The Truth Is Not Out There

We recently discussed the remarkable view of Rav Yosef Refael Hazan denying the possibility of freeing a שפחה conditionally depending upon a ספיקא דדינא, rooted in his profound understanding of the essential nature of halachah. Turning from the abstract theology to the practical holding, it seems that he is summarily foreclosing the possibility of ever constructing a conditional dependent upon a question of law (as opposed to fact), a position with broad ramifications throughout halachah. While I am not expert in this topic, this post notes several other instances in the halachic literature of a תנאי dependent on a ספיקא דדינא.

Conditionally Overloading תקיעות

The first is a suggestion of Rav Eliyahu Mizrahi that the reason we blow final תקיעות for the third iterations of תשר”ת and תש”ת as well as initial תקיעות for the immediately following first iterations of תש”ת and תר”ת respectively, and do not merely blow one תקיעה and stipulate that it be associated with whatever sequence is actually correct, is because such a conditional intention would not satisfy the requirement of מצות צריכות כונה:

ואם תאמר אפילו לרבי אבהו נמי בכ”ח קולות שהן ג’ פעמים קשר”ק ואחר כך ש”ק קש”ק קש”ק ואחר כך ר”ק קר”ק קר”ק דאי גנח ויליל הוא הרי יצא בשלשה פעמים קשר”ק ואי גנח לחודיה הוא וקשר”ק אינו כלום נשארה תקיעה אחרונה דקשר”ק האחרון לתקיעה הראשונה דקש”ק הראשון ואי יליל לחודיה הוא וקש”ק אינו כלום נשארה תקיעה אחרונה דקש”ק האחרון לתקיעה הראשונה דקר”ק הראשון

יש לומר … אי נמי משום דסבירא ליה כר’ זירא דאמר מצות צריכות כונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דקשר”ק לשם תקיעה ראשונה דקש”ק ולא תקיעה אחרונה דקש”ק לשם תקיעה ראשונה דקר”ק ותנאה לא שייכא הכא דאם כן ליכא כונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה1

Maran rejects this, seeing no reason why such a conditional should not work:

ואין דבריו [של רא”ם] נוחים לי דבתנאי שפיר מיקרי מכוין דאף על גב דמשום ספיקא מתנה מכל מקום מכוין הוא לצאת ידי חובת תקיעה:2

Maran’s position clearly contradicts R. Hazan’s rule, but even the Mizrahi’s comment is not a precedent for R. Hazan, since his language indicates that his problem is not with the construction of a conditional dependent upon a ספיקא דדינא, as per R. Hazan, but rather with the idea of any תנאי in the context of כונה, and indeed, the aharonim assume that his objection extends even to conditionals dependent upon questions of fact.3

Navigating the Scylla and Charybdis of Wearing תפילין on חול המועד

Another example of conditional כונה dependent upon a ספיקא דדינא is the ruling of the פרי מגדים that one who wears תפילין on חול המועד should stipulate that he intends his act to be for the fulfillment of the מצוה if and only if there is indeed an obligation to wear them then:

יניח ויתנה אם חייב הריני מניחן לשם מצוה וא”ל אין אני מניחן לשם מצוה4

Additionally, my friend S.D.L. points out that the much earlier ruling codified by Maran that one who simultaneously wears תפילין of Rashi and Rabbeinu Tam should intend to fulfill the commandment only with those that are אליבא דהלכתא5 also seems to contradict R. Hazan’s rule, for although this intention may not be a תנאי in the strict sense of the term, it should still be rendered incoherent by R. Hazan’s underlying axiom that there is simply no such thing as an objectively correct, Platonic halachah independent of the conclusions reached by the human bearers and interpreters of the tradition.

Reciting קריאת שמע and Having It, Too

A third context in which such a תנאי is discussed (by relatively recent writers) is where a מנין will reach קריאת שמע after the deadline of the מגן אברהם but before that of the גר”א. Can / should one who wishes to have his cake and eat it, too – to fulfill the basic מצוה according to the opinion of the מגן אברהם but still fulfill it in the preferable manner, בצבור, according to the גר”א, recite שמע early and stipulate that he wishes to fulfill the מצוה now if and only if the halachah is like the מגן אברהם?6 Here we find a suggestion precisely the opposite of the position of R. Hazan – a תנאי conditional upon a dispute between the poskim is more efficacious than one dependent upon some future contingent event, as the latter is subject to the problem of ברירה, whereas the former is not, as the matter is already settled in Heaven:

וחכם אחד העירני שי”ל בנדון דידן דאין שייך לברירה כיון דכבר נפסק הדין בשמיא והוי זה “כבא חכם” דאמרינן בעירובין דאין שייך ברירה7

  1. חידושי רבינו אליה מזרחי על הסמ”ג (ארץ ישראל תשנ”א) הלכות שופר עמוד ו’ ד”ה ועכשיו נהגו העולם []
  2. בית יוסף או”ח ריש סימן תק”צ []
  3. ועיין גט פשוט סימן קכ”ט סוף ס”ק ק”ד, שו”ת יביע אומר חלק ט’ או”ח סימן ל”ז אות ד’ ושו”ת יד אליהו (רגולר) כתבים אות ש’ עמוד עט: בהערה מתחת לקו – קשר []
  4. פרי מגדים או”ח סימן ל”א אשל אברהם אות ב’, וכן פסק המשנה ברורה שם ס”ק ח’‏ []
  5. שלחן ערוך או”ח לד:ב []
  6. עיין אשי ישראל פרק י”ח הערה מ’, שו”ת שלמת חיים (מהדורה חדשה שלמה: בני ברק תשנ”ה) סימנים ס”ג וס”ה (ובהערה שם). ובענין תנאי במצוה בכלל, עיין שו”ת שאילות שמואל או”ח סימן ד’ – קשר, שו”ת האלף לך שלמה או”ח סימן מ”ב – קשר, שו”ת אבני נזר או”ח (ב’) סימן תמ”ט אות ה’ – קשר, דעת תורה או”ח סימן מ”ו סעיף ט’, שו”ת עונג יום טוב או”ח סימנים ב’ – קשר וג’ – קשר, ועיין גם סימן ה’ – קשר, שו”ת מחזה אברהם (א’) או”ח סימן ל”ד – קשר, שו”ת יביע אומר שם סימן ל”ז, שו”ת ציץ אליעזר ז:ד – קשר, אשי ישראל שם הערות מה-מו []
  7. ציץ אליעזר שם עמוד סה. ד”ה וח”א – קשר []