Communication Is Essential In Marriage
Initially, I was taught about this “miscommunication” by my father who tried to always tell my mother to be ready at a specific time, which unbeknownst to her was 15 minutes before he really wanted to leave. I believe this to be a brilliant idea that has seen much success over the years.
I have wondered whether this type of little stratagem is actually legitimate, and I initially thought that the following Gemara seemed to indicate that this sort of deception is indeed a problematic form of falsehood:
רב הוה קא מצערא ליה דביתהו כי אמר לה עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי חימצי עבדא ליה טלופחי כי גדל חייא בריה אפיך לה אמר ליה איעליא לך אמך אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה אמר ליה היינו דקא אמרי אינשי דנפיק מינך טעמא מלפך את לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם דבר שקר העוה וגו’1
But upon further contemplation, there are at least two possible distinctions between R. Hiyya’s conduct and SiBaW’s father’s.
Lying Vs. Clintonian Phrasing
First, perhaps there would be nothing wrong with Rav himself misrepresenting his true desires in order to obtain them, and the problem is only with his son’s misstatement of Rav’s actual, spoken request, a more explicit form of deception. Indeed, this seems to be Meiri’s understanding of the passage:
ומיהו את לא תעביד הכי משום דכתיב למדו לשונם דבר שקר אלא שאני אלמד לעשות כן הואיל ולא אוציא שקר מפי2
Hida elaborates:
[והנה] לשון את לא תעביד הכי … [מורה] דהענין טוב אבל אתה לא תעשה. ויראה דכן הוא האמת דלדידיה שרי ולבריה אסור משום דאם לבו אומר לו טלופחי והוא אומר עבידי חימצי בפיו אינו אומר שזה רצונו רק מצוה לה שתעביד חימצי ואין כאן שקר. אבל בנו שאומר לאמו בשם אביו כי הוא אמר עבידי חימצי זה שקר והיינו דקאמר מאן דנפיק מינך טעמא מלפך דהייתי יכול להסתיר רצוני ולומר לה עבידי חימצי אף שרצוני טלופחי ולא הייתי אומר שקר כמדובר מיהו את דייקא לא תעביד הכי.3
Based on this, Hida justifies an exegetical idea of Rav Ya’akov Bei Rav permitting the use of reverse psychology to urge someone who is in a perverse state of mind to behave badly, in the hope that this will actually induce him to behave properly:
[פירש] הגאון מהר”י בי רב זלה”ה בכוונת הפסוק השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו במש’ פרק הבא על יבמתו … ובהיות ישראל עושים הפך מה שאומר להם הנביא לכן אמר ד’ איעצה עליך ישעיה דבר אתה שלא יתנו לב להשכיל פעולותיו יתברך ולא יטו אזנם לדברי חכמים ואם העלם יעלימו עינם לראות הדרך הישר. פן בהיות שתמיד עושים ההפך אפשר דלהכעיסך יראה בעיניו ואזניו תשמענה דבר ויתנו לב להבין נפלאות ד’ ומתוך דלא לשמה בא לשמה ושב ורפא לו עכ”ד זלה”ה:4
This seems to violate the standard of truthfulness recommended by Rav, according to the superficial reading of our Gemara, but Hida reconciles Rav Ya’akov Bei Rav’s idea by rereading the Gemara as above:
אמנם בדרך הרב הנזכר יש להרהר דהא אמר רב לחייא בריה את לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם וכו’. …
[ושוב פירש את הגמרא כנ”ל, וממילא העלה:] ובזה נתקיים פירוש הרב דהנביא שרי לומר הכי כל דלא אמר שזהו רצונו. ותו כי ד’ אמר לו שיאמר כך. ותו להחזיר כללות ישראל בתשובה שרי:5
Asking a spouse to be ready before the time that one actually plans to leave is analogous to Rav himself asking his wife for a dish other than the one he really wants, and would therefore be acceptable according to this understanding.
White and Black Lies
Another distinction between our case and that of the Gemara is that Rav’s wife simply did not want to fulfill his wishes, and the goal of Rav Hiyya’s stratagem was to deceptively manipulate her into acting against her (admittedly perverse) own preference. In our situation, however, the less punctual spouse likely really does wish to be ready on time, but is merely a poor planner, and if he or she would understand and accept that unless he or she begins preparing earlier, he or she would not be ready on time, he or she would be perfectly willing to do so. The deception, therefore, is not intended to induce the spouse to act against his or her true wishes, but on the contrary, in accordance with them.
We find a similar idea suggested by various Poskim in justification of a man dying his hair to appear younger (but not necessarily overtly lie about his age) for the purpose of obtaining a job. Even though the Talmud forbids such deception when selling a slave, this is only because of the shorter life expectancy of an older slave. A job applicant, however, who knows that he is perfectly qualified for the position, and that were the employer to realize this, he would gladly hire him, is practicing deception only to induce the employer to do that which he is fundamentally willing to do anyway. As Rav Elazar Meir Preil puts it:
אם מותר לאיש לצבוע שער זקנו לצבע שחור או צהוב למען לא יתראה כאיש זקן ושבע ימים ויהיה קשה לו להשיג איזה משרה או עבודה.
לכאורה הדין פשוט דאסור … משום אונאה, ושנינו בבבא מציעא ס’ אין מפרכסין לא את האדם וכו’ וכן נפסק בחו”מ סימן רכ”ח סעיף ט’, אבל אחר העיון נראה דיש לדון בזה, …6
ועתה נבוא לדין אונאה, הנה לעד”נ פשוט דדוקא אם הוא מוכר לחבירו את עצם הגוף שייך לומר דאסור לפרכסו, דעל ידי הפירכוס הוא נראה צעיר ומשובח יותר והנהו משלם מחיר יותר גדול מאשר הוא שוה באמת והוי אונאה, כי לא הרי מחירו של איש צעיר שאפשר לו לחיות ולעבוד שנים רבות, למחירו של איש זקן שרק מעט בשנים עוד אפשר לו לעבוד, אבל אם אינו מוכר לחבירו את עצם גופו כי אם עבודתו ופעולתו שעליו לעשות בעד חבירו, למשך ידוע, הנה כיון שראוי הוא לעבודה מאי נפל”מ אם אינו צעיר כל כך כיון דמכל מקום הוא עובד בעדו את המשך המדובר ופעולתו לפניו, ודמי השכירות שוים לצעיר ולבלתי צעיר כל כך, וכי מה אונאה שייך בזה, …7
While Rav Preil’s basic conceptual distinction between slaves and employees is eminently logical from a theoretical perspective, it is somewhat naive from a practical standpoint. He assumes that since wages are independent of the employee’s age, actuarial considerations are irrelevant, but this presumes that there are no per-employee fixed costs. In the real world, this is often not the case; there may be recruiting or training costs, or other material considerations that make it significantly more expensive to hire an older worker who will not work as many years as a younger one.
Is Falsehood Generally Prohibited?
It is also important to note Rav’s citation of the verse למדו לשונם דבר שקר rather than what would seem to be the canonical injunction against falsehood, מדבר שקר תרחק; some have argued that this implies that Rav did not mean that such deception is forbidden outright, but is merely a habit to avoid, and have suggested various reasons for this. Rav Avraham Abba Schiff suggests that falsehood which “does not come to evil” is merely Rabbinically prohibited, not Biblically:
ובאמת שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו אך ריב”ח השיב להם דגם שקר כזה אסור על כל פנים מדרבנן
ועיין יבמות סג. … ולא אמר משום מדבר שקר תרחק …8
Rav Yeruham Fishel Perlow goes even further, marshaling our passage in support of his contention that simple conversational falsehood is prohibited neither Biblically nor Rabbinically, but is merely a “disgraceful character trait”:
וכן נראה מדאמרינן … ולכאורה הדבר קשה לא מיבעיא אם היה בדבר איסור דאורייתא דתקשה אמאי לא מייתי טפי מקרא דמדבר שקר תרחק דאורייתא. אלא אפילו אם יש בדבר מיהת איסורא מדרבנן. קשה מה שלא אסר לו אלא משום שמלמד לשונו לדבר שקר. כלומר דעל ידי כך יתרגל בדבור שקר ויבוא לידי שקר האסור. ואמאי לא אסר לו משום הך מילתא גופיה. דהרי הא מילתא גופא דבר שקר הוא. דרב צוה לו להגיד לאמו שהוא רוצה טלופחי והוא אומר לה שהוא רוצה חימצי.
והרי על כרחך אין בזה משום דרכי שלום שיהא מותר לשנות. דאם לא כן אמאי אסר לו כיון דמצוה יש בדבר.
וראיתי להרש”א ז”ל בחידושי אגדות שכנראה הרגיש בזה. וכתב דמשום כבוד אביו ראוי לומר שקר. אלא כדי שלא ירגיל בכך לא יאמר שקר עיי”ש.
אלא דמכל מקום גם לפי זה קשה דאם איתא שיש בדבר אפילו איסור קל דרבנן אינו ראוי לעשותו אפילו משום כבוד אביו. דהא קיימא לן דאפילו איסור דרבנן אינו נדחה משום כבוד אב ואם. …
אלא ודאי על כרחך מוכח מזה דאפילו איסור דרבנן לית בה. אלא מדה מגונה היא. וגנאי לדבר שקר. ולהכי משום כבוד אביו היה עושה כן. אלא דרב צוה עליו שלא לעשות כן יותר כדי שלא להתרגל בכך.9
R. Akiva Gershon Wagner suggests a different reason why misleading Rav’s wife was not strictly prohibited: deception is permitted to achieve a legitimate goal, to obtain something to which one is entitled:
דבור שקר כשהתוכן הוא אמת
ועוד הביא [רב ירוחם פישל פערלא] שם ראי’ [דליכא איסור דאורייתא ד”מדבר שקר תרחק”] מגמ’ יבמות (סג, א) … ומבואר דרב לא הקפיד אלא משום למדו לשונם דבר שקר, וע”כ אין בהשקר עצמה איסור (וכן הוכיח בתועפת ראם על היראים שם).
ובמהרש”א בחדא”ג עמד בזה, וכ’ דשם הי’ מותר לכבוד אביו, אבל הריפ”פ הק’ ע”ז דאם אכן יש בזה איסור דאורייתא דמדבר שקר תרחק, איך אפשר דהותר לכבוד אביו? וע”כ דליכא איסור דאורייתא בזה, ע”ש.
עוד הביא ממה דאיתא בשבועות (לא, א): “מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר אכפרנו בב”ד ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו ת”ל מדבר שקר תרחק”, ע”כ.
וכ’ ע”ז במהריפ”פ שם: והשתא מאי איריא דנקט הני גוונא שמחייבו שבועה וכו’ תיפוק לי’ דאפי’ על דברי שקר . . ג”כ עובר בעשה דמדבר שקר תרחק, אלא וודאי מוכרח דבדברי שקר בעלמא אינו עובר. ואין לומר דאה”נ דבכל שקר עובר, אלא שיש חידוש בהני דהוה סד”א דכדי להציל את שלו מותר, קמ”ל, דא”כ תקשה לך לפי האמת מנ”ל לאסור בהנך גווני, דאפשר דקרא איצטריך בכל דבורי שקר וא”כ קרא לא מייתר, עכתו”ד.
אמנם לכאו’ יש ליישב זה בפשטות, דאיברא דקרא הוא לכל דבורי שקר, ומ”מ שמעינן מינה גם הנך גווני שיש בהם חידוש שמציל את שלו, דאשמועינן רבותא בל’ “תרחק” (ולכאו’ כן צ”ל בי”כ בכמה מהדרשות בגמ’ שם), ולכאו’ כן צ”ל במאי דקאמר שם לפנ”ז: “מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. האי מדבר שקר תרחק נפקא, הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר”, דבפשטות כוונת הקושיא ד”הא וודאי שקורי משקר” היינו דלזה אי”צ ריבויא דקרא ד”תרחק”. וא”כ מאחר דבשקר ישנה ריבוי מיוחד ד”תרחק”, מרבינן מזה גם כה”ג.
ועפ”ז י”ל עוד, דהנך גווני דמרבינן מ”תרחק”, אפ”ל בהו דאה”נ דהם אסורים רק בדיינים ובב”ד, ובמקום “ונקי וצדיק אל תהרוג”, אבל סתם דברי שקר אסור בכל גווני. ובסגנון אחר: החידוש בהנך גווני הוא שהתוצאה מדבוריו היא אמיתית, ומ”מ אסור מפני שגוף הדבור שלו היא שקר, וזה אסרינן מריבויא ד”תרחק”. ואפ”ל דזה אסור רק בב”ד, אבל כל דבורי שקרים אסורים לעולם.
ולפ”ז מיושב בפשטות הגמ’ גבי חייא בר רב, דהתם הי’ ג”כ בכה”ג, דהתוצאה הי’ אמיתית, וא”כ אי”ז אסור (דרק בב”ד נאסרה כה”ג מצד ריבוייא דתרחק), ורק משום “למד לשונך לומר שקר” אסר רב עליו.
[הערה בשולי הגליון:] מסופר שהשד”ר הרב”צ שם-טוב ע”ה איקלא פעם לביה”כ “עולם’ישע” ביום ח”י אלול, ולא רצה שיאמרו תחנון, ואמר להם שהוא בעל ברית, ועי”ז זיכה את כולם באי-אמירת תחנון בח”י אלול. וזה הוי ג”כ כה”ג, שאף שגוף הדבור היתה שקר, מ”מ הענין הי’ אמת.10
Keeping the Peace
With regard to Rav’s admonition to his son against deceiving his wife, many commentators note that the Talmud famously permits falsehood in the name of peace; why did Rav ignore that dispensation? Meiri explains that falsehood must be a last resort; if one can manage without it, he should:
ואף על פי שאמרו לקמן סה: מותר לשנות בדברי שלום דוקא בדבר שאם אינו משנה נפיק מינה חורבא אבל זו אני יודע לעבור על פשעה ואיני מקפיד ומוטב תעמוד היא במרדה משתרגיל את עצמך לדבר שקרים
הא למדת שהיה סובל לה ומניח מקום לשלום …11
The Torah Lishmah follows Meiri, and he seems to understand that this is why on the one hand, the stratagem of Rav Hiyya was not strictly forbidden, but on the other, Rav still disapproved. As we have seen, Rav Perlow rejects out of hand the possibility that a dispensation of Shalom applied, for if it did, why would Rav have admonished his son? The Torah Lishmah apparently understands that even where permitted, deception should still be avoided where at all possible:
[בגוף התשובה האריך להביא כמה מאמרי חז”ל בענין שקר, והעלה:] הרי סדרתי לכם שלחן מלא כמה אופנים בענין השקר וגניבת דעת הנזכרים בדברי רז”ל להיתרא ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר ותלמדו דבר מתוך דבר
אך תשימו יראת ד’ על פניכם לבלתי תעשו קולות חוץ מן השורה בדמיון דחוק
גם תשימו לב ללמוד מאופן הנזכר לאיסורא והוא מ”ש בגמרא דשבועות לא. … הבינו בדברים האלה ולמדו מהם כמה דברים
גם ודאי ידוע גם כן לכם מ”ש בגמרא דיבמות דף סג. … אבל לא אסר לו דבר זה מפני שהיה מתכוין בשביל שלום. וגם בזה כתב המאירי ז”ל בחדושיו שם [כמו שנביא דבריו להלן] … ודי בזה.
והיה זה שלום וקל שקי ד’ צבקות יעזור לי.
כ”ד הקטן יחזקאל כחלי נר”ו.12
R. Yitzhak Blau’s discussion of this question:
חלק מהפרשנים תהו מדוע אסר רב על חייא לשנות בדיבורו, למרות שמותר לשנות מפני השלום. שני דפים אחרי סיפור זה, בדף סה ע”ב, אנו לומדים שאפילו הקב”ה עצמו שינה מהאמת כדי לשמר את השלום שבין אברהם לשרה. מדוע לא היה חייא רשאי לשנות גם במקרה זה?
תשובה אחת לשאלה זו מובאת במהרש”א: שקר תמידי, כמו זה של חייא לאמו, מרגיל את האדם לחיי תרמית והונאה. שקר מזדמן שנועד להגן על רגשותיו של הזולת – לא ישפיע בצורה דומה. לכן, מותר לשנות באופן חד-פעמי מפני השלום, אך תבנית מתמשכת של חיי שקר היא פסולה אפילו למטרה נעלה זו.
בספר “עיון יעקב” מוצע פתרון אחר. לדבריו, אסור לשקר במקרים שבהם האמת תתגלה, כיוון ששקרים כאלו מביאים רק רווחה זמנית, והאדם המרומה רק יכעס יותר כשיגלה ששיקרו לו.
המהרש”ל מסביר שהתירו רק שקר מזדמן למען השלום, אך לא חיים תמידיים בשקר. לכאורה, נראה שדבריו זהים לחלוטין לדברי המהרש”א, אך יש לשים לב שהמהרש”ל אינו אומר דבר על חינוך הילד לתרמית, וייתכן שכוונתו שונה. כאשר מערכת יחסים תלויה בתבנית שקרית מתמשכת, אזי השקר אינו משפר את מערכת היחסים, אלא רק מחפה על העובדה שמשהו בסיסי במערכת היחסים הזו פגום. יכול אדם לקיים מערכת יחסים בריאה עם זולתו, ולשקר לו באופן חד-פעמי כאשר אין ברירה אחרת; אולם אי אפשר לבנות מערכת יחסים על חיי שקר. רב הבין שדרכו של חייא אינה פותרת את אי-ההבנה שבינו לבין אשתו, ועל כן הורה לו לחדול.
לסיכום, אם כן, ישנן כמה הגבלות על ההיתר לשקר למען השלום. אל לו לאדם לשקר אם השקר יחנך אותו לחיי שקר, אם הוא יביא רק להקלה זמנית, או אם הוא מחפה על בעיות אמיתיות ושורשיות שיש לפותרן.
- יבמות סג. – קשר [↩]
- חדושי המאירי (בית הבחירה) (זכרון יעקב תשל”ו) שם ד”ה לעולם [↩]
- דברים אחדים (ליוורנו תקמ”ח) דף קס: – קשר. והנה כנראה שהחיד”א כתב זה קודם שנדפסו חידושי המאירי, ובספרו יוסף אומץ (ליוורנו תקנ”ח), שנדפס עשר שנים אחר כך, העיר על זה שכיון לדברי המאירי: “ובא וראה עד היכן צריך ליזהר שלא לדבר שקר דאמרינן פרק הבא על יבמתו … הרי דאפילו לשים שלום בין איש לאשתו דהם אביו ואמו א”ל לא תעביד הכי משום למדו לשונם דבר שקר … ובהאי עובדא דרב אני הדל דקדקתי ותירצתי כמ”ש בספר הקטן דברים אחדים .. ואחר כמה שנים נדפסו פסקי הרב המאירי ז”ל ליבמות וראיתי שכתב שם … והיינו כמו שפירשתי אני הצעיר בדברים אחדים שש אנכי שכיונתי לדבריו ז”ל (סימן נ”ז – קשר) [↩]
- דברים אחדים דף קס. – קשר [↩]
- שם דף קס: – קשר [↩]
- תשובת המאור (ירושלים תרפ”ט) חלק א’ סימן כ”ו עמוד קד – קשר [↩]
- שם עמוד קז – קשר, ועיין שו”ת לבוש מרדכי (לר’ משה מרדכי עפשטיין) סימן כ”ד, שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ב’ סימן ס”א ד”ה ובאם כוונת, שו”ת שרידי אש חלק ב’ סימן סוף פ”א (ד”ה ואחר שערכתי) ד”ה ויש לי להעיר, אבני זכרון ג:לט:ז [↩]
- תועפות ראם (על ספר יראים, ונדפס עמו) (ווילנא תרנ”ב) סימן רל”ה עמוד קו [↩]
- ביאורו לספר המצות של רב סעדיה גאון, חלק א’ עשה כ”ב עמוד קנח: – 316 ד”ה וכן נראה [↩]
- קובץ ‘הערות’, תשס”ט ש”פ נח גליון ב’ [תתקסח] עמודים 28-30 – PDF / DOC [↩]
- שם [↩]
- שו”ת תורה לשמה (ירושלים תשל”ו) סוף סימן שס”ד – קשר, הובא בשדה צופים על יבמות שם – קשר [↩]