Beauty and Truth II

We recently discussed R. Avraham Borenstein’s contention that it is preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher, albeit not beautiful, than a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus, since “there is no הידור greater than this, that it definitely be an אתרוג”. A similar stance is attributed to Hasam Sofer:

עיקר ההידור באתרוג הוא שלא יהא בו חשש פסול על פי הלכה, כי כל עיקר ההידור היא מה שאמרו חכמים, כי לא נתפרש בתורה שיעור ההדר אלא שמסרו התורה לחכמים, אם כן יש מקודם להשגיח על כהלכה ואחר כך שיהא מהודר ויפה בתוארו כי אין “ואנוהו” אלא מה שהתורה מייפה עלינו, ולא מה שאנו מדמים שהוא היופי וההדר.1

There is at least one context, however, where choosing הידור over the avoidance of “חשש פסול” is indeed preferable. The Shulhan Aruch cites two opinions regarding whether יין מבושל or wine containing honey may be used for kiddush:

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש וי”א שאין מקדשין עליהם:2

The Rema records the prevailing custom:

הגה והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור):

The משנה ברורה explains:

דאם הם שוין, יש לחש לדעת היש-אומרים שמחמירין בזה שלא לקדש.3

So all else being equal, we avoid יין מבושל או שיש בו דבש due to the “חשש פסול” that it may be invalid for kiddush – but we set aside this concern if this wine of uncertain validity is “better” than the alternative wine that is definitely valid.

  1. ילקוט הלכות ארבעה מינים וסדר נטילתן (דייטש), עמוד מ אות כד []
  2. שלחן ערוך או”ח סימן רע”ב סעיף ח’‏ []
  3. משנה ברורה שם ס”ק כ”ג []

Out With the Old, In With the New

In the parashah lectures I delivered last week, I discussed the practice of R. Nosson Adler (of Frankfurt), recorded by his reverential disciple Hasam Sofer, to avoid calling up to the Torah for the aliyah of Levi on the holiday of Succos one who consumes hadash, since by that time of the year, hadash barley has already been harvested, and that aliyah contains the prohibition of the consumption of hadash, “and this one will recite the blessing on the Torah and this verse will be read before him, and he will then drink beer and liquor and eat his bread that is leavened with beer yeast which according to most decisors even in contemporary times is Biblically [prohibited]”:

ראה זה ראיתי מנהגי מורי הגאון מ’ נתן אדלר זצ”ל שביום טוב של סוכות לא קרא ללוי למי שאוכל חדש כי באותו זמן כבר נקצרו השעורים שהם חדש קודם העומר והלוי קורין לפניו בבי”ט של סוכות ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם וזה יברך על התורה ויקרא לפנו מקרא זה ושוב ישתה שכר ויין שרף ויאכל פתו המחומץ בשמרי שכר שלרוב פוסקים גם בזמן הזה הוא דאורייתא1

It is clear that R. Adler did not object to someone who is lenient with regard to hadash receiving the relevant aliyah on Shabbas parashas Emor, or on the second day of Pesah, since hadash is not available during that season, and the fact that he has eaten hadash just a month ago and will be doing so again in several months apparently did not bother R. Adler. The hypocrisy is only intolerable on Succos, “for in that season the barley that is hadash prior to the Omer has already been harvested …”.2

In any event, I do not think that R. Adler means that hadash is absolutely prohibited in contemporary times, and that those who consume it are arrant sinners, but rather that although the common practice can be justified by the various proposals offered by the aharonim, it nevertheless must be conceded that the most straightforward reading of the sources yields the conclusion that hadash is indeed prohibited, and that one who does rely on the various dubious justifications of the aharonim should at least have the decency to avoid the hypocrisy that being honored by a public reading of the prohibition would entail. This interpretation is supported by Hasam Sofer’s subsequent application of the same principle to another commandment commonly honored in the breach, shemitas kesafim:

וכיוצא זה השתא הכא שנת השמיטה אינה ראויה לקרות בתורה לא יגוש את רעהו למי שלא עשה פרוזבל ערב ראש השנה העבר בכניסת שמיטה וגם יעשה פרוזבל ערב ראש השנה הבאה עלינו לטובה ביציאתו לצאת ידי כל הפוסקים החולקים בזה עיין חו”מ סימן ס”ז כיוצא באלו ראוי’ להחסידים לזהר3

The parallel between hadash and shemitas kesafim is remarkably close. In both cases, an objective reading of the sources indicates that the consensus view is that these laws remain in force in contemporary times, even in the Diaspora, and in both we have a somewhat mysterious but venerable tradition of at least eight centuries of widespread apparent flouting of the law. In both cases, halachic authorities have generally, if grudgingly, conceded that the tradition of leniency may be relied upon, and have offered a variety of justifications thereof, albeit none that are entirely satisfying. It seems plausible, therefore, that R. Adler would concede that one who follows these traditions cannot be called a sinner, but maintains that given the absence of any truly solid and satisfying justifications of the customs, those who decline to be stringent should at least be bashful enough to avoid public encounters with the relevant Biblical admonitions.

Another interesting source on the topic of hadash is a responsum of the אבני נזר, sometimes cited in support of the general proposition that “the Hasidim have been lenient in this matter”.4 While this is not incorrect, a close look at the responsum in context yields a somewhat more equivocal conclusion:

דבר האתרוגים זה טעמי כי באמת הוא דבר קשה לסמוך על אתרוגי קרפי כי הרינון בהם מצוי בכל השו”ת אחרונים …
והנה שמעתי שהרבי מלובלין זצוקללה”ה שיבח הקרפי, וזה היה עמוד גדול לסמוך כי מסתמא צפה ברוח קדשו שאינם מורכבים5 ובוודאי העולם סומכים עליו, ועל כן יוצאים לכתחילה בהקרפי:
אולם זאת שמעתי בבירור שמה שחסידי פולין אינם נזהרים באיסור חדש נצמח מחמת כי בבית הרבי מלובלין זצללה”ה היו נותנים על השלחן גראפים חדש כי הרבי אמר מאחר שזקנו הב”ח התיר לו אין לו לחוש, ועל כן יכול להיות שעל כן לא חשש הרבי מלובלין זצללה”ה גם כן לחשש מורכב מאחר שהב”ח התיר בתשובה המורכבים שמראיהם מראה אתרוג, היינו שמרכיב ענף אילן אתרוג בתוך אילן לימוני, ואף שיש בו ריח לימוני, ואם זה היה טעמו מן הדין עלינו לחוש לשיטת רוב אחרונים החולקים על הב”ח בזה6

The אבני נזר is arguing that although the “עולם” follows the “Rebbe of Lublin” (presumably the Chozeh?) in using Corfu esrogim, this is not based upon an authoritative independent opinion of the Rebbe, but rather derives from the fact that the Rebbe was a descendant of the Bach, and adopted his ancestor’s lenient position regarding grafted esrogim in general, and since the Bach’s stance is non-normative, the Rebbe’s adoption of it does not authorize “our” adoption of it. The אבני נזר supports this with an analogy to hadash, maintaining that the leniency of Polish Hasidim with regard to hadash is based on the Rebbe’s lenient stance, which similarly derived from his ancestor the Bach’s celebrated albeit controversial position on the question. The implication is that here, too, the Bach’s position is relevant to his descendants and their followers, but not necessarily to the general populace.

Here’s my weekly parashah column (from last week):

In parashas Emor (23:14), we are commanded to abstain from bread and certain forms of grain until the offering of the Omer sacrifice on the second day of Passover. This is termed the prohibition of chadash (“new”). All grain starts out being prohibited as chadash. Upon the offering of the Omer, any grain that has already taken root becomes permitted as yashan (“old”), while all grain that subsequently takes root is termed chadash and is prohibited until next year’s offering. When the Omer is not offered, as in contemporary times, chadash becomes permitted after the sixteenth of Nissan (or the seventeenth, in the Diaspora).

For nearly a millennium, however, the practice of much of Ashkenazic Jewry in the Diaspora has been to disregard this prohibition, and halachic authorities have struggled greatly to justify this. Some argue that the Biblical prohibition may only apply in the Land of Israel, whereas in the Diaspora, the prohibition is merely Rabbinic. Insofar as it is Rabbinic, we may be lenient where the chadash / yashan status of grain is unknown (safek de’rabanan le’kula – Or Zarua Hilchos Orlah Ve’Chadash #328). Alternatively, we may follow the opinion that maintains that this Rabbinic extension to the Diaspora only applies to areas of geographical proximity to the Land of Israel (Magen Avraham end of siman #489). Some argue that the prohibition of chadash does not apply to grain grown by non-Jews (Bach Yoreh De’ah #293). Others argue that there are generally two separate uncertainties (sfek sfeka) about the chadash status of any particular instance of grain. Perhaps it is from last year’s crop, in which case it is certainly yashan, and even if it is from this year’s, it may have taken root before the Omer (see Rema 293:3).

Many of the same authorities who propose these justifications, however, concede that they are merely intended to justify a problematic custom, or that they are of dubious validity, and may be relied upon only due to the difficulty of obtaining yashan. Many authorities therefore encourage personal strictness where possible (Magen Avraham ibid., Shulchan Aruch Harav Orach Chaim 489:30, Mishneh Berurah siman 489 s.k. 45).

And here are the weekly lectures: Y version, K version.

  1. שו”ת חת”ם סופר או”ח סוף סימן ט”ו []
  2. In my lectures, I pointed out that R. Adler mentions bread and beer, but not the one dish that many modern Ashkenazic Jews probably associate most readily with barley: cholent. I suggested that perhaps the German Shabbas cuisine of a couple of centuries ago did not include barley-containing cholent, but some of the lecture attendees pointed out that cholent is only a concern on Shabbas. The second day of Succos cannot fall out on Shabbas, and perhaps just as R. Adler can tolerate giving the relevant aliyah to someone who has eaten hadash a month ago, so, too, could he even tolerate giving it to someone who has eaten it just a few days ago and will do so again in a few days, as long as he will not be eating it on that day itself! []
  3. The Hasam Sofer implies that he is strongly endorsing the practice of writing an early Pruzbul at the end of the sixth year, in addition to the one written at the end of the seventh. In a different responsum (חו”מ סימן נ’‏ ), however, he argues that this is unnecessary, and declares his certainty that R. Adler did not practice this stringency. We will perhaps return to this point in a later post. []
  4. נטעי גבריאל הלכות פסח חלק ג’ יב:ה והערה ח’‏ []
  5. The אבני נזר seems to assume that it is legitimate to determine halachah via the establishment of realia through Divine revelation; we have previously discussed this question here. []
  6. שו”ת אבני נזר חו”מ סימן קט”ו []

With Apologies To the Meiri

Just today, I read Prof. Marc Shapiro’s account of an apparently serious error by Rav Yehudah (Mahari) Aszod,1 who takes at face value a responsum of Hasam Sofer2 discussing a religious custom described as prevalent in “ארץ הודו”, and therefore distinguishes between that custom and an apparently similar Christian one, arguing that the latter is less problematic due to the theologically less objectionable character of (contemporary) Christianity. The Minhas Elazar,3 followed by Prof. Shapiro, assert that Hasam Sofer himself was, of course, corresponding with a local rabbi, not one from India, and addressing the local Christian custom; the reference to “India” was merely for the benefit of the censor.

Another noteworthy instance of the prudential substitution of Eastern religion for Christianity in a responsum of Hasam Sofer is the following:

בדין מילדת אם רשאי להשכיר עצמה לישמעאלים למילדת בין בחול בין בשבת:4

נפשו היפה בשאלתו בארץ תוגר פקד השר על כל אנשי העיירות וכפרים להשכיר להם מילדת בקיאה אשר למדה לפני חכמיהם בבית מדרשיהם ואפילו יש להם חיות פקחות מכל מקום צריכות דוקא להשכיר להם אותה שעמדה בנסיון לפני חכמי הרופאים והנה נמצא איזה כפרים שלא מצאו לפי שעה מלומדת כי אם ישראלית ושאלו השואל אם רשאי להשכיר עצמו להם בין בחול ובין בשבת:

The references to “Ishmaelites” and “the land of the Turk” notwithstanding, the context of the question – nineteenth century social welfare legislation requiring the hiring of expert midwives trained and tested by the medical establishment, with mere amateur expertise insufficient – already suggests that we are actually discussing Enlightened Europe, but for anyone unconvinced, the following passage from Hasam Sofer’s analysis, in which he is artfully מגלה טפח ומכסה טפחיים nevertheless makes crystal clear which religion we are dealing with:

ואין לומר גוים לאו עובדי עבודה זרה נינהו דפשוט דהיינו לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדיקי בזמן הזה כולי האי אבל פשיטא דעבודתו עבודה זרה גמורה היא עמ”ש הרמב”ם פרק י”א ממאכלות אסורות הלכה ד’ ובספרי רמב”ם שלפנינו חסר שם וצריך לעיין בדפוס אמשטרדם או ווינציא דוקא ופשוט דלא מורידין ולא מעלין ואסור להרבות זרעו של עמלק

The authentic text of the referenced Rambam:

גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו–יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים–יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים–עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.5

The text of a standard contemporary (pre-Frankel) Rambam:

גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהניה. ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי עכו”ם שאינו עובד עבודה זרה עכו”ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהניה וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים–עובדי עבודה זרה הן ו אותם העובדים עכו”ם סתם יינם אסור בהנייה.6

This ruling of Rambam is actually mentioned by Minhas Elazar in his rebuttal of Mahari Aszod’s claim that Christianity does not constitute idolatry (although he does not mention Hasam Sofer’s own citation of it to prove this very point).

  1. שו”ת יהודה יעלה (מהר”י אסאד), יו”ד סימן ק”ע []
  2. שו”ת חת”ם סופר יו”ד סוף סימן קל”ג []
  3. שו”ת מנחת אלעזר חלק א’ סימן נ”ג אות ג’‏ []
  4. שו”ת חת”ם סופר, יו”ד סימן קל”א ובמפתחות שם []
  5. יד החזקה, מאכלות אסורות יא:ז []
  6. שם ברוקלין תשמ”ו []