Just today, I read Prof. Marc Shapiro’s account of an apparently serious error by Rav Yehudah (Mahari) Aszod,1 who takes at face value a responsum of Hasam Sofer2 discussing a religious custom described as prevalent in “ארץ הודו”, and therefore distinguishes between that custom and an apparently similar Christian one, arguing that the latter is less problematic due to the theologically less objectionable character of (contemporary) Christianity. The Minhas Elazar,3 followed by Prof. Shapiro, assert that Hasam Sofer himself was, of course, corresponding with a local rabbi, not one from India, and addressing the local Christian custom; the reference to “India” was merely for the benefit of the censor.
Another noteworthy instance of the prudential substitution of Eastern religion for Christianity in a responsum of Hasam Sofer is the following:
בדין מילדת אם רשאי להשכיר עצמה לישמעאלים למילדת בין בחול בין בשבת:4
נפשו היפה בשאלתו בארץ תוגר פקד השר על כל אנשי העיירות וכפרים להשכיר להם מילדת בקיאה אשר למדה לפני חכמיהם בבית מדרשיהם ואפילו יש להם חיות פקחות מכל מקום צריכות דוקא להשכיר להם אותה שעמדה בנסיון לפני חכמי הרופאים והנה נמצא איזה כפרים שלא מצאו לפי שעה מלומדת כי אם ישראלית ושאלו השואל אם רשאי להשכיר עצמו להם בין בחול ובין בשבת:
The references to “Ishmaelites” and “the land of the Turk” notwithstanding, the context of the question – nineteenth century social welfare legislation requiring the hiring of expert midwives trained and tested by the medical establishment, with mere amateur expertise insufficient – already suggests that we are actually discussing Enlightened Europe, but for anyone unconvinced, the following passage from Hasam Sofer’s analysis, in which he is artfully מגלה טפח ומכסה טפחיים nevertheless makes crystal clear which religion we are dealing with:
ואין לומר גוים לאו עובדי עבודה זרה נינהו דפשוט דהיינו לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדיקי בזמן הזה כולי האי אבל פשיטא דעבודתו עבודה זרה גמורה היא עמ”ש הרמב”ם פרק י”א ממאכלות אסורות הלכה ד’ ובספרי רמב”ם שלפנינו חסר שם וצריך לעיין בדפוס אמשטרדם או ווינציא דוקא ופשוט דלא מורידין ולא מעלין ואסור להרבות זרעו של עמלק
The authentic text of the referenced Rambam:
גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו–יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים–יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים–עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.5
The text of a standard contemporary (pre-Frankel) Rambam:
גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהניה. ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל
גויעכו”ם שאינו עובדעבודה זרהעכו”ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהניה וכן הורו כל הגאונים. אבלהנוצריים–עובדי עבודה זרה הן ואותם העובדים עכו”ם סתם יינם אסור בהנייה.6
This ruling of Rambam is actually mentioned by Minhas Elazar in his rebuttal of Mahari Aszod’s claim that Christianity does not constitute idolatry (although he does not mention Hasam Sofer’s own citation of it to prove this very point).