Basketball, Football, and Religion

While reading (h/t: ADDeRabbi) about Orthodox Jewish Israeli Division A basketball player Naama Shafir, star point guard for the University of Toledo Rockets, whose Rabbi permits her to play – but not practice – on Shabbas, and who walks to and from the stadium to do so, postpones interviews until Mozei Shabbas, and “[plays] in a uniform that features a T-shirt with sleeves under her jersey, and shorts that cover her knees”, I encountered the fascinating theological controversy over Buffalo Bills wide receiver Stevie Johnson’s Tweet apparently blaming God for a critical touchdown pass that he dropped:


Johnson subsequently clarified (again on Twitter) that he did not actually blame God for his error:

And No I Did Not Blame God People! Seriously??!? CMon! I Simply Cried Out And Asked Why? Jus Like yal did wen sumthin went wrong n ur life!

The receiver really does seem to be a believer; here’s a sentiment (also on Twitter) that would be right at home in the Yated or Hamodia (although the latter organ would describe it as having appeared in the “electronic media”):

Spoke To Friends Fam Teammates and Most Importantly I Spoke With My Wife. I Honestly Believe Evrything Happens For A Reason! Everything!

And he also understands (and Tweets) the religious truth that it is through adversity that one comes closer to the Lord:

I learned A lot Within 24hrs. Saw Both Sides.(Ups&Dwns) I AM HAPPY & THANKFUL 4 YESTERDAY! w/out Sunday iWldnt have grew closer w/The Lord!!

But, in a perhaps depressing sign of the poor state of contemporary Biblical literacy, none of the reports on the matter that I have read have noted that Johnson’s original cri-de-couer was merely a perfectly straightforward Biblical reference:

קלִי קלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.1

Hazal have famously associated the Psalm as a whole, and this cry in particular, with Queen Esther:

א”ר זירא למה נמשלה אסתר לאילה לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה

א”ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה לכתוב קא אמרינן הניחא למאן דאמר אסתר ניתנה לכתוב אלא למאן דאמר אסתר לא ניתנה לכתוב מאי איכא למימר מוקים לה כר’ בנימין בר יפת אמר ר’ אלעזר דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת:2

ותעמד בחצר בית המלך הפנימית א”ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה3

[There are also other explanations of the text.]

Of course, no discussion of the blaming of God for one’s own failure would be complete without a reference to Rudyard Kipling’s hilarious, brilliant and acute verse masterpiece, Natural Theology; see our earlier post on the topic.

  1. תהילים כב:ב – קשר []
  2. בבלי יומא כט. – קשר, קשר, ועיין ילקוט שמעוני תהילים שם – קשר []
  3. בבלי מגילה טו: – קשר []

Damsels In Distress

SternGrad discusses slipping, losing her balance and almost falling while on a date, her date’s reaction, and her reaction to his (and to his hypothetical one, had she failed to regain her balance):

I am a klutz. I have proved to be capable of tripping over my own two feet, bumping into walls, and knocking over cups filled with various liquids, luckily most often water, which is not nearly as difficult to clean up as soda, which gets sticky. The reason I mention this is because a while back I was on a date and we were walking some place slippery. …

If you’re thinking, “Oh she probably slipped and fell down,” well, Baruch Hashem that did not happen. What happened was that I slipped, lost my balance for a second, and almost fell, but managed to regain my balance. The interesting part, though, was the guy’s gut reaction, which was instinctively to reach out his arms to catch me. Remember that this happened in all of about 3 seconds- me losing my balance, saying “whoa,” his arms in a split second reaching out, ready to catch me, and me regaining my balance, so there was no need.

But I always wonder what would have happened if I hadn’t regained my balance. Would he have caught me and would we have touched? Would I have instinctively grabbed on to the closest thing to help me regain my balance, meaning, him, and then quickly let go the second I was back on my feet? That would have been so awkward, so I’m glad it didn’t happen. But the alternative would have been to hope that he didn’t stretch out his hands, and just let me fall, so as not to touch me, which could be viewed as halachic or as rude, depending on how you look at it. He also came from a background where he had not been shomer negiah for his entire life, which I think was part of the reason why his impulse was to reach and not to refrain.

Here’s the question: Should he have stretched out my hands to catch me or shouldn’t he? I remember being shocked that his gut reaction was to reach out like that, instead of to panic and stand there motionless as I struggled to maintain balance. My immediate reaction was, “Hmm, was he really about to touch me?” I think if a guy I was on a date with lost his balance, my guy would be not to reach out, since it’s touching, and it’s been so ingrained in me to refrain from touching males. …

So, what do you think? Should he have reached out to help me, and should I have taken this as a sign that he has good middos, and is a kind person for not letting me fall? Or should I have been concerned about the fact that he was so quick to abandon the laws of negiah? What would you do in this situation/ what would you expect your date to do in this situation?

Here’s the Debrecener’s famous discussion of a variation of this situation: if a woman has fallen, may / must a man help her to arise? His position is that the man must help her if he can do so by grasping her clothing, but if she is scantily clad, and aiding her will require holding her bare arms, then the Halachah is less clear. He initially inclines toward stringency (i.e., ignoring her), but then suggests that where there is “somewhat” of a חילול השם, there exists a Halachic basis to rely on בשעת הדחק to help her:

נשאלתי אחד שראה אשה שנפלה על הקרח או סתם נפלה על הארץ אם רשאי או מחוייב לעזור לה לקום.

השבתי, על יסוד הכתוב עד עתה1 עליו החוב לעזור על ידי אחיזת בגדיה להקימה, אבל בימי הקיץ שכמעט אין בגד לאחוז מוכרח להעלים עין.

ועיין בעזר מקודש (סימן כ”א) ועל פי מה שנתבאר ונתלבן למעלה תמצא שאין שום חשש בדבר לעזור לה. ואני מעיד על עצמי שבעיני ראיתי לרב גדול ומובהק אחד שבימי החורף נפלה אשה לפניו, ואני הלכתי על צד השני של הרחוב, והרב הנ”ל אחזה והעמידה וכשראה אותי עבר אצלי מצד השני והסביר לי למה עזר לה לעמוד, ממה נפשך אם ישראלית היא הלא מחוייב מצד הדין ואם נכרית איכא מפני חילול ד’, והרכנתי לו בראשי שבודאי ובודאי יפה עשה, ובודאי בימי הקיץ שנשים הולכות פרוצות באופן מבהיל ואשה כזו נפלה לפני אדם ואין בגדים לאחוז להקימה, ומן ההכרח לאחזה בזרעוי’ הערומות, בזה צע”ג כדת מה לעשות ודעתי נוטה לאסור,

אבל לפי דברי הרמ”א בשם המרדכי (באבן העזר סימן כ”א סעיף ה’) שמותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות וכן נוהגים יש מקום להתיר, דנהי שהבית יוסף כתב על דברי מרדכי אלו שתלמיד טועה כתבו, אולם הב”ח כתב שמצא על קלף ישן שכתב שמותר רק אם יכול להזהר מהרהור, והנמנע מתברך. וכתב הב”ח שלא התיר המרדכי אלא להלכה ולא למעשה, ולהלכה נמי דוקא בשאין לו ספק שיכול להיות נזהר מהרהור. ועל מנהג שכתב הרמ”א כתב הב”ח שהוא טעות ויש לבטל המנהג הרע הזה כי בטעות נהגו כן על פי הספרים שנדפסו בטעות.

עם כל זה בכה”ג שנפלה ויש קצת חילול השם אם לא יעזור לה ולא יסייעה הסומך על הרמ”א יש לו על מי לסמוך בשעת הדחק,2

He then discusses helping an old lady cross the street, and reaches a similar conclusion:

אבל אם המצא תמצא שאשה זקנה מבקשת להעבירה מצד אחד לצד השני של הרחוב אם לא אפשר להשתמט אז יאחזנה בבגדיה, ואם מלובשת באופן שאין לו לאחזה בבגדיה, ישתמט ממנה ויעשה עצמו כאלו לא שמע מה שהיא מבקשת, כנ”ל נכון בעזהי”ת. אבל בשום אופן לא יאחזנה בזרועה מגולה שלה לסייעה להעבירה מצד אחד לצד השני’.

  1. תשובה זו היא בתוך סדר של הרבה תשובות בעניני צניעות וקורבה בין אנשים לנשים []
  2. שו”ת באר משה חלק ד’ סימן קי”ח – קשר []