not to learn it, because Hashem does not put a person in a situation that he cannot deal with. If they were to know CPR, new situations would occur where they would, chas veshalom, have to administer it.1

King David

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.2

Rashi

ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת:3

Radak

יש מפרשים מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת כיון שמתו בו שאול ויהונתן4

Ralbag

בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מן הנבחרים שבכלי המלחמה.5

[התועלת] החמישים וארבעה. הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על ידי המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה:6

God

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. …

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים–בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל-מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה: כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. …

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.7

Hazal

דבר אחר:

בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה.

למה?

שנטל את בתה.

ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ וגו’:

(תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף.

ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים.8

ולא היה צריך לעשות שם, אלא עשר שנים.

ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים?

אמר הקב”ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות: כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב: ויהי מקץ שנתיים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר.9

Ralbag

התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיעזר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ד’ יתעלה מאד.

הלא תראה כי יוסף – עם היות השגחת ד’ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא – חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.10

וראוי שלא יעלם ממנו, שיוסף לא שם בשר זרועו במה שאמר אל שר המשקים, אך ראה כי מזכירתו אותו לפרעה יגיע לו טוב, כמו שהיה הענין בסוף. וסיבב ד’ יתעלה הענין שלא זכרו שר המשקים עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף.

והנה תמצא שכל התלאות אשר מצאוהו מעת המכרו, כולם היו כלי אל שיגיע לזאת הממשלה, וזה מבואר במעט עיון.11

God

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.12

Hazal

כי יפול הנופל ממנו . ראוי זה שיפול, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.13

תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:14

Rav Yosef Albo

החריצות וההשתדלות מועיל והכחרי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, … ויתבאר מכל זה שהחריצות טוב בכל דבר, ובעבור זה היה שלמה משבח החריצות ואומר ויד חרוצים תעשיר ומגנה העצלה להעיר האדם שישתדל להשיג מבוקשו בכל מאמצי כחו, וכן אמרו רז”ל למען יברכך ד’ אלקיך יכול ישב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידך אשר תעשה. הנה בארו שברכת השם יתברך תגיע ותבא עם ההשתדלות, וכן אמר המשורר אם ד’ לא ישמור עיר וגו’, אבל אם ד’ ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלקי ולא בזולתו, ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שבארנו, ובעבור פועל אחד שנראה מגיע על צד הגזרה כאמרו רז”ל כי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה ליפול וכו’ לא בעבור זה נשפוט בכל הדברים שהם בגזרה, אבל ראוי שנשתדל בכלן כאלו הן בחיריות בחירה גמורה וד’ הטוב בעיניו יעשה ויספיק זה בבחירה לפי קצורנו:15

Don Yitzhak Abravanel

ומה יפו דברי חז”ל … הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב’ אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלקית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו,

ויש מפרשים כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלקית, אבל מי שראוי שיפול על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פירוש נכון16

Rav Yitzhak Arama

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו’ זה אחד מהמקומות שהישירה התורה שלא לסמוך על הנס אלא שיכוין אדם מעשיו על צד היותר טוב כמו שיובן מפרשת שוטרים כלה ועל הדרך שביארנו וכמו שנתבאר זה הענין כלו יפה בפרשת וישלח שער כ”ו

ושם נזכר טעם אומרו כי יפול הנופל ממנו שיראה שהמעקה יועיל למה שיהיה נופל מאליו מבלי כוונה אלקית אבל מה שראוי שיושלך על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פירוש נכון:17

ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כל שכן להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצמם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וד’ לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלקית בעצות טובות ונכונות ע”ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר

ראה מה כתיב ולא תשים דמים וכו’. לפי שהנפילה היא אפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים אלו נאמר (תהלים ל”ז) כי יפול לא יוטל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא18

Rav Shlomo Ben Shimon Duran (Rashbash)

שאלת .הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה:

תשובה … על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה ,אינו נדון לא בחיים ולא במות אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו …

ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע.

ועוד נתבאר זה מאמרם חי ד’ כי ד’ יגפנו או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, יומו יבא הוא הקץ הקצוב, ד’ יגפנו היא המיתה האלקית, ובמלחמה ירד ונספה היא המיתה המקרית, כפי דעתם של קצת מהפילוסופים וכמו שכתב א”א הרשב”ץ ז”ל בפרק ה’ למסכת אבות …

ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפ”ק דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.

ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז”ל בפרק מי שמת גבי משנת האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא מתרפא משל עצמו, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא שחלה בפשיעה וכו’, היכי דמי בפשיעה כדאמר רב חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צנים פחים בדרך עקש. וכן מה שאמרו ז”ל בפרק קמא דשבת ובפרקא דחסידי לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה, ואמר בפרק קמא דעבודה זרה ובפרק אין עומדין ובמגלה פרק בתרא ובנדה פ”ב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצנים פחים הוא החולי הבא מרוב העמידה בשמש או בקור, והקש על זה בשלשת מיני מיתות.

ובזה תסתלקנה הקושיות שמקשים, בנים קטנים שמת אביהם בעון מי הם מתים. וכן מי שהיה בראש השנה קטן והגדיל ובאמצע השנה מת מתי נדון, שני כאלו [הגה – נדצ”ל שחטאו] שמתו ברוע הנהגתם או שקצם היה קצר לפי מזג הרכבתם או לפי המזג שנולדו בו. וכן מה שמקשים אם בעון אבות בנים מתים למה מי שיש לו שני בנים מת אחד ונשאר אחד. אפשר לומר לפי זה שמא זה שמת לא מעון אביו מת אלא מפני שהגיע קצו, …

ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגפה לפי שלא היתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות בפרק הרואה ובבבא קמא בפרק החובל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

וענין חזקיהו שגנז ספר רפואות והודו אלו חכמים ז”ל כדאיתא בפרק קמא דברכות ובפרק מקום שנהגו אינו סותר זה, וכבר בירר זה הרמב”ם ז”ל בפסחים בפירוש המשנה, וזהו לפי שלא נכתב גם כן במיתה ונשאר בחק האפשר.

וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז”ל בפרק הכונס דבר בעיר כנס רגלך ורבא בעידן רתחא הוה סכר כווי, כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרינן שם דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע דרכים ודבר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי, לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחק האפשר. שאם לא תאמר כן אלא שהכל נגזר בראש השנה על כל יחיד ויחיד, אם כן אין שם דבר בחק האפשר וזה שנכתב לחיים לא יצטרך לשמירה וזה שנכתב למות לא תועילנו שמירה ואין שם חלוקה שלישית, ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז”ל ומצווים על השמירה מהמגפה,19 וגדולי חכמינו ז”ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז”ל שברח ממנה פעמים. אלא לפי שהדבר תלוי בחק האפשר ואולי זה האיש לא נכתב בראש השנה לא בחיים ולא במות ונשאר על קצו, ונשתנה האויר ואפשר שיוסיף רבוי בחום הטבעי שזה הוא סבת הדבר והנגף, אם אפשר לתקן האויר או לנוס ממנה יועיל לו התקון ומועיל לו הניסה,

ואינו הורס בו מאמר ר’ כרוספדאי דאמר ר’ יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, שהנכתבים למיתה הם אותם שיש להם עבירה מחייבת מיתתם והנכתבים לחיים הם אותם שהגיע קצם ויש להם מצוה מחייבת אריכות ימיהם. והחלוקה הג’ והיא שמדת דינם לא חייבה לא זה ולא זה לא דבר בהם החכם. זה נראה לי בענין זה והכל מתוקן כפי קוצר דעתי. …

וכדי לברר הענין יפה אמשול משל למה הדבר דומה, למלך שסרחה עליו מדינה ובה קצת אוהבים ובה מורדים הרבה לעיני השמש, ואנשים בה מעט שלא עבדו ולא מרדו, ובא המלך וצר על המדינה ותפסה וצוה להשמיד ולהרוג המורדים והפושעים ולהציל להעובדים. וקצת מורדים ברחו ונתחבאו וצוה עליהם לתפשם ממטמונים ולאבדם. והעובדים הצילם ואשר לא עבדו ולא מרדו אם נסו ונמלטו ואם יצאו בשעת מלחמה מתו. כן הדבר הזה, העובדים שנכתבו בראש השנה לחיים נצולו, והמורדים שנכתבו למיתה אם יסתרו במסתרים ובקרקע הים משם יצוה הנחש ונשכם ולא תועיל להם שמירה ולא ניסה. וזהו שתמצא שהרבה נסים מן המגפה, ובמקום שברחו שם ימותו או בחזרתם ימותו לפי שכבר נכתבו למיתה.20 ואשר לא עבדו ולא מרדו הם אותם שלא נכתבו לא לחיים ולא למות שלא הגיע קצם ונשארו בחק האפשר, אם סדרו הנהגתם או ברחו נצולו, ואם נשארו ולא סדרו הנהגתם אפשר שימותו, ועליהם נאמר חבי כמעט רגע וגו’. וזהו גם כן והכרתי ממך צדיק ורשע, הרשע הוא הנכתב למיתה, והצדיק הוא שלא נכתב לא לחיים ולא למות שעדיין לא הגיע קצו. זה נראה לי בזה הענין. והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות.21

Update: The theodicy of Maimonides and Kipling.

Update II: Running For One’s Life.

  1. From a letter to the editor, Yated Ne’eman, 15 Teves 5770 / January 1 2010, p. 8, signed “Drenched in Lakewood”. I have been told that a subsequent issue of the Yated published a letter challenging the accuracy of this version of the story. []
  2. שמואל ב’ פרק א’ פסוק י”ח – קשר []
  3. פירוש רש”י שם []
  4. פירוש רד”ק שם []
  5. פירוש רלב”ג שם []
  6. שם בתועליותיו []
  7. בראשית מ:יב – מא:יד – קשר []
  8. בראשית רבה פרשה פ”ט אות ב’ – קשר []
  9. תנחומא פרשת וישב סימן ט’ – קשר, ועיין בתורה שלמה פרק מ”א אותיות ג’ וד’ עוד בזה, וגם בפרק מ’ אות נ”ד []
  10. פירוש רלב”ג סוף פרשת וישב, עמוד 472 במהדורת מעלה אדומים []
  11. שם פרשת מקץ סוף חלק א’, אחר התועליות, עמוד 484 []
  12. דברים כב:ח – קשר []
  13. ספרי שם (סח) – קשר []
  14. שבת לב. – קשר []
  15. ספר העקרים מאמר רביעי פרק ו []
  16. אברבנאל דברים פרק כ”ב פסוק ח’ עמוד ר”ח []
  17. עקידת יצחק (דברים – כי תצא) שער שבעה ותשעים, עמוד פ”ו ע”ב []
  18. שם (בראשת – וישלח) שער ששה ועשרים – קשר. ועיין שם בכל השער שהאריך בגודל חיוב ההשתדלות והחריצות, ולחזק את היסוד שמועילות לאדם בהטבת מצבו []
  19. רבינו אינו יודע כלום מענין “חיוב השתדלות” כשלעצמה, בלי סיכוי שתועיל לו לשפר מצבו []
  20. עיין סוכה דף נג. במעשה דאליחרף ואחיה בני שישא – קשר, ועיין “פגישה בסמארה” – קשר, ועיין הסרטים “היעד הסופי” – קשר []
  21. שו”ת רשב”ש, סימן קצ”ה – קשר, והגהתי על פי מהדורת מכון אור המזרח – מכון ירושלים תשנ”ח. תשובה זו ציינה רבי עקיבא איגר בגליון הש”ס (בבא קמא דף ס: על דברי הגמרא “רבא בעידן דרתחא”), אולם נראה שכוונתו לסוף התשובה שלא הזכרנו, שבו ביאר רבינו דברי הגמרא שם. ובפתחי תשובה (יו”ד סימן קט”ז ס”ק ח’) מביא את עיקר שאלת רבינו דמה תועיל הניסה, וציין שרבינו “מתרץ על זה באריכות”, ובדרכי תשובה (שם ס”ק צ”ה – קשר) ציין לדברי הפתחי תשובה. ועיין הרהורים []