The Herem Against R. Hezekiah the Harif

About a year ago, as I prepared to begin a course of study in יורה דעה, I attempted to purchase a copy of the פרי חדש. The couple of seforim stores that I visited did not have a standalone copy available; the only copy I could find was one printed in the back of one of the editions (I forget which one) of the שלחן ערוך. The beis midrash in which I study also does not have a copy of the work, so I had to make do with the one printed in the back of the copy of the שלחן ערוך (the “צורת הדף” edition) of one of my colleagues, and a couple of difficult to read online versions – my שלחן ערוך (the מכון ירושלים combined טור ושלחן ערוך) does not include it.

A week and a half ago, in preparation for another year of יורה דעה study, I once again attempted to purchase a פרי חדש, and was again told by a couple of stores, this time including Biegeleisen, that it was not available. Although rather appalled that such a classic is apparently out of print, I was reminded of the ban imposed upon the work during the author Rav Hezekiah da Silva’s lifetime by the Egyptian Jewish community, in righteous outrage at what they considered his dismissive and disrespectful tone toward other revered halachic authorities, particularly Rav Yosef Karo. The primary, if not the only, source of information on this episode is apparently Rav Avraham Ha’Levi’s גנת ורדים, in a response to a query, subsequent to R. Hezekiah’s death, about the possibility of lifting the ban:

עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור יורה דעה הוא ספר פרי חדש ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאות ואף על פי שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא מכל מקום יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה ובראותנו דבריו ומשפטיו ישרים נחזקם ונאמצם ואם לא ייטבו בעינינו יהיו כלא היו

ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים לא ישא פנים לזקן שמורה הוראה ועל רבינו הגדול בית יוסף אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד וכתב עליו שטנה כדבר איש על תלמיד קטן שלפניו ואפרוח שלא נפתחו עיניו דלא ביש ליה שאסר את המותר כו’

ויהי בהתפרסם הדברים אזרו אנשי חיל בעוז מתנם וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו חס ושלום לא בנגידא ולא בשמתא אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו כבושת גנב כי ימצא ולפייס את אנשי הצבא הרוזנים והסגנים עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המקום ב”ה שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו למען תעמוד כל הימים וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנם רבני חברון תוב”ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו.

ולעת עתה שני רבנים שהיו גרים בארץ הלזו הלכו להם לארצם והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז כי יהיה להם מעיר לעזור ומבקשים אולי תעלה תעלה למכה זו ורמון זה שיעלה בידם תוכו יאכלו כו’ ומה גם שהוא גם הוא בהקדמתו לספר הלז אמר שלא יסמוך שום אדם על הוראותיו ודחיותיו רק יברר הטוב וההגון בעיניו וכן יעשה וגם התנצל על אשר דבר בגדולים

ועתה החרדים אל דבר ד’ לשאול הגיעו אם אפשר להתיר חרם נזכר כיון שנגע בכבוד גדולים או לא ואם ת”ל דאפשר להתירו אם צריך לימלך בתחלה עם השרים והסגנים אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה לחוש לכבוד הגדולים ואת”ל שיוכלו להתירו מבלי הסכמתם אם צריך המלכה ברבני חברון ובפרט בשני הרבנים אחרים שהלכו להם והרחיקו נדוד ועל צד האומדנא שני רבנים הללו אינם מפוייסין שיותר החרם כי הם היו הרבה בעוכרי החכם הנזכר ואת”ל שיש היתר לזה אפילו שלא בהסכמת הרבנים והחכמים שהלכו מכאן אם המצא ימצא פה העיר קצת חכמים שלא יאותו לבטלה אם עיכובם מעכב או ניזיל בתר רובא

וכשראיתי אני הצעיר קול הקריה הומה וחפץ ורצון כמה תלמידי חכמים למצוא פתח תקוה נתתי אל לבי להיות {נדרב?} לדבר מצוה ולבדוק בזה עד מקום שידי יד כהה מגעת מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת וחפץ הייתי שענין חמור כזה יפתח ויסתיים בגדולים ועכשו יפתח בקטנים ויסתיים בגדולים והם יבחרו ולא אני וחפץ ד’ בידינו יצלח אכי”ר

תחלה כל דבר מוצא שפתי אשנה שכל פתגם אשר נעשה בתחלה שריר וקיים הוא ואחר כך אבקש אם יש מחילה וכפרה לעון הלז אם לאו ואחר כך אצדד בטענות המוצעיים למעלה

ואומר אני אף על פי שלכאורה נראה שהסכמה זו תמוהה הרבה דכיצד יסכימו שלא לקרות בספר הלז שיש בו כמה חידושי דינים ולמנוע בר מן התלמידים מכל מקום גדולה מזו מצינו שעושין מפני צורך השעה לגדר ולסייג לתורה וכמו שאמרו בגמרא פעמים שביטול התורה זהו יסודה … כללא דמלתא דפתגם אשר נעשה הלכה קבועה היא והמזלזל בה כמזלזל על דבריו של מרע”ה

ומעתה נראה אם יש רפואה למכתו דהאי צורבא מרבנן על שפגם וזלזל בכבוד גדולי ישראל לזה אני אומר דאיתא בפרק יום הכיפורים דף פ”ו ארבע חלוקי כפרה שהיה ר’ ישמעאל דורש דאפילו עון גדול דחילול השם נתכפר ונתנקה העון לגמרי במיתה והאי צורבא מרבנן אף שנחמיר עליו שגדול עונו מנשוא מכשלה של חילול היתה תחת ידו שזלזל בכבודן של ראשונים וירבו עבדים המתפרצים באדוניהם שהמון עם ירגילו עצמן לזלזל ולפקפק בדברי הראשונים מכל מקום הרי נתכפר עון זה במיתה וכיון שעונו נתכפר יכולים בית דין להתיר החרם אשר נעשה בהסכמה

אכן יש מקום עדין לפקפק דדלמא איכא למיחש דהמון עם ירגילו עצמן בכבודם של ראשונים אמנם כיון דקיימא לן דמעשה בית דין אית ליה קלא הרי נתפרסם בעיר מצרים ההסכמה הנעשית והחרם שהוטל בשביל עון שפגם בכבודם ויקחו קל וחומר וידעו כי איסור גדול יש בדבר ויזהרו מכאן ואילך בכבודן של ראשונים ומה גם שנראה שחששא זו חששא רחוקה היא שהרי מצינו שנתפשט ספרו זה בכל גבולי ישראל ולא מצינו שחששו לזה בשום מקום ומכל מקום בית דין היפה שבמצרים יע”א יפה עשו שחששו אפילו לחששא רחוקה כזאת מה גם שבזה שעשו נתרבה כבודן של ראשונים בעיני הבריות וראוי והגון היה לעשות מה שעשו

ובר מן דין כבר נודע שכל פותח ספר לא יחוש לדברי ספר הלז להתלמד ממנו לזלזל ולפגום בכבודם של ראשונים וקחזינא דכל ספר כיוצא בזה כל הוגה בו אוכל תוכו וזורק קליפתו וישראל קדושים הם שומעין להחמיר ולא להקל ומכירין ויודעין בטיב ערכן של ראשונים ז”ל וצפרנם חביבה להם מכריסן של אחרונים וקושטא מדיליה קאים וכמה וכמה ספרים מצינו שניתנו ליגנז ולית מאן דחש להון אשר על כן כיון דידענו דלא אהנו מעשיו להביא תקלה על הצבור ניתנה חטאתו לימחל …

נמצינו למדין לנדון הלז דכיון דכבר האי צורבא מרבנן נפטר לבית עולמו וגם נמי לא אהני מעשיו שניתנה בבית דין של מטה להסיר העונש שענשוהו שלא ללמוד בספרו והדברים קל וחומר בנדון הלז דחלילה לנו לומר שהיתה לו כונה רעה לזלזל בכבודן של ראשונים אלא דהו”ל תרבות בישא והילדות עשתה את אלה1

I discussed this fascinating responsum several months ago in a Reading Responsa lecture; it is available at the Internet Archive.

  1. שו”ת גנת ורדים יו”ד כלל ג’ סימן ג’ []

Speaking Truth About Those In the World Of Truth

For S.B.

Several years ago, we cited a favorite passage of my father from Rav Yaakov Kamenetsky’s אמת ליעקב, asserting that there is no prohibition of לשון הרע on the dead, and even הוצאת שם רע is only forbidden by Rabbinic institution, and not Biblically prohibited:

[באמת] לשון הרע אינו אלא על החיים, ועל מתים מותר מצד הדין ואינו אלא חרם הקדמונים [עיין או”ח סימן תר”ו סעיף ג’], והחרם אינו אלא על מוציא שם רע ולא על לשון הרע.

I recently learned that both these claims are disputed.

The medieval sources of the prohibition against speaking ill of the dead consist of several passages in the מרדכי:

ונהגו רבותינו ואמרו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר
ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר רק הוא מהם כי באנו להגדה דר’ תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב”ה רבש”ע כל הכעס הזה עלי למה וכו’ אמר לו אתה אמרת שלח נא ביד תשלח ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לא ד’ שלחני ואם בריאה יברא ד’ שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך אמר לו ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם אמר ליה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם:1
וכן על חירוף של שוכני עפר אלו היה עדות בדבר או שהיתה מודה היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה מן המת כדאיתא בפרק בתרא דיומא2
השיב ר”מ על עשיר שקרא בן גדולים בחור חשוב ממזר בן ממזר דינא דגמרא ידוע הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים והכל לפי מה שהוא אדם [אם רגיל] בכך ראוי לקונסו יותר [אף לפי כבוד הגדולים] שבקש לפגם בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבוד והמחרף יחוש לעצמו ויסגוף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון יתן ויתכפר לו אולי יש תקוה כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ כדאמרינן פרק חומר בקדש …3

Prof. Nahum Rakover argues that we cannot conclude from the need for a special edict against speaking ill of the dead that without such an edict this would be permitted, as we can understand the edict as merely intended to strengthen a preexisting prohibition. He is, however, inclined to accept the other assumption of Rav Yaakov that the edict only interdicts false libel (הוצאת שם רע), and not truth, arguing that this is indicated by the language of the מרדכי and שלחן ערוך in their descriptions of the anathema, as well as the rooting by the מרדכי of the edict in the medrash he brings, in which G-d indicts Moshe for the falsehood of his defamation of the Patriarchs. He does note that the comments of the מרדכי and Rema concerning the “insulting of those who reside in the earth”, which do not mention the anathema, make no mention of falsehood, and he explains that these passages are concerned not with the Rabbinic edict, but with the basic prohibitions against slander, which are indeed not limited to falsehood:

לשון הרע על המת

אשר לביוש ולשון הרע על המת, אנו מוצאים שראו דבר זה כחמור עד שהתקינו תקנות וחרמות כנגד מוציאי לעז ושם רע על המתים. וכבר הבאנו למעלה פסק דינו של הרשב”א על “עשיר שקרא בן-גדולים… ממזר בן ממזר”.
[ועיין שם שהביא את דברי המרדכי, ושוב כתב:] מעצם העובדה, שהוצרכו חכמים לתקן תקנה מיוחדת בדבר דיבה על המת, אין להסיק שלולא תקנה זו היה הדבר מותר, מאחר שאין הדבר בגדר האיסור של לשון הרע – כי ניתן לפרש את התקנה כך, שבאו לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.
ונראה שלא נתקנו התקנה והחרם אלא על סיפור לשון הרע על המת בדבר שקר, ולא על סיפור אמת. מסקנה זו עולה מתוך הדברים המובאים ב”מרדכי” בעניין זה, בו הוא מדבר על “להוציא לעז ושם רע”. ו”הוצאת שם רע” הוא המונח המתייחס ללשון הרע על דבר שקר. וכן לשונו של המחבר בשולחן ערוך (או”ח תר”ו, ג) “תקנת קדמוננו וחרם שלא להוציא שם-רע על המתים”.
אותה מסקנה עולה גם מתוך התבוננות באסמכתא לחרם אותה מביא ה”מרדכי”. בדברו על החרם הוא אומר: “ורבים תמהו: מה ראו על ככה?” כלומר, מה ראו להתקין תקנה זו; ועל כך הוא משיב: “ולא דבר ריק הוא מהם”. כלומר, יש טעם לכך. והוא מביא אגדה, בה מסופר כי הקב”ה כעס על משה, שאמר ‘והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים’ “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו (משה): רבה”ע, ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אמר לו: אני אמרתי ‘בנפשותם’ ולא ‘באבותם’. כלומר, ההקפדה היתה על שהוצאה דבה על אבותם, בכך שקרא להם ‘חטאים’. והנה לפי אגדה זו הטרוניא של הקב”ה היתה על הוצאת שם רע על האבות על שקר: “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו?!”. וכך אף משתמע מדברי המרדכי הראשונים, שהובאו לעיל, בהם הוא מדבר על חרוף סתם, ולא על הוצאת שם רע, ולכן אינו מזכיר כאן את תקנת הקדמונים והחרם.
אמנם, לשונו של רבי משה איסרלש היא: “המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין”. וכאן המדובר על “מדבר רע”, ולאו דוקא על “הוצאת שם רע”; ברם, נראה שאין הלכה זו מתבססת על החרם, אלא על הדין.4

The author of the following article disagrees with Rav Yaakov on both counts, insisting that even true slander of the dead is prohibited, contrary to the view he has “heard” (but not seen documented?) attributed to Rav Yaakov,, and that the anathema merely reinforces a preexisting prohibition against speaking ill of the dead:

לשון הרע על מת

בעניין איסור לשון הרע על מי שכבר מת: הדין הוא שאסור לדבר לשון הרע על מת. …
[יש] חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, ואין לומר שכל האיסור הוא רק בהוצאת שם רע ולא בדיבור לשון הרע, דעיין באליהו רבה שם שמבואר בדבריו שהאיסור הוא גם כן בלשון הרע,5 אמנם שמעתי שדעתו של הגר”י קמנצקי זצ”ל שאין את החרם רק על מי שמוציא שם רע ולא על מי שמדבר לשון הרע, אמנם מדברי הא”ר מוכח שלא כדבריו וכמו שנתבאר.
ובעיקר העניין יש לעיין אם יש איסור לדבר על המתים והחרם רק בא להחריף את האיסור ולהוסיף עליו גם חרם, או שבאמת מצד הלכות לשון הרע מותר לדבר על מת וכל האיסור הוא מחמת החרם.
ועיין באליהו רבה בהלכות יום הכיפורים [שם] שמבואר שמי שמדבר על מת צריך לבקש ממנו מחילה [וכן מבואר במטה אפרים] ולכאורה מוכח שיש איסור גם בלי החרם, שהרי מסתבר שאם מצד הלכות לשון הרע אין בעיה לדבר על מת היינו משום שאינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו [וכמו שנבאר] ולא שייך לבקש ממנו מחילה על זה, ואם רואים שהם סוברים שיש כאן ענין של בקשת מחילה, אם כן וודאי שפשוט להם שיש איסור לדבר על מת לשון הרע כמו שאסור לדבר על חי משום שהוא יודע מזה ואיכפת לו. ועיין בא”ר שם שמבואר להדיא שיש איסור לדבר לשון הרע על מת גם בלי החרם.
וכ”ד הגאון ר’ בנימין זילבר זצ”ל שהחרם רק בא להוסיף איסור, ובלי החרם גם יש איסור, ולכאורה בפוסקים הנ”ל מוכח כדבריו.
אמנם עיין בערוך השולחן שחולק וסובר שמדברי הגמרא בברכות [יט] מבואר שאין שום איסור לדבר לשון הרע על מת מכיון שהוא אינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו וכל האיסור הוא רק מצד החרם שעשו הקדמונים.

An audio recording of a presentation I recently delivered on this topic is available at the Internet Archive.

  1. מרדכי יומא רמז תשכ”ד, וכן במרדכי בבא קמא פרק החובל רמז ק”ו בשם אבי העזרי []
  2. שם בבא קמא פרק החובל רמז פ”ב []
  3. שם בבא קמא רמזים ק”ה-ק”ו []
  4. נחום רקובר, ” על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי” (סיני תשכ”ב), פרק שלישי #13 – קשר []
  5. איני יודע הוכחתו מהאליה רבה שהאיסור אפילו בלשון הרע ולא רק במוציא שם רע []