Tag: כתובה

On Marriage

עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קראה (בראשית כ) והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ר’ אלעזר אמר מהכא (בראשית ג) כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה:1

האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא2

וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן:3

In the formal Halachic literature, the husband’s obligation to honor his wife is generally invoked in the context of the wife’s direct needs, where we require that he provide for her at an appropriate social and / or economic standard. My colleagues and I have been debating for years, however, whether a wife may demand that her husband conduct himself in his personal affairs in such a way that he brings honor and not disgrace to her, as his wife. The classic Biblical example of this sort of disagreement is, of course, this tragic, pivotal quarrel between Michal and her beloved King David:

וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. …

וַיָּשָׁב דָּוִד, לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ; {ס} וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.4

Putting aside, for now, David’s justification for his conduct in this particular case, and the unfortunate way in which they both expressed themselves, may a wife, in general, demand that her husband’s conduct not reflect ill upon her?

I have finally found a source that deals with this question; Rav Yosef Messas states that “he recalls that he has seen written” that this is indeed included in the husband’s obligation to honor his wife:

עוד שאל כבודו פירוש ואפלח, ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר, ואכסי יתיכי, הנוהגים לכתוב בכתובות.

תשובה. … ופירוש ואוקיר, ואכבד, כמו שאמרו רז”ל (חולין פד) ומכבדה יותר מגופו, וכן הוא שם בתשב”ץ [חלק ג’ סימן ש”א] ע”ש, וזכורני שראיתי כתוב שבכלל חיוב כבוד אשתו, שיכבד גם את עצמו, שלא יתנהג בהוללות וסכלות ושכרות, וכיוצא, שלא יתבזה בעיני הבריות ויגרום צער ובזוי גם לאשתו, ואם מרדה בו מחמת דברים אלו, אף שאין כופין אותו להוציא מכל מקום צריכין בית דין להוכיחו ולאיים עליו בכל מיני איומים לשוב מדרכו הרעה5

Of course, Rav Messas’s examples involve morally egregious behavior by the husband, and it is not clear how far we can take this principle. If a husband merely wishes to wear clothing that has gone out of fashion years ago (and may never have even been in fashion to begin with), or to drive a beaten-up jalopy, and his wife finds this intolerably humiliating, may she protest?

Rav Messas’s Kesuvah exegesis concludes with another interesting admonition to the husband: “he shall not reveal his wife’s shame, if she does not know how to cook well or to sew, or if she talks a great deal without order, and things like this, but he should constantly cover up for her”:

ופירוש ואכסי יתיכי, … ועוד אפשר לומר דלישנא יתירה לטפויי אתא, שלא יגלה את קלונה, אם אינה יודעת לבשל בטוב או לתפור, או מרבה דברים בלי סדר, וכיוצא בזה, רק יכסה עליה תמיד, וכמו שכתוב וכוסה קלון ערום (משלי יב).

Returning to Michal and Dovid, the Biblical account, after relating their deeply caustic exchange, has this enigmatic conclusion:

וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.

This is generally understood as a Divine punishment for her contempt toward David, e.g.:

לא היה לה ולד. בעון שביזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלקים:6

And indeed, in his “Benefits”, Ralbag does seem to adopt the conventional understanding:

התועלת הל”א הוא. להודיע שהיותר גדול שבאנשים ראוי שיהיה שפל בעיניו מאד לפני מעלת ד’ ית’, כי הוא כאין נגדו. ולזה נהג דוד בשפלות הזה לפני ד’ ית’. רצוני לומר במה שהיה מפזז ומכרכר. להראות עוצם שמחתו בעבודתו ית’. ולא הראה לעצמו בזה הענין גדולה על שאר האנשים, אבל השפיל עצמו כהם או יותר [כי כן ראוי].

ולפי שגינתה מיכל זה המנהג הטוב שנהג דוד בזה, וחשבה שלא יהיה ראוי למלך להשפיל עצמו כל כך לפניו ית’, מנע ד’ ית’ ממנה הטובות שהוא נותן אל המלכות ולזולתן, והוא פרי בטן. ולזה סמך למאמר מיכל ש”לא היה לה ולד עד יום מותה”, להעיר שאין ראוי להתיהר לפניו ית’.7

But in his commentary to the verse itself, he seems to understand that her infertility was actually a naturalistic consequence of their quarrel; she had no child, “for David did not love her in the way that he had loved her previously”:

והנה מיכל בת שאול דברה שלא כהוגן אל המלך. ונתבאר מדברי דוד שמה שעשה, עשה כהוגן לכבוד ד’ ית’. והמשיך בדבריו מה שהכאיב לבה בו, כי זה הגמול היה ראוי לה על מה שהטיחה דברים כנגד דוד, רצוני לומר מה שאמר שבחר ד’ יתברך בו מאביה ומכל ביתו. והיה מפרי דבריה שרמז אליה דוד וכללה עם האמהות. ולזה אמר: ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה. וכבר הורה שהוא רמז בזה המאמר אל מיכל, מה שאמר אחר זה: “ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה”. כאילו יאמר שמאמר זה היה סיבה להימנע ממנה פרי בטן. כי לא אהב אותה דוד באופן שהיה אוהב אותה קודם זה.8

I have always felt terribly sad for Michal. She loved him; indeed, it has been noted that she is the only Biblical woman ever described as loving her man,9 and she had saved his life:

David Escapes Through A Window

[Paul Gustave Doré’s David Escapes Through A Window, taken from here. High resolution image available here.]

And because of this one intemperate outburst, he “did not love her in the way that he had loved her previously”, and she died childless …

Nisim Mazuz captures the poignancy well, calling her “the most tragic woman in Tanach”:

מיכל בת שאול היא האישה הטרגית ביותר בתנ”ך. בת מלך, שחיים יפים ומאושרים היו מובטחים לה, הגיעה לחיי בדידות וצער שאיש לא ציפה להם. נישואיה לדוד גרמו לקרע נפשי עמוק שנמשך עד יום מותה. מיד עם נישואיה הייתה נתונה במאבק להכריע במי תתמוך: באביה או בבעלה. החלטתה לתמוך בבעלה גרמה לה לריחוק מאביה וממשפחתה, אך לא קרבה אותה אל בעלה. בעלה נדד באזורים רחוקים, ולא זכר לפקוד את אשתו בת המלך הנאמנה שבזכותה ניצל ממוות. גם לאחר מות שאול והמלכת דוד למלך על יהודה, לא זכר ולא פקד את אשתו מיכל. מיכל יושבת בגלות, רחוקה מאביה וממשפחתה, ומצפה ודואגת לבעלה הנודד. עם חלוף הימים והשנים מתברר למיכל שגם את בעלה הפסידה, ולא הועילה לה נאמנותה ומסירותה. כך מיכל נבגדת על ידי בעלה, ומורחקת ע”י שאול אביה ומשפחתה. ולא עוד, גם כשדוד משיב אותה אל ביתו, היא לא חוזרת להיות המלכה המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. בעקבות הסכסוך בזמן העלאת ארון ה’ לירושלים המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. שוב היא ננטשת ע”י דוד, ונשארת כאלמנה חיה בחיי בעלה דוד, ולא זכתה להקים משפחה.

[And see this follow-up.]

  1. כתובות סא. – קשר, ועיין מח. [↩]
  2. סנהדרין עו: – קשר [↩]
  3. רמב”ם אישות טו:יט – קשר, ועיין פרופ’ נחום רקובר, “סדנאות במשפט העברי – בנושא אלימות כלפי האישה – אינוס אישה על ידי בעלה” – קשר [↩]
  4. שמואל ב’ ו:יד-כב – קשר [↩]
  5. מים חיים, חלק ב’ מים טהורים (חלק אה”ע) סימן כ”ג [↩]
  6. מצודת דוד, שם פסוק כ”כ [↩]
  7. רלב”ג, תועליות, ל”א [↩]
  8. פירוש רלב”ג שם [↩]
  9. I have long remarked on this, and Wikipedia attributes it to Meir Shiloh’s ראשית, published in 2008. [↩]

חכמה בערכאותיהם תאמין; תורה בערכאותיהם אל תאמין

A footnote from Judge Dana Mark Levitz’s landmark opinion defining the notion of “voluntary impoverishment” in Goldberger v. Goldberger, 624 A.2d 1328 (Md. Ct. Spec. App. 1993) [Hat tip: Andy]:

Rabbi Jacob ben Asher (1270-1340), known as the “Ba’al Ha Turim” and considered one of the great authorities on Jewish Law, stated in his authoritative digest, “A man can be forced to work in order to maintain his wife and infant children.” Tur, Even Ha’ezec 70. Horwitz, Spirit of Jewish Law. Central Book Co. 1973.

This is an egregious misstatement of the Halachah, on two counts, as we shall see.1

Here is Tur’s full statement:

כתב הרב אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי

ורבינו תם היה אומר שאינו צריך ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע

וכן כתב הרמ”ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה …2

So Tur actually cites two opposing opinions, and does not decide between them. In fact, there is considerable debate over the Halachah, and Gra even claims that:

דעת רוב הפוסקים כרבינו תם3

Moreover, all this debate is over a husband’s obligation to work to in order to support his wife, but the solitary source known to the editors of Ozar Ha’Poskim to even consider the question of a father’s obligation to work in order to fulfil his obligation toward his children, Rav Yom-Tov Lipmann Heller, actually takes for granted that even Rabbeinu Eliyah does not require him to do so, since, as we have seen, the entire basis for his position is the text of the Kesuvah, which is referring to the various commitments undertaken by the husband vis-à-vis his wife, but makes no mention whatsoever of his obligations to his (future) children:

האב אינו חייב במזונות בתו. כתב הר”ב אבל קטני קטנים כו’ כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו … אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר’ אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו’:4

  1. I do not have access to Horwitz’s book, so I do not know whether the errors are his, or whether Levitz is misquoting. [↩]
  2. טור אה”ע סימן ע [↩]
  3. ביאור הגר”א שם ס”ק ט [↩]
  4. תוספות יום טוב, כתובות פרק ד’ משנה ו’ – קשר, הובא באוצר הפוסקים סימן ע”א ס”ק א’ אות ז [↩]

Potions, Philtres and Poisons

This one is straight out of Grimm’s Fairy Tales:

A man lay bedridden for a long period, prostrated by a mysterious illness that baffled his doctors’ attempts at diagnosis and treatment. Eventually, a laundress disclosed that the man’s wife was plying him with sorcerous potions, made from a certain stone. When the stone was indeed found in the woman’s possession and the woman confronted with it, she conceded that she had indeed been dissolving shavings of it in water and feeding it thus to her husband , but that her aim had actually been to secure his affections to her! Well known experts on the arcane declared, upon examination of the stone, that it comprised many lethal poisons, that it was the cause of the sickness, and that were it not for the Divine intervention, the man would have died. Not unsurprisingly, this revelation caused considerable discord between the spouses …

שאלה. ראובן חלה ונפל למשכב זמן ארוך, ונלאו כל הרופאים לעשות לו כל מיני תרופות וכמה משקים ומרקחות וכמה הקזות והרקות ולא עלתה לו ארוכה, ויתמהו הרופאים על החולי ההוא כי לא ידעו מה הוא, וביני ביני נתגלה הדבר על ידי גויה אחת מכבסת בגדים המצויה רוב הימים בבית ראובן הנזכר, שאשתו עושה לו כשפים ומשקה אותו מיני סמנים העשוים כמן אבן ששוחקת אותו במים ומשקה אותו, ואמרה הגויה שהתרית באשת ראובן והזהירתה שלא תעשה כן לבעלה לפי שזה האבן גורמת לו כמה מיני תחלואים ושאפשר שתבוא לידי סכנת נפשות, ולא שמעה אליה, ויבוקש הדבר וימצא ויוציאו מתחת ידה אבן אחת, והודית שהיתה שוחקת אותו במים ומשקתו כדי למצוא חן וחסד בעיניו, והראו האבן לאנשים ידועים ובקיאים בענינים אלו, ואמרו שהאבן הלז הוא עשוי ומורכב מכמה סמנים סמיים ושהוא סיבת החולי, ולולי ד’ עזרתה לו כמעט שכנה דומה נפשו, ובכן גדלה השנאה בין ראובן ואשתו וגדלה המחלוקת ביניהם עד שעמדו לידי גירושין, ובכן יורנו מורנו אם הבעל חייב לפרוע לה כתובתה אם לאו, ושכרו כפול מן השמים. …

תשובה … [עיין שם שהאריך בדיני עוברת על דת, והעלה:] כללא דמילתא דאין אשה מפסדת כתובתה אלא על ידי התראה מפורשת אפילו עוברת על דת משה1. … זולתי כשיהיה מעשה מכוער הרבה כההיא דכתב מהריק”ש בהגהות טור אה”ע סימן קט”ו אשה שרצתה להאכיל את בעלה סם המות … חמירא סכנתא מאיסורא … [כבר דברנו בדברים אלו של מהריק”ש פה].

הנה נא ערכתי משפט העוברות על דת והיוצאות בלא כתובה, ובנידון דידן ליכא חד מהני טעמי, אלא שיש לבוא עליה מצד דברי מהריק”ש דחמירא סכנתא מאיסורא, רק שיש ללמד עליה זכות שלא כיונה במעשיה אלו להזיק את בעלה רק למצוא חן בעיניו, והרי זה דומה לנתכון לאכול שומן ועלה בידו חלב, ואם המכשפים רימו אותה ונתנו דבר בעד דבר, מה בידה לעשות, אמנם אחר שנודע שסיבת תחלואי הבעל היה מצד מה שהיתה משקה לו אשתו, אם אחר כל זה הוסיפה באולתה והשקתו, אם יש עדים שיעידו כן או שהיא מודה בזה, הנה כדאי הוא עון זה להוציאה בלא כתובה אפילו בלא התראה, כי גדולים הם מעשי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ובריא הזיקא, מה גם בזמנים הללו שמעשי כשפים לא יועילו ולא יצליחו לשום טובה רק לעשות רע

וכל זה שכתבנו הוא לפי שורת הדין, אמנם לא יבצר היות בנדון הלז אומדנא נכונה שיד האשה במעל הזה וכדברי הגויה המשרתת אתם בבית, ורחוק מאד מן השכל שהמכשפים ירמו אותה ויחליפו לתת לה סם הממית במקום אשר תמצא חן וחסד בעיני בעלה, ואף על פי שבאומדנא אין להפסידה כתובה, מכל מקום ראויה היא על כל פנים למרדות ויסורין על אלו שמועות רעות ואומדנות הללו, ויש להחמיר עליה שהביאה את בעלה לידי סכנה, ונכון הדבר שבית דין יכנסו לפשרה עם הבעל ולהפסידה סך מה מכתובתה, ונוסרו בה כל הנשים ולא תעשינה כמותה לבלתי היות זאת להנה לפוקה ולמכשול ואחר כך לנצוח בדין לומר הבא עדים הבא ראיה, ואף על גב דקיימא לן בעלמא דאין משביעין על טענת ספק, בנדון הלז שיש אומדנא וידים מוכיחות, מצי שפיר הבעל לגלגל עמה ולהשביעה אם יש בידה עון בדבר הזה אף על פי שהיא טענת ספק, ודכותה אשכחן טובא. והטוב והישר לעשות משפט שלום ביניהן ולפוטרה משבועה, ואלקי אמת ינחנו בדרך אמת ולא תבואנה עוד בנות ישראל לידי מדה זו ח”ו, והנלע”ד כתבתי.

אברהם הלוי2

Rav Avraham Halevi’s conclusions:

  • Attempted murder is sufficient grounds for forfeiture of Kesuvah, even when not preceded by a warning.
  • The claim that one has been misled by her potion ingredient supplier is believed, at least theoretically.
  • In contemporary times (late seventeenth / early eighteenth century), the preponderant variety of magic is black, rather than white.
  • In this particular case, there is sufficiently strong circumstantial evidence against the woman for us to sanction her, which it is important to do to forestall other women from conducting themselves thus in the future and then insisting in court on the production of airtight evidence for any claim against them.

Update: Another very dramatic case in the Halachic literature of a woman poisoning her husband.

  1. עיין בית שמואל סימן קט”ו ס”ק י”ז ובפתחי תשובה שם ס”ק י”א [↩]
  2. שו”ת גינת ורדים אה”ע כלל ד’ סימן י”א [↩]