עגונות – בין דין לדין

From Forensics To Philosophy

In preparation for a lecture I recently gave on halachic perspectives toward the determination of identity and paternity via forensic tissue examination, I reviewed Rav Zalman Nechemia Goldberg’s famous treatment of several agunah cases resulting from the Sep. 11 terrorist attacks against the World Trade Center, in which he wholeheartedly endorses the reliance upon D.N.A. forensic analysis to identify human remains and thereby allow an agunah to remarry. Several versions of his responsa have been published, and while they are largely congruent, there are some significant differences. Here is one; the first excerpt is from the journal ישורון, and the second from קול צבי:

[המשרד] הרפואי הראשי של מדינת ניו יארק זיהה בחודש תמוז על פי בדיקת דנ”א, חלק מעצמות הצלעים של מר א., בגודל של שבעה סנטימטר מרובע, שכבר נמצאו בסוף חודש תשרי. והיינו שהושוו הדנ”א מהעצמות לדנ”א של אביו ואמו של מר א. ולפי הסטטיסטיקה, הסיכוי שיש אחר עם דנ”א זה הוא פחות מאחד במאה ושבעים וארבעה מיליון (174,000,000).
ונראה שיש לסמוך ולהתיר עגונה על פי בדיקת דנ”א, שלענ”ד נראה פשוט שבדיקה זו נחשב כסימן מובהק, וראיתי שחכם אחד כתב שאין ראיה, שאולי יש הרבה שיש להם אותו דנ”א, ומה שהמומחים אומרים שאפשרות כזאת הינו פחות ממספר הזה (174,000,000), אומר החכם שהמומחים לא בדקו כל כך הרבה אנשים שהם הרבה יותר מכל אנשים שבתבל מימות אדם הראשון עד ימינו, אלא שבדקו למשל מליון אנשים, ומזה שפטו שכך הוא גם בכל השאר שלא בדקו.
ולענ”ד אף על פי כן סומכין על זה, תדע שסומכין על תביעת עין מכח ההנחה שאין פרצופיהן של אנשים דומים זה לזה, ויש לשאול מהיכן יודעין שאין פרצופיהן שווים, וכי נסעו בכל העולם ובדקו כל האנשים וראו שאין איש שאחד דומה לשני? אלא על כרחך שסמכו על כך שרואים הרבה אנשים, וכל מי שאנו רואים אינו דומה להשני, וע”כ אין זה אלא שכך ברא הקב”ה בריאתו שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה. …1

ח.ג.ר.: נתחיל ממה שזיהו שני עצמות של בעלה מ.ר., אחד מהכתף ואחד מהצלע, על ידי בדיקות דנ”א. ולענ”ד נראה פשוט שבדיקה זו נחשב כסימן מובהק, וראיתי שחכם אחד כתב שאין ראיה, שאולי יש הרבה שיש להם אותו דנ”א, ומה שהמומחים אומרים שאפשרות כזאת הינו פחות ממספר הזה (7,500,000,000,000,000), אומר החכם שהמומחים לא בדקו כל כך הרבה אנשים שהם הרבה יותר מכל אנשים שבתבל מימות אדם הראשון עד ימינו, אלא שבדקו למשל מליון אנשים, ומזה שפטו שכך הוא גם בכל שאר שלא בדקו.
ולענ”ד אף על פי כן סומכין על זה, תדע שסומכין על טביעת עין מכח ההנחה שאין פרצופיהן של אנשים דומים זה לזה, ויש לשאול מהיכן יודעין שאין פרצופיהם שווים, וכי נסעו בכל העולם ובדקו כל האנשים וראו שאין איש שאחד דומה לשני? אלא על כרחך שסמכו על כך שרואים הרבה אנשים, וכל מי שאנו ראוים אינו דומה להשני, וע”כ אין זה אלא שכך ברא הקב”ה בריאתו שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה. …2

I have no idea what the correct number is, but the ישורון figure is clearly off by several orders of magnitude, as there are far more than 174 million people alive today in the United States of America, let alone “all the people in the world from the days of Adam Ha’Rishon until our day”.

One bizarre position on the topic of tissue forensics is Rav Shlomo Aviner’s rejection of their admissibility for the determination of bastardy, due to the fact that in spite of their undeniably high reliability, the evidence is imperceptible to the naked eye, and can only be analyzed via microscopes and scientific technique:

הרבה מגדולי הפוסקים של דורנו קבעו שבדיקת דם ורקמות ביחס לקביעת אבהות אינה תקפה מבחינה הלכתית; הלא המה הג”ר בצמ”ח עוזיאל, הגרא”י וולדנברג, הגרי”מ אהרנברג, הגר”מ קליין ועוד. אם כן, מבחינה הלכתית הילד אינו נחשב ממזר על פי חבל רבותינו גדולי דורנו אשר מפיהם אנו חיים.
ולכאורה יש לתמוה, הלא מבחינה מדעית הוא אינו בנו, כיון שהבדיקות האלה מדויקות בהסתברות גבוהה ביותר! אלא שענייני הלכה אינם נקבעים על פי קני-מידה מדעיים החומקים מן העין האנושית, ולא ניתנה תורה לא למלאכי השרת ולא לבעלי מיקרוסקופ ולא לבעלי טלסקופ; לא יתכן שלפני מאה שנה הילד הזה לא היה ממזר, ועתה הוא נהפך לממזר עקב תגלית מדעית. כל התורה ניתנה על פי ראיית בני אדם. כך למשל אות בספר תורה שהיא שלמה למראית העין הינה כשרה גם אם במיקרוסקופ אפשר לגלות בה סדק. וכן הילד שלנו הינו כשר, והוא בנו של אביו, כי התורה ניתנה על דעת בני אדם, על פי עדויות הלכתיות רגילות.3

While R. Aviner is of course correct that there is ample precedent for the principle that halachah is unconcerned with realia that are imperceptible by the unaided senses, such as his example of a letter in a sefer torah that has a microscopic gap dividing it into two technically detached segments, that is utterly different from our situation, where the underlying question in which we are interested – the paternity of a certain individual – is an entirely macroscopic one, and it is only a particular piece of evidence that is microscopic. And although, as we have previously argued, a precedent for even this notion that the halachah is uninterested in methods for establishing realia that involve “unnatural”, scientific techniques can be found in Rav Aharon Levin’s position that we are not obligated to utilize the “machine called a telephone” to resolve the doubtful kashrus status of a fowl, since the Torah and its rules are uninterested in newfangled techniques and inventions, and only care about “natural”, “simple” methods, even he is merely suggesting that we are not obligated to exercise such stratagems, but not claiming that information obtained via telephone is irrelevant to the halachah, and indeed, he explicitly concedes the possibility that one may choose to engage in such “unnatural” techniques.

In any event, it is certainly possible, even likely, that R. Aviner’s rejection of tissue forensics is limited to questions of bastardy, where, as we have previously discussed, the halachah has a distinct reluctance to uncover problems not yet manifest, and he would not necessarily forbid their use to permit an agunah to remarry, where, on the contrary, it is a moral imperative to attempt to find bases for leniency.

My lecture, along with a compilation of many of the major sources and links to much of the primary and secondary literature on the topic, is available at the Internet Archive.

ישורון כרך י”ב (ניסן תשס”ג) עמוד תקטו ד”ה והנה, כל זה כתבתי – קשר. ועיין שם השגת ר’ אליהו לוין עמוד תקכג – קשר; השגת חברי כולל חו”מ עמוד תקכה – קשר; ותשובת רזנ”ג עמוד תקל – קשר [↩]
קול צבי ד’ (תשס”ב) סוף עמוד 24 – קשר [↩]
הועתק מפה, ונמצא גם פה עם הערות חשובות [↩]

The Feminine Imagination

We have previously noted various assertions in the Halachic tradition that women’s קלות הדעת is the basis for our rejection of their testimony, and that even in contexts where the normal, full set of criteria for validity as a witness are relaxed, this defect still renders their testimony particularly unreliable, Much of the discussion has been concerned with the possibility that their emotions (such as malice toward a rival) may inspire them to deliberate fabrication; in this post we introduce an additional concern, that their powerful imaginative faculty may cause them to veer from the strict reporting of actually observed realia into the assertion of mere speculation as concrete fact.

The Gemara considers:

איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה”נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא [כיון דזימנין דסניא ליה] לא דייקא ומינסבא …

ת”ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע”פ נשים והא מים כמלחמה דמו ונשים אפי’ מאה כעד א’ דמו וקתני השיא1

Meiri, in the course of explaining the Gemara’s question, distinguishes between a wife who testifies to her husband’s death, who (in certain circumstances) is suspected of reporting mere speculation, and a [male] witness, whom “we do not suspect of the assertion of mere speculation, for this suspicion is only with respect to a woman, שדעתה קלה, and she leans on her imagination”:

עד אחד במלחמה מהו ר”ל שאם מלחמה בעולם ואמר עד אחד מת במלחמה או שאמר מת במקום פלוני וכבר נודע לנו שמלחמה לשם שהוא כמי שאמר במלחמה מי מהימנינן ליה אף על גב דאיתתא גופא לא מהימנא בהכי או לא מי אמרינן האי דאקילו רבנן משום עיגונא להימוני עד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר והכא נמי אף על גב דמלחמה בעולם לא משקר כלומר ובכלל זה שאין חושדין אותו לטעון בדומה שאין חששא זו אלא באשה שדעתה קלה ונשענת על דמיונה או דילמא הא דהימנוה לעד אחד לאו משום דסמכינן אסהדותיה אלא דסמכינן אאשה דלא מינסבא עד שתחקור יפה באמתלאות לידע היאך היה הענין ובכל דברים המוכיחים עד שתגיע לדבר הראוי לסמוך עליו ונמצא שנאמנות זו נמשכת אחר עצמה ונעשה כאלו אנו מתירין אותה על פיה והואיל ומלחמה בעולם סמכה דעתה בדדמי ולא דייקא ומינסבא ומתוך כך אינו נאמן2

Rif notes that the Gemara’s question remains unresolved, and he rules (based on a subsequent Sugya) that although we do not suspect a witness to a man’s death of reporting speculation, this is only if certain conditions are met (such as the witness’s addition of the phrase “I buried him”),3 but in their absence, even two witnesses are suspected of reporting speculation:

ולא אפשיט בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר חמשא יומא שמעינן דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן

ודוקא היכא דאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואישתמודענא ליה דאיהו פלוני וכד אסיקנא למעשה דשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא

והוא הדין לעד אחד דמלחמה היכא דאמר מת וקברתיו

ואי לא קא מסהדי הכי ואפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכל שכן עד אחד או אשה חיישינן דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא4

Many Poskim disagree and insist that we never cast aspersions on the accuracy of the testimony of two witnesses, which is generally the Halachic gold standard of evidential reliability,5, but within this school, there is a major dispute as to whether this applies to any two witnesses, or is limited to valid (by the normal criteria) witnesses. Many infer from the Gemara’s aforementioned assertion that:

ונשים אפי’ מאה כעד א’ דמו

that multiple invalid witnesses are no better than a single one,6 but Rav Meir Arik invokes the aforementioned Meiri to argue that on the contrary, the Gemara is speaking specifically of women, whose קלות הדעת coupled with their relatively strong imaginative faculty renders them particularly susceptible to conflating fact with fancy, whereas men, even if they are not valid witnesses, are nevertheless not suspected of this particular error:

וגם יש עוד לצרף מחמת שהרי משה אמר בשם גאלבעלי הוי ב’ עדים דלדעת כמה פוסקים דאפילו פסולים כיון דהם תרי לא אמרו בדדמי כדאיתא בש”ס להדיא נשים שאני דדעתן קלות ועיין יומא פרק ד’ דאין אומרים יעשו על ידי נשים ועיין בר”ן משום דדעתן קלות ויטעו וכח המדמה שלהם חזק יותר יעוי”ש7

ובמ”ש לעיל לענין דברי המהריב”ל .. דתרי פסולים לא אמרו בדדמי דצריך לומר דנשים שאני ראיתי בתשובות ד”ח שהביא ממהריב”ל דב’ נשים לא אמרי בדדמי וזה צ”ע מהגמרא יבמות והא תרי נשים כחד דמיין ובזכורני שבעצי ארזים האריך ליישב הסוגיא אליבא דמהריב”ל8

Rav Avraham Yitzhak Ha’Cohen Kook takes the identical position:

ובענין הקולא של הסוברים כמהריב”ל, דגם שנים פסולים מצטרפים במלחמה שלא להצריך לומר קברתיו, דקשה מהא דמאה נשי כחד דמי שאמרו בגמרא לגבי מים דדמי למלחמה כדאמרינן התם יש לומר דסבירא להו שדוקא נשים שדעתן קלות הן נוחות לטעות בדדמי עד שאפילו מאה גם כן כחד דמי אבל לא שאר פסולים דאף על גב שאינם נאמנים לשאר עדיות שבתורה אבל מכל מקום לגבי עגונא דהימנוהו רבנן לא אמרינן ששנים יטעו בטעות שוה בדדמי9

יבמות קטו. – קשר [↩]
חדושי המאירי יבמות קטו ע”א [↩]
עיין אוצר הפוסקים סימן י”ז ס”ק רע”ד אות א’ ד”ה שיטת הרי”ף, וס”ק רע”ה אות ג’ בענין האם צריך העד לומר קברתיו (ממש) באומר מת במלחמה או טבע במים [↩]
רי”ף שם עמודים מב:-מג. בדפי הרי”ף [↩]
עיין אוצר הפוסקים שם ס”ק שצ”ה אותיות א-ב [↩]
עיין אוצר הפוסקים שם אות ח [↩]
שו”ת אמרי יושר חלק ב’ סימן ב’ ד”ה וראיתי עוד, עמוד ב: – קשר, הובא באוצר הפוסקים שם אות י”ב [↩]
שם סוף התשובה עמוד ג. – קשר [↩]
הגראי”ה קוק, בתשובה שנדפסה בשו”ת משפטי עזיאל (תל-אביב תרצ”ח) אה”ע סימן ל’ עמוד צט. – קשר, הובא באוצר הפוסקים שם [↩]

The Female Of the Species

In slightly belated honor of Mother’s Day.

Several months ago, I read an article in Binah Magazine, on the topic of women getting along with their mothers-in-law. Although I unfortunately no longer have access to the issue, I recall that the thrust of the article was that although the mother-in-law – daughter-in-law relationship is often fraught with tension and unpleasantness, it need not be thus. One particular utterance, attributed to some contemporary woman, caught my attention:

Your mother-in-law is not your enemy.

Actually, a woman’s mother-in-law is her enemy (and vice versa); the Halachah presumes that they are such diabolical foes that they are suspected of nefariously plotting each other’s socio-religious destruction:

הכל נאמנים להעיד לה עדות זו [של מיתת הבעל] חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאוסרה עליו ועדיין הוא קיים. ואלו הן, חמותה … [הגה] וכן היא לא תעיד להם:1

Rav Moshe (Maharam) Ibn Ḥabib considers this a conclusive presumption: “even if we knew of them that they had loved each other, and no quarrel was ever heard between them, they are nevertheless presumed to hate each other, and the hatred is submerged within the heart”:

יראה לי דאפילו ידענו בהם דהיו אוהבות זו את זו ומעולם לא נשמע קטטה ביניהם אפילו הכי חזקתן שונאות זו את זו והשנאה היא כבושה בלב2

Hasam Sofer, while not necessarily insisting that this hatred is a

permanent ontological [principle] rooted in the very depth of the human personality, in the metaphysical human personality, which is as changeless as the heavens above

nevertheless rejects out of hand the apparent view of his correspondent that based on the evidence of “our own eyes”, times have changed in this respect, as “the generation has improved”:

אולי יאמר האומר דחששא דחמש נשים לא שייכי כולי האי בזמן הזה דעינינו רואות דאינן שונאות אותן בזמן הזה וכן נראה דעת פר”מ שכתב

מי יעשה כזה אם לא מומר להכעיס

כאלו פשוט ליה דליכא חששא דחמשה נשים ואכשור דרא

הנה מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא נראה כן .. ואדרבא לענין חציפות ועזות אשתני לגריעותא כמבואר …3

Note that this invalidation of testimony due to a presumption of hatred is limited (at least according to the mainstream view) to females; a male may testify on behalf of his female relatives.4 One explanation for this distinction posits that an assumption underlying our rejection of the testimony of the Five Women is the קלות הדעת of Woman in general (as we have previously discussed here):

מתני’ אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות וכו’. מכאן נראה לי אף על גב דקיימא לן כר’ יהודה דשונא כשר להעיד מטעם דלא נחשדו ישראל על כך דוקא באנשים אבל בנשים במקום שהכשירו חכמים עדות אשה אם ידוע שיש שם שנאה פסולות להעיד והטעם דנשים דעתן קלות:5

Update: Further discussion of נשים דעתן קלות, in the context of the unreliability of their testimony due to their powerful imaginative faculty and a resultant propensity to state assumptions as facts.

שלחן ערוך אה”ע סימן י”ז סעיף ד [↩]
ר’ משה ן’ חביב, עזרת נשים (לייפציג תרי”ט) ס”ק ל”ט עמוד כד: – קשר, הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק מ”ג [↩]
שו”ת חת”ם סופר אה”ע (א’) סימן מ”ט עמוד כט. ד”ה אולי יאמר – קשר, הובא באוצה”פ שם [↩]
עיין חלקת מחוקק שם ס”ק י’, בית שמואל שם ס”ק י”ד, אוצר הפוסקים שם ס”ק מ”ב מאות ב’ והלאה [↩]
קרבן העדה (שירי קרבן) יבמות עט. ד”ה מתני’ אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות וכו’, הובא במראות הצובאות ס”ק ט”ז ד”ה ובירושלמי איתא, הובא בפתחי תשובה שם ס”ק כ”ה ובגליון רע”א לשלחן ערוך חו”מ סימן ל”ה סעיף י”ד בהג”ה, וזה גם דעת ר’ יחיאל מיכל טוקצינסקי, וכמו שהבאנו משמו פה. ועיין פתחי תשובה שם ואוצר הפוסקים שם ס”ק מ”ג אות ג [↩]