Women Behind the Wheel II: The Hardliners and Their Discontents

This post is dedicated to the merit of certain people – may Hashem help them do well!

Our previous post discussed women riders and drivers in the context of rental animals and vehicles; this post considers the propriety of women driving in general.

A recent C-SPAN Q&A:

Saudi Arabian women’s rights activist Manal Al-Sharif talks about her book, Daring to Drive: A Saudi Woman’s Awakening, about her decision to challenge the Saudi government’s ban on women drivers, an act which landed her in prison.

The Saudi government’s hardline opposition to women driving has a counterpart within reactionary circles of Orthodox Judaism. The most notable opponent is Rav Shmuel Halevi Wosner, who argues that the practice is immodest:

בענין הצניעות מה שנשים לומדות ומרגילות עצמן לנהוג מכונית אוטא, הנה מן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאסרו איסור גמור, כי עצם הלמוד גרם כבר וגורם לפריצות והוא ההיפך הגמור מכל כבודה בת מלך פנימה, כמו שעצם הנהיגה הוא ממש להיפך כל כבודה וגו’, האשה חושפת עצמה בזה בשוקים ורחובות לעין כל ראה נכשלת ומכשלת את האחרים, ואין דרכה של אשה במרכב עיין פסחים ג’, אף על פי שמציאות של רכיבה על גבי בהמה אינו דומה לגמרי להא דידן מכל מקום בעצם אין דרכה בכך דומה בכמה דברים שקשה לפרש בכתב.

He then adds that “his heart tells him that [the practice] is one of the causes of the great accidents that occur on the roads in Israel”:

ולבי אומר לי שהוא אחד הסבות של האסונות הגדולות שנעשים בדרכים בא”י המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים, וזה מצורף להעבירות הנעשים בדרכים המולידים המלאכים המחבלים שמסכנים הדרכים כאשר בארתי כבר במקום אחר על פי גמרא דפסחים קיב: ע”ש עובדא דר’ חנינא בר דוסא ודאביי.1

The implication here is that the accidents are a spiritual consequence of the impropriety of women driving. In a later responsum, however, R. Wosner adds that there is a temporal causal relationship as well “as it is known that the nature of women is that they do not control themselves in a time of trouble and pressure”:

ואשר עורר בענין אסונות תאונת דרכים שנחרבו בעו”ה בזמן האחרון, ואשר חלילה לעבור עליהם מבלי לעורר, … והעיר ממ”ש אני בעניי בתשובה בענין נהיגת הנשים.

הנה האי גברא נמי בהאי פחדא יתיב, כי קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ולפי ענ”ד כמה גורמים לזה: …

נהיגת הנשים אב”א שגורם מכשול רוחני להן ולאחרים, ואב”א כידוע שטבע הנשים שאינם שולטות על עצמן בעת צרה ודחק ומעורבים כמה פעמים בתאונות האלה.2

[Regarding R. Wosner’s assertion that “it is known” that women are particularly accident prone, in our previous post we noted that the data are apparently somewhat inconclusive.]

Rav Yitzchok Zilberstein echoes the views of R. Wosner:

הרב יצחק זילברשטיין, מהרבנים הבולטים במגזר החרדי, טען השבוע כי הסיבה לתאונות דרכים היא נהיגת נשים. “לבי אומר לי שזוהי אחת הסיבות לאסונות הגדולים בדרכים בארץ ישראל, שהרגו כבר טובים וצדיקים”, אמר. “טבע הנשים, שאינן שולטות על עצמן בעת צרה ודחק, גורם לתאונות הללו”.3

זילברשטיין בן ה-83, משתייך לזרם הליטאי ומכהן גם כחבר מועצת גדולי התורה של סיעת דגל התורה. את דבריו כתב בחוברת שאלות ותשובות, לאחר שנשאל על ידי תלמידו אם ראוי לאישה לנהוג ברכב. כשהציג בפניו התלמיד את האפשרויות הנוספות, בהן נסיעה באוטובוס, מונית או הליכה ברגל, טען הרב כי “הנהיגה ברכב היא הגרועה ביותר מכל שאר האפשרויות עבור נשים. מדובר בניגוד גמור לכללי הצניעות, שכן האישה צריכה להתעסק עם גברים ומכשולים נוספים”.

הרב הרחיב בתשובתו וסיפר בין היתר על אישה “חשובה מאוד, אשת חסד דגול, שנסעה ברכבה, נתקעה בעץ ונעשתה בעלת מום לכל ימי חייה. זה קרה לה בגלל שאין ראוי לאישה לנהוג ברכב”. כמו כן, קבע כי מדובר ב”מכשול רוחני” לנשים ולכן אסור לעודד אישה לנהוג. עם זאת, הבהיר כי במקרים של “אילוצים מיוחדים” יש לשקול את הדבר מחדש. את תשובת הרב פרסם לראשונה ישראל כהן באתר “כיכר השבת”.

קביעתו של הרב זילברשטיין בנושא זה אינה היחידה שנשמעה בקרב רבנים. הרב שמואל הלוי ואזנר, מבכירי פוסקי ההלכה החרדיים, קבע בעבר גם כן כי לימודי הנהיגה מפרים את כללי הצניעות, ונהיגת נשים היא הגורם לתאונות הדרכים הרבות. יש לציין כי נשים חרדיות רבות נוהגות כיום, כאשר חלקן לומדות אצל מורות נהיגה, על מנת לא לשבת לצד גבר במכונית.

Here is Kikar HaShabbat’s account of R. Zilberstein’s stance, in which he is cited as declaring that “Maran Hagaon R. Shmuel Wosner was the פוסק הדור, and they rule according to him even in Heaven”. He concludes, though, by conceding that even R. Wosner allowed women to drive in exceptional circumstances:

בימים אלו מלאו השלושים למותם הטראגי של הרוגי “אסון 402” שנהרגו בתאונת אוטובוס הדמים בקו 402 של ‘אגד’ שנסע מירושלים בדרכו לבני ברק והאסון הקשה עדיין מותיר את חיתומו על הציבור החרדי הכואב את פטירתם בטרם עת של אותם ששה הרוגים.

במהלך אחת מדרשותיו, התייחס הגאון רבי יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה ורבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, בדבריו לסיבות שהובילו לאסון הנורא וסיפר כי רבים שואלים אותו מדוע אירעה תאונה זו בה נלקחו נפשות טהורות וזכות.

והשיב כי בקונטרס “רחמי הרב”, כותב מרן פוסק הדור הגר”ש וואזנר זצ”ל: “עוד יש להתריע על מה שהנשים לומדים ומרגילים עצמם לנהוג רכב (אוטו) שמן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאוסרו כי עצם לימוד של נהיגה גרם וגורם לפריצות והוא הפך כל כבודה בת מלך פנימה כמו שעצם הנהיגה הוא ממש הפך כל כבודה, האשה חושפת עצמה בזה בשווקים וברחובות לעין כל רואה נכשלת ומכשלת אחרים.

“וליבי אומר לי שהוא אחד הגורמים של האסונות הגדולים שנעשים בדרכים בארץ ישראל המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים וזה מצורף לכל העבירות הנעשים בדרכים שמולידים המחבלים שמסכנים הדרכים”.

הגר”י זילברשטיין הבהיר כי מרן הגר”ש וואזנר היה פוסק הדור וכמוהו פוסקים גם בשמיים, והנה לנו אחת הסיבות הגורמות לתאונות הדרכים “שהרגו כבר טובים וצדיקים”.

וסייג רבי יצחק זילברשטיין כי “מרן הגר”ש וואזנר עצמו התיר במקרים חריגים נהיגת נשים כגון כשיש בבית ילד חולה או ילד עם פיגור שכלי שצריכים להסיעו למוסד ואין אף אחד עם רישיון הרי שבמקרה זה התיר ואף חייב מרן זצ”ל ללמוד נהיגה”.

Rav Binyamin [Yehoshua] Zilber, however, argues at length that women driving entails no violation whatsoever of the norms of modesty:

“on the contrary, she locks herself up in a box called ‘automobile’, and we thus avoid [the problems of] walking behind a woman and passing between women, and of gazing”

In the same vein, he rejects as nonsensical the claim that women driving will increase the frequency of their appearance in public:

“I do not know what he is talking about – we see that the street is brimming full of women, virtually ninety percent [of people in the street] are women, and by traveling in cars [this percentage] is not increased, but just the opposite, since something that takes her about half an hour to do by foot she can do by car in a few minutes.”

הנני בזה לפני כ”ג בדבר מה שנתפרסם על ידי מעוררים בשער בת רבים ובחוצות עיר לאסור שנשים ינהגו במכוניות פרטיות שלהם. ובאתי בזה כדן בקרקע לפני כת”ר. ולא זכיתי להבין, אם אכן נכונים טענותיהם, כי יש אפשריות שנשים ילמדו חכמת הנהיגה אצל נשים מלמדות, באופן שאין שייך מכשול ופריצת גדר, ובפרט שידוע לי מכמה ראשי ישיבות מובהקים ומפורסמים שליט”א בחו”ל שנשותיהם נוהגות ברכבם ואדרבה מסייעות בזה לבעליהם גדולי תורה שלא יצטרכו הם ליטרד ולבזבז מזמנם היקר בהרבצת תורה, וגם מסירות מעליהם טרדות הבית שאין התלמיד חכם צריך לבטל מלימודו ללמוד חכמת הנהיגה או ליטלטל ממקום למקום. וכך מקובל בחו”ל אצל הרה בני תורה מהיראים והחרדים לדבר ד’ זו הלכה הלומדים בכוללים שם שנשותיהם עושות כל צרכי הבית ופרנסתם כדי שיוכלו ללמוד ללא ביטולים ומפריעים, ולומדות חכמת הנהיגה וכל זה על מנת להסיר הרבה טרדות וביטול תורה מבעליהם, שאילו הם היו נוהגים את רכבם היו צריכים לבטל מלימודים פעמים רבות לטרדות הבית והפרנסה, ובפרט שגם שמעתי שא’ מגדולי הדור שליט”א נשאל מאברך תלמיד חכם וירא שמים שלומד, אם עדיף שילמד נהיגה כדי שאשתו לא תנהג בעצמה ברכב – לצורך פרנסה – והורה שעדיף שתלמד אשתו נהיגה [באופן שמסודר דרכי הצניעות אצל נשים וכדומה] ולא ילמד הבעל כי על ידי זה יהיה מוטרד בטרדות מטרדות הבית והפרנסה ולא יוכל לעסוק בתורה כדבעי. אולם היות וראיתי שיצאו בחוצות עיר נגד דבר זה, וכמו כן שמעתי בשם תלמיד חכם מפורסם שליט”א שאין דעתו נוחה מכל זה, ולא ידעתי כיצד יש לעשות למעשה, אם עצם לימוד הנהיגה נעשה באופן שאין חשש פריצות וכיוצא בזה, ושתסיע את משפחתה ושאר צרכי הבית ופרנסתה כדי שיוכל בעלה לעסוק בתורה על מי מנוחות. ואודה למע”כ אם יודיע לי דעתו הרחבה בזה. …

תשובה

אודות מה שעורר לנכון מה שנתפרסם בחוצות בני ברק לאסור נהיגת מכוניות על ידי נשים, גם אני התפלאתי על הכרוזים. הנה בגמרא פסחים ג: מבואר דאף על פי דרכיבת נשים על חמור לאו לשון נקיה משום פסיקת הרגלים בכל זאת נשים היו רוכבות על גבי חמורים וגמלים ומסתמא גם הן בעצמן היו מנהיגות, והגמרא שם רק מקשה דלמה כתיב לשון רכיבה שאינה לשון נקיה. ולמה יהיה אסור להן לנסוע עם מכונית שלהם שאין כאן פסיקת רגלים, ואין לזה שום שייכות לעניני צניעות אדרבה היא סוגרת עצמה בארגז שקורין מכונית. וניצולין בזה מללכת אחרי אשה ולעבור מבין הנשים וגם מהסתכלות, (הבעי’ היא שרק בודדות יש שהן נוהגות וזה מעורר סקרנות ותשומת לב). …

ומי שאומר שעל ידי זה נשים יהיו יוצאות יותר ברחוב, אינו יודע מה שהוא שח, אנו רואים שהרחוב גדוש ומלאה עם נשים, כמעט תשעים אחוז הן נשים, ועל ידי נסיעה במכונית לא מתרבה אלא להיפך כי מה שהיא צריכה כחצי שעה לעשות ברגל עושה במכונית בכמה דקות.4

He further asserts that according to what has been ‘recently’ [R. Zilber’s responsum is dated 14 Iyar, [5]745] reported in ‘announcements’, even R. Wosner meant his ruling only as a stringency, and not as an absolute prohibition:

ומה שמע”כ מזכיר מתלמיד חכם מפורסם בטח התכוון לידידנו הגאון המפורסם מרא דאתרא הרב שמואל ואזנר שליט”א, אבל לפי מה שנתפרסם באחרונה במודעות כתב זה רק בתור חומרא ולא איסור ממש כמו שפירסמו בשמו באחרונה, ולפי האמור אינו מובן מה מקום החומרא בזה וכבר הי’ עוד מלפני כמה שנים פתחון פה לפניו בקשר לזה שאין לזה שום שייכות לצניעות. ואם מחמירים בגלל צניעות במקום שאין להחמיר גורם להקל במקום שצריכים להחמיר.

[It is unclear whether R. Zilber had seen R. Wosner’s earlier [undated] responsum, in which he writes that women driving is “something that is proper to prohibit [with] an absolute prohibition”.]

R. Zilber’s acute warning that:

If we are stringent regarding modesty where it is not warranted, this will engender leniency where we need to be stringent”

(a rule that I daresay those involved in צניעות education and enforcement would do well to consider) is reminiscent of a principle of Rav Samson Raphael Hirsch that I love to quote (previously cited here):

ואם כן אחרי אשר ביררנו שאין איסור בדבר, אשימה נא דברתי אל מכ”ת נר”ו. נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת, אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון … [הנקודות במקור] יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו.

R. Zilber proceeds with a trenchant and cynical assessment of how [Israeli Haredi] public proclamations are generated, as well as some further insightful and considerate sentiments on the dangers of overly extreme broadsides:

אני לא מכיר את זהותם של מחברי הכרוזים שחותמים עצמם בשמות שונים, אבל כפי הנראה שכוחם לחפש ולמצוא איזה חסרון ובונים על זה בנינים גדולים ובאים לפני הרבנים ומתארים בצבעים שחורים, וכמובן שמנענעים להם עם הראש ואחר כך באים לפרסם איסורים בשם כל הרבנים.

ויש בזה גם משום כבוד הבריות ומשום דברים שבין אדם לחבירו, כי דברים כמו אלו כשמתפרסמים תיכף נעשה מהמוסכמות, ומרננין על אלו שעושין ההיפך וכאילו הן מהקלות שאינן שומעות לחכמי הדור ולפעמים זה מזיק גם לשידוכין.

בקיצור אין אני רואה שום חשש אם נשים נהגות יותר מהאנשים, אדרבה צריכים לחפש מקור לההיתר בנהגים אנשים אם פוגע ברחוב דברים שאם הי’ הולך ברגלים הי’ צריכים לעצום עיניו.

יתכן שבנהגות יש גם דברים שליליים אבל זה משותף גם לאנשים והעלימו חכמים מזה בגלל שמחזיקים זה להרבה אנשים לדבר נחוץ מסיבת פרנסה או בריאות, והאמת שלפעמים גם לנשים זה נוגע לפרנסה ובריאות. וכמובן שכל אחד בחוגו המצומצם להשומעים בקולו יכול לעשות תקנות בזה לפי השקפתו והרגשתו אבל בתנאי שלא יפרסם בחוצות ובעתונות שאחרים שאין עושים כן עושים איסורים ומקיימים מה שמתפללים “ותן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם”. והלוא סוף סוף הדין הנפסק בשלחן ערוך או”ח סימן תר”ח הוי כתורה שלימה שצריכים לדעת מתי למחות.

  1. שו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן א’ אות ב’‏ []
  2. שם חלק ז’ סימן י”א []
  3. The author is somewhat confused or sloppy here, as these quotes actually appear verbatim in the aforementioned responsa of R. Wosner. []
  4. שו”ת אז נדברו חלק שלשה עשר סימן פ’‏ []

The Spousal Travel Veto

Rav Yitzchok Zilberstein rules that a wife may exercise a veto against her husband’s plan to travel to a region that she considers dangerous: he is prohibited from flouting her will, and if he does so for the purpose of visiting the graves of the righteous, it will be considered a מצוה הבאה בעבירה, and it is seriously doubtful that such prayers will be answered:

בא אלי יהודי וסיפר שכבר לפני כמה שבועות סיכם עם חברת נסיעות על נסיעה לקברי צדיקים במרוקו, והנה לפתע כאשר שמעה רעייתו על התוכנית, ביקשה ממנו בכל לשון להמנע מהנסיעה.

היא נימקה את בקשתה בכך שהמקום מסוכן מבחינה בטחונית, ואמרה שלאחר ששמעה ממני שחיילים מרוקניים ילוו אותנו לכל אורך הדרך, הבינה שיש מה לשמור … ומכיון שכך היא פוחדת מאוד, ומבקשת שלא אסע. ‘אני חרדה לשלומך’, אמרה האשה.

שאלתו של האיש היתה האם עליו לציית לאשתו, ותשובתי היתה שבודאי אסור לו לנסוע.

הוא ציית להוראה, והודיע על ביטול הנסיעה.

כעבור מספר ימים הגיע שוב וסיפר שכאשר ראתה אשתו עד כמה הוא מצטער על הביטול, חזרה בה מבקשתה, ואמרה שהיא מרשה לו לנסוע.

‘אם כן, אמרתי לו, בודאי שעכשיו הינך יכול לנסוע’.

העיקרון הוא, שאם נסיעה לקברי צדיקים גורמת צער וחרדה לעקרת הבית, הרי שבודאי יש להמנע מכך, אחרת תהיה זו בגדר מצוה הבאה בעבירה, וגם התפילות שיתפלל על קברי הצדיקים, ספק רב אם תיענינה במצב שכזה. אבל אם היא השתכנעה בנחיצות הנסיעה, ומוכנה לכך, אין כמובן כל בעיה שתסע.1

A wife does have the right to bar her husband from travel of such duration that he will be unable to fulfill his עונה:

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, (ואפילו אם נותנת לו רשות אין לו להתאחר, אלא חדש בחוץ וחדש בביתו) [כלומר, אף על פי שברשותה כמה דבעי יכול להתעכב, דהאשה יכולה למחול על עונתה, מכל מקום אורחא דמילתא שאין לו להתאחר, שאף על פי שנותנת רשות לבה מצטער:].2

But I am aware of no Halachic basis for a veto based on her anxiety over his welfare; while a spouse may refuse to accompany his or her spouse on a journey that is considered (objectively) dangerous, even where the journey would otherwise be mandatory, this of course does not imply that the objecting spouse has the right to block the other spouse from making the trip:

יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:3

As we have discussed elsewhere, Hasam Sofer does seem to hold that a married woman is not permitted to frequent isolated, dangerous areas, but this is not due to the danger involved, but rather because such conduct is considered a breach of feminine modesty or appropriate deference to her husband:

שאלתו אודות איש א’ אחר ב’ שנים לנישואי אשתו ברחה מעמו ונעלמה מעין כל חי ולא מחמת קטטה כלל … רק בפתע פתאום נעלמה וזה חמש שנים לא נודע מה היה לה אחר כמה חקירות ודרישות בכל אופן האפשרי … על כן רוצה שנעיין בדינו למצוא היתר לישא אשה …

תשובה. הנה אשה זו הנעלמה מעינינו יש להסתפק כמה ספיקות מה היה לה. א’ אולי מתה כבר מדלא באה לביתה מקום חיותה ואם מתה הבעל מותר לישא אחרת בלי ספק:

ב’ אולי המירה דתה …

ג’ אולי נשטית מחמת שטות ברחה ולא חזרה …

ד’ אולי מחמת מרד ומעל ברחה ולא חזרה …

ומעתה נבוא אל העיון הנה יש כאן כמה ספיקות וספק ספיקא להתיר ורק ספק א’ לאסור דלמא אשתבאית … אלא שיש לומר נוקמא אחזקת חי ובחזקת צדקת שלא המירה ושלא תמרוד על בעלה בלי שום קטטה ובחזקת הגוף שלא נולד בה מום ובטלו כל הספיקות ונאמר אשתבאית בודאי ואף על גב דלכאורה שבויה על ידי אונס הוה מיעוטא דידיע הוא במדינתנו לא שכיחא שביה כלל ואפילו בשיש מלחמה בעולם ויש אלהים שופטים בארץ ואפילו באו קדרים מרחוק ונטלוה מכל מקום בעברה דרך עיירות ומקומות מדינתינו אם תזעק בחבליה יעשו לה דין ואם לא צוחה ושתקה היינו מומרת ברצון וכדאמרינן בגיטין כח: אין אנפרות בבבל ולא משכחת ליה אלא בדרך רחוקה ונפלאה וליכא אלא מיעוטא ומכל מקום נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא והוה ליה פלגא ופלגא ומספיקא לא נתיר חרם רבינו גרשום:

לזה נאמר שהאי ספיקא דשביה אפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוה דודאי אם יצאה מדעת למקום יערות ושכיחא שיירות ושוללים שלא מדעת הבעל ויצאה מחזקת בנות ישראל הכשרים אשר כר’ בני כל כבודה בת מלך פנימה דאף על גב דאמרינן בגיטין (יב:) [צ”ל יב.] מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמ”ל משמע דלא אמרינן הכי ויש לומר לזה כתב רש”י כל ישראל בני מלכים הם ור”ל דהא תליא בשיטה דכל ישראל בני מלכים בשבת קכח. ולא קיימא לן כשיטה אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא דסתמא דתלמודא דיבמות עז. קיימא לן הלכתא הך חזקה אפילו בנשי א”י הדיוטות שאינם בני מלכים כל שכן בנות ישראל הצנועות ודאמרינן בגיטין קמ”ל ר”ל דאפילו הכי מצי למימר צאי מעשי ידיך אבל האמת דכל כבודה בת מלך פנימה ודברי רש”י דתליא בשיטה צ”ע

ולפי זה אם יצאה מדעת ונשתבאית אף על פי שעתה חזרה בה ורוצית לשוב לבעלה אלא שעומדת במאסרתה מכל מקום הוה ליה תחלתה בפשיעה ועדיין בתמרורתה עומדת ודינה כמורדת או כעוברת על דת

ולומר שבאו שבאים לביתה ושבוה היינו אונסא דלא שכיחא כלל שלא ידע אדם מזה דבר ולא צעקה בעיר ולא נודע מעולם שבאו שוללים לעיר ולוקחי נפשות במדינתנו ליכא ולומר שנשתטית ויצאה מדעתה והוציאה רוח רעה אל מקום לסטים ושבוה ועתה נתרפאית ועומדת בשביה אם כן היינו מיעוטא דמיעוטא דלא שכיחא כלל …4

Of course, even in the absence of a specific right of spousal veto, a decent and considerate husband will certainly consider the anxiety and stress that his conduct will cause his wife; the Torah does, after all, command one to love his neighbor as himself, and this certainly applies to one’s spouse. But it does not seem that we can flatly require a husband to refrain from travel that will distress his wife.

On the other hand, insofar as there is a problem of causing the wife distress, her acquiescence might not completely alleviate the concern, for as we have seen above with regard to a trip that will result in the deprivation of the wife’s עונה, it is inappropriate to take unlimited advantage of her permission, as we suspect that she will still experience internal distress, even though she has allowed him to go.

  1. ר’ יצחק זילברשטיין, ברכי נפשי, שמות (משפטים) עמודים ת-תא []
  2. שלחן ערוך אבן העזר סימן עו סעיף ה’ וחלקת מחוקק ס”ק ז []
  3. שלחן ערוך שם עה:ה []
  4. שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק ב’ סימן צ”ט – קשר []

The World That Wasn’t, Revisited

Rav Yitzchok Zilberstein relates:

מספר [הגר”ח פלאג’י] על תקנה שהיתה בעירם איזמיר שבתורכיה ,שכל חתן המשתדך עם משפחה מן העיר, אינו נכנס לבית הכלה.

וממשיך הגר”ח פלאג’י לספר על חתן אחד שגזר עליו שלא ישא את כלתו משום חשד מסויים שהיה על חתן זה. החתן לא ציית לדברי הגאון, ובליל שבת, בסעודה הראשונה שערכו לחתן ולכלה, ‘נהרס הבית …’1

R. Zilberstein delicately glosses over the background of and rationale for the edict against a fiancé entering the home of his fiancée, and the precise nature of the “particular suspicion” against the bridegroom in question:

הסכמה ותקנה ומנהג עירנו הוא כי כל חתן המשודך עם כלתו אינו נכנס לבית הכלה להשתעשע עם הכלה ואפילו לראותה בלבד כי כבר צווחו קמאי ובפרט הרב של”ה ז”ל במה שנוהגים מנהג פריצים באיזה מקומות להיות החתן בבית הכלה קודם נישואין כי לא יבצר מכמה חטאים ועונות במחשבה להרהר אחריה ובדבור בדברי ניבול וכיוצא ולפעמים במעשה לבוא עליה בימי נדתה … ומצאתי להרב דברי שלמה הלוי ז”ל דרצ”ט ע”א וכ’ הסכמה שלא יכנס הארוס לבית ארוסתו ע”ש ובימינו אירע כמה מאורעות רעות דרבים נכשלו חתן עם ארוסתו ועם חמותו ובאו אחר כך לידי שנאה וקטטה ונתגרשו כמה מאלו

ובאדם אחד שגזרתי עליו שלא ישא את ארוסתו משום דנחשד עם חמותו והביא מהפכים בזכותו לטהר את השרץ ונשאו זה את זה ובליל שבת בסעודה ראשונה נהרס הבית שהיו יושבים בשלחן החתן ונפלו המסובים כולן לתוך שוחה עמוקה ונעשה להם חבורות ושוב אחר ג’ חדשים נתגרשו בפני מחמת קטטה ומריבה ויודע כל שער עמי דכך היה מעשה ועליהם נאמר ופתאים עברו ונענשו

הקל ברחמיו יסיר מסוה העורון מעל עינינו והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך אכי”ר2

R. Zilberstein continues, taking this opportunity to laud the Turkish Jewish women for their great punctiliousness in “all the categories of modesty”:

בהזדמנות זו כדאי להזכיר שלקהילות ישראל בתורכיה היו זכויות מיוחדות במינן וגם הבעש”ט שעבר פעם בתורכיה אמר שהוא רואה כאן נשמות קדושות שקדושתן מקבילה לתקופת התנאים, וציין שהכל בגלל צניעותן המופלגת של הנשים בגולת תורכיה המקפידות במאוד על כל כללי הצניעות.

But as we have seen above, and even more so in R. Haim Benveniste’s damning indictment of local cultural mores that led to a preponderance of pregnant brides, the standard of Turkish Jewish morality was not quite as high as it could have been.

Further reading at Hidabroot.

  1. עלינו לשבח, במדבר, פרשת קרח עמוד שכב-ג []
  2. רב חיים פאלאג’י, משא חיים, מערכת ש’ אות קכד (שידוכין) עמוד כז. – קשר []