Thanksgiving Day, Thanksgiving Days, and The Ten Branched Menorah

My weekly parashah lectures and halachah column for this past פרשת צו discussed the establishment of days of thanksgiving, as well as other rituals of thanksgiving. One fascinating practice that I discussed in the lectures is the custom of some Syrian Jews, of Sephardic extraction, to kindle an extra light on each night of חנוכה. Here is R. Haim Sabato’s explanation of the story behind the custom:

[S]he brought out an ancient lamp, many years old, inherited from his fathers and his fathers’ fathers, men of the Spanish exile. It was old and damaged and could not hold oil, or be used for any ritual purpose. He saw that engraved on it was the name Sapporta and the picture of a ship. They went and showed it to the foreign trader, and when he saw it he was overjoyed and offered a generous price for it, enough to keep the sage solvent for months.

And what was special about it? It was made to accord with a custom maintained by many of the people of Aleppo, that rather than light one candle, they lit two, thus on the first day of Hanukkah three candles were lit instead of the more usual two, up to the eighth and last day, when ten candles were lit.

This custom has been vouched for by my father, who saw his late father following the practice, and to this very day, in the Aram Zova community of New York, I have seen many doing this and not knowing why. I have heard it said that this tradition was instituted by exiles from Spain, who arrived in Aleppo at Hanukkah time and were saved from shipwreck by a miracle, and added an extra candle in memory of the miracle. So this ancient menorah belonging to Hacham Sapporta was designed to hold ten candles, and few of its type remained in the world. It was for this reason that the man was so delighted to have it and was prepared to pay so much for it. And he too did not lose on the deal, as it was eventually bought from him by the Louvre, for a substantial sum.1

When I read this some years ago, I was unsure as to whether this was fact or fiction. It is from Aleppo Tales, a novel, but Sabato’s writing is always remarkably meticulous and exhibits a marvelous verisimilitude. I consulted a Sephardic friend, who assured me that this was indeed an actual custom among some Syrians.

It turns out that the custom itself is documented, although I am not aware of a documented source for the reason Sabato gives and the legend he recounts. R. Avraham Adas, in דרך אר”ץ – מנהגי ארם צובה mentions two other explanations (as well as noting that Libyan Jews also have a similar custom, and that contemporary Aleppan custom varies):

בימי החנוכה נוהגים ק”ק ספרדים להדליק נר נוסף בכל לילה, דהיינו בליל ראשון מדליקים שלשה נרות – אחד למצות חנוכה שני נרות שמשים; וכן בכל לילה מדליקין שני נרות שמשים, פרט לנרות החובה, …

וטעם למנהג זה – שמעתי מהרב יצחק טוויל שליט”א, כי בני ספרד היו אנשים מכובדים ורמי מעלה, ובכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, וכם כן בחנוכה לא היה היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד – משום כך הדליקו שני שמשים; וממילא בכל לילה מוסיפים נר, ולכן המשיכו בכל הלילות להדליק שני שמשים [על פי השמועה];

ועוד טעם הוסיף מדעתו, והוא שחוששים משום “זוגות” – על פי הגמרא במסכת פסחים [דף קי.], ולכן הדליקו בלילה הראשונה בסך הכל שלשה נרות, [והעיקר שלא להתחיל בזוגות; אך אין חשש במה שמדליקים בליל ב’ ארבעה נרות, שהם שתי זוגות] – עד כאן מדברי הרב יצחק טוויל הנ”ל.

ועיין בספר היכל עבודת השם [חלק שני עמוד ש”ה] שכתב שגם יהודי לוב נוהגים להדליק שני שמשים – [בבית הכנסת].

ולענין מנהג חלב היום – יש מדליקים שני שמשים כנ”ל, ויש המדליקים שמש אחד בלבד, – הרב יעקב עטייה שליט”א, ור’ חיים דאיה נ”י – [היום, כידוע התמזגו הקהילות – ואין “ק”ק ספרדים” לחוד).2

There is a custom observed by some Jews with roots in Aleppo to light an extra candle each night of Hanukah. This means that on the first night they light three candles – one for the Misva, and two to serve as the “Shamosh” – on the second night they light four, and so on. This practice is mentioned in the work “Derech Eretz,” which documents the customs of the Aleppo the Jewish community (listen to audio recording for precise citation). The author writes that this custom was observed specifically by the “Kahal Kadosh Sepharadim” – the community of Jews that observed the practices of the Jews of Spain. It appears that there was a particular segment of the Aleppo community that made a point of following the customs of the old Jewish community of Spain, and it was this segment which had the custom of lighting the extra candle.

The author of “Derech Eretz” mentions two possible reasons for this custom, in the name of Rabbi Yishak Tawil. One possibility is that the members of the “Kahal Kadosh Sepharadim” were wealthy and would always have two candles lit in their homes at night for illumination. (We have to remember that we are speaking of a time many centuries ago, before electricity, when not everyone had the means to properly illuminate their homes.) Therefore, the two candles lit the first night for Hanukah would not be recognizable as Hanukah candles, and so they decided to add a third candle to make it clear that the candles were lit for the Misva of Hanukah candles. And once they lit an extra candle the first night, they added an extra candle each subsequent night, as well. Another reason mentioned by Rabbi Tawil is that the members of this community were concerned about “Zugot” – dong things in pairs – a concept which the Gemara discusses in Masechet Pesahim, and which is based on the concern that this could pose danger. (Apparently, they were not concerned about having four, six or eight candles, but only two candles.) The custom therefore developed to add an extra candle the first night, and once this was done they added a candle each subsequent night.

My column:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, various other halachically sanctioned ceremonies of thanksgiving to Hashem for salvation and deliverance from catastrophe remain. One of these is the establishment by individuals or communities of local “Purims” (i.e., “Thanksgiving Days”) – days of celebration and expression of gratitude to Hashem in commemoration of particular incidents of His miraculous salvation from some grave danger.

R. Moshe Alashkar (Shut. Maharam Alashkar #49) endorsed the solemn enactment of the residents of a certain city and their beis din establishing “for them and for their descendants and for all who followed them, in perpetuity” the date of 11 Teves to be “like the day of Purim in all respects”, to publicize a “great miracle” that they had experienced on that day. Although R. Hezekiah da Silva (Pri Chadash OC #496 Dinei Minhagei Isur #14) dissents and rules that subsequent to the destruction of the [Second] temple, the institution of a new holiday is not binding, the halachic consensus apparently follows the view of R. Moshe Alashkar (see Magen Avraham siman 686 s.k. 5). The Chasam Sofer (Shut. OC #191) mentions a permanent “day of rejoicing” on 20 Adar established by the community of Frankfurt am Main in response to a miracle that had occurred there. He reports that he saw that his great teacher R. Nathan Adler, who had been born there, observed the day, and relates that he, too, observed it, even though he was [at the time of writing] living far from Frankfurt.

R. Avraham Danzig (at the very end of Chayei Adam) relates that he personally had established the date of 16 Kislev for his family as a day of commemoration and celebration of their having all survived a terrible (gun)powder conflagration that had claimed thirty one lives in their neighborhood.

R. Ovadia Hedaya (Shut. Yaskil Avdi 7:OC:44-12) ruled that immigrants to Israel from Tripoli, who had previously observed no fewer than three local Purims, must continue to observe them in Israel.

My lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive.

Update: My weekly halachah column of two years ago also covered some of the same ground:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, a formal halachic obligation to acknowledge Hashem’s salvation remains in the form of the “bestowal blessing” (birchas hagomel), recited upon surviving a dangerous situation. R. Asher (Piskei Ha’Rosh Berachos 9:3) explains that this blessing was instituted in place of the thanksgiving-offering. R. Avraham Danzig recommends that one should additionally set aside money equal in value to one of the types of animals brought as a thanksgiving-offering and disburse it as charity to students of Torah, as well as recite the Biblical passage of the thanksgiving-offering followed by a detailed explication he provides of its laws and procedures. He relates that he, himself, did so following a terrible gunpowder fire in which he and his family suffered severe property damage and personal injury, but fortunately all survived (Chayei Adam, Seder Amiras Korban Todah at the conclusion of the work’s first section, and cf. Hilchos Megillah 155:41).

The Talmud (Berachos 54b) declares that “Four are required to give thanks: seafarers, desert travelers, one who was sick and became healed, and one who was confined in prison and left.” The exact definitions of these categories, their applications to scenarios of modern life and the basic question of whether the listed situations are the only ones requiring the blessing, or are merely commonly arising ones, from which we generalize to any situation involving serious danger, are subject to considerable dispute. In practice, the two most common experiences upon which the blessing is recited are airplane trips and illness (or childbirth).

  1. Haim Sabato, Aleppo Tales, pp. 61-62. []
  2. דרך ארץ (עדס: בני ברק ה’תש”נ), סדר הדלקת נרות חנוכה אות א’ עמודים קמג-מד []

To Be A Free People In Our Land

There is a major dispute among the Poskim of the last half-century or so over the proper location for the lighting of the נרות חנוכה in modern day Israel, as well as the more liberal and religiously tolerant regions of the Diaspora. Some maintain that the Halachah reverts back to its original prescription of the entrance to the house or courtyard, while others argue that the alternative rule of lighting inside the home remains in force.

One of the most vigorous proponents of the latter view is the always interesting Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg, who debated the matter with various other scholars, including Rav Yosef Shalom Elyashiv (whom he addresses as “חבר ביה”ד הגדול בירושלים”). Rav Ehrenberg’s best known discussion of the topic appears in Vol. I of his responsa,1 and Rav Elyashiv apparently was perceptive enough to infer from it that Rav Ehrenberg was intractable on the question. As the latter subsequently wrote to the former:

לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מו”ה יוסף שלום אלישיב שליט”א, חבר ביה”ד הגדול בירושלים.

על דבר אשר השיג עלי במה שכתבתי בחלק א’ בסימן מ’ בענין הדלקת נר חנוכה בחוץ בזמן הזה והנה בסוף דבריו סיים

והנה כבר אמרו חז”ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו’ מכל מקום לא נמנעתי עכ”ל2

Back at you, says the feisty Rav Ehrenberg:

ואני אומר יפה ניבא וידע מה ניבא כי באמת הם דברים שלא נשמעים שאי אפשר לשמוע ואין סופן להשמע.

He then proceeds with a lengthy defense of his stance; much of the discussion is technical and legalistic, but he begins by patronizingly correcting what he considers a basic historical misunderstanding of Rav Elyashiv (who had previously been rather condescending toward Rav Ehrenberg and his immigrant brethren) concerning Jewish religious life in the Diaspora, :

וקודם אני צריך להעמידו על האמת שכפי הנראה כת”ר שליט”א לא ראה חיינו בהגלות כשכתב בזה הלשון

חשבתי מכיון דהני אחנא בני גלוותא אשר נהגו בכל השנים בהיותם בגלות וחיו באימה ויראה מחמת המציק ונאלצו להדליק נר חנוכה בתוך הבית אף גם כשעלו לארץ ממשיכים בנוהג זה כי קשה להם להגמל ממה שהורגלו עד כה ולכן חתר למצוא אחיזה לקיים את מנהגם וכו’ עכ”ל

אבל האמת היא להיפך שבהיותינו בגלות אם לא הי’ גזירת המלכות להעביר על הדת מה שלא הי’ במאות שנים אחרונות היינו יכולים לקיים כל המצות בריש גלי בשווקים וברחובות באין מפריע ובלי שום אימה ופחד לא מיבעיא בזמנים הקדמונים שישבו ישראל באיזור מיוחד הנקרא “געטו” ואף לא מיבעיא אף בזמן האחרון שדרו רוב ישראל ברחובות מיוחדים “יודישע גאסען” ששם לא היו נכרים רק אותן הנכרים שהיו משועבדים לישראל שהיו עובדין אצלם ומתפרנסין רק מישראל וכמעט כל הבתים היו של ישראל אלא אפילו במקומות שהיו ישראל דרים בין הגוים לא היו הגוים מפריעין לישראל להדליק נר חנוכה אפילו אם היו רוצים להדליק על פתח ביתם מבחוץ ואפילו סוכות היו נוהגין להעמיד ברחובות כמובא במגן אברהם סימן תרל”ז ותר”מ ס”ק ז’ ואף על פי שהיו לעכו”ם חלק בהם ורק בעיירות הגדולות היו מפריעין שלטון העיריה להעמיד סוכות ברחובות משום שמקלקל יופי העיר לפי דעתם אבל הדלקת נר חנוכה לשעה קטנה לא היה שום טעם שלא להדליק בחוץ ואפילו הכי היו כל גדולי הדורות מדליקין בפנים אף על פי שבודאי ידעו מדינא דגמרא ובודאי לא היו פחות יראי ד’ מאותן חכמי ירושלים.

R. Yehudah Zoldan has published a valuable, lengthy and well documented, survey of our topic נדידת החנוכיה3, available here, in the course of which he cites Rav Ehrenberg’s earlier responsum, and comments:

סברה זו נדחתה ע”י הרב משה רוזנטאל, שהוכיח ממקורות רבים שחז”ל לא עקרו את התקנה הראשונה, אלא קבעו שאם יש סכנה מדליק בפנים, אך אם אין סכנה, מדליק בחוץ, ובמיוחד כאן בא”י, וכך כתב: “וכן נהגו גאוני עולם גדולי הדור ורבני ירושלים מקדמא דנא להדליק בחוץ ואין שום ספק כי כך היא המצוה מן המובחר להראות ולפרסם הנס, וכן עתה המנהג הוא בירושלים ובאה”ק”.

[בהערה על קטע זה, בסוף המאמר:] קובץ המועדים (חנוכה עמ’ קכא – קכד, “בבירור מדליק על פתח הסמוך לר”ה”). הרב יצחק דיזי, שבות יצחק (הלכות חנוכה עמ’ מו – נב), מביא מכתב של הרב יוסף שלום אלישיב, שנשלח לרב אהרנברג, בו הוא דן במשמעות “שעת הסכנה”, בסוגיות שונות, ובסיומו קורא הוא לרב אהרנברג לשקול שוב את תפיסתו באשר להדלקה בחוץ בזה”ז. גם הרב עובדיה יוסף, ילקוט יוסף (מועדים עמ’ 231-232), כותב על דברי הרב אהרנברג: “ובאמת שהפריז על המדה, ונוראות נפלאתי עליו…בשו”ע נאמר שרק בשעת סכנה מדליק בפנים, ואטו קא משמע לן הלכתא למשיחא?”. ראה עוד בדברי הרב יוסף כהן, בספרו של הרב צבי פסח פרנק, מקראי קודש, (חנוכה עמ’ לד – לה), הכותב שאין לדמות עניין זה לביטול האיסור של גידול בהמה דקה בא”י, שם הותר הדבר, אף שזכינו לישוב ישראל בא”י, מפני ששם זו גזרה ורק בי”ד יכול לבטלה, ואילו בנ”ח תקנו מלכתחילה שלוש דרגות להדלקה זו למעלה מזו לפי האפשרות והיכולת.

R. Zoldan does not mention Rav Ehrenberg’s follow-up responsum to Rav Elyashiv, although it had already been published at least five years before his article. Even more seriously, while R. Zoldan claims that Rav Ehrenberg’s position has been refuted by R. Moshe Rosenthal, he neglects to mention Rav Ehrenberg’s rebuttal to R. Rosenthal – R. Rosenthal’s critique appears in Moriah,4 and Rav Ehrenberg’s response was published in the same journal, several months later.5

  1. שו”ת דבר יהושע, חלק א’ סימן מ. []
  2. שו”ת דבר יהושע, חלק ב’ סימן ק”א []
  3. מאמרי אמונת עתיך, תשסג, גליון 50, עמודים 72-88 – קשר []
  4. מוריה, שנה שניה, גליון יא-יב (כג-כד), חשון-כסלו תשל”א, עמוד מט והלאה []
  5. שם, שנה שלישית, גליון א-ב (כה-כו) ניסן-אייר, תשל”א []