We Pity the Fools

C.S. draws our attention to an interesting discussion of R. Yitzchok Zilberstein. Here’s Kikar Shabbat’s summary in its headline:

פסק: ‘לא להתפלל על מי שהלך בהתרסה בלי מסכה, וחלה’

The headline, however, is clickbait; the subheadline is already somewhat more nuanced:

הכרעה חסרת תקדים היוצאת מתחת ידיו של הגר”י זילברשטיין – הנחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה – קובעת כי ישנם מקרים בהם אין להתפלל על אדם שהלך בהתרסה בלי מסכה לפניו וחלה בנגיף (ארץ)

(Underline added.)

And the text of the article is even less sensational: R. Zilberstein never explicitly says that one should not pray for someone who fell ill subsequent to refusing to wear a mask; on the contrary, he declares that “Since there is great confusion, there are some people who believe that there is no need to wear a mask, and there is great confusion in the world. …”

חבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק זילברשטיין פסק לאחרונה, במענה לשאלה, כי אדם שהלך בהתרסה ללא מסכה על פניו נחשב במקרים מסוימים כ’פוגע בעצמו’, ומשכך אין צורך להתפלל לרפואתו.

ההכרעה חסרת התקדים, שיצאה מתחת ידיו של הגר”י, הנחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, באה כאשר נשאל כך: “בבית כנסת מסוים נאמרים פרקי תהילים על חולים, על ידי תלמיד חכם צדיק, ורבים מגישים לו שמות שיתפלל עליהם. אחד המתפללים שאינו בקו הבריאות, מגיע לבית הכנסת ללא מסכה על פניו”.

“גם כאשר פנו אליו כמה מהמתפללים וגם התלמיד חכם המדובר, וביקשו ממנו שיעטה מסכה על פניו”, פירט השואל, “הוא סירב בכל תוקף. אמר לו התלמיד חכם: הרי אתה מאבד עצמך בידיים. אל תבוא אליי שאתפלל עליך”.

לאחר מספר ימים אכן חלה אותו אדם בקורונה, ואף אושפז במצב קשה, ובני משפחתו פנו אל אותו תלמיד חכם בבקשה שיתפלל עליו בזמן הבריתות שהוא עורך.

ענה להם הת”ח – המשיך ותיאר השואל – שהוא לא רוצה להתפלל עליו “כי הזהרנו אותו שהוא מאבד עצמו לדעת ושלא יבוא אלי אם הוא יחלה”.

סיכם השואל בפני הגר”י זלברשטיין את לבטיו: האם מחובתי להתפלל על האיש שהתהלך ללא מסכה בבית הכנסת?

וזו היתה תשובתו המלאה של הרב: “אם החולה לא היה בקו הבריאות עוד קודם שנדבק בנגיף הקורונה, ואולי אף לא היה צלול בדעתו לגמרי, הרי שיש חיוב להתפלל עליו למרות שהלך בלי מסכה”.

“מאחר שהבלבול רב, יש אנשים הסוברים שאין צורך לעטות מסכה ויש בלבול גדול בעולם. ה’מנחת אלעזר’ דן, האם אדם שהכניס עצמו לסכנה להציל את רכושו וניצל בדרך נס, צריך לברך הגומל, והוא קובע שאין צריך לברך”.

“מעשה היה ביהודי שהחזיק באבנים טובות, והלך ברחוב וחבילת אבנים בידו. לפתע הגיח שודד שהיה חמוש בנשק וניסה לגזול את החבילה ממנו. למרות שהיהודי ידע שלשודד יש נשק, לא מסר את החבילה אלא החל לברוח בריצה עקלקלה. השודד ירה,ולא הצליח לפגוע בו”.

“היהודי הגיע אלינו, ופסקנו לו שהוא פרא אדם שהכניס עצמו לסכנה, כי מן הדין היה חייב למסור את כספו ולא לסכן את עצמו, ולכן שלא יברך ‘הגומל’. הגאון רבי חיים פלאג’י כתב, שאדם ששתה סם המוות והסתכן, והרופאים הצליחו להצילו, אינו מברך הגומל, כי הוא הביא את הצרה על עצמו בידיו. אבל אם הוא עשה זאת מתוך מצוקה גדולה של רעב, אז כן מברך”.

הגאון רבי יצחק זילברשטיין חרץ את פסקו: “לסיכום: אדם הפוגע בעצמו אין צריך להתפלל עליו, ואין לו לברך הגומל. אבל אם לפני פעולתו הקיצונית הוא היה במצב קשה, או שהיה חולה, יש להתפלל עליו; ואם ניצול, עליו לברך הגומל”.

Here’s Yeshiva World News’s translation:

Hagaon HaRav Yitzchak Zilberstein, a member of the Moetzes Gedolei Hatorah, the Rav of the Ramat Elchanan neighborhood of Bnei Brak, and the son-in-law of HaRav Elyashiv, z’tl, paskened that if someone defiantly chooses not to wear a mask, in some cases he’s considered as if he’s knowingly harming himself and there’s no need to daven for his refuah.

Kikar H’Shabbos reported that someone approached Rav Zilberstein, one of the greatest poskim of the generation with specific expertise in medical issues, saying: “In a certain shul, there’s a tzaddik and talmid chacham who says Tehillim for cholim and many people give him names to daven for.”

“One shul member who has health issues comes to shul without a mask. Other mispallelim, including the talmid chacham, asked him to wear one but he absolutely refused. The talmid chacham said to him: ‘You’re destroying yourself with your own hands. Don’t come to me asking to daven for you.’”

“Sure enough, the man contracted the virus and when he was hospitalized in serious condition, his family members asked the talmid chacham to daven for him. The talmid chacham responded that he doesn’t want to daven for him ‘because we warned him that he’s knowingly committing suicide and that he shouldn’t come to me if he gets sick.’”

The man then asked Rav Zilberstein his shaila: “Am I obligated to daven for someone who goes to shul without a mask?”

Rav Zilberstein responded: “If the patient was already unhealthy even before he contracted the coronavirus and maybe he wasn’t even completely in his right mind, we have a chiyuv to daven for him despite the fact that he didn’t wear a mask.”

“There’s a lot of confusion and there are people that rationalize that there’s no need to wear a mask. The Minchas Elazar said that if a person puts himself at risk in order to save his possessions and he’s saved through a neis, he doesn’t bentch Hagomel.”

“There was an incident of a Jew who owned precious stones and he walked in the street holding his package of precious stones. An armed thief accosted him and tried to steal his package. Although the Jew was aware that the thief was armed, he refused to cede the package and instead fled the scene. The thief shot at him but didn’t succeed in hitting him.”

“The Jew approached us and we paskened that he’s a pere adam [wild man] who put himself at risk. According to the din, he was obligated to give over his possessions and not risk his life and therefore he doesn’t bentch Hagomel. Hagaon Rav Chaim Palagi wrote that a person who drank poison and put himself at risk but the doctors managed to save his life, doesn’t bentch Hagomel because he brought the tzara on himself with his own hands. But if he drank it due to great distress because he was starving then he does bentch Hagomel.”

In conclusion, Rav Zilberstein paskened: “We don’t need to daven for a person who knowingly harms himself for no reason. If the man is saved, he doesn’t bentch Hagomel. But if prior to his extremist actions he was already in a difficult situation or he was ill, then we daven for him. If he’s saved, the man has to bentch Hagomel.”

Incidentally, R. Zilberstein has previously ruled that it was actually “a great obligation” to pray for President Donald Trump when he was ill with COVID-19, despite the President’s notorious disdain for and disparagement of mask-wearing (something R. Zilberstein does not mention). Perhaps he considers Trump himself a victim of the “great confusion” around masks, or perhaps the value of הכרת הטוב overrides the normal rule against praying for those who recklessly endanger themselves:

“חייבים להתפלל לרפואתו של הנשיא דונלד טראמפ”, כך פסק הבוקר (ראשון) הגאון רבי יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה ורבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, במענה לשאלת ‘כיכר השבת’.

לאור הידבקותו של הנשיא טראמפ בנגיף ה’קורונה’, העביר ‘כיכר השבת’ אל הגר”י זילברשטיין, את השאלה: האם העם היהודי צריך להתפלל לרפואתו של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ?

הגר”י זילברשטיין השיב בתחילה כי אין הוא ראוי לצאת בקריאה שכזו – אלא רק באישור ובהוראת גדולי ישראל, שכן כשמדובר באדם הכי גדול באומות העולם ראוי שאדם גדול באומה היהודית יקרא להתפלל עליו.

אך הוסיף וציין כי לדעתו “לא ‘צריך’ – אלא חייבים להתפלל, זו חובה גדולה, להתפלל לרפואתו של טראמפ וזאת מדין הכרת הטוב, וכך פסק מרן הגרי”ש אלישיב”.

YWN’s translation:

Hagaon HaRav Yitzchak Zilberstein, a member of the Moetzes Gedolei Hatorah, the Rav of the Ramat Elchanan neighborhood of Bnei Brak, and the son-in-law of HaRav Elyashiv, z’tl, paskened that Jews are obligated daven for the refuah shleimah of President Trump due to the obligation of Hakaras HaTov (gratitude).

On the first day of Chol Hamoed in Israel, following the announcement that US President Donald Trump tested positive for the coronavirus [and was subsequently hospitalized], Kikar H’Shabbos asked HaRav Zilberstein: “Is the Jewish nation obligated to daven for the refuah of US President Donald Trump?”

HaRav Zilberstein initially responded that he’s not worthy of paskening on the issue, saying that this can only be decided with the approval and at the instruction of Gedolei Yisrael since it’s only appropriate for a great Jewish leader to call to daven for the most powerful leader of the nations of the world.

However, Rav Zilberstein then added that in his opinion we are obligated to daven: “It’s a great obligation to daven for the refuah of Trump and this is due to the din of Hakaras HaTov and this is how Hagaon HaRav Yosef Shalom Elyashiv paskened.”

The Rav added that we should daven for Trump using his name and the name of his father, Donald John ben Fred Trump, noting that this is what the Maharshal writes.

In any event, in contrast to R. Zilberstein, R. Asher Weiss, as also reported by Kikar Shabbat, rules unequivocally that one is obligated to pray even for those who recklessly fail to wear masks and practice social distancing and subsequently fall ill with COVID-19:

במה ששאל לדעתי במי שנהג ברשלנות גמורה ובבואו בין אנשים לא שמר מרחק ולא לבש מסכה ונדבק בקורונה ומצבו חמור, אם ראוי להתפלל לרפואתו.

ומע”כ ביסס שאל תו על דברי הגמ’ בעירובין: “תנו רבנן לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו”.

ולכאורה יש לתמוה במה שאמרו שחבריו בקשו עליו רחמים מפני שהשעה צריכה לו, דמשמע הא לאו הכי לא היו מבקשים עליו רחמים. ומצינו בזה שני ביאורים שיש ביניהם נפ”מ להלכה:

א. כתב הריטב”א “ואף על פי שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים”.

ב. בהגהות היעב”ץ כתב שאילולי שהשעה צריכה לו לא היו מתפללין עליו “מפני שגרם רעה לעצמו והכניס עצמו בסכנה, נתחייב בנפשו”.

הרי שלדברי שניהם, אכן אילולי שהשעה צריכה לו, לא היו מתפללין לרפואתו, אלא שנחלקו בטעם הדברים, לדברי הריטב”א משום שעבר על דברי חכמים, ולדעת היעב”ץ משום שהכניס עצמו לסכנה.

ונפ”מ לגבי ני”ד, דלפי דברי הריטב”א בנידון דידן, לא עבר על דברי חכמים. שהרי לא מדובר על תקנת חז”ל כמו איסור גילוי, אך לפי היעב”ץ גם בנידון דידן הכניס עצמו לסכנה ואין ראוי להתפלל בשבילו.

ושאל מע”כ אם צריך לחשוש לדברי היעב”ץ ולהמנע מלהתפלל לרפואתו. וטרם אבאר דעתי, תמה אני על ניסוח השאלה, דמשמע מיניה דבמקום ספק יש לחשוש לחומרא לדברי היעב”ץ ולא להתפלל, הלא פשוט דאם יש ספק בדבר ודאי יש להחמיר ולהתפלל לרפואת החולה, דמה עבירה יש להתפלל על החולה, אף אם פשע במחלתו. ומאידך אמרו “כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא”, וכבר הארכתי במצוה זו לבקש רחמים על החולה במנחת אשר במדבר, עי”ש.

אך מלבד זאת פשיטא לי שמצוה גדולה להתפלל ולבקש רחמים גם על מי שפשע ונסתכן, מתרי ותלת טעמי:

א. כיון שיש בזה שני טעמים ושתי דעות, פשוט שדברי הריטב”א מגדולי רבותינו הראשונים מכריעים כנגד דעת היעב”ץ, שגדול מרבן שמו, אך בכל מקום בהלכה נקטינן כדברי הראשונים כנגד האחרונים שלא ראו דבריהם, ובפרט בנידון דידן, שלשיטת הריטב”א יש להחמיר ולהתפלל לרפואתם.

ב. הלא שערי תירוצים לא ננעלו, והלא שאלה זו לא נשאלה ע”י רש”י ותוס’ וכל שאר רבותינו הראשונים, ולא מצינו התייחסות לשאלה זו אלא בדברי הריטב”א בלבד. ונראה שלא ראו בזה כל קושיא, וכשאין קושיא לא צריך לתרץ.

וע”כ נראה שכל שאר הראשונים פירשו כמ”ש בקרן אורה שם שכונת חז”ל שתפילת חבריו נתקבלה ור”ח זכה לרפואה וחיים מפני שהשעה צריכה לו.

וכך משמע מפשטות לשון הגמ’ שלא אמרו “ובקשו עליו חבריו מפני שהשעה צריכה לו”, אלא אמרו “ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו”. והרבותא דאעפ”י שנגזרה הגזירה וכבר נטה למות, מ”מ נתקבלה תפלתם משום שהשעה צריכה לו.

ג. הלא שאלה זו שאל גם רבינו המהרש”א שם, וכתב לפרש דאף שרב חנינא בן דוסא היה בעל מעשה ותפילותיו תמיד נתקבלו, לא התפלל על עצמו כיון שהשעה צריכה לו, וחבריו הם שביקשו עליו, עי”ש בפירושו המחודש.

ולפי פירוש המהרש”א אף מי שעבר על דברי חכמים ראוי להת פלל לרפואתו, ולא כדברי הריטב”א.

ולולי דברי המהרש”א היה נראה בדרך אפשר שאין הכונה לרבי חנינא בן דוסא אלא לרבי חנינא בר חמא, ואפשר דכיון שהיה בקי ברפואות כמבואר ביומא ובירושלמי שבת, נתן רפואה לריב”ל כדי לרפאותו. וגם היה בקי במיני הנחשים כמבואר במס’ תרומות בירושלמי.

ואפשר שרבי חנינא אמר לחבריו לפי בקיאותו בנחשים ובתורת הרפואה שאין כל חשש לחייו, ואעפ”כ לא סמכו חבריו על חכמתו והרבו בתפילה מפני שהשעה צריכה לו.

ומ”מ נראה עיקר להלכה שאין לקבוע הלכה בענין חמור שכזה להמנע מלהתפלל לרפואתו של אדם מישראל, עפ”י דברי אחד הראשונים, כאשר כל שאר הראשונים לא עסקו בענין זה, ושערי תירוצים לא ננעלו.

הלא יסוד ההלכה הוא שלחנו הערוך של הבית יוסף שעליו פרס משה רבינו את המפה, ולא מצינו בדבריהם הלכה זו.

ומשו”כ נראה פשוט להל כה דאף כאשר האדם הסתכן בפשיעתו, וגם כאשר עבר על דברי חכמים, ודאי עשה תשובה, וחייבין להתפלל ולהעתיר לרפואתו.

רפאנו ד’ ונרפא, הושעינו ונושעה, שבורא רפואות ישלח דברו וירפא כל חולי עמו ישראל וימנע מגפה מנחלתנו, ונזכה לבשורות טובות ישועות ונחמות.

(I was unable to find a YWN translation of this article.)

Women Behind the Wheel II: The Hardliners and Their Discontents

This post is dedicated to the merit of certain people – may Hashem help them do well!

Our previous post discussed women riders and drivers in the context of rental animals and vehicles; this post considers the propriety of women driving in general.

A recent C-SPAN Q&A:

Saudi Arabian women’s rights activist Manal Al-Sharif talks about her book, Daring to Drive: A Saudi Woman’s Awakening, about her decision to challenge the Saudi government’s ban on women drivers, an act which landed her in prison.

The Saudi government’s hardline opposition to women driving has a counterpart within reactionary circles of Orthodox Judaism. The most notable opponent is Rav Shmuel Halevi Wosner, who argues that the practice is immodest:

בענין הצניעות מה שנשים לומדות ומרגילות עצמן לנהוג מכונית אוטא, הנה מן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאסרו איסור גמור, כי עצם הלמוד גרם כבר וגורם לפריצות והוא ההיפך הגמור מכל כבודה בת מלך פנימה, כמו שעצם הנהיגה הוא ממש להיפך כל כבודה וגו’, האשה חושפת עצמה בזה בשוקים ורחובות לעין כל ראה נכשלת ומכשלת את האחרים, ואין דרכה של אשה במרכב עיין פסחים ג’, אף על פי שמציאות של רכיבה על גבי בהמה אינו דומה לגמרי להא דידן מכל מקום בעצם אין דרכה בכך דומה בכמה דברים שקשה לפרש בכתב.

He then adds that “his heart tells him that [the practice] is one of the causes of the great accidents that occur on the roads in Israel”:

ולבי אומר לי שהוא אחד הסבות של האסונות הגדולות שנעשים בדרכים בא”י המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים, וזה מצורף להעבירות הנעשים בדרכים המולידים המלאכים המחבלים שמסכנים הדרכים כאשר בארתי כבר במקום אחר על פי גמרא דפסחים קיב: ע”ש עובדא דר’ חנינא בר דוסא ודאביי.1

The implication here is that the accidents are a spiritual consequence of the impropriety of women driving. In a later responsum, however, R. Wosner adds that there is a temporal causal relationship as well “as it is known that the nature of women is that they do not control themselves in a time of trouble and pressure”:

ואשר עורר בענין אסונות תאונת דרכים שנחרבו בעו”ה בזמן האחרון, ואשר חלילה לעבור עליהם מבלי לעורר, … והעיר ממ”ש אני בעניי בתשובה בענין נהיגת הנשים.

הנה האי גברא נמי בהאי פחדא יתיב, כי קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ולפי ענ”ד כמה גורמים לזה: …

נהיגת הנשים אב”א שגורם מכשול רוחני להן ולאחרים, ואב”א כידוע שטבע הנשים שאינם שולטות על עצמן בעת צרה ודחק ומעורבים כמה פעמים בתאונות האלה.2

[Regarding R. Wosner’s assertion that “it is known” that women are particularly accident prone, in our previous post we noted that the data are apparently somewhat inconclusive.]

Rav Yitzchok Zilberstein echoes the views of R. Wosner:

הרב יצחק זילברשטיין, מהרבנים הבולטים במגזר החרדי, טען השבוע כי הסיבה לתאונות דרכים היא נהיגת נשים. “לבי אומר לי שזוהי אחת הסיבות לאסונות הגדולים בדרכים בארץ ישראל, שהרגו כבר טובים וצדיקים”, אמר. “טבע הנשים, שאינן שולטות על עצמן בעת צרה ודחק, גורם לתאונות הללו”.3

זילברשטיין בן ה-83, משתייך לזרם הליטאי ומכהן גם כחבר מועצת גדולי התורה של סיעת דגל התורה. את דבריו כתב בחוברת שאלות ותשובות, לאחר שנשאל על ידי תלמידו אם ראוי לאישה לנהוג ברכב. כשהציג בפניו התלמיד את האפשרויות הנוספות, בהן נסיעה באוטובוס, מונית או הליכה ברגל, טען הרב כי “הנהיגה ברכב היא הגרועה ביותר מכל שאר האפשרויות עבור נשים. מדובר בניגוד גמור לכללי הצניעות, שכן האישה צריכה להתעסק עם גברים ומכשולים נוספים”.

הרב הרחיב בתשובתו וסיפר בין היתר על אישה “חשובה מאוד, אשת חסד דגול, שנסעה ברכבה, נתקעה בעץ ונעשתה בעלת מום לכל ימי חייה. זה קרה לה בגלל שאין ראוי לאישה לנהוג ברכב”. כמו כן, קבע כי מדובר ב”מכשול רוחני” לנשים ולכן אסור לעודד אישה לנהוג. עם זאת, הבהיר כי במקרים של “אילוצים מיוחדים” יש לשקול את הדבר מחדש. את תשובת הרב פרסם לראשונה ישראל כהן באתר “כיכר השבת”.

קביעתו של הרב זילברשטיין בנושא זה אינה היחידה שנשמעה בקרב רבנים. הרב שמואל הלוי ואזנר, מבכירי פוסקי ההלכה החרדיים, קבע בעבר גם כן כי לימודי הנהיגה מפרים את כללי הצניעות, ונהיגת נשים היא הגורם לתאונות הדרכים הרבות. יש לציין כי נשים חרדיות רבות נוהגות כיום, כאשר חלקן לומדות אצל מורות נהיגה, על מנת לא לשבת לצד גבר במכונית.

Here is Kikar HaShabbat’s account of R. Zilberstein’s stance, in which he is cited as declaring that “Maran Hagaon R. Shmuel Wosner was the פוסק הדור, and they rule according to him even in Heaven”. He concludes, though, by conceding that even R. Wosner allowed women to drive in exceptional circumstances:

בימים אלו מלאו השלושים למותם הטראגי של הרוגי “אסון 402” שנהרגו בתאונת אוטובוס הדמים בקו 402 של ‘אגד’ שנסע מירושלים בדרכו לבני ברק והאסון הקשה עדיין מותיר את חיתומו על הציבור החרדי הכואב את פטירתם בטרם עת של אותם ששה הרוגים.

במהלך אחת מדרשותיו, התייחס הגאון רבי יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה ורבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, בדבריו לסיבות שהובילו לאסון הנורא וסיפר כי רבים שואלים אותו מדוע אירעה תאונה זו בה נלקחו נפשות טהורות וזכות.

והשיב כי בקונטרס “רחמי הרב”, כותב מרן פוסק הדור הגר”ש וואזנר זצ”ל: “עוד יש להתריע על מה שהנשים לומדים ומרגילים עצמם לנהוג רכב (אוטו) שמן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאוסרו כי עצם לימוד של נהיגה גרם וגורם לפריצות והוא הפך כל כבודה בת מלך פנימה כמו שעצם הנהיגה הוא ממש הפך כל כבודה, האשה חושפת עצמה בזה בשווקים וברחובות לעין כל רואה נכשלת ומכשלת אחרים.

“וליבי אומר לי שהוא אחד הגורמים של האסונות הגדולים שנעשים בדרכים בארץ ישראל המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים וזה מצורף לכל העבירות הנעשים בדרכים שמולידים המחבלים שמסכנים הדרכים”.

הגר”י זילברשטיין הבהיר כי מרן הגר”ש וואזנר היה פוסק הדור וכמוהו פוסקים גם בשמיים, והנה לנו אחת הסיבות הגורמות לתאונות הדרכים “שהרגו כבר טובים וצדיקים”.

וסייג רבי יצחק זילברשטיין כי “מרן הגר”ש וואזנר עצמו התיר במקרים חריגים נהיגת נשים כגון כשיש בבית ילד חולה או ילד עם פיגור שכלי שצריכים להסיעו למוסד ואין אף אחד עם רישיון הרי שבמקרה זה התיר ואף חייב מרן זצ”ל ללמוד נהיגה”.

Rav Binyamin [Yehoshua] Zilber, however, argues at length that women driving entails no violation whatsoever of the norms of modesty:

“on the contrary, she locks herself up in a box called ‘automobile’, and we thus avoid [the problems of] walking behind a woman and passing between women, and of gazing”

In the same vein, he rejects as nonsensical the claim that women driving will increase the frequency of their appearance in public:

“I do not know what he is talking about – we see that the street is brimming full of women, virtually ninety percent [of people in the street] are women, and by traveling in cars [this percentage] is not increased, but just the opposite, since something that takes her about half an hour to do by foot she can do by car in a few minutes.”

הנני בזה לפני כ”ג בדבר מה שנתפרסם על ידי מעוררים בשער בת רבים ובחוצות עיר לאסור שנשים ינהגו במכוניות פרטיות שלהם. ובאתי בזה כדן בקרקע לפני כת”ר. ולא זכיתי להבין, אם אכן נכונים טענותיהם, כי יש אפשריות שנשים ילמדו חכמת הנהיגה אצל נשים מלמדות, באופן שאין שייך מכשול ופריצת גדר, ובפרט שידוע לי מכמה ראשי ישיבות מובהקים ומפורסמים שליט”א בחו”ל שנשותיהם נוהגות ברכבם ואדרבה מסייעות בזה לבעליהם גדולי תורה שלא יצטרכו הם ליטרד ולבזבז מזמנם היקר בהרבצת תורה, וגם מסירות מעליהם טרדות הבית שאין התלמיד חכם צריך לבטל מלימודו ללמוד חכמת הנהיגה או ליטלטל ממקום למקום. וכך מקובל בחו”ל אצל הרה בני תורה מהיראים והחרדים לדבר ד’ זו הלכה הלומדים בכוללים שם שנשותיהם עושות כל צרכי הבית ופרנסתם כדי שיוכלו ללמוד ללא ביטולים ומפריעים, ולומדות חכמת הנהיגה וכל זה על מנת להסיר הרבה טרדות וביטול תורה מבעליהם, שאילו הם היו נוהגים את רכבם היו צריכים לבטל מלימודים פעמים רבות לטרדות הבית והפרנסה, ובפרט שגם שמעתי שא’ מגדולי הדור שליט”א נשאל מאברך תלמיד חכם וירא שמים שלומד, אם עדיף שילמד נהיגה כדי שאשתו לא תנהג בעצמה ברכב – לצורך פרנסה – והורה שעדיף שתלמד אשתו נהיגה [באופן שמסודר דרכי הצניעות אצל נשים וכדומה] ולא ילמד הבעל כי על ידי זה יהיה מוטרד בטרדות מטרדות הבית והפרנסה ולא יוכל לעסוק בתורה כדבעי. אולם היות וראיתי שיצאו בחוצות עיר נגד דבר זה, וכמו כן שמעתי בשם תלמיד חכם מפורסם שליט”א שאין דעתו נוחה מכל זה, ולא ידעתי כיצד יש לעשות למעשה, אם עצם לימוד הנהיגה נעשה באופן שאין חשש פריצות וכיוצא בזה, ושתסיע את משפחתה ושאר צרכי הבית ופרנסתה כדי שיוכל בעלה לעסוק בתורה על מי מנוחות. ואודה למע”כ אם יודיע לי דעתו הרחבה בזה. …

תשובה

אודות מה שעורר לנכון מה שנתפרסם בחוצות בני ברק לאסור נהיגת מכוניות על ידי נשים, גם אני התפלאתי על הכרוזים. הנה בגמרא פסחים ג: מבואר דאף על פי דרכיבת נשים על חמור לאו לשון נקיה משום פסיקת הרגלים בכל זאת נשים היו רוכבות על גבי חמורים וגמלים ומסתמא גם הן בעצמן היו מנהיגות, והגמרא שם רק מקשה דלמה כתיב לשון רכיבה שאינה לשון נקיה. ולמה יהיה אסור להן לנסוע עם מכונית שלהם שאין כאן פסיקת רגלים, ואין לזה שום שייכות לעניני צניעות אדרבה היא סוגרת עצמה בארגז שקורין מכונית. וניצולין בזה מללכת אחרי אשה ולעבור מבין הנשים וגם מהסתכלות, (הבעי’ היא שרק בודדות יש שהן נוהגות וזה מעורר סקרנות ותשומת לב). …

ומי שאומר שעל ידי זה נשים יהיו יוצאות יותר ברחוב, אינו יודע מה שהוא שח, אנו רואים שהרחוב גדוש ומלאה עם נשים, כמעט תשעים אחוז הן נשים, ועל ידי נסיעה במכונית לא מתרבה אלא להיפך כי מה שהיא צריכה כחצי שעה לעשות ברגל עושה במכונית בכמה דקות.4

He further asserts that according to what has been ‘recently’ [R. Zilber’s responsum is dated 14 Iyar, [5]745] reported in ‘announcements’, even R. Wosner meant his ruling only as a stringency, and not as an absolute prohibition:

ומה שמע”כ מזכיר מתלמיד חכם מפורסם בטח התכוון לידידנו הגאון המפורסם מרא דאתרא הרב שמואל ואזנר שליט”א, אבל לפי מה שנתפרסם באחרונה במודעות כתב זה רק בתור חומרא ולא איסור ממש כמו שפירסמו בשמו באחרונה, ולפי האמור אינו מובן מה מקום החומרא בזה וכבר הי’ עוד מלפני כמה שנים פתחון פה לפניו בקשר לזה שאין לזה שום שייכות לצניעות. ואם מחמירים בגלל צניעות במקום שאין להחמיר גורם להקל במקום שצריכים להחמיר.

[It is unclear whether R. Zilber had seen R. Wosner’s earlier [undated] responsum, in which he writes that women driving is “something that is proper to prohibit [with] an absolute prohibition”.]

R. Zilber’s acute warning that:

If we are stringent regarding modesty where it is not warranted, this will engender leniency where we need to be stringent”

(a rule that I daresay those involved in צניעות education and enforcement would do well to consider) is reminiscent of a principle of Rav Samson Raphael Hirsch that I love to quote (previously cited here):

ואם כן אחרי אשר ביררנו שאין איסור בדבר, אשימה נא דברתי אל מכ”ת נר”ו. נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת, אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון … [הנקודות במקור] יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו.

R. Zilber proceeds with a trenchant and cynical assessment of how [Israeli Haredi] public proclamations are generated, as well as some further insightful and considerate sentiments on the dangers of overly extreme broadsides:

אני לא מכיר את זהותם של מחברי הכרוזים שחותמים עצמם בשמות שונים, אבל כפי הנראה שכוחם לחפש ולמצוא איזה חסרון ובונים על זה בנינים גדולים ובאים לפני הרבנים ומתארים בצבעים שחורים, וכמובן שמנענעים להם עם הראש ואחר כך באים לפרסם איסורים בשם כל הרבנים.

ויש בזה גם משום כבוד הבריות ומשום דברים שבין אדם לחבירו, כי דברים כמו אלו כשמתפרסמים תיכף נעשה מהמוסכמות, ומרננין על אלו שעושין ההיפך וכאילו הן מהקלות שאינן שומעות לחכמי הדור ולפעמים זה מזיק גם לשידוכין.

בקיצור אין אני רואה שום חשש אם נשים נהגות יותר מהאנשים, אדרבה צריכים לחפש מקור לההיתר בנהגים אנשים אם פוגע ברחוב דברים שאם הי’ הולך ברגלים הי’ צריכים לעצום עיניו.

יתכן שבנהגות יש גם דברים שליליים אבל זה משותף גם לאנשים והעלימו חכמים מזה בגלל שמחזיקים זה להרבה אנשים לדבר נחוץ מסיבת פרנסה או בריאות, והאמת שלפעמים גם לנשים זה נוגע לפרנסה ובריאות. וכמובן שכל אחד בחוגו המצומצם להשומעים בקולו יכול לעשות תקנות בזה לפי השקפתו והרגשתו אבל בתנאי שלא יפרסם בחוצות ובעתונות שאחרים שאין עושים כן עושים איסורים ומקיימים מה שמתפללים “ותן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם”. והלוא סוף סוף הדין הנפסק בשלחן ערוך או”ח סימן תר”ח הוי כתורה שלימה שצריכים לדעת מתי למחות.

  1. שו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן א’ אות ב’‏ []
  2. שם חלק ז’ סימן י”א []
  3. The author is somewhat confused or sloppy here, as these quotes actually appear verbatim in the aforementioned responsa of R. Wosner. []
  4. שו”ת אז נדברו חלק שלשה עשר סימן פ’‏ []

Free and Fair Elections

For C.S., who simply cannot contemplate any Hoshen Mishpat until Thursday evening.

Rav Yitzchok Zilberstein considers the legitimacy of the corruption-tainted election of members to a local governing body:

ועד שכונה או ועד בית שנתמנו על ידי שוחד

שאלה

מועצת עיר שחבריה נבחרו על ידי התושבים, ונודע שהמועמדים נעזרו ונבחרו בנתינת שוחד – שהם או בני משפחותיהם שלמו לתושבים כדי שיבחרו בהם, ואמנם הנבחרים הם אנשים כשרים שראויים לשמש בתור ז’ טובי העיר, אך היו מועמדים נוספים, שנמנעו מלשחד.

תשובה

יעויין חזון איש בבא בתרא סימן ד’ אות ט”ו שכתב:

ואם ז’ טובי העיר שנבררו, אינם טובים באמת, ובני העיר שבררו אותם לא היתה כוונתם לשם שמים, אלא כפי קירוב דעתם לאנשים מסויימים, אין לנבררים שום כח”. עכ”ל.

מלשונו שכתב .. משמע שאם הנבררים טובים באמת, אלא שכוונת הבוררים לא היתה לשם שמים, כי אם לקירוב דעתם לאנשים מסויימים, ברירתם ברירה.

ונראה שדבר זה נאמר רק כשגם בלי השוחד היה צריך לברור את אלו שנבחרו, אבל אם ישנם אנשים טובים מאלו, ובחרו באלו, בגלל השוחד, אין בחירתם בחירה. ואף על פי שלשון החזון איש הוא .. “אינם טובים” באמת, גם במקרה זה שיש טובים מאלו, הרי זה כאילו אינם טובים באמת כיון “שאינם טובים” שהרי יש טובים מאלו. אבל אם הם טובים וישנם עוד טובים, בכי האי גונא אין השוחד פוסל את הבחירה.

נמצא דיש ג’ מצבים:

  • א. כשנבחרו ז’ טובי העיר שאינם טובים באמת, אלא שבגלל שוחד נבחרו, בכה”ג אין לנבחרים שום כח.
  • כשנבחרו ז’ טובים, אך ישנם טובים מאלו, יעויין בב”ח סימן ח’ שכתב אם מינה דיין הבקיא בדינים, אינו עובר בלא תעשה, אף על פי שיש גדול ממנו בעיר. ונראה שדברי הב”ח אמורים לגבי כך שאינו עובר בלאו, אבל אם שילמו שוחד ובחרו בו, מאחר ויש טובים ממנו אין הבחירה חלה.
  • אם הנבחרים ראויים להבחר אלא שגם קיבלו שוחד נראה דהבחירה חלה. ויתכן שדברי החזון איש אורחא דמלתא נקט ועד הבית.1

This analysis contains a number of debatable assumptions:

  • The fundamental, tacit premise that it is generally meaningful to speak of the objective, well-defined superiority of one candidate over another, even in an election for political office, where there is no clear measure of suitability – after all, if the relative merits of the candidates were entirely self-evident, there would be no need for an election to begin with! As R. Zilberstein notes, however, it is true that the Poskim do consider relative merit when weighing the legitimacy of a problematic appointment, at least in Rabbinic and judicial contexts.
  • Even if measurable, the equation of relative inferiority with absolute unfitness for the position is hardly self-evident.
  • The assumption that as long as the winning candidate is not inferior to anyone else, the legitimacy of his election is unaffected by the fact of its having been accomplished through bribery.

R. Zilberstein inexplicably fail to note the most important and prominent precedent on point to this topic, a responsum of Hasam Sofer (previously noted here) dealing with a sensational case involving corruption, scandal, factionalism and the opening of mysterious secret letters, in which he flatly rules that the corruption of the selection process is in and of itself sufficient grounds for its vacation:

אשר ק”ק פלונית התאספו יחד בני הקהלה לקבל עליהם רב ומורה והי’ מסכימי’ על ד’ רבנים ליתנום אל תוך הקלפי ומי שיעלה מהם ראשון יחזרו וישאלו לאנשי הק”ק אם ירבו המתרצים בו על הממאנים הרי הוא הרב ואם לאו יקחו שני מן הקלפי ויעשו עמו כמנהג הראשון וכן בשלישי ורביעי, והנה הרוב מאנו במי שעלה ראשון וכן בשני והשלישי זכה על פי רוב הדיעות. אחר איזה ימים היה קול המון סוער כי הרבה מאנשי הק”ק קבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם אחר זה נמצא כתב מחותם מאחד מאנשי הק”ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ”ל פתחוהו ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב שקיבל עבורו חלקו המגיע משוחד קבלת הרב ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם דאל”ה לא יהיה רב שם כי אדעתא דהכי הסכימו עליהם מעיקרא ואז נועדו אנשי הקהל ובאו לפני בקובלנא לומר מעתה לא יחפוצו בהרב המקובל עליהם הנ”ל כי היה הכל בפסלנות ועל ידי זה מתגבר המחלוקת ויחלק העם לחצי – ועודני עומד לשום דמי מלחמה בשלום להתפשר מפני כבוד התורה ומפני השלום:

איברא בעיקור הדין נראה בודאי אם המצא ימצאו ב’ עדים כשרים שאינם מבני הק”ק ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב שיעידו שמאנשי הק”ק קבלו שוחד על הנ”ל אם כן פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שעל ידי אותו המינוי בטלה מעיקרא שהרי הי’ צריכי’ לומר דיעותם לשם שמים כמ”ש רמ”א בהגה’ ריש סימן קס”ג בחו”מ והם אמרו על ידי שוחד שהוא חד ומעוור עיניהם לא מיבעי’ בקבלת הרב ההוא אלא נמי במה שמיאנו בראשונים הי’ הכל שלא לשם שמים ורק הי’ בצעם בראש כולם ואפילו אם יהי’ מקבלי השוחד מעטים וישארו לו רוב דעות שלא קבלו שוחד מכל מקום הם יאמרו מפני שכבר מאנתם בראשונים על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי ועל כן בטל כל המעשה ההוא ואפילו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים משום קנס דרבנן מכל שכן מי שלקח שוחד שבטל אפילו מן התורה וזה לשון רמ”א סוף סימן ל”ז

טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הם כדיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה:

והנה אם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד פסול הוא להיות רב כלל עד שישוב בתשובה על זה ואפילו אם יהיה ראוי לכך כמבואר בשו”ע חו”מ סימן ח’ סס”א ומבואר מתוספות ישנים יומא גבי יהושע בן גמלא דאפילו אם הוא גדול וצדיק אי איכא דעדיף מני’ ה”ל רשע והב”ח הפריז דאפילו ליכא דעדיף מני’ נמי נקרא רשע ואסור לעמוד לפניו ואולי נעלמו ממנו דברי תוספות ישנים דיומא הנ”ל:

אמנם אי ליכא עדים בהכי שהרב בעצמו ידע מנתינת שוחד אלא קרוביו ומיודעיו אם כן הרי הוא בחזקת תמותו עומד וכיון שהסכימו כלם בתחלה להניחו גם הוא בתוך הקלפי אם כן לא יוגרע זכותו בזה וימנה הקהל מחדש על שלש אלה ומי שירבו המתרצים על הממאנים הוא יעלה ויקום לראש:

אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל אפילו אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמניות עד שישובו בתשובה אבל למינוי זה פסולים לעולם דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו לא יחזרו בהם וה”ל נוגעים בדבר לעולם ועיין היטב בסימן ט’ בכל פרטיו מבואר אפילו לא קבל הדורן מכל מקום אינו ראוי להיות דיין מפני שנתקרב דעתו ולא מהני בזה סלוק ופשוט הוא. …2

  1. עלינו לשבח, במדבר, שאלות ותשובות שבסוף הספר תשובה ז’, עמודים תקפ-פא []
  2. שו”ת חת”ם סופר חו”מ סימן ק”ס – קשר, הובא בפתחי תשובה סימן ח’ ס”ק ב []