Caveat Nubere

At the end of the previous post, we broached the question of whether a spouse’s failure to disclose his or her status as a convert or recent descendant of one to the other spouse prior to marriage would be grounds for a claim of מקח טעות. This question is raised by Rafi G. (Life in Israel) (h/t: Daas Torah) in the context of a bizarre and depressing tale, reported by Kikar Ha’Shabbat, originally brought to my attention by my father:

אברך טען: אשתי עברה ניתוח ולא ידעתי שהיא סינית, זה מקח טעות

אברך חרדי ביקש לגרש את אשתו בגלל שלא ידע שהיא סינית במקור. הנזק, לטענתו, הן העיניים המלוכסנות שקיבלו ילדיהם. הרב פסק: זה לא פגם. ומה אם היו נולדים להם ילדים שחורים? (חדשות)

ישראל כהן – כ”ה בתמוז תשעו

לא ידע שהתחתן עם סינית – מקח טעות? יהודי שפנה לרבה של רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק זילברשטיין, העלה שאלה מוזרה לגבי נישואיו עם אשתו, וביקש לברר אם מדובר במקח טעות – כיוון שגילה למפרע שמדובר בסינית.

“התחתנתי לפני כמה שנים עם אשה פלונית”, הוא מספר, “ולאחר שנה נולד לנו בס”ד ילד. לצד השמחה הגדולה שהיתה בעת הלידה, נדהמתי להיווכח שלילד יש עיניים מלוכסנות, כמו של הסינים…”

“כששאלתי את אשתי בעניין, היא השיבה לי שאכן היא נולדה בסין, אבל במהלך שנות בחרותה עברה ניתוח ל’יישור’ העיניים, ולאחר הניתוח סר ממנה ‘המראה הסיני’, והיא נראית כאשה ‘מערבית'”.

“הבעל התרגז מאוד על אשתו שלא סיפרה לו את הדבר, אבל אי אפשר להתעלם מהטענה שיש גם עליו, שכן הוא התחתן איתה בהיותה מתגוררת בארה”ב, וגם הוא לא ערך אודותיה את הבירור המספק” נאמר בעלון שסיקר את הפרשה.

לאחר מכן, נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים, גם הם עם עיניים מלוכסנות. לאחר הלידה השלישית החליט הבעל שהוא לא מסוגל לחיות יותר עם האשה הזו, “וגם אינני יודע כיצד יהא באפשרותי לחתן את הילדים הללו; הרי אף אחד לא ירצה להשתדך אתנו”, אמר.

הבעל טען שמדובר במקח טעות, ועם אשה כזו הוא לא הסכים כלל להתחתן, לכן הוא רוצה להגיש נגדה תביעה לגירושין. כשנשאל היכן מוזכר הפגם הזה של ‘עיניים סיניות’ ברשימת המומים במסכת בכורות, השיב הבעל, שפגם כזה לא צריך להיות כתוב באף מקום… “כיון שבני-אדם כמונו, שאינם מתגוררים בסין, מתביישים בכך, ובוודאי שעל-דעת זה לא נישאתי לאשה זו”.

“כשחיפשנו מקורות לשאלה זו, מצאנו ב’בן איש חי’ העוסק במקרה הדומה במקצת לשאלתנו. בבגדד אירע מקרה שבעל הגיע אל הבן איש חי והתלונן על כך שהריסים של עיני אשתו אינם נסגרים בשווה, וכשהיא סוגרת את עיניה זה נראה מוזר מאוד. הבעל לא ידע זאת מלכתחילה.

הבן איש חי הצדיק את טענת הבעל, ואמר שמום מסוג כזה, המבייש את הבעל, הוא אכן מקח טעות, ולמרות שהוא לא כתוב במומי מסכת בכורות, יש להניח שמדובר בפגם כזה שאכן הבעל לא היה מתחתן עם אשתו בגללו, ואם הוא רוצה בגלל זה להתגרש, הוא זכאי לעשות זאת”.

“בכל זאת”, קבע הרב, “אין המקרים דומים, כי בענין הריסים אכן מדובר בפגם שאינו נמצא אצל שאר בני האדם, אבל באשר לעיניים המלוכסנות – הרי שליש מכלל האנשים בעולם הם סינים, ויש להם עיניים כאלה… ולכן אי אפשר לומר שזה הוא פגם…”

“אולי העיניים שלנו, הישרות, הן הלא-רגילות, ועיניה של האשה הן הרגילות בעולם” נאמר.

אחד המשתתפים בשיעור שאל מה היה הדין אם היה נולד לבני הזוג ילד כהה עור (“כושי” כלשונו), והרב השיב שכאן יהיה הדין שונה, “כיוון שכושי הוא קללה שקילל השי”ת את חם בן-נוח, אבל עיניים מלוכסנות של סינים? אינן קללה, כי לשליש מבני העולם יש עיניים כאלה”.

Rafi G.’s paraphrase and analysis:

A question was brought to him by a husband who was asking about his wife. He claims to have recently discovered that she is of Chinese origin. A few years after they married, they had a baby who was born with Chinese slanted eyes. Unable to hide it any longer, the wife then admitted that she was originally Chinese and had had a surgery to straighten her eyes and remove the Chinese appearance from her.

He was very angry at the time, but did nothing about it. After having two more children together, suddenly he decided that enough is enough and he can no longer stay married to her. His children will have problems with shidduchim, he assumed

This fellow asked Rav Zilbershtein if the marriage is valid as he had been deceived. Perhaps it is a mekach taus.

Rav Zilbershtein responded that this is not considered a blemish and is not a valid cause for declaring it a mekach taus. Upon further investigation, upon the insistence of the husband, Rav Zilbershtein found a similar case in the Ben Ish Chai of a woman who couldn’t close her eyes all the way, and the Ben Ish Chai declared it a blemish and therefore the marriage a mekach taus. However, Rav Zilbershtein said, that was actually a blemish, while the slanted eyes is not a blemish – perhaps the slanted eyes are normal and ours are the incorrect way.

So, Rav Zilbershtein paskened that he has no room to declare it a mekach taus. If however the woman would ahve been discovered to have been black originally and the child had beenborn black, that would be enough reason to declare mekach taus, as being black is a descendant of Cham, the accursed son of Noach, whereas slanted eyes of Asians is not a curse -as a third of the world has them.

I would suggest three more points for consideration:

1. the fact that he discovered the issue and then stayed with her and had two more children together. Perhaps had he complained right away there might have been room to discuss it, but after he discovered the issue and chose to stay with her it seems to me that would be an implicit acceptance of the situation and negate any further claim of melach taus

2. geirus. was she originally a Jew or a convert. Perhaps that would also be an issue for consideration, but it isn’t discussed here. His children would not be allowed to marry kohanim if she was a convert. Would it make a difference if he is a kohein?

3. divorce: without declaring it a mekach taus, if it bothers him so much he can always divorce her. It seems he wants to get out of the marriage without paying her the required payments of the kesuba and perhaps legal payments such as alimony (I would assume he couldn’t get out of child support), and that is why he is looking to have it declared mekach taus. But he does have other options, though they cost.

The first of Rafi’s points is, of course, critical: much of the discussion of מקח טעות in general, and קידושי טעות in particular, revolves around whether the purchaser continued to use the purchased item, and whether the claimant spouse continued in the marriage, even after discovering the undisclosed defect. But I do not think that we reach that question here, as it seems that the failure to disclose one’s status as a convert would not be grounds for a claim of מקח טעות in the first place.

The normative halachah is that even the failure to disclose one’s status where it actually renders the marriage prohibited is not grounds for a claim of מקח טעות. As codified by Rambam:

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין. וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל:

ולמה אין להם עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהיא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנית לו הנאתה והרי היא עומדת [לפניו] אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם:1

Ran explains that with regard to an ordinary, physical defect, it is clear that no one tolerates such a problem. There is therefore a duty of disclosure upon the woman, and the man may therefore rely upon this duty and is not required to investigate himself. With regard to a halachic problem, however, the woman can legitimately hope that she will find favor in the man’s eyes despite the prohibition involved, and there is therefore no duty of disclosure upon her:

דהתם כיון שהיתה במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה אבל באילונית … וכן הדין באלמנה לכהן גדול וממזרת ונתינה לישראל שאף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר2

Based on this rationale, the נודע ביהודה dismisses as erroneous the view of his correspondent that a divorcée who marries a cohen under the false pretense that she is (merely) a widow does not require a get, “for certainly there is no defect greater than this”. The נודע ביהודה retorts by citing Ran’s position as clearly indicating that prohibitions and [physical] defects are not comparable:

והנה שאלת אשה גרושה אמרה על עצמה שהיא אלמנה וניסת לכהן ואחר הנישואין כאשר נתוודע להכהן שהיא גרושה ברח ממנה והניחה יושבת גלמודה כראוי לה כגמולה … והנה כתבת מה שמצאת לפי דעתך שערי היתר כי בוודאי אין לך מום גדול מזה גרושה לכהן …

ראשית דברך שאין לך מום גדול מזה, ובזה טעית וראה מה שכתב הר”ן … הרי שאין לדמות איסור למומין.3

The דברי מלכיאל, however, argues that Ran’s rationale is difficult to understand – the correspondent of the נודע ביהודה seems correct, that the status of being prohibited is surely an absolutely intolerable defect! He therefore explains that the rule is really rooted in the principle of caveat emptor – the failure of the husband to perform his due diligence allows us (and the woman) to conclude that he must not care about such problems:

ועל פי זה נראה ליישב הא דאלמנה לכהן גדול אף שלא הכיר בה הוי קדושין … והר”ן כתב … ומכל מקום קשה דאין לך מום גדול מזה שאי אפשר כלל שיתרצה בזה לחומר איסור שבה. ועיין נודע ביהודה … ומש”ש מהר”ן אינה ראיה לע”ד דהר”ן כתב רק שיש לה כתובה מפני שסבורה שיערב עליו המקח. וכמה פרוצים איכא בשוקא. אבל כשהוא מקפיד ודאי שקפידתו קפידא. ובאמת גם סברת הר”ן טעמא בעי ..

והנראה דהא גם גבי מומין קיימא לן בכתובות ע”ה שמומין שאפשר לבקרם קודם נישואים אינו יכול לטעון אחר כך כי היה לו לבדוק אחריהם ע”ש במשנה. ולזה גם באיסור אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן. כיון שהוא כהן יש לו לדקדק שלא יכשל באיסור וצריך לו לחקור אם היא גרושה או אלמנה. … על כל פנים הכא הו”ל כדבר שאפשר להבחינו. ומדלא חקר על זה מוכח שלא הקפיד ונתרצה איך שיהיה ולזה קדושיו קדושין.

ונראה שאף שיודעת שהוא כהן בכל זה מחויב לדרוש אם היא גרושה … יש לו לחוש שאינה יודעת הדין דגרושה אסורה לכהן או שלא עלה על לבה … ונראה שזו היא סברת הר”ן שכתב שסבורה שיערב עליו המקח. כי כיון שראתה שלא חקר הרבה סברה שאינו מקפיד על זה ויערב עליו המקח:4

The דברי מלכיאל therefore concludes that if the husband explicitly inquires about the potential halachic problem (and makes clear the reason for his interest, that he is concerned about the prohibition) and receives a false assurance that it is not present, then he will indeed have a claim of מקח טעות:

ולפי זה נראה שאם שאלה ואמרה לו בפירוש שהיא אלמנה והגיד לה ששואל לה בשביל שהוא כהן ואסור בגרושה ודאי שאינה מקודשת שאין לך קפידא גדולה מזה והטעתו כמש”ל. רק אם לא הגיד לה שהוא כהן או שעל כל פנים מקפיד על זה יש לומר שמקודשת כי היה לו לחשוב שאפשר שמשקרת כל זמן שאינה יודעת שהוא מקפיד על זה וכמש”ל בדעת הר”ן … אבל בשואלה ודאי אין מקודשת …5

Here’s an excerpt of a judicial ruling by רב נחום שמואל גורטלר. A woman had sued her estranged husband for financial support and certain financial penalties, and one of the husband’s defenses was that the marriage had been fraudulently contracted, since he was a cohen and his wife was descended from the Indian Bene Israel and she had failed to disclose before their marriage that she had undergone גיור לחומרא:

רקע

בפני בית הדין ערעור הבעל לשעבר על פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה המחייבו לשלם לאשתו כתובה ופיצוי. וזו לשון פסק הדין:

בפנינו תביעת האישה לחייב את בעלה במלוא תשלום כתובתה (“מאתיים זקוקין”) ופיצוי הולם בשל עזיבתו ונטישתו אותה לאנחות ואת בתם המשותפת בלי שום עילה וסיבה. כמו כן, מבקשת מזונות קבועים לילדה וכן “קנס” לאב על אי קיום הסדרי הראיה. כמו כן, תביעות נוספות בעניין מזונות וראיית הילדה.

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 2008. נישואין ראשונים לאישה, שניים לבעל. לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בחומר שבתיק, עולה כדלהלן:

לטענת הבעל שהינו כהן הנושא שם משפחת כהנים “כ”ץ”, האישה אסורה לו, הן מצד שלטענתו חיה בעבר בהיותה רווקה עם גוי ונבעלה לו, דבר העושה אותה “זונה” האסורה לכהן וכמבואר ביבמות (סא ע”א וע”ב) והן מצד מוצאה מעדת “בני ישראל” שבהודו. לטענתו, עברה גיור לחומרא בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. דבר שלא נאמר לו עובר לנישואיהם. לדבריו, יש באמתחתו פסק דין מגדולי ישראל (האשכנזיים) שהאישה אסורה לכהן. פסקי דין שיסודם מפי השמועה ואף הועלו על הכתב (הוגשו בסיכומי הבעל). האישה מנגד הכחישה מכול וכול כי נבעלה לגוי. לטענתה, ה”גוי” היה מכר של המשפחה בלבד, ולה לא היה קשר אישי או אינטימי אתו. הביאה גילוי דעת ופסק דין בכתב יד קדשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, לפיו היא מותרת לכהן. …

לדעתנו, אין צורך להיכנס במחלוקת של גדולי ישראל לגבי עדת “בני ישראל” שבהודו. כיוון שאין בזה נפקא מינה לגבי כתובה ופיצוי שזה הנושא העיקרי בפנינו והזוג נישאו ברבנות כאן וידועה עמדת הרבנות הראשית בנושא “בני ישראל” ומי שמתחתן שם נכנס על דעת המקובל שם. …

על כן אנו מחליטים:

א. על הבעל לשלם לאשתו סך מאה אלף ש”ח עבור תשלום כתובתה ופיצויים […].

עד כאן פסק הדין של בית הדין האזורי שעליו הוגש הערעור.

דיון – טענות המערער

לא אדון בכל טענותיו של המערער אלא בדברים שנראה לדון בדבריו.

המערער טען שהוא פטור לשלם כתובה כיון שהמערערת הטעתה אותו:

א. היא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

ב. גם אם נקבל את דעת הפוסקים שהיא מותרת לבוא בקהל, היא אסורה עליו מאחר ועברה גיור לחומרא. מאחר שהוא כהן אסור לו לשאת אישה שיצא עליה שם גיורת, כשם שאסור לכהן לשאת אישה שיצא עליה שם שהיא גרושה, אף על פי שמעיקר הדין היא אינה גרושה.

ג. אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאוין, חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו, שלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה לו שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו ואמרה לו שהיא מותרת לו, והתברר שהיא אסורה לו – במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל, ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה אמר דבר זה. …

ד. האישה אסורה עליו משום שבצעירותה נבעלה לגוי.

דחיית טענות המערער

נדון בטענותיו אחת לאחת.

א. האישה לא אמרה לו שהיא אסורה עליו (לדעת חלק מהפוסקים)
המערער טען שהיא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

הנה ברור שהמערער ידע שהאישה היא מעדת “בני ישראל”, ומאחר שהוא כהן הרי שסמך על הפוסקים המתירים עדה זו בקהל ישראל, ומאחר שהתחייב לה כתובה ואין פוסקים הקובעים בוודאות שדעת הפוסקים שמתירים אינה נכונה (יש רק פוסקים שחוששים להחמיר)1 על כן אי אפשר לפטרו מלשלם לאישה כתובה, משום שבנישואים סמך על הפוסקים המתירים. ועוד שגם אלו שחוששים להחמיר – חששם הוא שיש לומר שנתערבו בהם גויים ומכל מקום גם לדעתם נראה שהגויים שנתערבו בהם הם מיעוט. …

ג. טענת הטעיה בכך שאמרה שהיא מותרת לו
עתה לטענתו השלישית שטען: אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאווין הוא חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו דלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו – אמרה לו שהיא מותרת לו והתברר שהיא אסורה לו, במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה הוא אמר דבר זה.

הנה דברי הדברי מלכיאל בתשובתו מחודשים, ומכל מקום נראה שכתב את דבריו רק במקרה הדומה למקרה שדיבר בו, ולא לכל מקרה, ובוודאי שלא אמר את דבריו למקרה כשלנו.

תחילה נבאר דין הנושא חייבי לאווין לעניין כתובה בהכיר בה, ובשלא הכיר בה. השולחן ערוך בהלכות כתובות (סימן קטז סעיף א) כתב וזו לשונו:”הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; וכו’ ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה.”

הנה כשלא הכיר בה יש לה תוספת ולא אמרינן דהוי מקח טעות, וביאר הר”ן שהיות שאין מום בגופה יכולה לומר שסברה שיערב עליו המקח, והמגיד משנה ביאר שהבעל חייב תוספת כתובה היות והיה עליו לברר (ובספרי בכורי גשן חלק א סימן כג ענף ד פרקים ו, ז ביארתי שצריך להגיע לשני הטעמים, מאמר זה הודפס גם בשורת הדין חלק ב עמוד מו ואילך) אבל אם נמצא בה מום או נדר – אין לה עיקר כתובה ותוספת כתובה, שהיות שאין אדם מתפייס בנדר או במום והיא לא הודיעתו, הווי מקח טעות לעניין הכתובה ולעניין הגט – עיין אבן העזר סימן ל”ט סעיף ה’.

ברם, כהן ששאל את האישה אם היא גרושה וענתה שאינה גרושה ואחר כך התברר שהיא גרושה, הנודע ביהודה כתב שצריכה גט, והדברי מלכיאל (חלק א סימן פו אותיות ו, ז) והאחיעזר כתבו דהוי מקח טעות ואפילו גט אינה צריכה דיכול לומר שסמך עליה.

הנה מה שכתבתי בשם הדברי מלכיאל והאחיעזר – זה נכון במקרה שדנו בהם, שהמקדש שהוא כהן שאל את האישה אם היא גרושה והיא השיבתו שאינה גרושה, שהשאלה היא שאלה פשוטה והתשובה היא תשובה פשוטה, ועל מקרה כזה הם כתבו שאם האישה הטעתו הווי מקח טעות לגמרי, שהמקדש בהחלט יכול לומר “עליה סמכתי”. אבל במקרה שלנו בדיון אם “בני ישראל” מותרים בקהל ואם האישה עברה גיור – אם היא מותרת לכהונה – שאלה כזו לא שואלים נשים ורק גדולי ישראל יכולים לענות על שאלה כזו. על כן מה שהתובע טוען שהוא שאל את האישה ומה שהוא טוען שהאישה ענתה לו, אינו רלוונטי למקרה שלנו. על מקרה שלנו קיימת קביעת הראשונים והאחרונים שהמקדש חייבי לאווין או שניות ולא בירר דוודאי שיש לה תוספת כתובה. שבמקרה זה קיימים הטעמים של הר”ן והמגיד משנה שהיות ואין מום בגופה יכולה היא לומר שסברה שיערב עליו המקח, והיות שהיה עליו לברר ולא בירר הרי שהיא מקודשת גמורה ויש לה תוספת כתובה.

In light of the above, it seems clear that a woman’s failure to disclose the mere fact that she has the halachic status of a convert, in the absence of any applicable prohibition being violated by the marriage, would not be grounds for a claim of קידושי טעות.

  1. רמב”ם הלכות אישות כד:ב-ג, וכן פסק בשלחן ערוך אה”ע קטז:א, ועיין ביאור הגר”א שם ס”ק ה’‏ []
  2. ר”ן שם נט: בדפי הרי”ף, הובא בבית שמואל שם ס”ק ג’‏ []
  3. שו”ת נודע ביהודה תנינא אה”ע סמן נ’‏ []
  4. שו”ת דברי מלכיאל חלק א’ סימן פ”ו אות ז’‏ []
  5. שם אות ח’‏ []

If You Don’t Want It, Give It Back.

Rif (and Rav Hai Gaon):

והיכא דזבין אינש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבני אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכי הא הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר ולקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה והכי כתב רבינו האי גאון זצ”ל1

Rambam:

וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח. מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר:2

Magid Mishneh:

ודין המום שאין לו זמן נתבאר בהלכות בפרק הזהב …

ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר:3

Rav Hai Gaon, Rif and Rambam rule that a buyer’s right to return a defective item does not expire; he may do so whenever he discovers the defect, as long as he has not continued to use the item after discovering the problem. Two closely related questions present themselves:

  • Does this hold even where the buyer does not immediately, upon discovery of the defect, report it to the seller and return the item?
  • Can these authorities agree with the anonymous opinion cited in Magid Mishneh that a buyer who could have inspected the item and discovered the defect at the time of purchase, and declined to do so, forfeits the right to subsequently reverse the sale?

As we shall see, both these questions are the subject of considerable debate among the Aharonim.

Regarding the first question, Rabbi Yitzchok Rosedale declares that a buyer who delays informing the seller of a defect he has discovered does indeed forfeit the right to reverse the sale:

The Shulchan Aruch states that if one purchases an item and later realizes that it has a mum – a defect – he may return the item even after many years. However, there are a few important conditions that must be met in order to be able to return this item: …

2. Express Dissatisfaction: Once the consumer realizes that the item has a defect, he must express this dissatisfaction to the seller to let him know he would like to nullify the sale. If the consumer recognizes the defect but waits beyond a reasonable amount of time to let the seller know, this lack of action indicates that the buyer is mochel – forgives his rights to return the item.

מדברי הרמב”ם [הנ”ל] משמע דעד שמשתמש במקח לא חשיב מחילה. אבל הרדב”ז (סי’ קל”ו – ח”ד סי’ אלף ר”ו) מביא בשם רב האי גאון דהיכא דהוי הדין עם שמעון צריך לישבע שמעון שלא הרגיש במום זה עד עתה, עכ”ל. ודייק המחנה אפרים (הל’ אונאה סע’ ד’) דמיד כשמרגיש הלוקח במום שצריך להחזירו, ואם אינו מחזירו מיד נחשב ההמתנה למחילה ושוב אינו יכול לטעון מקח טעות. וכן משמע ברי”ף בב”מ (דף נ) שכתב וז”ל והיכא דזבין איניש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דלזבניה, אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכי הא, הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה. אבל גבי מומין מקח טעות הוא, וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה, והכי כתב רבינו האי גאון זצ”ל, עכ”ל. ומלשון “וכל אימת דמיגלי ליה וכו’” משמע דצריך להחזירו מיד, דאם לא עשה כן נחשב מחילה.4

It is indeed true that Mahane Efraim, after initially acknowledging that Rambam implies that a buyer may always return a defective item, even after a delay of “many days” from his notice of the defect, as long as he has not continued to use it, ultimately seems to conclude, based on an inference from Radvaz, that if the buyer delays informing the seller after noticing the defect, he forfeits the right to reverse the sale. But as we have alluded earlier, Mahane Efraim is far from the only one to consider the matter.

Some of the earliest, most intricate and most important analysis of our topic is by Rav Yom-Tov (Maharit) Zahalon, who discusses both our questions. He begins by arguing at length that Rambam’s language implies that a buyer may always return a defective item (as long as he has not continued to use it after discovering the defect), even if he could have discovered the defect at the time of purchase, and even if he delays reporting the problem to the seller after discovering it:

[כתב] הרמ”בם [כנ”ל] … וכתב הרב המגיד [כנ”ל] … והרמ”בם לא סברי כההיא יש מי שכתב אלא אפילו יכולין לראותו ולהבחינו חוזר כל זמן שנגלה לו המום וזה פשוט ומבואר מכמה טעמי

חדא מדתלי טעמא במקח טעות וכיון דהוי מקח טעות לא נתנו בו שיעור

ותו דאי סבר דאם יכול להבחינו ולא הבחינו אינו חוזר אם כן היינו דין אונאה דאם יכול להראותה לתגר ולא הראהו אינו חוזר ואם אין יכול להראותה כגון שאין תגר בקי בעיר חוזר כל זמן שיבא הבקי ואם כן הכא בנידון דידן במום הוי הכי דאם יכול להבחינו לאלתר אינו חוזר ואם אינו יכול להבחינו לאלתר חוזר כשיבחין ואם כן מאי איכא בין מום לאונאה שכתב הרי”ף דלא אמור רבנן בכדי שיראנו לתגר אלא לאונאה אבל במומא כל אימת דמתגלי ליה מיהדר ליה למאריה דהוי מקח טעות עכ”ל הרי משמע דיש הפרש בין מום לאונאה ואם כדברי היש אומרים לא יש הפרש ביניהם כלל אלא ודאי לדברי הרי”ף ז”ל אפילו יכול להבחין לאלתר ולא הבחינו חוזר לעולם משום דמקח טעות הוא ולא קנה אלא חוזר לעולם.

וגדולה מזו דאפילו ידע במום אחר שקנאו ולא הזהירו לא מחל ולא מיבעיא אם היה יכול להבחין ולא הבחין אלא אפילו הבחין וידע לא מחל ויכול להחזיר אפילו לאחר זמן כל שלא נשתמש תדע ממה שכתב הרמ”בם

הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל אם נשתמש מחל עכ”ל

הרי נראה ברור מדבריו דאפילו אם יכול להבחינו ולא הבחינו מדתלי טעמא במקח טעות ואמר אפילו לאחר כמה שנים משמע כדפי’.

ועוד מדכתב והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל נשתמש אחר שידע המום מחל משמע דוקא אם נשתמש אחר שידע אבל אם לא נשתמש בו אפילו שהיה המקח בידו אחר שידע המום לא מחל דלא אמרינן מחל המום אלא כשנשתמש אחר שראה המום אבל אם לא נשתמש אפילו ראה המום לא אמרינן מחל וזה חדוש עצום הוא שאפילו ראה ממש המום ולא החזירו לאלתר חוזר לעולם כל עוד שלא נשתמש בו ולא מיבעיא אם היה יכול להבחינו ולא הבחינו שזה פשיטא שחוזר כשיבחין אלא אפילו ראה המום אחר שלקחו יכול להחזירו אחר כך כל עוד שלא נשתמש בו אחר שראה המום דלא אמרינן מחל במום אלא כשנשתמש בו כן נראה לעניות דעתי מדברי הרמ”בם דאם לא כן אלא תכף כשראה ולא החזירו אינו יכול לחזור אם כן לפלוג ולתני הרמ”בם ולימא הכי והוא שלא ידע המום אבל אם ידע המום ולא החזירו מחל אלא ודאי מדלא פליג הכי אלא אם נשתמש בו ולא החזירו משמע דאפילו אם ראה וידע כיון שלא נשתמש בו לא מחל ומכל שכן דלא סבר באותה סברא שכתב הרב המגיד דיש מי שכתב דאם יכול להבחינו ולראותו ולא ראהו מחל פשיטא דלא סבר הכי הרמ”בם דגדולה מזו סבר דאפילו ראה וידע כל שלא נשתמש בו לא מחל

אף על גב דיש להקשות לכאורה לזה דכתב הרמ”בם

וכן הלוקח וכו’ ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים

דמשמע מדקאמר שלא ידע בו הלוקח שאם ידע בו הלוקח שוב אינו יכול לחזור הא לאו מלתא היא דהתם דוקא שידע בו קודם שלקחו הילכך כיון שידע קודם ולקחו מורה שאינו מקפיד בו אבל כל שלא ידע בו קודם אף על פי שידע בו אחר כך לא מפני זה יקרא שמחל אלא שלמחר ולמחרתו יחזירנו אבל כשנשתמש בו ודאי מחל שאם לא מחל לא היה משתמש בו אבל ראיית המום אחר שקנאו אף על פי ששהא יום או יומיים אין בכך כלום כך נל”עד לדעת הרמ”בם ז”ל מכח הכרחיות עצומות.5

But after all that, Maharit Zahalon ultimately concludes, based on the language of Rif, that Rambam actually agrees that once the buyer has discovered the defect, he must return the item immediately, or else forfeit the right to do so, and he explains that Rambam’s condition of ‘utilization’ is really a stand-in for ‘notice’, the former generating a presumption of the latter (although he nevertheless still insists that Rambam remains irreconcilable with the opinion cited by Maggid Mishneh that the possibility of discerning the defect at the time of purchase is sufficient to deny the buyer the right to reverse the sale):

ובאמת דקשה לזה לישנא דאייתי הרב המגיד משם הרי”אף חולק על זה שכתב [כנ”ל] … הרי מוכח מדברי הרי”אף דכל אימת דמגלי מומא בעי לאהדורי מיד ולא כמו שנראה מדברי הרמ”בם דאפילו ראה כל עוד שלא נשתמש בו יכול להחזירו לאחר זמן …

[ועיין שם שהאריך לפלפל בכוונת דברי הרמב”ם, והעלה לדחוק בכוונתו וכדי ליישבם עם דברי הרי”ף רבו:] ודוחק לפרש לשון הרמ”בם שמה שכתב והוא שלא נשתמש אחר שראה המום שר”ל שלא נשתמש דאם נשתמש מסתמא ידע המום והוי השמוש אחר שידע המום משום דחזקה אין אדם שותה בכוס וכו’

זה אין לפרש דאם כן היה די שיאמר והוא שלא נשתמש במקח אבל אם נשתמש במקח חזקתו שראה ומחל. אבל מדכתב והוא שלא ישתמש במקח אחר שראה משמע דתרתי בעינן …

[ועיין שם שפלפל עוד, והעלה:] וצריך לדחוק ולפרש כדפרישית כדי שיהא דעתו מסכים לדעת רבו הרי”אף ז”ל.

אמנם מכל מקום נפקא לן דאף על גב דהיה יכול לבדוק ולהבחין ולא בדק ולא הבחין אין בכך כלום וכשיודע לו יכול לחזור דמקח טעות הוא ולעולם חוזר.

הא קמן דבמום הוי מקח טעות ולא אמרינן ביה דינא דכדי שיראנו כדאמרינן באונאה אלא הוי מקח טעות ולעולם חוזר כל שלא נשתמש בו.

Elsewhere:

כתב הרמ”בם זל”הה [כנ”ל] … וכתב הרב המגיד ז”ל [כנ”ל] … ובודאי שהר”יף והרמ”בם ז”להה חלוקים על סברא זו של יש אומרים מדכתב הרי”ף ז”להה [כנ”ל] … הרי דכתב בכדי שיראנו לתגר לא אמור רבנן אלא באונאה אבל במקח טעות לעולם חוזר משמע דאפילו היה יכול לראותו דאי מיירי דוקא באינו יכול לראותו ולהבחינו אם כן מאי איכא בין מום לאונאה הא גבי אונאה נמי אם אינו יכול להראותו חוזר עד שימצא תגר אלא ודאי אפילו היה יכול להבחינו לעולם חוזר ולזה תלה טעמא מפני שהוא מקח טעות כלומר שכיון שהוא מקח טעות לא שייך ביה שעור כדי שיראנו או לא יראנו כיון דהמקח הוא בטעות אין כאן מקח ולעולם חוזר וכן כתב הרמ”בם ז”ל שזה מקח טעות הוא וכו’ כלומר שכיון שהוא מקח טעות אין כאן מקח ולעולם חוזר אפילו היה יכול להבחינו ולהראותו. וזהו פשוט ולא היה צריך ביאור אלא שראיתי מי שמתעקש ולהוציא מלבו כתבתי ופשוט הוא

אלא שקשה בעיני דמדברי הרמ”בם ז”ל נראה דאפילו שהה זמן רב אחר שידע המום כיון שלא נשתמש בו אחר שידע המום יכול לחזור אפילו אחר כמה שנים שכן כתב ז”ל

וכן המוכר וכו’ ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזיר אפילו לאחר כמה שנים שזהו מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע המום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר עכ”ל

נראה מדבריו דאפילו שהה זמן רב אחר שראה המום כיון שלא נשתמש בו אחר שראה המום ולא קאמר והוא שלא שהא אחר שראה המום משמע דאף על גב דשהא אחר ראיה כיון שלא נשתמש בו יכול להחזירו

וקשה דלישנא דהרי”ף משמע איפכא … הרי משמע מדקאמר וכל אימת דמתגלי ליה מיהדר דבעי תכף כד מתגלי ליה לאהדוריה הא לאו הכי מחילה הוי

וכן משמע ממאי דקאמר ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר וכו’. הרי משמע מכאן שהכל תלוי בשעת ראיית המום שאם ראוהו ולא החזירו או היה יכול לראותו לסברת היש אומרים מחל. וצ”ע דהר”מבם שכתב ונמצא במקח מום מחזירו אפילו לאחר כמה שנים משמע אפילו אחר כמה שנים אחר ראיית המום כיון שלא נשתמש בו וצ”ע …

נמצא שעלה בידינו שמקח טעות לעולם חוזר אפילו היה יכול להבחינו ולראות מומו …6

Maharit Zahalon’s contemporary, Rav Haim Shabsi (Maharhash), takes precisely the opposite view; after some initial vacillation, he ultimately accepts the simple reading of the language of Rambam, that a defective item may always be returned, against the implication of Rif that if time passes after the discovery of the defect, the buyer is presumed to have waived his right of return:

אך נסתפקתי קצת בזה הענין, אי מאי דאמרן שחוזר לעולם היינו לאפוקי מדין אונאה ששיעורו בכדי שיראה לתגר ולומר שאפילו לא מצא הטעות עד זמן רב חוזר, אבל מכל מקום אחר שמצא הטעות ועבר זמן אחר כך ולא תבע איכא למימר דמחיל.

ויש מקום פורתא לדייק קצת, דהא גבי מקח שנמצא בו מום שישוה לדין זה בענין חזרה שחוזר לעולם כמו שהשום הרמב”ם וסמ”ג וכן כתב הרב המגיד [פרק ט”ו ממכירה הלכה ג’] שהם שוים בדין זה.

וכתב הרי”ף [כנ”ל] … נראה קצת דלא מיעט אלא כשעבר זמן עד דמגלה דכל אימת דמגלה הדר ליה למאריה, אבל אם עבר זמן אחר דמגלה וידע איכא למימר דמחיל.

והן אמת כי מה שנראה יותר בזה הוא שסתמא אמרו חוזר ואפילו לאחר כמה שנים משמע בכל גוונא, שהרי הרמב”ם וסמ”ג והטור [סימן רלב סעיף ד’] לא כתבו שום גוונא גבי מקח שנמצא בו מום שאינו יכול להחזיר אלא כשנשתמש בו אחר שידע וראה המום. וז”ל הרמב”ם … וכן בסמ”ג והטור, ואם איתא לא לישטמיט שום אחד מהם לומר שאפילו לא נשתמש אם עבר זמן אחר שראה המום שאינו יכול להחזיר.

[ועיין שם שהאריך לפלפל בדברי המגיד בהלכות מכירה והלכות אישות, ובדברי הכסף משנה בהלכות אישות, והעלה:] ואף על פי שאין דעתי הקלושה מכרעת נגד הקטנים כל שכן נגד גאון עולם, מכל מקום נראה לי הנכון … והכא גבי מקח כיון דסתמא אמרו דמקח טעות או מום חוזר לעולם אפילו עבר זמן אחר שמצא המום או הטעות יכול לטעון.7

Another who takes Rambam at face value, that a defective item may always be returned, even if the buyer delays after noticing the defect, is Mishneh Le’Melech, who uses this as a premise to argue that a fortiori would Rambam reject the anonymous opinion in Maggid Mishneh that a buyer who could have inspected the item but declined to do so forfeits his right to return it:

מה שכתב הרב המגיד ז”ל בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאינו חוזר …

שוב דקדקתי בדברי רבינו במה שכתב והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי איריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר.

ומעתה הדברים קל וחומר בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר.

ומעתה דברי הר”ב פני משה חלק ב’ סימן נ”ה שהביא עצות מרחוק ללמוד דרבינו חולק עם יש מי שכתב צ”ע:8

Curiously, Mahane Efraim’s own son, Rav Yehudah Navon, and his grandson and namesake, Rav Efraim Navon, also deal with an inference from the same aforementioned responsum of Radvaz that a buyer who delays suing the seller for the reversal of the sale is presumed to have waived his right to do so, and they explain why the inference is not really compelling – but they are discussing a different inference, and they do not seem to have noticed the one adduced by the family patriarch!

עוד כתב הרב הנזכר [הרדב”ז הנ”ל], תו כתב איכא טעמא אחרינא לקיים מקח זה שהרי הוליך שמעון הבגדים לחנותו ומראה אותם לקונים ומשפש[פ]ים בו ורואה שיש הגוון שלו, והיה זמן מרובה בין המכירה להעמדה בדין ובודאי מחל, ודמי ממש להא דכתב הר”מ ז”ל אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל.

ודבריו קשים, דמדברי רבינו נראה בפירוש שאפילו ראה ושהה כמה שנים כל שלא נשתמש במקח יכול לחזור בו, והתם בנדון שלו לא הזכיר שנשתמש.

ותירץ בני החכם ר’ אפרים נבון נר”ו דמשתמש מיקרי, שמפני זה נראה שהוא עשיר ובאים לו קונים ועל ידי זה קונים ממנו דברים אחרים.

ואפשר עוד דסבירא ליה (דשפשש) [דשפשף] הוי כנשתמש, עיין בפרק י”ו דין ו’ בלחם משנה.9

In any event, it appears that Rabbanim Yehudah and Efraim (the second) Navon also accept (at least as Rambam’s intention) the plain reading of Rambam that a buyer may always return a defective item to the seller, even if he does not do so immediately upon discovery of the defect.

  1. רי”ף בבא מציעא ל: בדפי הרי”ף []
  2. יד החזקה הלכות מכירה טו:ג – קשר []
  3. מגיד משנה שם []
  4. Rabbi Yitzchok Rosedale, A Defective Sheitel and the Chasunah is Tommorow!, in LakewoodLocal, June 16, 2011 – link. []
  5. שו”ת מהרי”ט צהלון סימן ק”ה עמוד צב:-צג. – קשר []
  6. שם סימן רכ”ה עמוד קעח. – קשר []
  7. שו”ת תורת חיים (זכרון אהרן: ירושלים תשס”ג) חלק א’ סימן כ”א ד”ה אך נסתפקתי קצת בזה הענין, עמוד מו.-מז. []
  8. משנה למלך קנין פרק ט”ו הלכה ג []
  9. קרית מלך רב (מכון משנת רב אהרן: תשס”ו) הלכות מכירה פרק ט”ו דין ג’ עמוד תשמה ד”ה עוד כתב הרב הנזכר []

Citron Roulette

I recently delivered a lecture focusing on the question of whether מנהג can override the Halachic rules of אונאה, מקח טעות and אסמכתא; it can be downloaded or streamed from the Internet Archive.

One particular issue I discussed is the legitimacy of the sale of אתרוגים in sealed containers, a practice that was apparently widespread in nineteenth-century Europe.1 Rav Shlomo Kluger, Rav Avraham Zvi Hirsch Eisenstadt and Rav Nosson Gestetner justify the practice based on the principle of מנהג מבטל הלכה, whereas Rav Aryeh Leibush Bolochower and Rav Meshullam Finkelstein disapprove, and urge the pious and religiously stringent to avoid it:

Rav Kluger

הנה בדין הקונה אתרוגים סתומים ונמצא מקולקלים מאד והפסיד הקונה הרבה אם יש בהם דין אונאה ומקח טעות

הנה באמת נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מי שיבא לתבוע אונאה וביטול מקח באתרוגים. ואנכי יושב פה זה ל”ז שנים. ומקור קניות אתרוגים הוא פה ורוכלת עמים בזה ולא נשמע מעולם שיבא אחר ויפצה פיהו בזה

והטעם הוא כי כן הוא המנהג התגרין שקונין אדעתא דהכי אם טוב ואם רע ואף דהמתנה על מנת שאין עלי אונאה יש לו עליו אונאה היינו מדינא אבל מכל מקום אם נעשה כן מנהג בין התגרים שלא יהיה בזה אונאה כמו דמהני מנהג התגרים לענין קנין דקנה בו אף דלא הוי קנין מן התורה. כן הכא נמי בעל מנת שאין לך אונאה מהני מנהג התגרים במה שדרכן בכך.

[ועיין שם שהאריך עוד לבאר ולבסס דין זה, ולבסוף העלה:] על כל פנים לדינא באתרוג לא שייך מקח טעות בא וראה בקונה אתרוג או ב’ וכדומה סתומים בכך וכך ואחר כך כשנפתחו אם שוה האתרוג הרבה אם מערער המוכר לומר דהוי מקח טעות או אם הוא מקולקל שאינו שוה כלום הכי מערער הקונה על זה. זה ודאי אינו ופוק חזי מה עמא דבר ובעל כרחך דרך מנהג הסוחרים דלא שייך מקח טעות באתרוגים בכה”ג וזה ברור לדינא:2

Rav Eisenstadt

[דבריו סובבים על הדין שהקונה בהמה ונמצאת טריפה, שאם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה, הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים3:] וכדומה דעכשיו לא נהגו כן ואם כן מנהג מבטל הלכה כמו גבי ביצים מוזרות לקמן סעיף י”ט ויש לחקור אחר המנהג4

והוא הדין בשאר דברים שדרך למוכרן סתומים וחתומין כמות שהן כגון תיבות עם דפי זכוכית לחלונות או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה יש לבית דין בכל מקום לחקור אחר המנהג:5

Rav Gestetner

יקרת מכתבו הגיעני ובו שאלת חכם, על דבר שנהגו למכור אתרוגים בקופסאות סגורות במחיר קבוע, ולפעמים מצליח הקונה ועולה בידו אתרוג יפה ששוה יותר מן המחיר הנקוב, ולפעמים עולה בידו אתרוג גרוע, ואף שהוא כשר אבל אינו מהודר כרצונו, ואלו היה האתרוג הזה גלוי לעין לא היה אפשר למכרו במחיר כזה, ונפשו בשאלתו אם אין זה בגדר מקנה לו דבר שאינו מסויים המבואר בחו”מ (סימן ר”ט) וכמשחק בקוביא, כי הקונה חשב שיצליח למצוא אתרוג יפה, ואולי אינו קונה דהוי גזל דרבנן עכתו”ד.6

[ועיין שם שהאריך הרבה בזה, ובתוך דבריו כתב:] אולם בנדוננו דמיירי שמוכרים אתרוגים בקופסאות סגורות אשר על כל קופסא רשום מחירו, ומחלקים את האתרוגים לסוגים שונים, וכל סוג וסוג קובעים לו מחיר כפי ערכו, ושער זה אינו משתנה בשום זמן כי המחיר שרשום על הקופסא שריר וקיים, ומעתה כשמוצא אתרוג גרוע בקופסא שמחירו הוא כאתרוג מעולה, והבקיאים מעידין שמחיר זה אינו מתאים לאתרוג גרוע זה ויש כדי שיעור אונאה, ודאי נראה דאיכא בזה אונאה, … אלא שצריך לקבוע אם אתרוג זה הוא מסוג מעולה או מסוג גרוע, ובזה אם יקבעו מומחים שנתאנה, כי אין המחיר מתאים להאתרוג, ודאי דאיכא אונאה. …7

[ושוב הביא את דברי החכמת שלמה, וכתב:] אולם לענ”ד נראה, דזה היה שייך רק בימיהם שהביאו אתרוגים חתומים בתיבות ממדינות רחוקות, ולא היה ידוע כלל להקונים איזה סוג אתרוגים נמצאים בתוך התיבות, ויתכן שהם מהודרים מאוד ויתכן גם שהם גרועים, והקונים קנו אדעתא דהכי שאינם יודעים איזה סוג אתרוג הם קונים, וסברי וקבלי לקיים את המקח בכל גוונא ואף אם יתברר שהאתרוגים הם גרועים, (ובאמת נראה דמנהג זה לקנות אתרגים סתומים היה רק בין הסוחרים, כי סוחר קטן קנה מסוחר גדול תיבה או כמה תיבות אשר יש בהן הרבה אתרוגים, ולכן אף כשמצא כמה אתרוגים גרועים מצא גם אתרוגים מהודרים, ובמהודרים הרויח מה שהפסיד על הגרועים, אבל כמדומה שלא נהגו יחידים לקנות אתרוג סתום ולהניח כספו על קרן הצבי. אלא שמסיום דברי הגרש”ק הנ”ל משמע קצת דגם בקנה אתרוג אחד או ב’ נהגו כך וצ”ע).8

אבל בזמננו שמוכרים אתרוגים יחידים בקופסאות סתומות, וקובעים לכל סוג מחיר אחר, כגון לסוג א’ קובעים מחיר חמשים זוז, ולסוג ב’ שלשים זוז, ולסוג ג’ עשרים זוז, והמחיר רשום על כל קופסא, נמצא שמבטיחים להקונה שיש בקופסא זו אתרוג מסוג המצויין על הקופסא, והשתא כשמכרו לו קופסא של סוג א’ ומצא בתוכו אתרוג שברור שאינו בגדר סוג א’ הרגיל להיות בקופסאות, אם כן הוי ליה מקח טעות, דהוי כאלו מכר חטים יפות ומצא רעות. …

וזאת תורת העולה מדברינו בעזה”י, שאם קנה אתרוג סגור בקופסא, באופן שאי אפשר לדעת אם הוא מהודר ביותר או גרוע מאוד, בזה ליכא טענת מקח טעות, וכמו שפסק הגאון מהרש”ק ז”ל, וכן בשו”ת בית יצחק (או”ח סימן ק”ח) הנ”ל, או משום דכך נהגו או משום דאין לו שער ידוע ויכול המוחזק לומר קים לי כהבית יוסף וכמו שכתב הבית יצחק וכנ”ל. אבל היכי שאפשר לדעת על פי המחיר אם מוכרים לו אתרוג מסוג א’ או ב’ או ג’, ונמצא בקופסא אתרוג שהוא גרוע מן הסוג שהובטח לו על פי המחיר, הו”ל מקח טעות וחוזר. והשי”ת יצילנו מן השגיאות, ויראנו בתורתו נפלאות.9

The Rav of Bolochow

בשנת זאת שנת תרי”ח שמתי לבי קודם חג הסוכות בענין האתרוגים אשר הסוחרים מובילים מעיר לעיר למוכרם. והנה דרך מקצתם למכור ארגז שלם כמו שהוא. ויש שמוכרים על יד לאחדים מקצתם פתוחים ומקצתם סתומים וסמוים מן העין. ויש אתרוגים טובים ויפים ששוים הרבה. וקצתם גרועים שאינם ראוים כלל לברכה. והדרך הוא כשמוכר אתרוג סתום כמו שהובא ממקומו הוא נמכר בעד דבר מועט. כי לא נודע מה הוא אם טוב או רע. ולפעמים יצליח הקונה שהאתרוג שהוא מקבל הוא יפה כמה דנרי זהב. ולפעמים יעלה בידו חרס אתרוג שאינו שוה כלום כידוע. ופשט ענין מכירה זאת בכל המקומות זה מימים ושנות רבות.

ועלה בלבי ספק בזה דאין זה דרך מכירה רק כדרך המשחקים בקוביא לפעמים יצליח הקונה ולפעמים המוכר. ולאו משנת חסידים היא לצאת באתרוג זה שאינו נקנה בקנין גמור.

ובשלמא במה שמוכרים הארגזים השלמים כמו שהם אין בהם בית מיחוש כי כן הוא דרך קנייתם. וכמו שנקנים כך הם נמכרים כמו שמובאים ממקומם. אבל מה שמוכרים לאחדים ומקצתם פותח המוכר בעצמו ומקצת מוכר כמו שהם סתומים. אם הקונה יעלה בידו אתרוג טוב ויפה ששוה כפלי כפלים בודאי המוכר לבו נוקפו ולא גמר ומקנה אף שנפל לחלקו וגורלו וצריך לעיין בזה על פי הדין:

[ועיין שם שהאריך לפלפל בזה, והעלה להחמיר:] עם כל זה לענין לצאת ידי מצות אתרוג דחביבה מצוה בשעתה בודאי דיש להחמיר כדעת הרמב”ם דיש בזה איסור גזל והוי מצוה הבאה בעבירה. ובפרט למהדרין לקנות אתרוג יפה והדר שלא יהיה עליו שום שמץ פסול אף לדעה אחת בודאי אינו ראוי להם לקנות כסומא בארובה. ואף אם יעלה בידו אתרוג מהודר ויפה יש חשש פסול משום קוביא כאמור. ולא כמו שעושים מצוה ד’ שחוק וקוביא. וירא שמים ימשוך ידו מלצאת באתרוג כזה משום מצוה הבאה בעבירה. וגם משום דאין כאן קנין דהוי דבר שאינו מסוים כמבואר בסימן ר”ט וכמו שכתבתי למעלה:

[ועיין שם שפלפל עוד בזה, ושוב העלה:] לכן שומר נפשו ירחק מזה. ויקנה אתרוג יפה והדר מה שעיניו רואות בכסף מלא כאשר חנן אותו ד’. וחכם לב יקח מצות. ומצות ד’ ברה מאירת עינים צריכה להיות בלי שום פקפוק. ומיום שעמדתי על דעתי לא קניתי אתרוג סתום מן העין. רק מה שעיני רואות.

אריה ליבוש באליחאווער:10

Rav Finkelstein

האתרוג צריך שיקנה בכסף מלא כאשר חנן ד’ אותו.

והנוהגין לקנות תבות אתרוגים סתומים וסמויים מן העין ולפעמים יעלה ביד הקונה אתרוג יפה מאד והקונה שמח והמוכר עצב ולפעמים להפך, יש בזה הרבה חששות ולכן ירחיק את עצמו מענין זה ויקנה דוקא מה שעיניו רואות.11

כתבו האחרונים … וכן יש למנוע מלקנות אתרוג הסתום מן העין. כמו אותן הקונין תיבות אתרוגים הסתומים וחתומים. כי הרבה חששות יש בענין זה כמבואר באחרונים12 מזה. וכן על ידי הגרלה שקורין או”ס פלעטי”ן כל שומר נפשו ירחק מזה. (ועיין מזה בשדה חמד מערכת ד’ מינים סימן א’ ס”ק י’ מה שכתב בזה) ולאו משנת חסידים לצאת באתרוג שאינו נקנה בקנין גמור. וכל הירא את השם יקנה אתרוג יפה מה שעיניו רואות ובכסף מלא כאשר חנן ד’ אותו. ומכל מקום בדיעבד שאין לו אתרוג אחר מותר לברך על זה. אך אם אפשר שישיג אחר כך אתרוג הכשר לכתחילה ינענע בו פעם ב’ בלא ברכה.13

  1. Not all the sources I cite here were mentioned in the lecture. See also R. Baruch Shraga, Ve’Haya Ha’Olam (Yerushalayim 5763) #23. []
  2. חכמת שלמה חו”מ רט:ב []
  3. שו”ע חו”מ סימן רל”ב סעיף י”א []
  4. ועיין משפט שלום סימן רל”ב סעיף י”א בשם המסגרת השלחן סימן רכ”ד, כסף קדשים רלב:יא, ופתחי חושן אונאה פרק י”ב הערה נ”ה []
  5. פתחי תשובה חו”מ סימן רל”ב ס”ק ו []
  6. שו”ת להורות נתן חלק ח’ סימן קכ”ה []
  7. שם סימן קכ”ז []
  8. לא ראה את דברי השם אריה שנביא להלן, דמבואר מהם בפירוש להיפך, שגם יחידים נהגו לקנות כן, ועל זה בדיוק האריך לפקפק, וכמו שנראה. []
  9. שם סימן קכ”ט []
  10. שו”ת שם אריה או”ח סימן י”ג – קשר, הובא בשדי חמד, חלק ששי, אסיפת דינים, מערכת ד’ מינים סימן א’ אות י []
  11. אלף המגן (נדפס עם המטה אפרים) סימן תרמח-נ סעיף ח []
  12. לא ראיתי מחמיר בזה חוץ מהשם אריה, ואכן הרבה מלשון המגן האלף מועתק משם, ולא ציין אלא לשדי חמד, שלא הביא שם אלא מהשם אריה. []
  13. שם סימן תרכ”ה אות כ’ ד”ה כתבו האחרונים []