Running For One’s Life

Rav Yitzchok Zilberstein relates:

מי אומר שבחו”ל יותר בטוח?

אל תירא אותו ([במדבר] כא:לד)

לרופא הנמצא בישוב מרוחק ומסוכן המשמש מטרה לחיצי האויב, הוצעה משרה במרכז הארץ, והוא בא אליי לשאול האם עליו להעתיק את מקומו.

והנה, מרן הגרא”מ שך זצ”ל מספר (כמובא בספר ‘שמושה של תורה’) שבתחלת מלחמת העולם השניה, כאשר הרוסים כבשו את ווילנא, הסתפק אם כדאי עתה לנסוע לארץ ישראל, כי בכך הוא מתרחק מן הסכנה, או שמא עליו להשאר בקלצק, בה כיהן כראש הישיבה.

לבד מזאת, גם הרבנית ע”ה עבדה שם כרוקחת, ותושבים ביקשו ממנה להשאר בעיר, כדי שתמשיך לרקוח תרופות עבורם.

פנה הגרא”מ שך למרן רבי חיים-עוזר, שיעץ לו בתחילה להשאר בעיר, אך בסופו של דבר נפלה ההכרעה, בסיעתא דשמיא נפלאה, ועלה לארץ ישראל.

מדברים אלו שמענו, אמרתי לרופא, שלעוסק ברפואה מומלץ לא לעזוב את מקומו, והשי”ת ישמרנו וינצרנו במקום שבו הוא נמצא.

גם בתקופת מלחמת המפרץ, כאשר הוריהם של הבחורים מחו”ל הלומדים בישיבות בארץ, דאגו לשלומם וקראו להם לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם, יעץ להם מרן זצ”ל באופן ברור וחד משמעי שאין לעזוב את הארץ.

כאשר אחד התלמידים ביקש מראש הישיבה שיסביר לו את הענין יותר בפרוטרוט, השיב הגרא”מ ‘מי אומר לך שבחו”ל יותר בטוח … לא צריך לחשוב חשבונות, שהרי ממילא האדם מסור רק ביד הקב”ה, וברגע אחד הוא עלול למות רח”ל, בצורה זו או אחרת, וכל רגע ורגע תלוים חייו ברצון הבורא, לפיכך אין מקום לדאגה במקום מסוכן יותר, ולא לתחושת בטחון מדומה במקום שנראה כשקט יותר’.1

I was unable to locate the conversation between Rav Shach and Rav Haim Ozer in שמושה של תורה, but it certainly seems consistent with Rav Shach’s worldview, as per the (disputed) anecdote that begins this post, and the following tale of the Brisker Rav that I did find in שמושה של תורה:

מסופר על רבנו הגרי”ז מבריסק זצ”ל, שבפרוץ המלחמה הופצצו מסילות הברזל והרכבות שבתו ממהלכן. הכל ידעו שעם פלישת הגרמנים יחפשו בראש ובראשונה את הרב וביתו, ויש לברוח בבהילות, אבל הדרכים היו משובשות, וכל אמצעי התחבורה הופקעו. חייבים היו להטלטל בעגלות רתומות לסוסים. יצאה שיירה שלמה לכיוון עיר אחרת, שהיתה אותה עת עצמאית, ולא לזמן רב. ביניהם, היו הגרי”ז זצ”ל ומשפחתו. שיירת העגלות הגיעה למבואות העיר, והגרי”ז אמר שעליו להתפלל עתה וקשה לו לכוין בתפלתו בטלטולי העגלה. לפיכך ביקש שיעצרו את העגלה, והוא ירד לצד הדרך להתפלל. מיד נשמעה תרעומת מפי נוסעי העגלות האחרות, על שהרב מעכב את המסע בעת הסכנה, ואין זו העת לעצור כאשר הכל בורחים ונמלטים על נפשם. ענה הגרי”ז ואמר: “אדרבה, איני מעכב אדם. אם ברצונכם המשיכו. אני אסיים את תפלתי ואבוא אחריכם”. אבל גדול היה כבודו ומוראו, והכל המתינו לו עד שסיים את תפלתו בדביקות עילאית בקונו. לאחר מכן שב אל העגלה ונכנסו להעיר.

העיר היתה שוממת וריקנית, לא נראתה בה נפש חיה, רק כאשר השיירה נכנסה ברוב המולה, יצא לקראתם יהודי אחד ממחבואו ואמר להם: “אשריכם שהגעתם רק עתה! הגרמנים היו כאן והשליטו את אימתם, כינסו את כל הפליטים שהגיעו ולקחום עימם, וזה עתה עזבו את העיר עם הפליטים השבויים!”.

נסובו כולם על הגרי”ז והתפעלו מן המופת הגלוי.

ואמנם הסביר הגרי”ז: “אין כאן כל מופת. היה לי שיקול הלכתי טהור. חשבתי בלבי: מה אני ממהר לשם, הרי כאן אורבת סכנה ושם אורבת סכנה, וכלל לא ברור לי, שהסכנה שם פחותה מהסכנה שבכאן. אם כן, מדוע לא אעצור להתפלל בכוונה, מדוע אתפלל בעגלה המטלטלת ומקשה על הכוונה? זה היה החישוב, ותו לא מידי. אבל מי שחישוביו הם על פי ההלכה, מתקיים בו מאמרם ז”ל (דברים רבה ד’ ה’) ‘אין אדם שומע לי ומפסיד’ …”2

It is instructive to compare the foregoing with the sources we have cited here, particularly the lengthy, detailed explication of Rashbash.

As for the question of medical professionals and other caregivers risking their lives to care for the ill, more rigorous and scholarly treatments are found in Rav Ze’ev Wolf Leiter’s בית דוד3 and Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s ציץ אליעזר4.

  1. עלינו לשבח, במדבר, סוף פרשת חוקת עמוד שפה []
  2. שמושה של תורה (מהדורה שניה מתוקנת: תשנ”ט), עמודים שא-ב []
  3. שו”ת בית דוד סימן כ”ב – קשר וסימן ק”ח – קשר []
  4. שו”ת ציץ אליעזר חלק ט’ סימן י”ז פרק ה’ (ועיין במפתחות), ועיין חלק י”ב סימן נ”ז []

More Paradoxical Poetry

[Our previous discussion of paradoxical poetry.]

From an interview with Rav Yehudah Amital (h/t: Prof. Alan Brill):

האם היתה לך נקודת משבר אמונית?

אני לא יכול לדבר על נקודת משבר. אתה חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמא, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. אני כל הזמן דיברתי. בכל ערב תשעה באב, דיברתי בישיבה והנושא הזה העסיק אותי.

האם הדבר משפיע גם על ההתייחסות שלך לתפילה?

להיפך, כדברי ר’ יהודה הלוי “ברחתי ממך אליך”, אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקב”ה, בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכל. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה שכשיהודי דתי אז כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקב”ה זה העוגן החזק.

Translation:

Did you have religious crisis points?

I can’t speak of crisis points. One lives in crises all the time. For me, every festival is problematic. On Simchat Torah, for example, I would speak at the yeshiva about the Holocaust [because it was the day of my liberation]; I couldn’t let Simchat Torah go by without mentioning the Holocaust. I spoke about it all the time. Every eve of Tish’a be-Av I spoke about it at the yeshiva; the subject occupied me.

Did it also affect your attitude towards prayer?

On the contrary – as Rabbi Yehuda ha-Levi said, “I flee from You – to You.” I have no other option. I need God; without that I’m not able to exist at all. Without this faith I lose everything. But it’s not as people think, that when a Jew is religious then all the problems are solved. There’s no such thing. But I need His closeness. Just as a person cannot be alone, he seeks some intimacy, some anchor. For me, faith in God is that strong anchor.

I have emphasized the attribution of the poetic fragment to Rihal; others, including Rav Moshe Shmuel Shapiro, also ascribe authorship (of a slight variant) to him:

הנה באסון גדול כזה רואים את יד ד’ החזקה, איך שהמקום החזק בעולם נמחק ואין מקום בטוח אם לא על ידי שמירתו של הקב”ה. ואי אפשר לברוח מלפני ד’ אלא אליו וכדרבי ריה”ל “מפניך אליך אברח”.1

This is, however, apparently a misattribution; although the basic idea was a popular motif in medieval religious Jewish poetry, the author, at least of this particular phrase, is not Rihal but another great, earlier poet-philosopher, Ibn Gvirol, in his magnum opus כתר מלכות:

אֱלֹקי, אִם עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל ‑ / מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?
וְאִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ ‑ / מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָּ?
לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל
וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ,
וּבְשׁוּלֵי רחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי / וְלֹא אֲשַׁלַּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי,

[An analysis of the poem and poet.]

As we have mentioned, scholars have noted the invocation of this idea elsewhere in medieval Jewish religious poetry:

אבן עזרא הותיר לנו כמה מהדוגמאות המצוינות ביותר של השירה הדתית העברית בספרד ובתחומים מסויימים אינו נופל מהרמים שבהישגיה. כך, למשל, אם היה נפוץ בימי הביניים המוטיב “אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצלך”, הרי “הווריאציות של אבן עזרא על נושא זה מצויינת בשגב ביטויין, ואין רבות כמותן בכל שירת ימי הביניים”. [הציטוט הוא מ ח. שירמן]2

בפיוט ובשירה חוזרים ונשנים לפרקים צירופים מסויימים, מהם שכיחים אצל אחת העדות בלבד, ומהם מצויים אצל עדות שונות, מהם מלה במלה, ומהם בשינויים קלים. הצירוף “עזרה הישנה”, כלומר עזרת ד’ הידועה מקדם, נמצא החל ברבנו גרשם מאור הגולה (במאה ה – 10-11) אצל פייטני אשכנז, צרפת, איטליה, ורומניאה.

הצירופים “שעיר וחותנו”, “חתן וחותן”, “פרא ושעיר”, ככינוי לאדום וישמעאל, נמצאים בפיוטי האיטלקים, האשכנזים והצרפתים.

כמו כן השתמשו הרבה ממשוררי ספרד ופרובאנס בפנייה לאלקים בצירוף: “אברח ממך אליך” (שלמה אבן גבירול ב”כתר מלכות”. ושלמה דאפיירא (המאה ה-14) השתמש בו גם במכתבים כשבח לנדיבים: “ומפניך אברח נכח פניך, וממך ואליך אנוס לעזרה”.

[בהערה בשולי הדף:] [אוצר יהודי ספרד כרך ז (תשכ”ד) עמוד 29, ועיין שם הערה 7.

ואשר לעניין “אברח ממך אליך” – יש שראו כאן השפעת הפילוסופיה הדתית הערבית. אבל אם כי הרעיון נמצא באמת בספרות הערבית (החל במאה התשיעית) עיקרו עברי: על יונה נאמר: “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'” (יונה א:ג), ואף על כן הגיע אל ד’, כמו שנאמר: “וימן ד’ דג גדול לבלוע את יונה … ויתפלל יונה אל ד'” (שם ב:א-ב). ובתהלים קלט:ז נאמר: אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח”, היינו אין מקום שבו לא תהיה. אחרי רבי שלמה אבן גבירול השתמש ברעיון זה גם רבי משה אבן עזרא בפיוטיו ושר:

אנוס לעזרה ממך אליך …
אברח עדי צלך (ברן יחד עמוד קיד)

ובפיוט אחר:

ממך צור לך בורחים (מושל רום ותחת, “הארץ” 14.9.58)

ואחריו השתמשו ברעיון זה בצורות שונות גם משוררים אחרים. אבל הניסוח היפה ביותר הוא של רשב”ג …

ועל השימוש ברעיון זה ועל מקורותיו כתבו: י. ד. אברמסקי ב”גליונות” כ”ד (תשי”א), עמוד 276; יהודה רצהבי ב”הארץ” ראש השנה תשי”ז; דב סדן ב”מחניים” סימן ל”ה (תשי”ח), עמ’ 25-35; א. מ. הברמן ב”הארץ” 14.9.58

השווה כעת גם דברי ישראל לוין ב”אוצר יהודי ספרד” כרך ח’, עמ’ 53-57.]

המשוררים והפייטנים ראו בצירופים אלה חומר לשוני שאין זכות בעלים עליו, מעין צירופי המקרא, שמקשטים בהם את הפיוטים ואת השירים ולא מזכירים את המקור, ולכן השתמשו בהם לצרכם.3

The theological idea so elegantly encapsulated by this bit of poetry was famously adopted by the Brisker Rav, as noted by Eliezer Brodt:

מדוע אכן אסורה השמחה בראש-השנה עד כדי שתיקנו שלא לומר בו את ההלל. ניתן להבין זאת כשנקדים לכך את טעם ביטול ההלל בראש השנה המובא בגמרא (ראש השנה לב ע”ב): “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!”.

אך שוב עלינו להבין, מדוע משום ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו’ אין לומר הלל ביום זה? לכאורה, מה שייכות זה לזה?

רבותינו הראשונים דנו בכך ומבארים, כי משום ש’מלך יושב על כסא דין…’, יש להקדיש ימים אלו לתשובה ולבקשת סליחה וכפרה, ושעת תשובה אינה הזמן ראוי לשמחה. כך ביאר רבינו המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה’: “כוונת בעל המאמר, שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה אלא לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו, הם מעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה”. וככל הנראה, שאב דבריו מפירושו של הרמב”ם (ספרד ומצרים, ד’תתצח-תתקסה), למשניות, שנכתב בימי צעירותו: “לא קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו ענינים אינו הגון השחוק והשמחה”. וכפל הדברים בחיבורו ‘משנה תורה’ שכתב בימי העמידה: “שמונה עשר יום בשנה מצווה לגמור בהן את ההלל… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה”. ונמשך אחריו גם רבינו אהרן הכהן מלוניל (צרפת וספרד, נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’, הכותב: “אין אומרים הלל בראש השנה, לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו”. וזו כנראה כוונתו של רבי פנחס הלוי מבארצלונה (ספרד, המאה הראשונה לאלף השישי), אחיו של הרא”ה ומחבר ספר ‘החינוך’, אשר דרכו להמשך אחר שיטת הרמב”ם: “ואולם שהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה… וזה הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו… אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה…”.

ר’ חיים ברים לאחר שהוא העתיק דברי הרמב”ם לענין הלל ואימה כתב: “ומקור דברי הרמב”ם לקוחים מדברי המשורר האלוקי רבי שלמה אבן גבירול בשירתו ‘כתר מלכות’ שם כתוב אברח ממך אליך שמתוך הכרת הפחד והאימה מהדר גאונו אנו בורחים אל חיק אהבתו יתברך, ודכירנא ששמעתי את דברי הרמב”ם הנ”ל יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הגאון הגאב”ד דבריסק זצוק”ל וינועו אמות הסיפים בשעת אמירתו ותהי לחרדת אלוקים, ועד היום חרוטים הדברים בלב שומעיו כבשעת אמירתו”.

Rav Shach, in a eulogy he delivered on the Brisker Rav, related a poignant conversation that took place between them shortly before the latter’s death (on the eve of the Day of Atonement), about the poem, the cognate Maimonidean passage, and the underlying theology (intellectual and emotional):

בימיו האחרונים של מרן הגרי”ז זצוק”ל, והימים – ימי ההכנה לראש השנה, שאל מרן “מה יהיה הסוף?” ואמרתי לנחמו בדברי הירושלמי (פרק קמא דראש השנה הלכה ג’): א”ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו’, רבי חנניא ורבי יהושע, חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלקיה. בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים וכו’ לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינם כן, לובשין לבנים ומתעטפין לבנים וכו’ ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. ודברתי אל לבו, כי כך גם עכשיו במצבו צריך הוא להיות בטוח שהקב”ה יעשה לו נס.

אולם מרן זצ”ל ענה: “במה, במה להיות בטוח?” וביאר מאמר הירושלמי הנ”ל על פי דברי הפיוט “כתר מלכות” לרבי שלמה אבן גבירול … וצריך להבין מה הביאור “אברח ממך אליך“, הלא לכאורה הבורח מזולתו אינו בורח אליו אלא בורח ממנו. והביא מרן זצ”ל שכך כותב גם הרמב”ם בפירוש המשניות פרק ד’ דראש השנה (לב:): “שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו. עי”ש. וצריך ביאור כנ”ל מהו שאמר ומנוס אליו.

וביאר מרן זצ”ל, הנה ענין הבטחון שייך רק אצל מי שמרגיש המצאו בצרה גדולה, ואז במצב זה הוא סומך על הקב”ה ובוטח בו, זהו הנקרא “בעל בטחון”. והוא שאמר הפייט: “אברח ממך אליך” – כי במצב זה שהאדם כה חרד מאימת הדין ורצה להציל נפשו מדינו יתברך, אזי מדת הבטחון שבו יוצרת מצב שהוא בורח “ממך אליך” – מלפני ד’ אל ד’, דהיינו, שהוא מוצא מקום מחסה, מקלט ומבטח רק בצילו יתברך. אולם, אם האדם אינו מרגיש כלל בצרה האופפת אותו והוא שליו ובטוח בעצמו, אין זה בטחון כלל. ומעתה, מה שאמרו חז”ל בירושלמי כי בראש השנה שמחים אנו מתוך ידיעה שייעשה לנו נס, ולכאורה איך הדברים תואמים למהות היום, הלא יום זה הוא יום דין אשר גם מלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ומוכרחים לפחד ולהיות ירא וחרד ביום הזה. אלא, כפי המבואר כך היא הדרך – תחילה צריך להשריש בלב את תחושת פחד הדין והיראה מלפני שופט כל הארץ, ומתוך הרגשה זו צריך לבא אל מדת הבטחון, להיות סמוך ובטוח בהקב”ה שיפקדנו לטובה ויטה את דיננו לכף זכות. ובהרגשה זו יש לנו לנהוג ביום הדין – להסתפר לכבודו, ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים “לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נס”. וזו באמת מעלת כלל ישראל, שיש בהם מדת הבטחון בו יתברך שלא כשאר האומות. אולם, אם מתחילה אין האדם חרד מיום הדין, אם כן מה מקום יש לבטחון. וסיים מרן זצ”ל על עצמו ואמר: “ואם כן במה אהיה בטוח?”4

Here is a somewhat confused version of the above conversation:

ונראה לבאר ביותר עמקות את ההרגשה שצריכה להיות לנו בראש השנה, והוא שמהות ענין השמחה ביום הזה – היא דווקא מתוך פחד הדין, והבאור הוא על פי מה שמסופר על מרן הגרי”ז זצ”ל … כששמע הגרי”ז את הדברים, אמר שהנוסח “אברח ממך אליך” לקוח מדברי הרמב”ם בחובת היום של ראש השנה, בפירוש המשניות … והיינו שמהות היום זה לברוח מפחד המשפט אל הקב”ה בעצמו.5

[Ibn Gvirol died about seventy years before Rambam was born.]

Two later poetic expressions of this idea were composed in the sixteenth century. R. Yisrael Najara’s אנה אלך:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח
אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח

[An essay on the poem.]

Rav David ibn Abi Zimra (Radvaz) composed a poem with the same title as Ibn Gvirol’s, and also borrowed the theological idea we have been discussing:

אברח מזעמך אליך ואל רחמיך ומתוכחות מוסריך אל ניחומיך ומאימת דיניך אנוסה אל חמלתך ומפחדך ארוצה אל חסדיך אשר אין להם קץ ותכלה ואחזיק בם עד אשר תאמר סלחתי כדבריך:6

Update: The poignant dialog between Rav Shach and the Brisker Rav at the end of the latter’s life is also recorded in שמושה של תורה, which it follows this passage:

סח מרן שליט”א [הרב שך]: כידוע, אומרת הגמרא (ראש השנה לב:) שאין אומרים הלל בראש השנה, משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקב”ה, וישראל אומרים שירה?

פעם הראוני רבנו הגרי”ז מבריסק זצ”ל, את דברי הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת ראש השנה (ד:ז) הכותב שאין אומרים הלל בראש השנה “לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מד’ ומברח ומנוס אליו”.

ויש להבין את לשונו, מהו “מברח (ממנו) ומנוס אליו”? אם יראה גורמת לבריחה וריחוק, כיצד זה תגרום ל”מנוס אליו” ולקירבה?

אלא, הסביר הגרי”ז, זהו כמשל הילד שאביו מכהו – ובשעת ההכאה הוא נאחז באביו בחזקה, לבקש בו מפלט והצלה. הוא כבורח ממנו ובורח אליו. כך יש להבין את הענין, כזה הוא הפחד מפני משפט שמים. יש לרעוד ולירא, וככל שיראים יותר כך מתקרבים יותר ומבקשים מחסה אצל הקב”ה עצמו!

בימיו האחרונים של רבנו הגרי”ז זצ”ל, היה ירא וחרד חרדתו של רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח:), ולפני ראש השנה האחרון לימי חייו, כשמרן שליט”א בא לברכו בברכת שנה טובה, שאל את מרן שליט”א בדאגה: “מה יהיה הסוף?” …7

  1. ישורון, יח, עמוד תפו []
  2. ישראל לוין, “אמנות ורעיון בפיוטי ר’ אברהם אבן עזרא”, אוצר יהודי ספרד, כרך ו’ עמוד 57 []
  3. א. מ. הברמן, “צירופים ופיוטים החוזרים ונשנים בפי משוררים שונים”, אוצר יהודי ספרד, כרך ט’ עמוד 54 []
  4. רב אלעזר מנחם מן שך, “מתוך דברי הספד על מרן הגרי”ז מבריסק זצ”ל – מרחשון תש”כ”, המלך המשפט (נדפס עם בזאת אני בוטח) (בני ברק תשס”ב) עמוד קסט, הובא בילקוט לקח טוב, ימים נוראים א’ (תשנ”ט), עמודים קצז-ח, ועיין דוד פלק, ענינו של יום – ב’, עמודים מג-ד []
  5. ר’ ניסן זלמן גולדברג, נזר המלך – ראש השנה, עמודים מה-ו []
  6. כתר מלכות (נדפס בספר אור קדמון לרב משה חאגיז) (וניציאה) – קשר []
  7. שמושה של תורה (מהדורה שניה מתוקנת: תשנ”ט), עמודים שז-ט []

A Very Confusing Religion

Rav Shach (attributed)

A story is told about Rav Elazar Shach zt”l, who was once asked if women should learn CPR so that they can respond and act in a situation in which a child would need it. Rav Shach said not to learn it, because Hashem does not put a person in a situation that he cannot deal with. If they were to know CPR, new situations would occur where they would, chas veshalom, have to administer it.1

King David

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.2

Rashi

ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת:3

Radak

יש מפרשים מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת כיון שמתו בו שאול ויהונתן4

Ralbag

בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מן הנבחרים שבכלי המלחמה.5

[התועלת] החמישים וארבעה. הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על ידי המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה:6

God

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. …

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים–בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל-מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה: כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. …

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.7

Hazal

דבר אחר:

בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה.

למה?

שנטל את בתה.

ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ וגו’:

(תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף.

ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים.8

ולא היה צריך לעשות שם, אלא עשר שנים.

ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים?

אמר הקב”ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות: כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב: ויהי מקץ שנתיים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר.9

Ralbag

התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיעזר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ד’ יתעלה מאד.

הלא תראה כי יוסף – עם היות השגחת ד’ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא – חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.10

וראוי שלא יעלם ממנו, שיוסף לא שם בשר זרועו במה שאמר אל שר המשקים, אך ראה כי מזכירתו אותו לפרעה יגיע לו טוב, כמו שהיה הענין בסוף. וסיבב ד’ יתעלה הענין שלא זכרו שר המשקים עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף.

והנה תמצא שכל התלאות אשר מצאוהו מעת המכרו, כולם היו כלי אל שיגיע לזאת הממשלה, וזה מבואר במעט עיון.11

God

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.12

Hazal

כי יפול הנופל ממנו . ראוי זה שיפול, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.13

תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:14

Rav Yosef Albo

החריצות וההשתדלות מועיל והכחרי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, … ויתבאר מכל זה שהחריצות טוב בכל דבר, ובעבור זה היה שלמה משבח החריצות ואומר ויד חרוצים תעשיר ומגנה העצלה להעיר האדם שישתדל להשיג מבוקשו בכל מאמצי כחו, וכן אמרו רז”ל למען יברכך ד’ אלקיך יכול ישב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידך אשר תעשה. הנה בארו שברכת השם יתברך תגיע ותבא עם ההשתדלות, וכן אמר המשורר אם ד’ לא ישמור עיר וגו’, אבל אם ד’ ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלקי ולא בזולתו, ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שבארנו, ובעבור פועל אחד שנראה מגיע על צד הגזרה כאמרו רז”ל כי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה ליפול וכו’ לא בעבור זה נשפוט בכל הדברים שהם בגזרה, אבל ראוי שנשתדל בכלן כאלו הן בחיריות בחירה גמורה וד’ הטוב בעיניו יעשה ויספיק זה בבחירה לפי קצורנו:15

Don Yitzhak Abravanel

ומה יפו דברי חז”ל … הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב’ אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלקית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו,

ויש מפרשים כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלקית, אבל מי שראוי שיפול על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פירוש נכון16

Rav Yitzhak Arama

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו’ זה אחד מהמקומות שהישירה התורה שלא לסמוך על הנס אלא שיכוין אדם מעשיו על צד היותר טוב כמו שיובן מפרשת שוטרים כלה ועל הדרך שביארנו וכמו שנתבאר זה הענין כלו יפה בפרשת וישלח שער כ”ו

ושם נזכר טעם אומרו כי יפול הנופל ממנו שיראה שהמעקה יועיל למה שיהיה נופל מאליו מבלי כוונה אלקית אבל מה שראוי שיושלך על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פירוש נכון:17

ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כל שכן להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצמם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וד’ לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלקית בעצות טובות ונכונות ע”ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר

ראה מה כתיב ולא תשים דמים וכו’. לפי שהנפילה היא אפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים אלו נאמר (תהלים ל”ז) כי יפול לא יוטל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא18

Rav Shlomo Ben Shimon Duran (Rashbash)

שאלת .הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה:

תשובה … על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה ,אינו נדון לא בחיים ולא במות אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו …

ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע.

ועוד נתבאר זה מאמרם חי ד’ כי ד’ יגפנו או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, יומו יבא הוא הקץ הקצוב, ד’ יגפנו היא המיתה האלקית, ובמלחמה ירד ונספה היא המיתה המקרית, כפי דעתם של קצת מהפילוסופים וכמו שכתב א”א הרשב”ץ ז”ל בפרק ה’ למסכת אבות …

ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפ”ק דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.

ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז”ל בפרק מי שמת גבי משנת האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא מתרפא משל עצמו, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא שחלה בפשיעה וכו’, היכי דמי בפשיעה כדאמר רב חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צנים פחים בדרך עקש. וכן מה שאמרו ז”ל בפרק קמא דשבת ובפרקא דחסידי לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה, ואמר בפרק קמא דעבודה זרה ובפרק אין עומדין ובמגלה פרק בתרא ובנדה פ”ב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצנים פחים הוא החולי הבא מרוב העמידה בשמש או בקור, והקש על זה בשלשת מיני מיתות.

ובזה תסתלקנה הקושיות שמקשים, בנים קטנים שמת אביהם בעון מי הם מתים. וכן מי שהיה בראש השנה קטן והגדיל ובאמצע השנה מת מתי נדון, שני כאלו [הגה – נדצ”ל שחטאו] שמתו ברוע הנהגתם או שקצם היה קצר לפי מזג הרכבתם או לפי המזג שנולדו בו. וכן מה שמקשים אם בעון אבות בנים מתים למה מי שיש לו שני בנים מת אחד ונשאר אחד. אפשר לומר לפי זה שמא זה שמת לא מעון אביו מת אלא מפני שהגיע קצו, …

ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגפה לפי שלא היתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות בפרק הרואה ובבבא קמא בפרק החובל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

וענין חזקיהו שגנז ספר רפואות והודו אלו חכמים ז”ל כדאיתא בפרק קמא דברכות ובפרק מקום שנהגו אינו סותר זה, וכבר בירר זה הרמב”ם ז”ל בפסחים בפירוש המשנה, וזהו לפי שלא נכתב גם כן במיתה ונשאר בחק האפשר.

וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז”ל בפרק הכונס דבר בעיר כנס רגלך ורבא בעידן רתחא הוה סכר כווי, כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרינן שם דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע דרכים ודבר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי, לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחק האפשר. שאם לא תאמר כן אלא שהכל נגזר בראש השנה על כל יחיד ויחיד, אם כן אין שם דבר בחק האפשר וזה שנכתב לחיים לא יצטרך לשמירה וזה שנכתב למות לא תועילנו שמירה ואין שם חלוקה שלישית, ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז”ל ומצווים על השמירה מהמגפה,19 וגדולי חכמינו ז”ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז”ל שברח ממנה פעמים. אלא לפי שהדבר תלוי בחק האפשר ואולי זה האיש לא נכתב בראש השנה לא בחיים ולא במות ונשאר על קצו, ונשתנה האויר ואפשר שיוסיף רבוי בחום הטבעי שזה הוא סבת הדבר והנגף, אם אפשר לתקן האויר או לנוס ממנה יועיל לו התקון ומועיל לו הניסה,

ואינו הורס בו מאמר ר’ כרוספדאי דאמר ר’ יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, שהנכתבים למיתה הם אותם שיש להם עבירה מחייבת מיתתם והנכתבים לחיים הם אותם שהגיע קצם ויש להם מצוה מחייבת אריכות ימיהם. והחלוקה הג’ והיא שמדת דינם לא חייבה לא זה ולא זה לא דבר בהם החכם. זה נראה לי בענין זה והכל מתוקן כפי קוצר דעתי. …

וכדי לברר הענין יפה אמשול משל למה הדבר דומה, למלך שסרחה עליו מדינה ובה קצת אוהבים ובה מורדים הרבה לעיני השמש, ואנשים בה מעט שלא עבדו ולא מרדו, ובא המלך וצר על המדינה ותפסה וצוה להשמיד ולהרוג המורדים והפושעים ולהציל להעובדים. וקצת מורדים ברחו ונתחבאו וצוה עליהם לתפשם ממטמונים ולאבדם. והעובדים הצילם ואשר לא עבדו ולא מרדו אם נסו ונמלטו ואם יצאו בשעת מלחמה מתו. כן הדבר הזה, העובדים שנכתבו בראש השנה לחיים נצולו, והמורדים שנכתבו למיתה אם יסתרו במסתרים ובקרקע הים משם יצוה הנחש ונשכם ולא תועיל להם שמירה ולא ניסה. וזהו שתמצא שהרבה נסים מן המגפה, ובמקום שברחו שם ימותו או בחזרתם ימותו לפי שכבר נכתבו למיתה.20 ואשר לא עבדו ולא מרדו הם אותם שלא נכתבו לא לחיים ולא למות שלא הגיע קצם ונשארו בחק האפשר, אם סדרו הנהגתם או ברחו נצולו, ואם נשארו ולא סדרו הנהגתם אפשר שימותו, ועליהם נאמר חבי כמעט רגע וגו’. וזהו גם כן והכרתי ממך צדיק ורשע, הרשע הוא הנכתב למיתה, והצדיק הוא שלא נכתב לא לחיים ולא למות שעדיין לא הגיע קצו. זה נראה לי בזה הענין. והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות.21

Update: The theodicy of Maimonides and Kipling.

Update II: Running For One’s Life.

  1. From a letter to the editor, Yated Ne’eman, 15 Teves 5770 / January 1 2010, p. 8, signed “Drenched in Lakewood”. I have been told that a subsequent issue of the Yated published a letter challenging the accuracy of this version of the story. []
  2. שמואל ב’ פרק א’ פסוק י”ח – קשר []
  3. פירוש רש”י שם []
  4. פירוש רד”ק שם []
  5. פירוש רלב”ג שם []
  6. שם בתועליותיו []
  7. בראשית מ:יב – מא:יד – קשר []
  8. בראשית רבה פרשה פ”ט אות ב’ – קשר []
  9. תנחומא פרשת וישב סימן ט’ – קשר, ועיין בתורה שלמה פרק מ”א אותיות ג’ וד’ עוד בזה, וגם בפרק מ’ אות נ”ד []
  10. פירוש רלב”ג סוף פרשת וישב, עמוד 472 במהדורת מעלה אדומים []
  11. שם פרשת מקץ סוף חלק א’, אחר התועליות, עמוד 484 []
  12. דברים כב:ח – קשר []
  13. ספרי שם (סח) – קשר []
  14. שבת לב. – קשר []
  15. ספר העקרים מאמר רביעי פרק ו []
  16. אברבנאל דברים פרק כ”ב פסוק ח’ עמוד ר”ח []
  17. עקידת יצחק (דברים – כי תצא) שער שבעה ותשעים, עמוד פ”ו ע”ב []
  18. שם (בראשת – וישלח) שער ששה ועשרים – קשר. ועיין שם בכל השער שהאריך בגודל חיוב ההשתדלות והחריצות, ולחזק את היסוד שמועילות לאדם בהטבת מצבו []
  19. רבינו אינו יודע כלום מענין “חיוב השתדלות” כשלעצמה, בלי סיכוי שתועיל לו לשפר מצבו []
  20. עיין סוכה דף נג. במעשה דאליחרף ואחיה בני שישא – קשר, ועיין “פגישה בסמארה” – קשר, ועיין הסרטים “היעד הסופי” – קשר []
  21. שו”ת רשב”ש, סימן קצ”ה – קשר, והגהתי על פי מהדורת מכון אור המזרח – מכון ירושלים תשנ”ח. תשובה זו ציינה רבי עקיבא איגר בגליון הש”ס (בבא קמא דף ס: על דברי הגמרא “רבא בעידן דרתחא”), אולם נראה שכוונתו לסוף התשובה שלא הזכרנו, שבו ביאר רבינו דברי הגמרא שם. ובפתחי תשובה (יו”ד סימן קט”ז ס”ק ח’) מביא את עיקר שאלת רבינו דמה תועיל הניסה, וציין שרבינו “מתרץ על זה באריכות”, ובדרכי תשובה (שם ס”ק צ”ה – קשר) ציין לדברי הפתחי תשובה. ועיין הרהורים []