Theology From the Rocks Whence We Are Hewn

A few years ago, we noted Rav Yitzhak Arama’s vehement rejection of Ramban’s famous adjuration against seeking medical, as opposed to prophetic, counsel and treatment for maladies. I recently encountered another interesting, albeit somewhat more subtle, example of divergence between the latter’s famous and eloquent (albeit deeply problematic and apparently inconsistent) insistence on the all-encompassing nature of Divine Providence and the former’s passionate, reiterated insistence that not all human events are predetermined; a man’s fate is often in his own hands; and human endeavor (“השתדלות”) is consequently of paramount importance. Contrast the emphasized phrases in the following passages

רמב”ן

וימצאהו איש והנה תעה בשדה – יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב”ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם.

ולזה נתכוונו רבותינו (ב”ר פד יד):

באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה’ היא תקום:1

עקידת יצחק

כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי השם יתברך אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרם מי בכם ירא השם שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו כו’. הן כלכם קדחי אש כו’. שמעו אלי כו’ (ישעיה נ’). הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי ד’ והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר השם הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי השם הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו’ (שם). והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר.2

So while Ramban maintains that an important lesson of the Book of Genesis is the truth of predestination and the futility of human endeavor, R. Arama calls this a “bad” and “foolish” doctrine, which the Book serves to repudiate. [To be fair, the latter’s formulation of the pernicious doctrine is that “all [human] endeavor is futile, and predestination true”, and he certainly concedes the truth of the properly qualified doctrine: “sometimes endeavor is futile, and predestination true”.]

As it turns out, the aphorism

הגזירה אמת והחריצות שקר

while generally associated with Ramban, actually derives (as noted by R. Chaim Dov (Charles Ber) Chavel, in his notes to the above passage of Ramban) from the early medieval classic מבחר הפנינים, where it appears in a rather lurid and grim context:

ואמר על מלך אחד שהרג אחד משריו. ומצא כתוב בחגורתו אם הגזרה אמת החריצות שקר ואם הבגד בטבע הבטחון בבלתי אנשי האמונה עצלה ואם המות אורב בני אדם הבטחה בעולם שגעון3

  1. פירוש הרמב”ן על התורה, בראשית לז:טו – קשר []
  2. עקידת יצחק (לבוב ה’תרכ”ח: בראשית – לך לך) שער ששה עשר עמוד קמג: – קשר []
  3. מבחר הפנינם (וניציאה ה’ש”ו) סוף שער מ”ג (מצות החכם לבנו) – קשר []

"The Spirit He Breathed In Man Is Free" – The Theodicy of Maimonides and Kipling

Prof. Menachem Kellner writes:

Rambam also made it clear that (just as traffic accidents don’t just “happen,” but are caused, so) most of the evil from which we suffer is the result of human stupidity and cupidity; the fires were started by stupid kids literally playing with fire, but they spread so disastrously because too many people were concerned with everything but fire prevention and fire fighting, and emergency response to challenges other than hostile attacks (earthquakes, for example – Israel sits on a major fault line).

The most brilliant – and hilarious – expression of this philosophical doctrine is unquestionably Rudyard Kipling’s Natural Theology:

Natural Theology

Primitive

I ate my fill of a whale that died
And stranded after a month at sea. . . .
There is a pain in my inside.
Why have the Gods afflicted me?
Ow! I am purged till I am a wraith!
Wow! I am sick till I cannot see!
What is the sense of Religion and Faith:
Look how the Gods have afflicted me!

Pagan

How can the skin of rat or mouse hold
Anything more than a harmless flea?. . .
The burning plague has taken my household.
Why have my Gods afflicted me?
All my kith and kin are deceased,
Though they were as good as good could be,
I will out and batter the family priest,
Because my Gods have afflicted me!

Medieval

My privy and well drain into each other
After the custom of Christendie. . . .
Fevers and fluxes are wasting my mother.
Why has the Lord afflicted me?
The Saints are helpless for all I offer–
So are the clergy I used to fee.
Henceforward I keep my cash in my coffer,
Because the Lord has afflicted me.

Material

I run eight hundred hens to the acre
They die by dozens mysteriously. . . .
I am more than doubtful concerning my Maker,
Why has the Lord afflicted me?
What a return for all my endeavour–
Not to mention the L. S. D!
I am an atheist now and for ever,
Because this God has afflicted me!

Progressive

Money spent on an Army or Fleet
Is homicidal lunacy. . . .
My son has been killed in the Mons retreat,
Why is the Lord afflicting me?
Why are murder, pillage and arson
And rape allowed by the Deity?
I will write to the Times, deriding our parson
Because my God has afflicted me.

Chorus

We had a kettle: we let it leak:
Our not repairing it made it worse.
We haven’t had any tea for a week. . .
The bottom is out of the Universe!

Conclusion

This was none of the good Lord’s pleasure,
For the Spirit He breathed in Man is free;
But what comes after is measure for measure,
And not a God that afflicteth thee.
As was the sowing so the reaping
Is now and evermore shall be.
Thou art delivered to thine own keeping.
Only Thyself hath afflicted thee!

Rambam’s version:

ורוב הרעות שיארעו באישיו הן מחמתם, כלומר: מחמת אחדי האדם החסרים.

וממגרעותינו אנו צועקים ומשוועים, ומרעות שאנו עושים אותה בעצמנו בבחירתנו אנו מצטערים ומיחסים את זה לה’, יתעלה מכך, כמו שביאר בספרו ואמר “שיחת לו לא בניו מומם” וגו’, וביאר שלמה את זה ואמר “אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו”. …

והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם. וזהו אשר לא תמצא מי שאינו [רצה] חוטא בו על עצמו כי אם מעטים. וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע באמת, ולומר לו כמו שנאמר, מידכם הייתה זאת לכם, ונאמר משחית נפשו הוא יעשנה.

ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה אוולת אדם תסלף דרכו וגו’, וכן כבר ביאר במין הזה מן הרעות שהם מעשה האדם בעצמו, והוא אומרו: לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ואותם המחשבות הם אשר הביאו עליהם הרעות הללו.

על מין זה נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל וביאר מיד בסמוך, כי האדם הוא אשר ממציא את המין הזה מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו’.1

The numerous evils to which individual persons are exposed are due to the defects existing in the persons themselves. We complain and seek relief from our own faults: we suffer from the evils which we, by our own free will, inflict on ourselves and ascribe them to God, who is far from being connected with them! Comp. “Is destruction his [work]? No. Ye [who call yourselves] wrongly his sons, you who are a perverse and crooked generation” (Deut. xxxii. 5). This is explained by Solomon, who says, “The foolishness of man perverteth his way, and his heart fretteth against the Lord” (Prov. xix. 3). …

(3) The third class of evils comprises those which every one causes to himself by his own action. This is the largest class, and is far more numerous than the second class. It is especially of these evils that all men complain, only few men are found that do not sin against themselves by this kind of evil. Those that are afflicted with it are therefore justly blamed in the words of the prophet, “This hath been by your means” (Mal. i. 9); the same is expressed in the following passage, “He that doeth it destroyeth his own soul” (Prov. vi. 32). In reference to this kind of evil, Solomon says, “The foolishness of man perverteth his way” (ibid. xix. 3). In the following passage he explains also that this kind of evil is man’s own work, “Lo, this only have I found, that God hath made man upright, but they have thought out many inventions” (Eccles. vii. 29), and these inventions bring the evils upon him. The same subject is referred to in Job (v. 6), “For affliction cometh not forth of the dust, neither doth trouble spring out of the ground.” These words are immediately followed by the explanation that man himself is the author of this class of evils, “But man is born unto trouble.”2

[And see our survey of the tension in traditional Jewish thought between personal autonomy and responsibility on the one hand, and Divine Providence on the other.]

  1. מורה נבוכים (מהדורת קאפח) ג:יב – קשר []
  2. Friedlander’s translation, pp. 269-271 – link. I have previously drawn this analogy between Rambam and Kipling on the Avodah mailing list. []

A Very Confusing Religion

Rav Shach (attributed)

A story is told about Rav Elazar Shach zt”l, who was once asked if women should learn CPR so that they can respond and act in a situation in which a child would need it. Rav Shach said not to learn it, because Hashem does not put a person in a situation that he cannot deal with. If they were to know CPR, new situations would occur where they would, chas veshalom, have to administer it.1

King David

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.2

Rashi

ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת:3

Radak

יש מפרשים מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת כיון שמתו בו שאול ויהונתן4

Ralbag

בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מן הנבחרים שבכלי המלחמה.5

[התועלת] החמישים וארבעה. הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על ידי המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה:6

God

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. …

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים–בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל-מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה: כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. …

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.7

Hazal

דבר אחר:

בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה.

למה?

שנטל את בתה.

ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ וגו’:

(תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף.

ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים.8

ולא היה צריך לעשות שם, אלא עשר שנים.

ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים?

אמר הקב”ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות: כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב: ויהי מקץ שנתיים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר.9

Ralbag

התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיעזר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ד’ יתעלה מאד.

הלא תראה כי יוסף – עם היות השגחת ד’ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא – חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.10

וראוי שלא יעלם ממנו, שיוסף לא שם בשר זרועו במה שאמר אל שר המשקים, אך ראה כי מזכירתו אותו לפרעה יגיע לו טוב, כמו שהיה הענין בסוף. וסיבב ד’ יתעלה הענין שלא זכרו שר המשקים עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף.

והנה תמצא שכל התלאות אשר מצאוהו מעת המכרו, כולם היו כלי אל שיגיע לזאת הממשלה, וזה מבואר במעט עיון.11

God

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.12

Hazal

כי יפול הנופל ממנו . ראוי זה שיפול, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.13

תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:14

Rav Yosef Albo

החריצות וההשתדלות מועיל והכחרי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, … ויתבאר מכל זה שהחריצות טוב בכל דבר, ובעבור זה היה שלמה משבח החריצות ואומר ויד חרוצים תעשיר ומגנה העצלה להעיר האדם שישתדל להשיג מבוקשו בכל מאמצי כחו, וכן אמרו רז”ל למען יברכך ד’ אלקיך יכול ישב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידך אשר תעשה. הנה בארו שברכת השם יתברך תגיע ותבא עם ההשתדלות, וכן אמר המשורר אם ד’ לא ישמור עיר וגו’, אבל אם ד’ ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלקי ולא בזולתו, ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שבארנו, ובעבור פועל אחד שנראה מגיע על צד הגזרה כאמרו רז”ל כי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה ליפול וכו’ לא בעבור זה נשפוט בכל הדברים שהם בגזרה, אבל ראוי שנשתדל בכלן כאלו הן בחיריות בחירה גמורה וד’ הטוב בעיניו יעשה ויספיק זה בבחירה לפי קצורנו:15

Don Yitzhak Abravanel

ומה יפו דברי חז”ל … הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב’ אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלקית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו,

ויש מפרשים כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלקית, אבל מי שראוי שיפול על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פירוש נכון16

Rav Yitzhak Arama

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו’ זה אחד מהמקומות שהישירה התורה שלא לסמוך על הנס אלא שיכוין אדם מעשיו על צד היותר טוב כמו שיובן מפרשת שוטרים כלה ועל הדרך שביארנו וכמו שנתבאר זה הענין כלו יפה בפרשת וישלח שער כ”ו

ושם נזכר טעם אומרו כי יפול הנופל ממנו שיראה שהמעקה יועיל למה שיהיה נופל מאליו מבלי כוונה אלקית אבל מה שראוי שיושלך על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פירוש נכון:17

ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כל שכן להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצמם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וד’ לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלקית בעצות טובות ונכונות ע”ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר

ראה מה כתיב ולא תשים דמים וכו’. לפי שהנפילה היא אפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים אלו נאמר (תהלים ל”ז) כי יפול לא יוטל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא18

Rav Shlomo Ben Shimon Duran (Rashbash)

שאלת .הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה:

תשובה … על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה ,אינו נדון לא בחיים ולא במות אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו …

ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע.

ועוד נתבאר זה מאמרם חי ד’ כי ד’ יגפנו או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, יומו יבא הוא הקץ הקצוב, ד’ יגפנו היא המיתה האלקית, ובמלחמה ירד ונספה היא המיתה המקרית, כפי דעתם של קצת מהפילוסופים וכמו שכתב א”א הרשב”ץ ז”ל בפרק ה’ למסכת אבות …

ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפ”ק דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.

ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז”ל בפרק מי שמת גבי משנת האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא מתרפא משל עצמו, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא שחלה בפשיעה וכו’, היכי דמי בפשיעה כדאמר רב חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צנים פחים בדרך עקש. וכן מה שאמרו ז”ל בפרק קמא דשבת ובפרקא דחסידי לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה, ואמר בפרק קמא דעבודה זרה ובפרק אין עומדין ובמגלה פרק בתרא ובנדה פ”ב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצנים פחים הוא החולי הבא מרוב העמידה בשמש או בקור, והקש על זה בשלשת מיני מיתות.

ובזה תסתלקנה הקושיות שמקשים, בנים קטנים שמת אביהם בעון מי הם מתים. וכן מי שהיה בראש השנה קטן והגדיל ובאמצע השנה מת מתי נדון, שני כאלו [הגה – נדצ”ל שחטאו] שמתו ברוע הנהגתם או שקצם היה קצר לפי מזג הרכבתם או לפי המזג שנולדו בו. וכן מה שמקשים אם בעון אבות בנים מתים למה מי שיש לו שני בנים מת אחד ונשאר אחד. אפשר לומר לפי זה שמא זה שמת לא מעון אביו מת אלא מפני שהגיע קצו, …

ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגפה לפי שלא היתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות בפרק הרואה ובבבא קמא בפרק החובל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

וענין חזקיהו שגנז ספר רפואות והודו אלו חכמים ז”ל כדאיתא בפרק קמא דברכות ובפרק מקום שנהגו אינו סותר זה, וכבר בירר זה הרמב”ם ז”ל בפסחים בפירוש המשנה, וזהו לפי שלא נכתב גם כן במיתה ונשאר בחק האפשר.

וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז”ל בפרק הכונס דבר בעיר כנס רגלך ורבא בעידן רתחא הוה סכר כווי, כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרינן שם דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע דרכים ודבר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי, לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחק האפשר. שאם לא תאמר כן אלא שהכל נגזר בראש השנה על כל יחיד ויחיד, אם כן אין שם דבר בחק האפשר וזה שנכתב לחיים לא יצטרך לשמירה וזה שנכתב למות לא תועילנו שמירה ואין שם חלוקה שלישית, ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז”ל ומצווים על השמירה מהמגפה,19 וגדולי חכמינו ז”ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז”ל שברח ממנה פעמים. אלא לפי שהדבר תלוי בחק האפשר ואולי זה האיש לא נכתב בראש השנה לא בחיים ולא במות ונשאר על קצו, ונשתנה האויר ואפשר שיוסיף רבוי בחום הטבעי שזה הוא סבת הדבר והנגף, אם אפשר לתקן האויר או לנוס ממנה יועיל לו התקון ומועיל לו הניסה,

ואינו הורס בו מאמר ר’ כרוספדאי דאמר ר’ יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, שהנכתבים למיתה הם אותם שיש להם עבירה מחייבת מיתתם והנכתבים לחיים הם אותם שהגיע קצם ויש להם מצוה מחייבת אריכות ימיהם. והחלוקה הג’ והיא שמדת דינם לא חייבה לא זה ולא זה לא דבר בהם החכם. זה נראה לי בענין זה והכל מתוקן כפי קוצר דעתי. …

וכדי לברר הענין יפה אמשול משל למה הדבר דומה, למלך שסרחה עליו מדינה ובה קצת אוהבים ובה מורדים הרבה לעיני השמש, ואנשים בה מעט שלא עבדו ולא מרדו, ובא המלך וצר על המדינה ותפסה וצוה להשמיד ולהרוג המורדים והפושעים ולהציל להעובדים. וקצת מורדים ברחו ונתחבאו וצוה עליהם לתפשם ממטמונים ולאבדם. והעובדים הצילם ואשר לא עבדו ולא מרדו אם נסו ונמלטו ואם יצאו בשעת מלחמה מתו. כן הדבר הזה, העובדים שנכתבו בראש השנה לחיים נצולו, והמורדים שנכתבו למיתה אם יסתרו במסתרים ובקרקע הים משם יצוה הנחש ונשכם ולא תועיל להם שמירה ולא ניסה. וזהו שתמצא שהרבה נסים מן המגפה, ובמקום שברחו שם ימותו או בחזרתם ימותו לפי שכבר נכתבו למיתה.20 ואשר לא עבדו ולא מרדו הם אותם שלא נכתבו לא לחיים ולא למות שלא הגיע קצם ונשארו בחק האפשר, אם סדרו הנהגתם או ברחו נצולו, ואם נשארו ולא סדרו הנהגתם אפשר שימותו, ועליהם נאמר חבי כמעט רגע וגו’. וזהו גם כן והכרתי ממך צדיק ורשע, הרשע הוא הנכתב למיתה, והצדיק הוא שלא נכתב לא לחיים ולא למות שעדיין לא הגיע קצו. זה נראה לי בזה הענין. והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות.21

Update: The theodicy of Maimonides and Kipling.

Update II: Running For One’s Life.

  1. From a letter to the editor, Yated Ne’eman, 15 Teves 5770 / January 1 2010, p. 8, signed “Drenched in Lakewood”. I have been told that a subsequent issue of the Yated published a letter challenging the accuracy of this version of the story. []
  2. שמואל ב’ פרק א’ פסוק י”ח – קשר []
  3. פירוש רש”י שם []
  4. פירוש רד”ק שם []
  5. פירוש רלב”ג שם []
  6. שם בתועליותיו []
  7. בראשית מ:יב – מא:יד – קשר []
  8. בראשית רבה פרשה פ”ט אות ב’ – קשר []
  9. תנחומא פרשת וישב סימן ט’ – קשר, ועיין בתורה שלמה פרק מ”א אותיות ג’ וד’ עוד בזה, וגם בפרק מ’ אות נ”ד []
  10. פירוש רלב”ג סוף פרשת וישב, עמוד 472 במהדורת מעלה אדומים []
  11. שם פרשת מקץ סוף חלק א’, אחר התועליות, עמוד 484 []
  12. דברים כב:ח – קשר []
  13. ספרי שם (סח) – קשר []
  14. שבת לב. – קשר []
  15. ספר העקרים מאמר רביעי פרק ו []
  16. אברבנאל דברים פרק כ”ב פסוק ח’ עמוד ר”ח []
  17. עקידת יצחק (דברים – כי תצא) שער שבעה ותשעים, עמוד פ”ו ע”ב []
  18. שם (בראשת – וישלח) שער ששה ועשרים – קשר. ועיין שם בכל השער שהאריך בגודל חיוב ההשתדלות והחריצות, ולחזק את היסוד שמועילות לאדם בהטבת מצבו []
  19. רבינו אינו יודע כלום מענין “חיוב השתדלות” כשלעצמה, בלי סיכוי שתועיל לו לשפר מצבו []
  20. עיין סוכה דף נג. במעשה דאליחרף ואחיה בני שישא – קשר, ועיין “פגישה בסמארה” – קשר, ועיין הסרטים “היעד הסופי” – קשר []
  21. שו”ת רשב”ש, סימן קצ”ה – קשר, והגהתי על פי מהדורת מכון אור המזרח – מכון ירושלים תשנ”ח. תשובה זו ציינה רבי עקיבא איגר בגליון הש”ס (בבא קמא דף ס: על דברי הגמרא “רבא בעידן דרתחא”), אולם נראה שכוונתו לסוף התשובה שלא הזכרנו, שבו ביאר רבינו דברי הגמרא שם. ובפתחי תשובה (יו”ד סימן קט”ז ס”ק ח’) מביא את עיקר שאלת רבינו דמה תועיל הניסה, וציין שרבינו “מתרץ על זה באריכות”, ובדרכי תשובה (שם ס”ק צ”ה – קשר) ציין לדברי הפתחי תשובה. ועיין הרהורים []