Tag: ראש השנה

I had long been aware of Meiri’s delicious rationalization of the apparently superstitious underpinning of the simanim of Rosh Ha’Shanah:

‫ועל צד הגדיל התעוררות לזכור השם בכל רגע‬ ‫ולשוות יראתו על פנהם לבלתי יחטאו היתה הכונה‬ ‫לשום בשולחן, קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי‬, ‫על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות‬ ‫השתא דאמרת סימנא מילתא היא ליחזי איניש‬ ‫בריש שתא‬ קרכסת,
ועל צד שלא יטעו, באמרם סימנא מילתא היא, שיהיה זה דרך נחש, חלילה מרבותינו מרשע, היתה ההסכמה לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה,
ואמרם מילתא היא, רוצה בו שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי הם יעזרו על הכונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף לא ימשכו רק כפי הצורך ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם, והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא, יקראו זכויותינו, וברוביא ירבו זכויותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו, והכונה בהכרתת השונאים, ר”ל על הדעות הכוזבות והכונות המחטיאות כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמתית, לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו, וכן יאמרו על הסלקא יסתלקו עונותינו, ועל התמרי יתמו חטאתנו, והכונה בזה כמו שבארנו מצד שהשבע משכח כונת היום ותקנו שיראה אותם האוכל ויזכור הדברים עליהם ויהיה הסימן ההוא מחזק התעוררותו, והוא אמרם סימנם מילתא היא, ר”ל שאינו דבר רק, אבל הוא דבר ימציא הכונה המעולה ויחזק ההתעוררות,
וכן מה שנהגו להוסיף בדגים ופרות לבנים ומתוקים, הכל להפליג ההערה לרבוי זכיות ולברר וללבן כתמי העונות ולמתק מרירות החטאים עם התבלין המיוחדים למתק מרירותם, ר”ל התשובה, ואז יניח חטאים גדולים בהיות כל כונתיו לשם יתברך1

In order to arouse themselves to focus on God and to place the awe of Him in their consciousness without sinning, they developed the practice of placing gourd, fenugreek, leek, cabbage, and dates on the table. This was done corresponding to that which was cited in Tractate Horiyot and Tractate Kritot: “Now that you have determined that omens are significant, at the beginning of every year every person should …”
And in order not to mistake this practice for sorcery, God forbid, they would pronounce upon these things words that highlighted forgiveness and awaken feelings of repentance. When they said that an omen is significant they meant that it could affect a person just by him being aware of the omens placed before him, even without explicitly reciting prayers over them. That is why at first they would simply look at them during the meal. However, because the Sages were concerned that people might become preoccupied with satisfying their appetites and become distracted from focusing on the spiritual importance of the day and the awe of judgment, therefore they began to recite special prayers over these foods in order to raise people’s consciousness. …
They began to say on the gourd that our merits should be mentioned, on the fenugreek that our merits should increase, on the leek that our enemies should be cut off … and also on the beet (silka) that our sins should be removed (yistalku), and on dates that our sins should be removed. The intent is, as we explained, that since engaging in eating makes one forget the meaning of the day, therefore one should see these foods and gain awareness by virtue of them. In that way the omens would strengthen a person’s consciousness and be inspirational. …
The meaning behind the cutting off of our enemies is that it refers to foreign ideologies and heresies that cause people to transgress, for those are the enemies that cause the purest form of hatred. We are not praying at this point for the downfall of our enemies; we have enough to pray for on our own account.2

More recently, however, I was startled to learn that Maharsham seems to imply that Meiri’s great rationalist model and mentor, Rambam, actually did consider the iconic custom of the simanim superstitious – hence its omission from his משנה תורה!

הנה הרמב”ם ז”ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחלה סימן על העתיד [והביא שדעת חז”ל לא נראה כן] אבל על כל פנים הרמב”ם ז”ל לשיטתו השמיט כמה דברים כאלו.
וכבר כתבתי בתשובה לענין עגונה אהא דהשמיט הרמב”ם .. בבואה דבבואה והרב המגיד וכסף משנה נדחקו בזה.
ואני הייתי הולך רכיל מגלה סוד דהרמב”ם ז”ל במורה לא רצה לקבל אמונת מציאת השדים ובכל מקום שנוגע ענין זה השמיטו גם ביד החזקה והאמת עד לעצמו והראתי במקומות הרבה ברמב”ם שכן האמת …
ואנחנו המאמינים בכל מה שמוזכר בש”ס ובמדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ויקיים בנו סימנא טבא מילתא הוא3

I encountered these remarks of Maharsham in a brief study by R. Chaim Rapoport of traditional sources that acknowledge the pattern of Maimonidean omissions motivated by his rationalism; I have not noticed any mention of this Maharsham, or indeed, of Rambam’s omission of the simanim, in Prof. Marc Shapiro’s much longer and more comprehensive treatment of the topic in his Studies in Maimonides and His Interpreters. Shapiro does modestly concede that “Needless to say, I do not pretend that I have been successful in locating every example [of superstitious halakhah with which Maimonides was confronted].” – but he immediately follows this with “Furthermore, I have omitted some items that others have listed because I do not find them convincing”4, so I’m not sure whether Shapiro missed this one, or whether he for some reason does not find it convincing.

The truth is that Maharsham’s understanding is problematic, as in the Talmudic passage in which the simanim are introduced, they are presented as a corollary of the general principle that סימנא מילתא היא – and the earlier example of this principle is indeed codified by Rambam – twice!

ת”ר אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם שנא’ ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו’] והורדתם אותו אל גיחון
אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח האי מאן דבעי למיפק [לאורחא] ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי
אמר להו רב משרשיא לבריה כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמי רבייכו גרסו מתניתא ועלו לקמי רבייכו וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכי גרסיתו גרסו על נהרא דמיא דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו ותיבו אקילקלי דמתא מחסיא ולא תיבו אפדני דפומבדיתא טב גלדנא סריא [דמתא מחסיא למיכל] מכותחא דרמי כיפי רמה קרני באלהי רמה קרני ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן:5

While Rambam omits the custom of the simanim, he twice codifies the rule that kings are only anointed by springs:

אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין.6
כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין:7

Why did Rambam not consider this rule, too, superstitious?

The באר מרים, after noting that Rambam also omits the distinction between קרן and פך, explains that the omissions of the Rosh Ha’Shanah simanim as well as the קרן / פך distinction are indeed due to Rambam’s general reluctance to codify the supernatural, but the spring rule – as per an explanation of Maharal – is not an “ענין סגולי” but rather “מציאות ממש”:

ובאופן אחר י”ל טעם השמטת הרמב”ם, דענין פח וקרן ביאר בעיון יעקב במגילה שם שהוא ענין סימנא מלתא, כתיב במשוך הקרן בהושע ו’, ומשא”כ הפך נשבר, וע”ד קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח ותרום קרן, עכ”ד, ועי’ ג”כ בערל”נ כריתות שם שכ’ כעי”ז בסימן של פר וקרן, עיי”ש, ובאמת בגמ’ כריתות והוריות שם מייתי ענין פך ושמן בהדי הא דסימנא מילתא שמשו”ז לעולם יהי’ אדם רגיל למיכל בריש שתא קרא רוביא כרתי וסילקי ותמרי, עיי”ש, אכן בענין מעיין ביאר במהר”ל בחידושי אגדות להוריות שם, שמשיחה על המעיין אינו ענין סימן אלא הרבה דברים תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן, ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל אז מקבל הדבר הטוב, ולפיכך אין מושחין המלכים אלא על המעיין שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין וכן תמשך מלכותו, עיי”ש ובמש”כ המהר”ל בזה בבאר הגולה באר השני, ונמצא אינו ענין סגולי של סימנא מילתא, אלא מציאות ממש כמוש”כ המהר”ל, ומש”ה הרמב”ם כמו שלא הביאו אידך סימנא מילתא שהובאו בסוגיא שם לגבי אכילה בריש שתא, וכידוע דרכו שלא להביא ענינים אלו, השמיט ג”כ ענין משיחה בקרן, ומשא”כ משיחה על גבי מעיין שהוא יותר מענין סגולי וכנ”ל בשם המהר”ל שפיר הביאו הרמב”ם להלכה.8

I find this grafting of a Maharalian idea onto Rambam unpersuasive.

1. חיבור התשובה (סופר: ירושלים תשל”ו) משיב נפש מאמר ב’ פרק ב’ עמודים 265-66 ד”ה ועל צד הגדיל התעוררות – קשר [↩]
2. Translation from here (pp. 3-4). [↩]
3. סגולות ישראל מערכת ר’ אות ב’ – קשר, הובא על ידי ר’ חיים רפופורט, קובץ הערות וביאורים (שלושים שנה גליון ו’ תתקצ, שבת פרשת מקץ) עמוד 53 – קשר [↩]
4. P. 99 n. 14. [↩]
5. הוריות יב. – קשר, וכן בכריתות ה:-ו. – קשר [↩]
6. כלי המקדש א:יא – קשר [↩]
7. מלכים ומלחמותיהם – קשר [↩]
8. באר מרים שם – קשר [↩]