The Boughs Of Goodly Trees

Rav Shlomo Eliezer Alfandri (the “Saba Kadisha”) remarkably holds that lemons and other citrus fruits (perhaps even oranges!) are all subsumed under the rubric of פרי עץ הדר. He explains that the ancient Hebrew and Babylonian lexicons did not have distinct terms for what other, later cultures considered distinct species, and that back then Jews actually utilized various different species, which were all acceptable as long as they met the appropriate Talmudic criteria:

וגם דעיקרא דמילתא אי לימון הוי ממש כאתרוג יש לדון הרבה אי פסול הלימון בעצמו מן התורה דאף דבתשובת מהרמא”י שכתב דלפי מה ששמע שאלו המינים יש להם כל הסימנים הנאמרים בגמרא וכי סלקא דעתך להכשיר פירות אלו בתורת אתרוג ע”כ יש להשיב על זה דודאי אי לא הוו ממין האתרוג ודאי דאין להכשיר דבעינן ממין אתרוג וכמו שאבאר אבל אם הוא ממין האתרוג וכמו שנתבאר יש לומר דכשר …1

ואולם נראה דעיקרא דמילתא לא ראינו בשום מקום בתלמודא דהוזכר שם זה דלימון כלל לכמה דינים דשייכי דינו כמו באתרוג ופלא הוא איך לא הוזכר לשום דבר לא בתל”ד ולא בירוש’ ולא בתוספתא ולא בדברי הגאונים

ואין לומר דלא היו מינים אלה בזמנם משום דהא כתיב לא תחסר כל בה וכמ”ש במסכת סוכה …

על כן נראה טעם הדבר כי כשהיו ישראל בארץ לא הי”ל שמות לכל הפירות בלשון עברי וגם לפרי זה של אתרוג … ורק כשגלו לבבל לקחו משם שמותיהם שכן קראו בשמותם עלי אדמות וגם אתרוג בכלל והוא בלשון ארמי וגם הלימון והדומים לאתרוג מפני שהכל מין אחד והכל הוי בכלל שם אתרוג ואף שיש איזה שינוי מעט ביניהם לא היו קורין בשם אחר כלל כי אם רק בשם אתרוג לבד כי מה שקורין עתה לשם זה הוא לקוח מלשונות העמים אחרים והם גם כן היו קורין גם לאתרוג בשם לימון דוקא ולא בשם אחר ונמצא דבזמן שישראל היו יושבים על אדמתם לא היו יודעים הפרי של ארבעה מינים בשום שם כלל כי אם בשם פרי עץ הדר דוקא וגם אחר כך כשגלו לבבל היו קורין לכולם בשם אתרוג לבד ולא בשם לימון ולכן גם בזמן התנאים והאמוראים דנתפרסם להם שם אתרוג על ידי תרגום אונקלוס ואחרים וכן מדוקדק לישנא דתלמודא דסוף פרק קמא דקדושין .. ולא ידעו כלל משם לימון ושם אחר כלל ומפני זה לא הוזכר בכל מקום שם אחר …

נמצינו למדין שבדורות הראשונים האתרוג שהיו נוטלים למצוה לא בכל המקומות היה האתרוג דמות אותו האתרוג שוה כמו שהוא עתה בזמננו ורק שהיו מדקדקים שיהיו בו כל התנאים הנזכרים בדברי חז”ל וגם היו אומרים שזהו אתרוג ולפי שאינו דומה לאתרוג של כל מקום לא היו מקפידים על זה לפי שיכול להיות שמחמת הארץ ועבודתה ישתנה מראה הפרי ואין בזה קפידה שיהיו בכל המקומות בשוה דהכל נקרא אתרוג וזהו פרי עץ הדר הכתוב בתורה

ובכן גם אנו נאמר דגם הפרי הזה שקורין אותו בשם לימון מפני ששינו את שמו לשם לימון יהיה פסול הא ודאי לא מסתברא כלל …2

Why, then, did Jews traditionally (in more recent times) exclusively utilize the citron (Citrus medica)? Rav Alfandri suggests the citron is especially beautiful and reserved for the commandment, and also that they wished to use a fruit which, like the citron, and unlike the lemon, was not generally used for mundane purposes “for this give honor and glory to the commandment”:

[עיין שם שהאריך הרבה ביסודו הנ”ל, והעלה:] ולפי מה שנתבאר נראה דמה שכתב הרב מהרמא”י ז”ל אחר שנתבאר לו דבמורנצין ולימון יש להם כל הסימנים וכו’ סלקא דעתך להכשיר פירות האלו בתורת אתרוג ולכן המורכב כאחד מהם ואין להכשיר רק אתרוג וכו’ עש”ד והיינו לפי המונח שהניח שיהא נקרא דוקא בשם אתרוג ואם אינו נקרא אתרוג אינו פרי עץ הדר ואחרי שאלת המ”ר נראה דהא לא מכרע דאטו אתרוג כתוב בתורה … ומה גם דיש לומר דנקראו בשם אתרוג גם אלו וכדכתיבנא ואין צריך לכפול הדברים … בלימון לא נפלאת היא ולא רחוקה דאפשר דמפני שהם ממין האתרוג לא הוזכר בשום אחד מגדולי הפסו’ הראשונים להזהיר שלא לצאת י”ח במה שקורין לימון וכמו שנתנו דעתם לבאר לכל דבר

ואל תתמה על החפץ דאם איתא להא מדוע לא נהגו מימי קדם לצאת במה שקורין לימון דאפשר לומר מפני דאתרוג הוי הדר ביותר והיא מיוחד למצוה וגם דמפני חביבותם על המצות לא רצו לצאת י”ח במה שמשתמשין בעניני חול תמיד מה שאין כן באתרוג דבזה הוי כבוד והדר למצוה ובכן גם עתה בודאי דאיסור גדול לשנות ממנהג הראשונים ואפילו שיצטרך להוציא סך גדול היכא דאפשר אבל אם לא מצא אין אומרים דיהא יושב ובטל מהמצוה ומכל מקום יטול בלא ברכה דברכות אינן מעכבות …3

The context of Rav Alfandri’s radical proposal is his skepticism of the integrity of the Israeli Esrog lineages, and pessimism over the chances of securing fruit of pure and ungrafted provenance:

היום היא שיחתי ובא האות לשנות את הידוע אודות אתרוג של מצוה דדעת כל הגדולים שלמים וכן רבים רבו מספר דמורכבים פסולים מכמה טעמים. והגם שנתנו בהם סימנים כבר כתבו רבני קושטא בספר שמן המשחה ובספר משנת ר”א שנתברר להם מפי מגידי אמת דהשתא הכא נתחכמו הגננים שגם במורכב יהיו כל הסימנים מבחוץ וגם מבפנים ושלכן אין להכשיר כי אם רק על פי עדות ברורה דליכא שום חשש מורכב …

ובעבור זה מכמה שנים שהיו מביאים הסוחרים במח”ק צפת”ו בלי שום עדות ובלי שום כתב שגם הם קנו מאחרים והי”ל צער גדול ודברתי על זה לכמה בעלי בתים ולכמה תלמידי חכמים אך לא עשיתי הכרזה אף שיש ספק מורכב בדבר שאין הדור דומה יפה וכמו בכמה דברים ורק דלעצמי הייתי לוקח מגן ישן נושן דמוחזק מזמן רב דאין בו חשש הרכבה ואף שאינו מהודר כל כך ומזה זמן כמו ג’ או ד’ שנים שלחתי לאחד שיאמר לאחר שהוא מוחזק בכשרות שיחקור היטב אם יש שאינם מורכבים בפתח תקוה או בשאר מושבות והביא תשובה שכולם ודאי מורכבים ורק שבאילן אחד יש איזה ספק שאולי אינו מורכב:

והנה בעת שאני מתגורר פה ירושת”ו חקרתי על זה ואמרו לי שכמעט כל אתרוגי ארץ ישראל הם מורכבים ובודאי שראוי להצטער על זה הרבה שכמה אלפים ורבבות מישראל שאינם יוצאים ידי חובתם במצוה גדולה כזאת וגם שמברכים ברכה לבטלה שלפי דברי הפוסקים הוא דמורכב מגרע גרע מחסר ושאר מומים שגם בשאר הימים אינו מועיל ולכן ראוי לכל ירא ד’ לעמוד על דבר זה אולי יש איזה צד זכות תולה שלא יהיו בטלים ממצוה הזאת:

ואף על פי שאני יודע בעצמי שאיני כדאי הוכרחתי ביום הזה להכניס ראשי בין הרים גדולים ויראתי פן ירוצו גולגלתי אמנם נכנסתי לפנים ממחיצתי לשם לשמים אמרתי ברב סרעפי וד’ יעזור לי ואומר דאף על פי שראוי והגון לקיים כל המצות על פי כל החומרות בכל מאי דאפשר לכתחילה … אמנם כשאי אפשר בשום אופן כדי שלא יהיו בטלים ממצוה הזאת ויש ליטול על כל פנים בשעת הדחק לקים המצוה לפי שורת הדין ואין אומרים להחמיר שיהיה יושב ובטל ולא יקיים כלל המצוה, מפני שאין זה חומרא כלל … ובכן זוהי סיבה שאני נכנס בעובי הקורה למצוא סמיכה מעליא בדברי רבותינו הראשונים ז”ל ואף שבלב הקורא כמו זר נחשב ויעלה בדעתו לומר דמאחר דכמה גדולים חקרי לב סגרו עלינו את הפתח איך יוכל אדם ליכנס, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך ואל ד’ אתחנן כי הוא ינחני בדרך אמת וזה החלי בס”ד:4

Although Rav Alfandri emphasizes that one should certainly do his utmost to obtain a proper citron, and that his leniency is only for situations where this is impossible, Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg was nevertheless appalled, and urged the expungement of this idea “so as not to aid the innovators”:

ואיכא למיחש דתיפוק מיני’ חורבה ולדעתי ראוי להוציא דבר זה מן הספר כדי שלא לתת יד למתחדשים והגה”צ יחזיק טיבותא בעלמא דקשוט.5

Rav Ehrenberg seems to be worried about an “innovative” school of thought similar to “the YCT/IRF axis”, as perceived by “many“:

[T]he YCT/IRF axis looks at halacha … in a manner fundamentally different than the rest of us. It senses where it wants to go, and then looks for arguments within rabbinic tradition to justify it – but without having to offer any arguments for why one shitah is preferable or more defensible than another. All shitos are available on an as-needed basis. It is the embodiment of the Dubno Maggid’s famous response as to how he always has the perfect mashal (“you shoot the arrow, and then paint the target around it”) applied to halacha. Absent is the sense of looking for an objective truth. That quest permeates hundreds of years of halachic literature: weighing all the views available, and only relying on those best supported by the evidence of the words of the gemara and rishonim.

[Disclaimer: I take no position here on the fairness or accuracy of this indictment of Yeshivat Chovevei Torah and the International Rabbinical Fellowship.]

And the truth is that the Saba Kadisha’s prolegomena nicely illustrates the trickiness of articulating an objective, logical delineation of the border between legitimate Halachah and the Dubno Maggid variety – after all, Rav Alfandri declares forthrightly exactly “where he wants to go”, and then proceeds with an incredible, radical revision of centuries of more or less settled law to get there!

[Disclaimer: This is not to say that such delineation is impossible, but merely that the task is not nearly as straightforward as it might appear.]

  1. שו”ת מהרש”א (אלפאנדרי) (ירושלים תרצ”ב) חלק א’ סימן י”ג עמוד נ’ ד”ה ונראה להוכיח – קשר []
  2. שם עמוד נ: ד”ה ונראה דמאי – קשר []
  3. שם ריש עמוד נב: – קשר []
  4. שם ריש הסימן עמוד מב. – קשר []
  5. שו”ת דבר יהושע (בני-ברק תשנ”ח) חלק ב’ סימן ריש סימן קכ”ד אות ב []

To Be A Free People In Our Land

There is a major dispute among the Poskim of the last half-century or so over the proper location for the lighting of the נרות חנוכה in modern day Israel, as well as the more liberal and religiously tolerant regions of the Diaspora. Some maintain that the Halachah reverts back to its original prescription of the entrance to the house or courtyard, while others argue that the alternative rule of lighting inside the home remains in force.

One of the most vigorous proponents of the latter view is the always interesting Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg, who debated the matter with various other scholars, including Rav Yosef Shalom Elyashiv (whom he addresses as “חבר ביה”ד הגדול בירושלים”). Rav Ehrenberg’s best known discussion of the topic appears in Vol. I of his responsa,1 and Rav Elyashiv apparently was perceptive enough to infer from it that Rav Ehrenberg was intractable on the question. As the latter subsequently wrote to the former:

לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מו”ה יוסף שלום אלישיב שליט”א, חבר ביה”ד הגדול בירושלים.

על דבר אשר השיג עלי במה שכתבתי בחלק א’ בסימן מ’ בענין הדלקת נר חנוכה בחוץ בזמן הזה והנה בסוף דבריו סיים

והנה כבר אמרו חז”ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו’ מכל מקום לא נמנעתי עכ”ל2

Back at you, says the feisty Rav Ehrenberg:

ואני אומר יפה ניבא וידע מה ניבא כי באמת הם דברים שלא נשמעים שאי אפשר לשמוע ואין סופן להשמע.

He then proceeds with a lengthy defense of his stance; much of the discussion is technical and legalistic, but he begins by patronizingly correcting what he considers a basic historical misunderstanding of Rav Elyashiv (who had previously been rather condescending toward Rav Ehrenberg and his immigrant brethren) concerning Jewish religious life in the Diaspora, :

וקודם אני צריך להעמידו על האמת שכפי הנראה כת”ר שליט”א לא ראה חיינו בהגלות כשכתב בזה הלשון

חשבתי מכיון דהני אחנא בני גלוותא אשר נהגו בכל השנים בהיותם בגלות וחיו באימה ויראה מחמת המציק ונאלצו להדליק נר חנוכה בתוך הבית אף גם כשעלו לארץ ממשיכים בנוהג זה כי קשה להם להגמל ממה שהורגלו עד כה ולכן חתר למצוא אחיזה לקיים את מנהגם וכו’ עכ”ל

אבל האמת היא להיפך שבהיותינו בגלות אם לא הי’ גזירת המלכות להעביר על הדת מה שלא הי’ במאות שנים אחרונות היינו יכולים לקיים כל המצות בריש גלי בשווקים וברחובות באין מפריע ובלי שום אימה ופחד לא מיבעיא בזמנים הקדמונים שישבו ישראל באיזור מיוחד הנקרא “געטו” ואף לא מיבעיא אף בזמן האחרון שדרו רוב ישראל ברחובות מיוחדים “יודישע גאסען” ששם לא היו נכרים רק אותן הנכרים שהיו משועבדים לישראל שהיו עובדין אצלם ומתפרנסין רק מישראל וכמעט כל הבתים היו של ישראל אלא אפילו במקומות שהיו ישראל דרים בין הגוים לא היו הגוים מפריעין לישראל להדליק נר חנוכה אפילו אם היו רוצים להדליק על פתח ביתם מבחוץ ואפילו סוכות היו נוהגין להעמיד ברחובות כמובא במגן אברהם סימן תרל”ז ותר”מ ס”ק ז’ ואף על פי שהיו לעכו”ם חלק בהם ורק בעיירות הגדולות היו מפריעין שלטון העיריה להעמיד סוכות ברחובות משום שמקלקל יופי העיר לפי דעתם אבל הדלקת נר חנוכה לשעה קטנה לא היה שום טעם שלא להדליק בחוץ ואפילו הכי היו כל גדולי הדורות מדליקין בפנים אף על פי שבודאי ידעו מדינא דגמרא ובודאי לא היו פחות יראי ד’ מאותן חכמי ירושלים.

R. Yehudah Zoldan has published a valuable, lengthy and well documented, survey of our topic נדידת החנוכיה3, available here, in the course of which he cites Rav Ehrenberg’s earlier responsum, and comments:

סברה זו נדחתה ע”י הרב משה רוזנטאל, שהוכיח ממקורות רבים שחז”ל לא עקרו את התקנה הראשונה, אלא קבעו שאם יש סכנה מדליק בפנים, אך אם אין סכנה, מדליק בחוץ, ובמיוחד כאן בא”י, וכך כתב: “וכן נהגו גאוני עולם גדולי הדור ורבני ירושלים מקדמא דנא להדליק בחוץ ואין שום ספק כי כך היא המצוה מן המובחר להראות ולפרסם הנס, וכן עתה המנהג הוא בירושלים ובאה”ק”.

[בהערה על קטע זה, בסוף המאמר:] קובץ המועדים (חנוכה עמ’ קכא – קכד, “בבירור מדליק על פתח הסמוך לר”ה”). הרב יצחק דיזי, שבות יצחק (הלכות חנוכה עמ’ מו – נב), מביא מכתב של הרב יוסף שלום אלישיב, שנשלח לרב אהרנברג, בו הוא דן במשמעות “שעת הסכנה”, בסוגיות שונות, ובסיומו קורא הוא לרב אהרנברג לשקול שוב את תפיסתו באשר להדלקה בחוץ בזה”ז. גם הרב עובדיה יוסף, ילקוט יוסף (מועדים עמ’ 231-232), כותב על דברי הרב אהרנברג: “ובאמת שהפריז על המדה, ונוראות נפלאתי עליו…בשו”ע נאמר שרק בשעת סכנה מדליק בפנים, ואטו קא משמע לן הלכתא למשיחא?”. ראה עוד בדברי הרב יוסף כהן, בספרו של הרב צבי פסח פרנק, מקראי קודש, (חנוכה עמ’ לד – לה), הכותב שאין לדמות עניין זה לביטול האיסור של גידול בהמה דקה בא”י, שם הותר הדבר, אף שזכינו לישוב ישראל בא”י, מפני ששם זו גזרה ורק בי”ד יכול לבטלה, ואילו בנ”ח תקנו מלכתחילה שלוש דרגות להדלקה זו למעלה מזו לפי האפשרות והיכולת.

R. Zoldan does not mention Rav Ehrenberg’s follow-up responsum to Rav Elyashiv, although it had already been published at least five years before his article. Even more seriously, while R. Zoldan claims that Rav Ehrenberg’s position has been refuted by R. Moshe Rosenthal, he neglects to mention Rav Ehrenberg’s rebuttal to R. Rosenthal – R. Rosenthal’s critique appears in Moriah,4 and Rav Ehrenberg’s response was published in the same journal, several months later.5

  1. שו”ת דבר יהושע, חלק א’ סימן מ. []
  2. שו”ת דבר יהושע, חלק ב’ סימן ק”א []
  3. מאמרי אמונת עתיך, תשסג, גליון 50, עמודים 72-88 – קשר []
  4. מוריה, שנה שניה, גליון יא-יב (כג-כד), חשון-כסלו תשל”א, עמוד מט והלאה []
  5. שם, שנה שלישית, גליון א-ב (כה-כו) ניסן-אייר, תשל”א []

Women In Ski Pants and Fashionable Yeshivah Students

It is often observed that Yeshivah students in antebellum Europe could be very sharp and stylish dressers. Apparently, not everyone was pleased with this; the always interesting Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg relates that he had once challenged the Hafez Haim, during a visit to the latter’s Yeshivah, on seeing that his students were “מגדלי בלורית ולובשים בגדי שחץ וגאוה”, which they justified as “the custom of the men of their countries, even the Israelites”. Rav Ehrenberg tells us that the discussion ended inconclusively: “and the Halachah was not clarified before us”.

The context of Rav Ehrenberg remarks is a discussion of the permissibility of the wearing of ski pants by Swiss women. His correspondent had argued that this should not violate the prohibition against cross-dressing, since in places where it is customary for women to wear a certain garment normally worn by men, the prohibition does not apply, “and here in Switzerland, all the women who go skiing wear these sorts of pants”. Rav Ehrenberg, however, was reluctant to accept this argument:

הנה בזה אני נבוך מאד דמה גדר וגבול תתן בזה שתוכל לומר שבאותו מקום הנשים מתקשטות כמו האנשים דאטו משום דאיזה פרוצות יצאו ועברו על האיסור דלא יהיה כלי גבר שוב נאמר דאותו המקום הותר הדבר.1

Rav Ehrenberg then segues into his criticism of the Hafez Haim’s students’ habits of dress and grooming:

וכבר דנתי בכיוצא בזה לפני הגאון הצדיק בעל חפץ חיים זצ”ל בהיותי אצלו וביקרתי בני ישיבתו וראיתי התלמידים מגדלי בלורית ולובשים בגדי שחץ וגאוה באמרם שכך מנהג בני מדינתם גם הישראלים וממילא אינו בכלל בחוקותיהם לא תלכו

ודנתי בזה עד כמה הוא הגבול שנאמר שנשתנה המנהג משום שבאו בה פריצים וחללוהו דהא זה פשיטא דמנהג שנהגו בו אבותינו איסור בדבר אין בידינו לשנות אפילו אם עברו ושנו לא נעשה הדבר כהיתר אלא איסורו במקומו עומד ואף שיש לחלק בין מנהג שנהגו לאסור לנדון דידן שאינו מנהג לאסור אלא מחמת המנהג יוצא לנו איסור מכל מקום לא מסתבר דבשביל שפרצו בו פרצות יפול האיסור מיניה וכל שכן כשלא פרצו עדיין כולם רק מקצתם ולא נתבררה אז הלכה לפנינו

ואם כן הוא הדין בנדון דידן נמי לא נוכל להשים את המקום כמי שנהגו בו מעולם ללבוש כלי גבר ובפרט שאינן לובשות אותם אפילו הפרוצות רק בשעה שהולכות לסקי ובכה”ג לא נאבד שם כלי גבר מיניה …

I think it is safe to say that Rav Ehrenberg would have been very unhappy with Rav Yosef Messas’s argument that women need not cover their hair in contemporary times.

  1. שו”ת דבר יהושע, חלק ה’ ענינים שונים, סימן ל”ד ד”ה ועל דבר אשר שאל במכנסים של סקי []