Women Behind the Wheel III: Have They Come A Long Way?

Our previous post discussed the opposing stances of Rav Shmuel Wosner and Rav Binyamin Zilber on the propriety of women driving; this one surveys the views of numerous other contemporary authorities.

Rav Avraham Yosef

R. Avraham Yosef was widely reported as having declared that it is generally inappropriate for a woman to drive, “especially in a Haredi city like Benei Brak”:

פסק הלכה: אשה לא צריכה לנהוג בבני ברק
את פסק ההלכה החדש הוציא הרב אברהם יוסף, בנו של הרב עובדיה, מאחר ולטענתו אישה שנוהגת זה דבר לא צנוע, במיוחד בערים חרדיות

פסק הלכה חדש קובע כי יש למנוע מנשים לנהוג ברחבי הערים בחרדיות בהן הרבנים אינם מתירים זאת. ראוי להבהיר כי פסק ההלכה של הרב אברהם יוסף, רב העיר חולון ובנו של מנהיג ש”ס, הרב עובדיה
יוסף, לא נקבע בשל יכולת הנהיגה של נשים, אלא בשל בעיות צניעות.

בתשובה לשאלה באתר “מורשת”1 קובע הרב יוסף כי נהיגת נשית ברכב היא אינה מעשה צנוע, במיוחד לא בעיר חרדית דוגמת בני ברק. עוד טוען הרב כי אין לתת לאישה ללמוד נהוג בשביל מותרות אלא רק אם מדובר בהכרח גדול. …

יש לציין כי למרות פסקי ההלכה האוסרים נהיגת נשים ברכב, התופעה מאוד נפוצה בקרב המגזר החרדי ובשנים האחרונות ניתן למצוא לא מעט נשים המשמשות כמורות נהיגה, זאת על מנת לעמוד בכללי הצניעות הנדרשים.

ח”כ ציפי חוטובלי מהליכוד, המכהנת כיו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה הביעה הסתייגות מפסק ההלכה שפרסם הרב יוסף הן כאישה והן כאדם דתי. לדבריה: “אין בכוחן של פסיקות מסוג אלה למנוע השתלבות נשים באחת הפעולות היומיומיות כדוגמת נהיגה. דווקא המגזר הדתי בו ישנן הרבה משפחות ברוכות ילדים, משתמשות ברכב ככלי חיוני למשפחה. לאמהות חלק בלתי נפרד בנטל המשותף של חיי המשפחה כדוגמת קניות בסופר-מרקט, ביקור משפחתי או הסעת הילדים”.

R. Yosef subsequently repudiated this report, however, calling it a “deliberate distortion” (and not merely an imprecise citation of his position). He actually maintains that there is no fundamental prohibition against women driving, although one should always follow the guidance of local Rabbinic authorities:

באתרי תקשורת כלליים וחרדיים פורסם בשמו של הרב אברהם יוסף, רב העיר חולון, כאילו הוא אוסר על נשים לנהוג מפאת חוסר צניעות. בשיחה עם סרוגים אומר הרב שמדובר ב”סילוף מכוון” ואילו הרב מעולם לא אמר את הדברים בשום מקום.

אתרי התקשורת התבססו על דברים שהרב כתב באתר מורשת. שם הרב נשאל האם מותר לאישה לנהוג. זו תשובת הרב יוסף המדוייקת, שמשום מה, שום אתר לא בחר לצטטה במלואה: “בכל מקום יש לנהוג כפי הוראות הרבנים במקום, ולכן בבני ברק ראוי להימנע. וככלל אין להתיר לצורך מותרות אלא במקום שיש הכרח.”

כלומר, הרב יוסף מעולם לא אמר שאסור לאישה לנהוג אלא תלוי הדבר בכל מקום ואתר לפי מנהג המקום. במאה שערים, סביר להניח, שלא מקובל שאישה תנהג ולכן “ראוי” לאסור אבל במקומות אחרים אין בעיה הלכתית שאישה תנהג.

הרב יוסף, למעשה, חוזר על הדברים במספר מקומות באתר מורשת שם אפשר לראות שמעולם הוא לא אסר באופן גורף שאישה תנהג. “אין תשובה אחת לשאלת הנהיגה, ובמקום שהורו שלא תנהג חובה לקיים את הוראת הרבנים, ובמקום שאין הוראה, פעמים הרבה שהנהיגה מונעת תקלות אחרות, לכן יש לדון כל דבר לגופו”, כותב הרב יוסף בתשובה מתאריך ט”ז חשוון תשע”א.

או בתשובה אחרת שם, שוב, חזר הרב יוסף על טענתו כי כל מקרה לגופו “לא כל המצבים שוים, ויש לדון בכל ענין לגופו. אם האשה תיסע במונית מעיר לעיר או בלילה גם בתוך העיר, יש איסור יחוד, וכדי למנוע איסור יחוד מותר ללמוד נהיגה. ויש עוד פרטים.”

בשיחה עם אתר סרוגים אומר הרב יוסף כי מדובר בסילוף מכוון. “יש הבדל בין חוסר דיוק שזה נובע מחוסר הבנה אבל כאן זה סילוף מכוון. אתרי תקשורת הם כולם מסחריים, לכן אני עונה שאלה בהלכה מי שרוצה ללמוד ילמד מי שרוצה לטעות יטעה. הדברים מבוארים וכתובים בצורה הכי ברורה.”

ולגופו של עניין מסביר הרב יוסף שבמקומות שרבני המקום, כמו בני ברק, אסרו על אישה לנהוג יש לכבד את הפסיקה, אך אין מדובר באיסור גורף ומוחלט. “כתבתי שבבני ברק יש הסכמה של הרבנים שנשים לא תנהגנה וצריך לכבד את מנהג המקום.”

לשאלה האם יש איסור במקומות אחרים בערים אחרות? הרב יוסף אומר ש”תלוי בכל מקום בדעתם של רבני המקום”.

כלומר, שאין איסור מבחינה עקרונית לאישה לנהוג?

“נכון”.

There is a claim by the “רבני בית ההוראה” of the “בית ההוראה המרכזי שעל ידי מכון ירושלים לדיינות” that R. Yosef’s venerated father, Rav Ovadya, considered it inappropriate for women to drive:

רבים מגדולי הרבנים הורו שאין ראוי לאשה לנהוג ברכב, ובראשם, בעל שבט הלוי הגרי”ש אלישיב והגר”ע יוסף. אולם, בשו”ת אז נדברו חי”ג סי’ פ תמה מאוד מה מקור מצאו לאיסור זה, וצידד להיפך, שבאופנים מסוימים אף יסייע הדבר לבעל ולילדים ללמוד תורה בהתמדה יותר וכו’. ויעוי”ש שהוסיף, שאף הגר”ש וואזנר לא סבר שיש בכך איסור גמור אלא בתורת חומרא בעלמא, והכל לפי הענין. כמו כן ידוע לי שהגרי”ש אלישיב התיר זאת לנשים הדרות בישובים מבודדים וכיוצא בזה שנצרכות לכך ביותר.

The attribution of stringency to Rav Ovadya is unsourced, however, and given his son R. Avraham’s remarks on the topic, I am skeptical of the claim’s accuracy. Indeed, there is apparently a manuscript responsum of R. Ovadya permitting women to drive:

הגר”ע יוסף זצ”ל, בתשובה כת”י שהובאה בחוברת “כי בא מועד” הלכות פסח, התיר נהיגה לנשים.

בנו, הרב אברהם יוסף, בניגוד לשמועות שהופצו בשמו בתקשורת, כתב בתשובה באתר ‘מורשת’: “אין תשובה אחת לשאלת הנהיגה, ובמקום שהורו שלא תנהג חובה לקיים את הוראת הרבנים, ובמקום שאין הוראה, פעמים הרבה שהנהיגה מונעת תקלות אחרות, לכן יש לדון כל דבר לגופו”. באופן כללי כתב ש”למותרות” אין לנהוג, ורק במקום צורך מותר (כלומר, לקחת את הילדים לגן ולא שופינג בקניון).

[האמירה שלו היא בעצם אמירה של הרמב”ם, שכתב בהלכות אישות (פרק י”ג הלכה י”א), וזה לשונו: “כל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה. ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש או כמה פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה”. לאו דוקא ברכב).

Rav Elyashiv

Similarly, the “רבני בית ההוראה” claim that Rav Yosef Shalom Elyashiv also maintains that it is inappropriate for women to drive, and that he permitted it (only) to “women who live in isolated settlements and similar situations who have a particularly strong need [to drive]”. Israeli Chief Rabbi R. David Lau, however, is quoted as claiming that R. Elyashiv’s stance is similar to that of R. Avraham Yosef, that women may drive insofar as this is in accordance with local mores:

הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו שליט”א, העיד בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל להתיר נהיגה בכל מקום שנהגו בכך, אף בירושלים (דלא כמו שטוענים בשמו שהתיר רק במקומות מרוחקים), והתיר גם הוא עצמו: “מפי הגרי”ש אלישיב למדתי שתלוי הדבר בחילוק המקומות. יש מקומות שבהם אישה הנוהגת חרגה מהמקובל במקומה (הוא הזכיר את שכונת מאה שערים), שבת השכונה שתנהג מגלה בהתנהגותה חריגות ביחס למנהג המקום, לעומת מקומות שבהם שכיח הדבר (הוא הזכיר את שכונת הר נוף בירושלים), שמי שאינה נוהגת הדבר חריג… אגב, רעיתי נוהגת”.

Another (similar) account of R. Elyashiv’s stance:

ובס’ אוהל יעקב (על יחוד, התרחקות מן העריות ולא ילבש), כתב הרב יעקב סקוצילס: “ושמעתי שהגרי”ש אלישיב זצ”ל פסק שאין לנשים לנהוג במקומות שלא מקובל שהנשים ינהגו ויש לדון אז משום לא ילבש, אבל במקומות שנשים רגילות לנהוג כמו אנשים אין חשש של לא ילבש, ואפילו לנהוג אין שום איסור בדבר במקומות שהנשים רגילות בזה”.

Rav Chaim Kanievsky

Rav Chaim Kanievsky is rumored to have advised an “אברך” against getting a driver’s license, since this will result in his becoming the “family driver”, and this will cause ביטול תורה:

ישנה שמועה גם בשם הגר”ח קניבסקי שליט”א, שאברך אחד שאלו, מאחר והוא מעניין לקנות רכב לצרכי המשפחה, הוא מתלבט מי עדיף שיעשה את רשיון הנהיגה הוא או אשתו, והשיב לו הגר”ח שמאחר ומי שנוהג מטבע הדברים הופך לנהג של המשפחה שלוקח/מחזיר את הילדים מהגן, קניות, הקפצות, הובלות וכו’ וכו’ וכל זה יגרום לו לביטול תורה, ולכן עדיף שאשתו תנהג, כי ממילא היא עסוקה רוב שעות היום בטיפול בבית ובילדים.

[In our previous post, we have seen R. Binyamin Zilber’s correspondent mention having heard a very similar story featuring “one of the Gedolei Ha’Dor”.]

Elsewhere, Rav Chaim is quoted as absolutely forbidding women to drive, even in difficult circumstances, due to the general prohibition against cross-dressing. R. Yisrael Pesah Feinhandler reports:

העיד העיד לפני אברך אחד שאמר לו הגאון הגדול הרב חיים קניבסקי שליט”א שאסור לאשה אף בשעת הדחק לנהוג ברכב משום האיסור של לא תלבש אשה שמלת גבר.2

R. Feinhandler himself finds this baffling, as it is clear that the modes of conduct forbidden by this prohibition are not absolute, but dependent upon the prevailing custom. Since women drive throughout Israel, as well as in every country that contains vehicles and a “modern population”, “it seems clear that the matter is permitted”:

ותמהתי מאד כי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים. … הרי מבואר שהכל תלוי במנהג המדינה, ולא קבעה התורה דברים ברורים בזה כיון שהם דברים שמשתנים בכל דור ודור ובכל מדינה ומדינה.

וכיום שאנחנו יודעים שהמציאות היא שהנשים נוהגות ברכב בכל המדינה כולה. וכן בכל מדינה ומדינה שיש שם כלי רכב והוא צבור מודרני, כך הוא המנהג שהנשים נוהגות. ונמצא שברור הדבר שמנהג המדינה הוא שאין זה מלבוש גברים רק מלבוש של כולם. ולכן לא זכיתי להבין את דברי הגאון הנ”ל שאסר, אלא נראה ברור הדבר להתיר.

We have seen above that R. Elyashiv is also cited as invoking the prohibition against cross-dressing to prohibit women driving, but only “in places where it is not accepted that women drive”. The work לבושה של תורה also invokes the prohibition agaist cross-dressing against women driving in general, and adds that “everyone will agree that if a woman drives a large vehicle like a large truck … she is engaged in something that is associated with the world of men, and this involves an aspect of the prohibition of לא תלבש, since this is the work of men”:

כל אחד יודה שאם אשה תנהג רכב גדול כמו מסעית גדולה כו’ היא עוסקת בדבר השייך לעולם הגברים, ויש בזה בחינת לאו דלא תלבש דהוי עבודת אנשים עכ”ל.

[Citation and discussion here.]

Some of the foregoing citations (of R. Elyashiv and R. Kanievsky) are taken from an interesting responsum on our topic in the “Ask the Rabbi” section of kaduri.net:

שאלה

שמעתי רב אחד אומר בדרשה שאסור לנשים לנהוג. זה נכון? אני נוהגת כבר 20 שנה, ואצלנו יש הרבה נשים חרדיות שנוהגות.

אפרת ד.

תשובת הרב שליט”א:

אמנם יש בודדים שאסרו נהיגה לנשים, כהגר”ש וואזנר והגר”מ גרוס. אולם טעם האיסור אינו ברור כלל, וכן תמה עליהם מרן הגר”ב זילבר בשו”ת אז נדברו חלק י”ג סימן פ’. ונפרט להלן את הטעמים והדחיות:

א. טוענים שהדבר מבליט את האשה וגורם משיכת תשומת לב רבה – טעם זה אינו שייך בימינו כלל, כי בכל מקום (כולל כל הערים החרדיות) פשט המנהג שנשים נוהגות, ואיזה הבלטה יש כאן? וגם בקהילות סגורות שמקובל שם שנשים אינן נוהגות, מצויות נשים מבחוץ שנוהגות ובאות עם רכבן לאותו מקום.

מה גם שהאלנטרטיבה גרועה הרבה יותר: במוניות יתכן איסור ייחוד, וגם כשאין איסור ייחוד ישנן בעיות נוספות שנגרמות כתוצאה משיחה עם נהג פטפטן; באוטובוס מצוי יותר שגברים יסתכלו עליה; בעלייתה לאוטובוס צריכה היא לטפס על מדרגות כשגברים מאחריה; עליה לדבר עם גבר זר – הנהג; ולעתים קרובות לעמוד בדוחק רב ממש מגע עם גברים זרים לזמן ממושך, כך שאין ספק שרכב פרטי עדיף.

ב. טוענים שהדבר דומה לרכיבה על סוס שנאסר לאשה – הדין לגבי סוס הוא שאם 2 רגליה בצד אחד של הסוס, מותר לה לרכוב, דהיינו שאין איסור בעצם הרכיבה, אלא רק בגלל הפישוק, מה שלא שייך כלל ברכב.

ג – טוענים שהדבר גורם סכנה של תאונות דרכים – ע”פ הסטטיסטיקה, נשים מעורבות פחות מגברים בתאונות (בנתוני הלמ”ס: נשים מעורבות ב26% מהתאונות אל אף שהם 42% מהנהגים), ובפרט בתאונות קטלניות (אז שיעור הנשים המעורבות יורד ל11% בלבד).

ד – טוענים שישנה בעיה בלימוד נהיגה עם מורה גבר – היום אין בעיה למצוא מורות ללימוד נהיגה.

רוב גדולי הרבנים התירו נהיגה לנשים

הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו שליט”א, העיד בשם הגרי”ש אלישיב …

הגר”ע יוסף זצ”ל …

בנו, הרב אברהם יוסף, בניגוד לשמועות שהופצו בשמו בתקשורת, כתב בתשובה באתר ‘מורשת’ …

ישנה שמועה גם בשם הגר”ח קניבסקי שליט”א …

הגר”מ מאזוז התיר, וכך כתב באתר האינטרנט של ישיבתו: “הרב שבט הלוי נר”ו אוסר ויש מתירין. אבל גם למתירין אין לאשה ללמוד נהיגה אצל נהג רק אצל נהגת. כי כמה מכשולות יצאו מזה. ואחר שלמדה מותר לה לנהוג בעת הצורך”.

הגר”ב זילבר זצ”ל …

אף הגר”ש מחפוד שליט”א התיר לאשה לנהוג, כך ע”פ השמועה, ובלבד שתלמד נהיגה אצל אשה, משום שבשנים האחרונות הדבר נפוץ יותר ואין בזה משום חוסר צניעות, וכן הגראי”ל שטיינמן שליט”א הורה לאחת שנוהגת וגרה בקרית ספר שהיא יכולה לנהוג שם. עוד התירו ע”פ השמועה, הרב יעקב אדלשטיין, הרב משה פיינשטיין, והרב חיים פנחס שיינברג זצ”ל.

הרב יוסף שיינין שליט”א, רב העיר אשדוד, כתב בתשובה: “לא נראה לי שיש בכך בעיות צניעות. אשה ההולכת ברחוב היא יותר נראית מאשר היא בתוך הרכב, ולכן בעיני אין בעיה.

ידוע לי שישנם רבנים ששוללים את זה, אני לא יודע למה, לא באתי איתם בדברים ולכן אינני יודע מה הנימוק להם. אולי צריך היה לשלול מנשים ללכת ברחוב. לדעתי לאשה שהולכת ברחוב יש בעיה יותר מאשר אשה הנוהגת ברכב”.

הרב מרדכי מלכה שליט”א, רב העיר אלעד, כתב: “אני כתבתי תשובה ארוכה שיש להתיר לאשה, והבאתי לכך מקורות בהלכה. כל הנקודה היא השאלה של גדר דבר שלא ילבש, וצניעות. למעשה, הנהיגה היתה גם בבהמות בזמנם – אם זו רבקה כאשר היא נעזרת כשהיא רכבה על גמלים. יש גמרות על זה שכשהאישה נוהגת היא יושבת בצורה יותר צנועה מאשר האיש.

על כל פנים, מבחינת מעשה הנהיגה אנחנו מוצאים שעצם הנהיגה לא אסורה אלא העניין שהאישה צריכה לנהוג בצניעות, עכשיו בימינו שמדובר בכורח המציאות למשק הבית שזהו קיומו של הבית – אם זה הסעת הילדים או קניות, ובמידה והאישה לא תנהג, הבעל יצטרך לעשות זאת ויהיה זה ביטול תורה, אז ודאי שנהיגת האישה היא מצווה. לכן כתבתי שבהחלט אפשר להקל”.

Rav Shlomo Aviner

Rav Shlomo Aviner also maintains that there is no fundamental objection to women driving, although he emphasizes that schools and institutions have the authority to establish their own rules, “and whoever does not wish to follow these rules, let him go somewhere else”. [It is unclear whether he also requires following local mores and Rabbinic authority outside of specific institutions and schools.]:

שאלה:

שמעתי שבחסידות בעלזא בלונדון, הרבנים אסרו לנשים לנהוג ברכב כי יש חוסר צניעות בהבאת ילדים לבית הספר, ואם הן נוהגות ,הילדים שלהן לא יתקבלו למוסדות של חינוך שלהם? האם אכן ההלכה?

תשובה:

התשובה מתחלקת לשני חלקים:

1. יש לכל בית ספר ומוסד הזכות לקבוע מה החוקים שלו, ומי שלא רוצה ללכת על פי החוקים האלה, ילך למקום אחר.

2. יש פוסקים שאכן אסרו נשים לנהוג משום חוסר צניעות, וכל כבודה בת מלך פנימה. וכן פסקו הג”ר מנשה קליין האדמו”ר מאונגוואר (שו”ת משנה הלכות יב ש) והגר”ש הלוי וואזנר (שו”ת שבט הלוי ד א).

אבל נראה שאין דבריהם מוכרחים ע”פ כמה מקורות:

כידוע רבקה אמנו ונערותיה רכבו על גמלים (בראשית כד סא), ובדיון בגמרא פסחים (ג א) על הפסוק הזה ועל רכיבת אשה על גמל, רבנו חננאל מסביר איך אשה יכולה לרכוב באופן צנוע.

וכתב בשולחן ערוך (חושן משפט שג א): “השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה”, ופירש הסמ”ע (סק”א) שיש שינוי משקל בין איש לאשה. ואין שום חשש של חוסר צניעות (וכן המפרשים על תוספתא בבא מציעא ז ו על הדין הזה לא מזכירים בעיית הצניעות).

ובשו”ת אבני ישפה …

ובס’ אוהל יעקב …

זאת ועוד, בגמרא ברכות (יז א), רב שואל: איך נשים זוכות בעולם הבא, הרי הן פטורות מלימוד תורה, והיא מצוה עצומה?! אמר לו רבי חייא, שנשים מביאות את בניהם לתלמודי תורה ללמוד ומשאירות בעליהם ללמוד תורה, ולכן הן זוכות בלימוד התורה.

וכידוע, כתוב בפרקי אבות (ב ח) על רבי יהושע: אשרי יולדתו. ומסביר התפארת ישראל שכתוב בירושלמי יבמות (ד א) שאמו הוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אוזניו בדברי תורה (תפא”י יכין ס”ק עח).

R. Aviner asserts that from the halachah of rental animals, we see that the only objection to a woman riding is based on her weight, but there is no lack modesty entailed. It should be noted, however, that while R. Aviner only cites the interpretation of the Sema, there is a dissenting opinion (cited in our first post in this series) that understands the issue to be the presumed incompetence of woman drivers. According to this view, the halachah in question may actually support one of the arguments against the propriety of women driving made by R. Wosner (cited in our previous post) – an argument rooted not in modesty, but in the danger involved.

Here is a related ruling of R. Aviner, allowing women to ride bicycles (“on condition that she does this with modesty, while dressed in clothing appropriate for this”):

אין לאסור רכיבת אשה על אופניים ממה שהגמרא אומרת שגנאי לה לרכב על סוס, משום שהדבר נעשה בפיסוק רגליים (פסחים ג א), כי יש לומר שאין הגמרא דנה אם מותר לאשה לרכב על סוס או גמל, ולא נזכר בפוסקים איסור זה, אלא שבנקיות הלשון, “לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו”, “ותבחר לשון ערומים”, שמפני זה אין להשתמש בלשון רכב לגבי אשה אלא בלשון ישב, חוץ ממקרים שלשון ישב בלתי אפשרי. וזה לשון רבנו חננאל: “ומפני מה לא הזכיר באשה מרכב שהמרכב והוא בפיסוק רגלים, והא דרך גנאי באשה הזכרת פיסוק רגלים במקום שאפשר לו להזכירו בלשון שבח אבל ברכיבת הגמל וכיוצא בה משום פחד שמתיראה לרכוב דרך ישיבה שלא תפול אי אפשר שלא להזכיר רכיבה אין עליו כלום”. ואפילו נפרש שלא כר”ח שעצם הרכיבה, אסורה, משום פיסוק רגליים (ועיין הגהות וחידושים לרא”ם הורוויץ שם, מודפס בסוף המסכת) הרי מותר במקום שאי-אפשר אלא ברכיבה, כגון על גמל, שחייבת להחזיק בידיים או ברגליים שמא תיפול, וכן אף על חמור בלילה מפחד החשיכה. וכן, אין אפשרות לשבת על אופניים מן הצד ואין דרך אחרת אלא לרכב בפיסוק רגלים. אבל כאמור לא מצאנו בפוסקים שאסור לאשה לרכוב, לכן משמע שהם סוברים, שכל הדיון הוא לגבי נקיות הלשון, כדברי הר”ח.

על-כן מותר לאשה לרכב על אופניים, בתנאי שתעשה זאת בצניעות, בלבישת בגדים מתאימים לכך.

Rav Yitzhak Ratzabi

Here’s Rav Yitzahk Ratzabi‘s typically erudite and interesting discussion of the question:

ברצוני לשאול את כב’ הרב, מה ההשקפה לגבי נהיגה לנשים באופן כללי, כי תמיד יש בכך צורך ותועלת, ובפרט למי שרגיל בזה, שהרבה יותר קשה לו בלי זה. ואפשר ממש לומר, שמי שרגיל לרכב, מרגיש מוגבל בלי. ויותר קשה למי שרגיל להשתמש באמצעי חילופי- תחבורה ציבורית וכו’..

ככל שאני אהיה יותר ניידת, זה יוריד מהעומס של בעלי האברך.

אשמח לדעת יותר מה הבעיות ההלכתיות של נהיגה.

בכבוד רב
א.מ.

להלן תשובת מרן שליט”א:

מבחינה השקפתית, הצורך והתועלת והקושי וכו’ ואפילו הורדת העומס מהבעל שהוא אברך, אינם שקולים כנגד כל כבודה בת מלך פנימה, אם אכן זה פוגע בגדרי הצניעות (כדלקמן אות ט’) ואפילו ביטול תורה אינה סיבה להתיר. כי הצניעות והקדושה הן העיקר באשה, וידוע מה שכתוב בחסד לאלפים כי על זה הוא רוב שכרה בעולם הבא:

מבחינה הלכתית, קשה יותר לענות, יען כי לא כל הנשים שוות ולא כל המצבים, ואין כל הרבנים מסכימים לאיסור או להיתר, וגם יש חילוק בין הארצות והמקומות והישובים, וגם מסתבר שיש שינוי קצת לטובה בין הזמנים, כגון מאז שנפוצים הפלאפונים שאז אשה שאירעה תקלה במכוניתה או בגלגלים, אינה צריכה לצאת ממנה ולבדוק ולתקן או להיעזר בנהגים החולפים בכביש, כמו שהיה בשָׁנִים הקודמות, אלא קוראת תכף ומיד לעזרה בפלאפון מתוך הרכב לבעלה שיבוא, או לחברת גרירה, בלי לצאת כלל ועיקר מתוך הרכב (מה־גם בקיץ שיש מזגן תוך הרכב, ובחורף מפני הגשם או הצינה שבחוץ) ומתקיים שפיר כל כבודה בת מלך פנימה:

אילו זכינו והיה מתקיים בזמנינו לפי האמת לאמיתה כל כבודה בת מלך פנימה כמשמעו, היה מקום יותר ויותר לצאת חוצץ נגד נהיגת נשים, ואפילו לגדור גדרים וסייגים. אבל מאחר שהפרוץ מרובה על העומד, ואין בכוחנו למנוע, אם כן מאי שנא. וכי זה מוסיף פריצות חס ושלום, אתמהא. ואעיקרא לפי המציאות המרה בזמנינו, מה שתהיה פנימה בבית, עדיין אינו מונע ממנה מלהיות שקועה וטבועה בכל התועבות, על־ידי המכשירים־ המכשילים הטמאים הקטנים שנפוצו לדאבונינו, ואפשר להסתירם מאין רואה. אוי לנו, אהא עלינו:

ולפי מצב זמנינו שבעוה”ר נתהפך העניין בהכרח, שבמקום הכתוב בת מלך בתי”ו, מתקיים בן־מלך בנו”ן, דהיינו שכל כבודו של־בן מלך פנימה, כיון שהשווקים והרחובות מלאים נשים, והדבר בבחינת (איכה ד’, י”ח) צדו צעדינו מלכת ברחובותינו, ממילא מוכרח כל מי שנשמתו הקדושה יקרה לו לבל תיפגם ותיטמא, להסתופף בצל קורות ביתו ככל האפשר. ובדרך רמז אפשר לומר כי זהו כל כבודה בת מלך, ר”ל הנשמה הקדושה שנקראת כבוד, כמו שמצינו (תהלים ל’, י”ג) למען יזמרך כבוד ולא ידום, שהיא בתו של־מלך מלכי המלכים ברוך הוא, פנימה:

והאמת אגיד, כי בזמן שחיברתי והיכנתי לדפוס את הספר שלחן ערוך המקוצר (בשנת ה’תשס”ב) וכתבתי בס”ד בחלק אבן־העזר את הלכות מלבושי הנשים וצניעותן, סימן ר”ב, ושם סעיף י’ פירטתי דרכי הצניעות וגדריהן, לפי מצב זמנינו, הוספתי מעיקרא גם שאשה לא תנהג ברכב. כי חשבתי לסתום להלכה ולמעשה כדעת הגר”ש ואזנר שליט”א בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן א’ אות ב’ שכתב בזה”ל, מן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאסרו איסור גמור, כי עצם הלימוד [של־נהיגה] גרם כבר וגורם לפריצות, והוא ההיפך הגמור מכל כבודה בת מלך פנימה, כמו שעצם הנהיגה הוא ממש להיפך כל כבודה וגו’. האשה חושפת עצמה בזה בשווקים ורחובות לעין כל רואה, נכשלת ומכשלת את האחרים. ואין דרכה של־אשה במרכב, עיין פסחים דף ג’ ע”א. אעפ”י שהמציאות של־רכיבה על גבי בהמה אינו דומה לגמרי להא דידן, מכל־מקום בעצם אין דרכה בכך דומה בכמה דברים שקשה לפרש בכתב וכו’ עכ”ל. ועוד שם בחלק ז’ סימן י”א אות ב’, נהיגת הנשים, אי בעית אימא שגורם מכשול רוחני להן ולאחרים, ואי בעית אימא כידוע שטבע הנשים שאינן שולטות על עצמן בעת צרה ודוחק ומעורבים כמה פעמים בתאונות האלה עכ”ל. ואדיר חפצי היה להעלות זאת:

ברם חזקו עלי אז דברי אחד מחבירינו שטען לאידך גיסא, כי אדרבה הויא צניעות טפי שתנהג ברכב, מאשר באוטובוס ציבורי, או שתהלך בשווקים וברחובות וכו’. ומתוך הספק נמנעתי והשמטתי זאת סמוך לפני ההדפסה:

וכעת שמחתי לראות בספר לבושה של־תורה חלק ב’ סימן ע”ד אות י”ב שהאריך בזה, והקדים כי נהיגה על־ידי בנות ונשים, הוא דבר הכרוך בכמה חסרונות ונסיונות בענייני צניעות. ולכן כמה מגדולי התורה והיראה של־דורנו ביטאו התנגדותם לזה, כאשר אפשר בלעדה. ובתוכם בולט במיוחד בעל שבט הלוי עמוד הצניעות של־ימינו, שכבר שנים רבות הוא מודיע דעת דעת תורה שאין זה רצוי במקום דאפשר בלעדו. וכן כתב בספרו שבט הלוי. ועוד יש כמה אדמורי”ם מגדולי החסידות, שהביעו דעתם נגד נהיגה על־ידי אשה ואסרו זה לבני עדתם, אלא אם־כן יש מצב מיוחד וכו’ עכ”ל:

ומונה בפרוטרוט שם עשר חסרונות, ונביאם בקצ”ר אמיץ, בצירוף עיקר מה שיש להעיר עליהם ולפום רהטא. נקודה ראשונה, במקום שלא נהגו בנהג אשה, יש בזה בחינה של־לא תלבש, כי היא עוסקת בדבר השייך לעולם הגברים וכו’. [הדבר נראה תמוה לחדש כזאת, ולא עוד אלא לפתוח בטעם זה כאילו שהוא עיקר. גם מה שהוסיף שם, דכשם שבכל מלבושיהן מהראש ועד כף הרגל הנשים שונות מאנשים, והקב”ה עשה צורת גופן וגם קולן ותכונתן שונה מאד מזה של־אנשים, כך לדעתם נהיגה שייכת לעולם הגברים, ויש בה מעין לאו דלא תלבש, וכשם שאמרו חז”ל דאין דרך נשים לצאת למלחמה. ושוב ראיתי בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן א’ אות ב’ שכתב וז”ל, ואין דרכה של־אשה במרכב, עיין פסחים דף ג’ ע”א. אעפ”י שהמציאות של־רכיבה על גבי בהמה אינו דומה לגמרי להא דידן, מכל־מקום בעצם אין דרכה בכך דומה בכמה דברים שקשה לפרש בכתב עכ”ל. לא הבנתי כלל, כי לא רק שאינו דומה לגמרי, אלא לגמרי אינו דומה, כי מרכב הוא גנאי מצד פיסוק הרגליים כמבואר בעליל בפירוש רש”י ושאר הראשונים שם. ולא שייך לנדון דידן כלל, ואולי הוא קרוב לעניין מה שדנו על רכיבתן על גבי אופניים. וכבר כתב הגרי”ח בבן יהוידע שם, כי בערי אירופה מלמדים את הנשים לרכוב על גבי בהמה מן הצד ללא פיסוק רגליים, מה שאין כן בארצות ערב שאנו דרים ביניהם, כיון שאין דרך הנשים לרכוב לשם טיול אלא רוכבות בפיסוק רגליים יעו”ש. ולכאורה מיירי בגמלים דוקא, שבזה קא עסיק מר התם. ועיין עוד בתוספות שם ד”ה שהרי, ובחידושי שפת אמת. ועל־כל־פנים הורינו שאין צנוע שנשים תרכבנה כך אפילו על חמורים במקום שנמצאים שם גם אֲנשים, כיון דהאידנא השתא הכא בארעא דישראל אין רוכבים לצורך אלא לשם טיול ותענוג. יב”ן]:

נקודה שנייה, נהיגה מביאה רגשי גאוה, שמראית עצמה מוכשרת. [שמעתי כי זה נכון, וזה גורם לתאונות רבות רח”ל בגלל שנוסעת יותר מהר להראות שהיא מומחית, ולא נותנת זכות קדימה לאחרים וכו’. יב”ן]:

נקודה שלישית, רואים בחוש שנוהגות צעירות מחזיקות את עצמן יותר חשובות משאר נשים ובנות:

נקודה רביעית, מסתכלים בה יותר כשהיא נוהגת, מאילו הלכה ברגל, כי טבע הנוסעים במכוניות להסתכל ולהרגיש בנהג של־כמעט כל מכונית ומכונית העוברת. וכן טבען של־חלק גדול מהולכי רגל שמרגישים בנהגים. ונמצא שאשה שנוהגת רכב, מזמינה עצמה שכל העובר עליה ירגיש בה וכו’. [רבים שמעתי מכחישים זאת, כי מסתכלים במה ששייך לנהיגת עצמו, שלא יפגע בו, או שמא אותו נהג הוא עסוק בשיחה או בפלאפון וכו’. אדרבה יותר צנוע שרובה ככולה מכוסה בתוך המכונית, והוי פנימה טפי. כל־שכן אותן המעיזות להלך לעיני־כל בפאות נכריות ארוכות ומתנפנפות, ובגדים צרים וכו’. כל־שכן שבבני־ברק ובירושת”ו מצוי שהמדרכות הסמוכות לכבישים צרות, ושמעתי תלונות על שהולכות הנשים עם חברותיהן ותופסות כל רוחב המדרכה, וכל־שכן ההולכות בקבוצות, או עומדות בתחנות, ולא יזוזו ממקומן מפני האנשים וכו’ ולא יתרחקו, כי בעוה”ר אינן מחונכות לכך מקטנותן. יב”ן]:

נקודה חמישית, יש שנכשלות בנסיונות בנוגע לסוג ליופי או לצבע של־המכונית. [זה שייך בעיקר אצל עשירים ובעלי יכולת. יב”ן]:

נקודה ששית, על־ידי נהיגת מכונית, יותר קל להיות יצאנית שגינו חז”ל:

נקודה שביעית, לימוד נהיגה יכול לגרום בעיות חמורות בצניעות. לימוד נהיגה הוא דבר שבקל מביא לידי חסרון בצניעות, דקשה בהרבה מקומות להשיג מחנכת אשה ללמד מלאכת הנהיגה לבת או לאשה. וכל שהמחנך גבר, קרוב הוא לפריצות, לא רק בזה שיושבים קרובים מאד זה אצל זה, אלא בזה שהוא מתעסק בה ומסתכל בכל תנועה ותנועה שהיא עושה, ואגב העסק מתעניין בה וכו’. [שמעתי שזה היה אמת לשעבר, ולא עוד אלא שמצוי שיגע בה בידים כדי להעביר הילוכים, בהגה וכו’. אבל כיום זה אוטומטי, ואין צורך, וגם יש הרבה נשים מלמדות נהיגה. יב”ן]:

נקודה שמינית, שכיח ששוכחת להיזהר ממכשולים בכניסה ויציאה ממכונית. [זה לאו דוקא בנהגת, אלא גם בכל נוסעת. יב”ן]:

נקודה תשיעית, לפעמים נהיגה על־ידי צעירים וצעירות הוי אופן של־ תערובת. כי בדור פרוץ שלנו, יש צורך להדגיש שנהיגה במכונית על־ידי צעירים וצעירות, נעשה למקור נוסף של־ערבוב וקלות ראש. למשל, דבר מצוי הוא שבחור רחוק מרוח התורה הנוסע ומרגיש שמתקרבת אליו מכונית מונהגת על־ידי בת צעירה, יעפעף אורות של־ המכונית שלו, או יצפצף, כדי להראות לה שהוא הרגיש בה ושולח לה דרישת שלום רח”ל, ודברים כיוצא באלו. ועל־ידי שאנו נשמור בנותינו מלהנהיג מכונית כשאין צורך בדבר, אנו מצילין אותן מצרות ורדיפות מפחותי העם המבלים ימיהם ברדיפת ההבל. ומעניין לעניין יש לציין שבת הנוהגת מכונית, בקל תעפעף אורותיה כלפי בת שנייה שהיא מכירה שהיא פוגשת, או במכונית שנייה או שהולכת ברחוב, וזה גופא גם־כן מעורר הסתכלות עליה וכו’. [במקומות דשייך זאת רח”ל, הרי זה אפילו שלא בנהיגה, אלא גם בהילוך רגיל ברחובות קריה. יב”ן]:

והנקודה העשירית, קשה לאשה להיזהר מסכנת דרכים, כפי שאפשר לאיש להיזהר. תגובת ונסיגת אשה, אינה מהירה כתגובת האיש, ובפרט כאשר האשה אינה צעירה כל־כך. ולכן בתוך ציבור הנוסעים במהירות רבה (וכפי שהוא לצערנו המצב בארץ ישראל) ויש כמה פעמים צורך לעצור פתאום כדי למנוע תאונה רח”ל, יש קצת סכנה בנהיגת נשים (מול נהיגת אנשים). ואם אפשר בלעדה, הוי בכלל ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכו’ עכת”ד, בצירוף הערותינו תוך היקף חצאי לבינה, שכתבתי כחותה על הגחלים. אבל גם מה ששתקנו, אינה הודאה וכל־שכן שלא הסכמה, אלא שאכמ”ל:

ומלבד הצידודים בכל האמור, יש לעורר ולהזכיר כי לפעמים אדרבה נהיגת האשה עצמה, מונעת מנסיעה קבועה עם אותו נהג, אשר בודאי לא זו דרך הצניעות. כמו־כן מצוי בשעות עומס, שהאוטובוסים צפופים מאד נדחפים ונדבקים רח”ל. ואף אם בתחילה האוטובוס כמעט ריק, מתמלא לפתע בנוסעים ונוסעות באחת מן החנות, ואז אפילו איש או אשה שירצו לרדת, אינם יכולים מרוב הדוחק:

ולטענה שביעית הנזכרת לעיל, וכן בשו”ת שבט הלוי המובא לעיל ד”ה והאמת, שעצם לימוד ממורה איש, גורם לפריצות וכו’, מובן דזה לא שייך לבעלות תשובה שכבר למדו לנהוג בעבר. ואולי לכן נתרבו בזמן האחרון נשים נוהגות, ומתוכן אפילו צנועות ביותר, כאשר שמעתי:

ולא עוד אלא שמלשון ספר לבושה של־תורה עצמו דנקט כי כמה גדולים ביטאו התנגדותם וכו’ ועוד יש כמה אדמורי”ם וכו’ כנזכר לעיל ד”ה וכעת, מובן כי לנגדם רבים וטובים שמו מחסום לפיהם, מסתמא מפני שלדעתם לכל־הפחות הדברים שקולים, ולכן קשה בעיניהם לאסור איסר בפרהסיא. מה־גם שלאידך גיסא, מדברי בעל שו”ת אז נדברו (שעסק וחיזק טובא גם את גדרי הצניעות, וחיבר ספר מיוחד בשם תורת ההסתכלות וכו’) בחלק י”ב סימן נ”ו אות א’ מתבאר שדעתו כי רק בתחבורה ציבורית אין זה מדרכי הצניעות שתהיינה הנשים נוהגות יעוש”ב. וכיוצא בזה הבנתי מתוך דברי כמה מחכמי דורנו שליט”א שאינם מונעים זאת:

הנה כי כן מובן שקשה להכריע הדבר בפה־מלא, רק העלינו את הצדדים והשיקולים לכאן ולכאן. הלכך מובן כי צריך בכל אופן שאלת חכם, והיה י”י עם השופט, והוא יתברך יגדור כל פרצותינו, ובדרך ישרה ינחנו, ובקרוב יצמיח ישועתו לנו, אכי”ר:

Update: See also here.

  1. The only responsum on the מורשת website on this topic by R. Avraham Yosef that I have been able to locate is this one: האם יש איסור לבת ללמוד נהיגה אצל מורה – גבר כשיש יותר סיכוי לקבל רשיון בלי להתעכב. תודה רבה! התשובה: [מאת: הרב אברהם יוסף] אסור. אלא אם כן המורה הגבר ירא שמים. []
  2. שו”ת אבני ישפה חלק ו’ יו”ד סימן קי”ח ענף ב’‏. ועיין להלן שגם רב יצחק רצאבי תמה על סברא זו: “הדבר נראה תמוה לחדש כזאת …”.‏ []

Not In Heaven: The Utilization Of Supernatural Sources Of Information To Establish Realia

The Mishnah rules:

מעידין לאור הנר ולאור הלבנה

ומשיאין על פי בת קול

מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו

ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו:1

Tosafos Yom Tov explains that בת קול is not used here in its common sense of a supernatural, Heavenly voice, but is merely a borrowed term, referring in this context to a disembodied, but presumably human, voice. Were the voice indeed to have emanated from Heaven, it would be inadmissible as evidence, based on the famous principle of אין משגיחין בבת קול:

לשון הר”ב שמעו קול צווחת וכן כתב רש”י

ונראה לי שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז”ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול. …

ובת קול דמשנתנו אינו מענין הזה אלא לפי שהלכו ולא מצאו שם אדם השאילו לו זה השם כלפי שלא נמצא לעינינו שום אדם שהקול נשמע ממנו אבל לפי האמת אנו דנין שהיה אדם שם והלך לו וזהו ששנינו מעשה באחד שעמד וכו’ ומי הגיד לנו שאדם עמד שם אחרי שהלכו ולא מצאוהו אלא ודאי דהכי קאמר מעשה שהיה ודאי כך היה שהיה אדם עומד שם ועל זה אנו סומכין ודנין להשיא את אשתו דאילו היינו מחשבין אותו לבת קול דעלמא וכעין נבואה. לא היינו סומכין עליו דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא. כמ”ש התוספות פרק קמא דמכילתין דף יד.2

ולזה נראה לי שנתכוין הרמב”ם שכתב

בת קול הוא אשר ביאר במעשה באחד ובמעשה בצלמון. ע”כ.

ור”ל שלא תחשוב דשני ענינים הם ומשגיחים בבת קול. אפילו אם ידענו בבירור שאין אדם שם ממקום שהקול נשמע. ועוד דאי הכי הוי מעשה לסתור דמעיקרא קאמר משיאין על פי בת קול אפילו ידענו שלא נשמע כן מפי אדם והדר קאמר מעשה באחד שעמד וכו’ דבא לומר דדוקא כשיש לתלותו באדם … אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נראה לי.

וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה …3

Others disagree, positing a distinction between questions of law and fact, and arguing that it is only in the context of the former that the principle of אין משגיחין בבת קול, a corollary of the fundamental principle of תורה לא בשמים היא, applies, but that supernatural sources of information are perfectly acceptable for the establishment of realia:

ואנכי לא ידעתי מנין לו זה, ולענ”ד איננו נכון דלמה לא נסמוך על זה יותר ממה שסומכין על אמירת עובד כוכבים וע”א, (ואולי) [ואילו] אתי נביא ואמר וודאי שסומכין עליו,

ומה שהביא ראיה מהתוספות דף י”ד תמיהני מאי זה ענין לכאן, דהתם לענין פסקי הלכות אתמר כדתני טעמא משום לא בשמים היא. ולדעת הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ט’ גם נביא חייב חנק, מה שאין כן לענין מעשה שנעשה למה לא נהמניה ובכל מקום אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר, …

[אמר זעירא נכדו הנ”ל דברי זקיני המה אמת ויציב. ועיין כן ברש”י שבת דף ק”ח אם יבוא אליהו ויאמר היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא. ועיין ברש”י עירובין דף מ”ה דמידי דאיסור והיתר לא משאיל באורים ותומים משמע דדווקא לענין איסור והיתר נאמר כן ועיין מ”ש בשם הגדולים מערכת י’ אות רכ”ד. ומה שהאריך ידי”נ ש”ב הגאון מ’ יעקב שור שי’ האבד”ק דארניא בבוקאווינא בספרו מאיר עיני חכמים אות מ”ג, וגם אני רבות דברתי בזה בעז”ה ולא המקום גורם להאסף פה].4

The most prominent of the dissenting views is that of Rav Aryeh Leib Zintz, who argues for the legitimacy of considering the appearance in a dream of a (putatively) deceased son to his mother as evidence of his demise:

העתק מגוף הכתב של העדות נידון השלשה עגונות דק”ק ראייגראד אשר בעליהן נטבעו בתוך הנהר המפסיק בין פולין לפרייסין. …

האיש הנטבע חיים יודל בא בחלום לאמו בלילה שניה של הרעש הטביעה ואמר לה בזה הלשון …5

ובענין העגונה אשת ר’ חיים יודל יש עוד לצדד ותחילה נבאר בענין בת קול. הנה במשנה מפורש דמשיאין על פי בת קול ובתוספות יום טוב פירש … ונתן התוספות יום טוב טעם לדבר שאין משגיחין בבת קול. וכבר כתבתי בתשובה שאין צריך לזה הטעם …

אמנם עתה ראיתי דמכל מקום פשטא דמילתא בת קול ממש. …

ומה שכתב התוספות יוט טוב מאין משגיחין בבת קול. אין ראיה כלל דשם אף שהוא אמת כבר ניתנה תורה מן השמים אבל בעדות אשה שהקילו טובא כל שנכרין הדברים לאמת לא גרע מעד מפי עד מפי שפחה שהקילו:6

והנה אחרי אחרי הודיע ד’ אותנו את כל זאת לבאר צדדי ההיתר ואפשר שמשיאין על פי בת קול אף שאינו כפי הטבע:

הנה החלום אשר חלמה האשה אמו של הנטבע ר’ חיים יודל כי נראה דלא דבר ריק הוא. ובהא מילתא תווהו ביה אינשי שמרגלא בפומי’ דאינשי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אמנם באמת אחרי העיון נראה דלאו מילתא זוטרתי היא חלום כזה. [ועיין שם שהאריך בענין סמכות של חלומות והכלל של דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.]7

There is actually considerable literature on this question; the most prominent adherent of Tosafos Yom Tov’s view that even questions of fact must be determined exclusively via earthly means is Rav Moshe (Maharam) Ibn Ḥabib:

( והמן) כזרע גד לבן (וטעמו) … תניא אידך גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון [רש”י: לפי שנאמר (שמות טז) וימודו בעומר בין שליקט הרבה בין שליקט מעט מוצא עומר לגולגולת ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן תשעה לראשון הוא ואם בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא:]

לבן שמלבין עונותיהן של ישראל תניא ר’ יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו

וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי [רש”י: ותובעתו כתובתה:] אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה8

ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז’ לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היה פוסקים אותו ספק על ידי עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פלוני הוא בן פלוני מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שני עדים יקום דבר, ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה הרי זה נביא השקר ויחנק כמ”ש הרמב”ם פרק ט’ מיסודי התורה (הלכה ד’) ובפירוש המשנה הביאה ראיה לזה ממ”ש פרק העור והרוטב (חולין קכד.) אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים היא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע”ש באריכות. וכן נראה לי שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז’ לראשון פלוני הוא בן פלוני וסקלוהו או פלוני מכר עבדו לפלוני דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב, ואמרינן סוף פרק קמא דראש השנה (כא:) בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת כו’. וזה נראה לי טעם מה ששנינו בסוף עדיות (ח:ז) וחכמים אומרים דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב”ם סוף הלכות מלכים (יב:ב) יע”ש. …9

Interestingly, Maharam Ḥabib’s own discussion of our Mishnah includes three different interpretations of it (the two that we have seen, as well as a suggestion that the Mishnah is referring to a mere rumor), and contains no objection to the acceptability of a supernatural revelation as evidence:

ובלישנא במתניתין משיאין על פי בת קול היה משמע לי דהוא כמו בת קול דעלמא דאמרינן יצאה בת קול הלכה כבית הלל או בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב

וק”ל איך לא הזכירו הפוסקים דמשיאין על פי בת קול יש לומר דלא בקיאין מהו בת קול.

אי נמי פירוש דבת קול דמתניתין הוא פירוש דסיפא כמ”ש הרמב”ם בפירוש המשנה …

ועיין בתשובות מרן דף ק”ג ע”א בפסק מהר”י סמוט ז”ל אם יצא קול בעיר והוא קלא דלא פסיק פלוני מת או נהרג אם משיאין את אשתו והוא רצה לצדד בתחלת דבריו דהיינו פירוש דמשיאין על פי בת קול כו’ יע”ש …10

Returning to Maharam Ḥabib’s assertion that even questions of fact are subject to the rule of תורה לא בשמים היא and cannot be decided by supernatural means, once again, many Aharonim object to this conflation of questions of law and fact:

Rav Yehudah Rosanes (Mishneh Le’Melech) and Rav Ya’akov Culi

ומיהו נראה דדוקא בספק דמציאות כגון ההיא דנתערב ולדה בולד שפחתה משום דבספק דמציאות שייך לומר אם יבא אליהו וכו’ אבל בספקא דדינא לא שייך לומר אם יבא אליהו וכמבואר. …

(א”ה … ומ”ש הרב המחבר דבספיקא דדינא לא שייך לומר אם יבא אליהו כן מבואר בדברי הרמב”ם פרק ט’ מהלכות יסודי התורה דין ד’ דנביא שאמר הלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר גם בפירוש המשניות בהקדמתו לסדר זרעים הרחיב בדבור בזה יעו”ש.

ומדברי הרמ”ז … נראה דלא שנא ליה בספק דמציאות לספיקא דדינא וצ”ע):11

Rav Haim Yosef David Azulai (Hida)

למדנו מדברי הרב דלא מיבעיא בספיקא דדינא שאנו מסתפקים דאין לסמוך על דברי נביא אלא אפילו אם הדין פשוט לנו אלא שאנו מסתפקים במציאות היכי הוי גם בזה אם בא נביא ואמר שהמציאות כך היא לא סמכינן עליה. וכן מתבאר שסבר הרב בני דוד בריש ספרו עיין בדבריו:

ולפום ריהטא אפשר לסיועינהו …

אמנם לקושטא דמילתא דברי מהר”ם ן’ חביב והרב בני דוד דסברי דאף בספק מציאות אין נביא רשאי להעמידנו גופא דעובדא היכי הוה מדעתי כי קשים אי בעית אימא גמרא ואי בעית אימא מיסודן של ראשונים …

שוב ראיתי לגדול בדורו הרב משנה למלך … ומהר”י כולי בהגהתו … ולא זכר מהר”י כולי מכל הני דאייתינן בס”ד:12

ומסוגית חולין … היה נראה להביא ראיה לדברי מהר”ם ן’ חביב … ולמדנו מדבריו דלא מבעיא בספק דין דאין לסמוך על דברי נביא אלא אף אם הדין פשוט לנו אלא שאנו מסתפקים במציאות גם בזה אין סומכין על נביא וכיוצא. ולכאורה מסוגית חולין הנזכר דפירשה הרמב”ם אפילו אם אמרה יהושע בדרך נבואה לא צייתנא לה והתם קיימי במציאות אי אמרה ר’ יוחנן ארישא או אסיפא הוי סייעתא לדברי הר”ם ן’ חביב, וכן משמע קצת מההיא דזבחים דף ס”ב. וכן מתבאר שסבר הרב בני דוד בריש ספרו.

אמנם אני בעוניי הוכחתי מכמה סוגיות ומיסודן של ראשונים רש”י ותוספות והרשב”א והרא”ש בכמה דוכתי שסברי להפך דבספק מציאות כן הודע ונביא צייתנא ליה. וכמו שהארכתי אני ההדיוט בעניותי בזה בספרי הקטן ברכי יוסף או”ח סימן ל”ב. ועמ”ש בעניותי בפני דוד פרשת בשלח בס”ד ואכמ”ל.13

Rav Zvi Hirsch Chajes

כבר ביארתי בחבורי תורת נביאים דכחו של אליהו רק לברר הספקות ולא לשנות ההלכות, וכבר נזכרה הסברא הלזו גם במשנה למלך … ואם כן בקידש אחת משתי אחיות דהוי ספק לבד ויוכל אליהו לברר איזה מהם קידש, אבל חליצה תוך ג’ חדשים דהוי גזירת חכמים דצריכה להמתין אפילו בקטנה דלאו בת איעבורי ולא פלוג חכמים בגזירתן ובכה”ג אין כח ביד אליהו לשנות גזרתן, וזה ברור.14

Hacham Ovadyah

ונראה עוד דספק התלוי במציאות אפשר להכריע הדבר על ידי נביא. כדמוכח ביבמות (מא:) דקאמר אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא. ע”ש. ולפי זה לא קשה קושית המהר”ם בן חביב, שהעומר גם כן היה מכריע ספק המציאות ולא ספיקא דדינא.15

As noted by Hida, however, one other ally of Maharam Ḥabib is Rav David Falcon in his בני דוד:

[לשון הרמב”ם:] דבר ברור ומפורש בתורה וכו’ הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכו’

כתוב בכתבי מהר”י איסרלן סימן ק”ב על ששאלו אם אשת אליהו מותרת והשיב דאשת מלאך מיקרי …

אך מה שצריך לדקדק הוא דמה שנפרד מאלישע היאך הותרה אשתו דאפשר דהלך אחר כך על אחד ההרים כמו שאמרו לו בני הנביאים או אפשר שיבא אחר זמן שהרי מצינו בדברי הימים ויבא אליו מכתב מאליהו ולא שייך כתב במלאך ולומר שאלישע ידע בדרך הנבואה שאליהו לא יראה עוד וכמו שאמר לבני הנביאים שלא יבקשוהו מכל מקום היאך יותר אשתו וכי על פי נביא יכולים לפסוק דין בלא עדים. ועיין בההיא דאמרינן ביומא פרק יום הכפורים דהמן היה מגיד אם האשה סרחה על בעלה או האיש וגם בעבד של מי הוא ובמעשה של שתי נשים דשלמה ובתשובת הרא”ש שהביא הטור.16

A fascinating modern instance of this debate appears in Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg’s דבר יהושע. A certain rabbi, apparently a distinguished Rav and Kabbalist, but at whom R. Ehrenberg is apparently too appalled to name, seems to have maintained that the identification of a gravesite as that of a Jew through mystical, Kabbalistic revelation has no Halachic consequence; priests may visit the site, and the grave may even be opened, for as far as the Halachah is concerned, we have no basis for assuming that a Jew is buried there, and the controlling principle remains that most (רוב) graves are those of non-Jews. R. Ehrenberg is horrified with this schizophrenic stance that Kabbalah and Halachah have independent criteria for the establishment of facts:

על דבר פסק הלכה וקבלה של הרב ….. [הושמט במקור] נפלאתי נוראות שלפי דעתו כל אותן הקברי צדיקים שגילה האר”י ז”ל ברוח הקודש מותר לזלזל בהם ואף לפתוח את קברם כל זמן שלא ראינו שגופם קיים בבשר גידין ועצמות, משום דכל זמן שלא ראינו כנ”ל יש לנו לתלות דלא זו בלבד שאינם צדיקים אלא שהם גוים גמורים משום שלפי דעתו רוב הקברים בארץ ישראל הם של עכו”ם ואין בעל רוח הקודש כמו האר”י ז”ל נאמן לומר שאינם של גוים.

ותמה אני מי שמתיימר להיות מקובל יאמר דבר כזה דאם כן כל אותן שמשתטחין על קברי הצדיקים הנ”ל וסומכין על האר”י ז”ל אינם אלא טועים ובאמת הם משתטחין על קברי גוים מאחר שלפי ההלכה אזלינן בתר רובא ומהאי טעמא התיר גם לכהנים לילך על קברם.

ואמנם שדעתו שם לחלק בין ההלכה לקבלה, כלומר לפי ההלכה הם גוים מאחר “כי כשבאים להלכה הולכים בתר רובא” ורק לפי הקבלה הם קברי צדיקים ודבר זה מוקצה מדעת, דאטו לפי הקבלה לית לן למיזל בתר רובא והלא גם בעלי הקבלה מודים שהתורה לא בשמים היא וגם בעלי הלכה מודים שהאר”י ז”ל היה בעל רוח הקודש אמיתי, ואם אין בעלי הלכה סומכין על רוח הקודש במקום שאומר כנגד הרוב גם בעלי הקבלה אין להם לסמוך על זה, והרב הנ”ל עשה את הקבלה וההלכה כאילו הם שתי תורות חס ושלום וסותרין זה את זה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, ואם מצינו לפעמים מחלוקת בין חכמי הלכה לחכמי הקבלה היינו כדרך שמצינו מחלוקת הפוסקים או שלדעת חכמי הקבלה יש עניינים שאף על פי שלפי ההלכה הנגלית שמחוייב כל אדם לקיים אין דבר זה חיוב מכל מקום לפי ההלכה הנסתרת שהיא מדת חסידות לפנים משורת הדין הרוצה להיות חסיד צריך להתנהג כך, אבל ודאי אין בעלי הקבלה חולקין על דברים שהם עיקרים בתורה כגון הא דאזלינן בתר רובא ושהתורה לא בשמים היא, ואם כן חס ושלום לריק יגע האר”י ז”ל לגלות קברי הצדיקים ברוח הקודש מכיון שאין צריך להאמין לו, ולא עוד אלא שאנו צריכין להחזיק אותן הקברים בחזקת קברי גוים וחולין היא לנו לומר כן.

ובאמת עיקר הדבר אם יכולים לברר ספק על פי רוח הקודש כבר דברו מזה האחרונים ולא העלו דבר ברור עיין בזה בשדי חמד כללים מערכת ד’ כלל מ”ה ופאת השדה מערכת ד’ כלל כ”ז ועיין פני יהושע פסחים טו. בתוספות ד”ה חביות שנולד בה ספק שכתב וז”ל,

והא ודאי בכל ספק טומאה ברשות היחיד אם יבוא אליהו או יבורר הספק על ידי עדים יהא טהור עכ”ל,

הרי שמדמה בירור על ידי אליהו כמבורר על ידי עדים ואף על גב דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא כודאי, ממילא הוא הדין ואולי עוד כל שכן הוא שהיכא דהבירור הוא רק בדבר שאזלינן בתר רובא דסמכינן על אליהו לברר נגד הרוב וכל שכן לשיטת הסוברים דגם עד אחד נאמן לברר מרוב, ואין לומר דדוקא אליהו שהיה נביא ולא בעל רוח הקודש בלבד, זה אינו דכיון דמשום תורה לא בשמים היא קא אתינן עלה אין חילוק בין נביא לבעל רוח הקודש אלא כל שמוחזק לן ברור שהוא בעל רוח הקודש יכולין לסמוך עליו אלא דבעינן שיהיה אתמחי גברא כמו האר”י ז”ל, ואפשר דאפילו אם לא הוחזק כמו האר”י ז”ל אלא שידעינן באחד שהוא קדוש וטהור וראוי שתשרה עליו רוח הקודש אם אומר אני יודע ברוח הקודש שדבר הזה כך וכך אף על פי שאומר כנגד הרוב כיון שעל כל פנים יש מיעוט ואינו אומר רק לברר נאמן ורשאי לסמוך עליו ואפילו להקל כמו שנראה דעת הפני יהושע הנ”ל וכל שכן בכגון נידון דידן דהוי להחמיר. …

אכן אני בעניי הערותי מאז מהא דאיתא בעירובין סד: מעשה ברבן גמליאל וכו’ מצא גלוסקין בדרך א”ל לרבי אילעי טול גלוסקין מן הדרך מצא נכרי אחד אמר לו מבגאי טול גלוסקין הללו מאילעי וכו’ באותה שעה למדנו שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש וכו’ ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה עכ”ד הגמרא, וקשה כיון שצפה רבן גמליאל ברוח הקודש איך למדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים שמא משום כך אסרו רבן גמליאל לרבי אילעי לאכלו משום שידע ברוח הקודש דמעכו”ם נפל, אלא על כרחך דאין יכולין לאסור אפילו במקום שהרוב מסייע לרוח הקודש וכל שכן שאין יכולין להתיר וכל שכן במקום שהרוב נגד רוח הקודש והארכתי בזה ליישב קושית המהרש”א שם בתוספות ד”ה שהולכין אחר רוב ואין כאן מקום להאריך.17

R. Ehrenberg now proposes the aforementioned distinction between questions of law and fact, with the additional twist that even questions of a technically factual nature are actually considered questions of law when the underlying fact is essentially uninteresting outside of its legal significance (this last point does not seem to have occurred to Hida, who, as we have seen above, considers the question of the context in which R. Yohanan made a certain Halachic statement to be a question of fact, not of law):

אך יש לדחות שבאמת בדברים של איסור והיתר אי אפשר להכריע ברוח הקודש משום דאף בעל רוח הקודש אינו יכול לדעת רק מה שמגלין לו מן השמים ברוח הקודש כמו שהיה אצל נביאים שאם לא באה אליו הנבואה לא הוי ידע ומכיון שהתורה לא בשמים היא אין מגלין לו מן השמים אם דבר זה אסור או לא משום שלכך נתנה התורה כללים איך להתנהג בספק איסור וצריך להכריע בדבר על פי כללי התורה ולא על פי רוח הקודש, וכל היכא שעל פי התורה דבר זה מותר מספק או אסור מספק אין משתמשין ברוח הקודש לומר אחרת, ועוד כיון שעל פי התורה דבר אסור מחמת הספק או מותר אז המציאות באמת כך היא ואף רוח הקודש צריך להסכים לזה הואיל ודיני התורה נחתכין לפי הוראת חכמי התורה אף אם לולא כללי התורה הוי המציאות להיפך, אך זה דוקא בדיני איסור והיתר מה שאין כן בדברים התלוים במציאות כגון בנידון דידן לדעת אם קבר זה הוא מעכו”ם או מישראל אף על גב דיש נפקא מינה בזה גם לענין איסור והיתר שפיר יכולין לברר הדבר ברוח הקודש כיון שאין הבירור כדי להורות הלכה אלא כדי לברר את המציאות וכיון שנתברר המציאות ברוח הקודש שוב צריכין להחמיר בו גם לענין האיסור, ואין להשיב הלא אצל רבן גמליאל היה הספק אם זה פת עכו”ם או פת ישראל, זה אינו דאין חילוק בין פת עכו”ם לפת ישראל אלא איסור והיתר בלבד, ואי לאו דין איסור והיתר בודאי לא הוי איכפת ליה לרבן גמליאל איזה פת הוא זה ולא היה משתמש ברוח הקודש לדעת זאת, מה שאין כן בנידון דידן שהשתמש האר”י ז”ל ברוח הקודש לדעת קברי צדיקים בכדי להתקשר אתם כידוע שפיר עשו את רצונו הקדוש וגילו לו.

R. Ehrenberg now goes even further and argues that the determination of the identity of a grave’s occupant does not even require רוח הקודש, but can be accomplished through a sort of spiritual sight, analogous to ordinary, physical sight, which is sensitive to “the light which emanates from the holy body that is buried in this grave, and he can also bind his soul to [the deceased’s] soul, to connect with him and to learn his name, and even converse with him”, and he cites a famous and documented incident in which Rav Shimon Sofer revealed the long lost grave of Rav Eliezer Ashkenazi (author of the מעשה השם), as well as many stories of the clairvoyance of the Besht and his disciples, which he understands to have involved this sort of spiritual sight, which he maintains is not subject to the rule of תורה לא בשמים היא:

ועוד נלענ”ד דענין גילוי קברי צדיקים אינו צריך לרוח הקודש דוקא כלומר אינו צריך שיגלו לו מן השמים כעין מדרגת נבואה בזעיר אנפין אלא לזה יכול לבוא כל מי שהוא קדוש וטהור שלא פגם עינו הרוחניים דזה יכול לראות דברים רוחניים כמו גשמיים ויכול לראות האור היוצא מגוף הקדוש הקבור בקבר הזה וגם יכול לקשר נפשו בנפשו להתחבר עמו ולדעת מה שמו ואפילו לדבר עמו, וידוע ומפורסם היה בעירנו קראקא ונזכר הדבר גם בספרים שהגה”ק ר’ שמעון סופר זצ”ל גילה את מקום קברו של ר”א בעל מעשה השם זצ”ל שהיה נעלם מעיני כל ואחרי כמה שנים חפרו ומצאו כדבריו, וכל כה”ג לאו ברוח הקודש אלא בעינים דקדושה, וכן שמענו ואבותינו ספרו לנו כמה עובדות מהבעש”ט ותלמידיו הקדושים זצלל”ה שצפו למרחוק והכל על ידי עיניים הרוחניים שלהם שלא נפגמו ובכה”ג הוי ראייה מעלייתא ויכול להעיד כאילו ראה בעיני בשר ואין לזה ענין להא דתורה לא בשמים היא, ועל כן עלינו לקבל דברי האר”י ז”ל באימה בלי שום פקפוק כלל חס ושלום ושרא ליה מרא להרב הנ”ל שהטיל דופי בקברי צדיקים.

R. Ehrenberg reports that his opponent subsequently made the additional argument that any holy individual asserting mystical knowledge is suspected of delusion, as we have no mechanism for verifying the authenticity of any particular claimant to רוח הקודש; R. Ehrenberg considers this a further outrage, a libel against the Arizal and a vitiation of the entire edifice of Lurianic Kabbalah18:

והנה בענין אם יכולים לסמוך על בעל רוח הקודש בענין זה כבר הארכתי לעיל וכעת ראיתי במכתבו השני של הרב הנ”ל שהוסיף פשע על חטא באמרו שאם יבוא קדוש ויאמר שקברי יהודים הם נגיד לא בשמים היא כי אפשר טועה בדמיונו כי אין סימן בתורה לקבוע שהוא בעל רוח הקודש וכו’ נמצא זכות של כהנים שנכנסים לקברי צדיקים שהרעישו רבים וכו’ עכ”ל, הנה בזה הטיל דופי ברוח קדשו של רבינו האר”י ז”ל שאין לסמוך עליו במה שגילה קברי צדיקים הואיל ואין סימן שהוא בעל רוח הקודש אם כן בטלת כל תורת הקבלה שלו חס ושלום שאם מפקפק ברוח הקודש שלו מי יאמין לתורתו ואין לו אלא דברי וכו’, ואל יאמר שלא נתכוין להאר”י הקדוש שהרי מדבר מאותן הקברים שהכהנים נכנסים לשם על סמך דברי האר”י ז”ל שהם קברי צדיקים. …

דברי ידידו הכותב בצער על שהוראות כאלו יוצאים מרבנים חשובים בישראל.

יהושע מנחם אהרנברג19

Update: An article and lecture of mine on this topic, including much of the above but also numerous additional sources, are available at the Internet Archive.

  1. משניות יבמות טז:ו, בבלי קכב. – קשר []
  2. עיין מה שהשיג על ראיה זו הרש”ש שם ביבמות []
  3. תוספות יום טוב שם, ונראה שכן הסכים בקרבן נתנאל שם אות ג’, ועצם פירוש זה במשנה נמצא גם בעוד כמה אחרונים, וכמובא באוצר הפוסקים אה”ע (ירושלים תשי”ד) חלק ג’ סימן י”ז ס”ק ע”ט אות א’ עמוד 122 []
  4. חדושי רב צבי הירש ברלין ליבמות שם []
  5. רב אריה ליב צינץ, שו”ת משיבת נפש, (פיעטרקוב תר”ס) חלק ראשון סימן ל”ה בשאלה עמודים 76-78 – קשר, צויין בהעמק שאלה פרשת מקץ סוף שאילתא כ”ט, שדי חמד (ח”ב) כללים מערכת הדל”ת סוף אות מ”ה ד”ה ואם אפשר לסמוך ע”ד חלום בהיתר עגונה (עמוד 32), אוצר הפוסקים שם אות ב []
  6. שם אות ו’ עמוד 81 – קשר []
  7. שם אות ז’, עמודים 81-82 []
  8. יומא עה. – קשר []
  9. רב משה ן’ חביב, שמות בארץ – תוספות יום הכפורים (תשנ”ח) עה. ד”ה ומיהו קצת תימה – קשר, הובא בשו”ת יביע אומר חלק א’ או”ח סימן מ”א אות ד’, ועיין שם מה שפלפל בדבריו []
  10. עזרת נשים (ירושלים תשמ”ט) סעיף י’ אות ע’ עמודים לז.-: – קשר []
  11. משנה למלך והגהת משנה למלך אישות סוף ט:ו []
  12. ברכי יוסף או”ח סימן ל”ב אות ד’ ד”ה וראה ראיתי – קשר []
  13. שם הגדולים, מערכת גדולים, אות י’, סוף אות רכ”ד, ערך רבינו יעקב החסיד – קשר []
  14. הגהות מהרי”ץ חיות ליבמות מא:‏ []
  15. יביע אומר שם אות ט’, ועיין שם שהביא כן מעוד כמה אחרונים []
  16. בני דוד (קושטאנדינא התצ”ח) ריש הספר עמוד א. – קשר []
  17. שו”ת דבר יהושע חלק ד’ (בני ברק תשמ”ז) סימן כ”ג []
  18. The Wikipedia page on Lurianic Kabbalah currently begins with this note “This article may be too technical for most readers to understand. Please help improve this article to make it understandable to non-experts, without removing the technical details.” []
  19. שם אות ו []

חכם עובדיה, מאור עינינו

Menachem Mendel writes:

In Ynet (Hebrew) Kobi Naḥshoni has a review of sorts of Rabbi Ovadiah Yosef’s third and final volume on the laws of mourning, Ḥazon Ovadiah al Aveilut. …

That a popular online news site chose to write about Rav Ovadiah’s book, testifies to his status as a mainstream cultural and religious figure in Israeli society whose appeal goes being his faithful. One only has to look at his Facebook page, yes he has a Facebook page that as of now 7,610 people “like,” to realize how widespread this appeal is.

My favorite reference to Hacham Ovadyah in Israeli culture occurs in an episode of מעורב ירושלמי, a popular and critically acclaimed Israeli television series, chronicling the lives of the religiously observant Jerusalemite “Sadeh” family of Djerban extraction, descendants of a Rabbinic dynasty.

The fine sixth episode of the first season revolves about the religious and personal cleavages between three generations of the family:

  • Hacham / Saba Eliyahu, the gentle, learned and pious grandfather, who yearns after (his nostalgic recollection of) the simpler, purer rhythms of the religious life of the Djerba of his youth, and is suffused with melancholy over his increasing powerlessness, irrelevance and loss of independence due to age and infirmity
  • His son Shimon, a man of deep personal integrity and honor, firmly committed to observance, not merely out of custom, but from sincere belief in God and Providence, who is nevertheless an ambitious and materialistic, and somewhat selfish, building contractor, content to do what is commanded of him while living a thoroughly worldly life
  • Shimon’s eldest son Efraim, essentially Haredi, deeply dissatisfied with his father’s worldliness, and longing to leave the family business behind him and live a Kollel lifestyle

The tension between Shimon and Efraim explodes into open warfare with the birth of Efraim’s first son, Shimon’s first grandson. Shimon is ecstatic, and sees the infant as the continuation of the Sadeh lineage. Efraim does too, but his idea of the Sadeh ideal is the series of Rabbanim that came to an end with his father’s quitting Yeshivah to enter the building trade, and he is absolutely determined that the child be molded into a much more spiritual and religious personality than that of Shimon. This disagreement is symbolized by the primary dramatic conflict of the episode, the question of who shall be the child’s Sandak at his Bris; Shimon initially takes for granted that it will be him, but Efraim wants his Rosh Ha’Yeshivah instead, and in the first of the following two scenes, he drops this bombshell at the climax of a great quarrel with his father, leaving the latter dumbfounded and devastated. A secondary question, and the topic of the latter scene, is what to name the child; the wise and conciliatory Saba Eliyahu attempts to persuade Efraim to name him Shimon, according to the Sephardic custom, adducing a responsum of Hacham Ovadyah in support:

[Efraim has not show up at the construction site, and Shimon is forced to run down to resolve some problems with “the pouring” [of concrete, IIUC]. In characteristic fashion, Shimon quickly and efficiently resolves the difficulties. When Efraim finally shows up, Shimon is not happy:]

שמעון: איפה אתה? איפה אתה לעזאזל, איפה?

אפרים: השיעור של הרב שלי התארך. לא יכלתי לעזוב באמצע.

שמעון: לא יכלת לעזוב באמצע? כמעט הרסו לי את היציקה, אתה יודע את זה?

אפרים: מצטער, אבא.

שמעון: שלושים פעם אמרתי לך אתמול להיות כאן כשהם יוצקים. ידעתי שזה יקרה. איפה הראש שלך, תגיד לי. איפה. בתחת? תתעורר, אפרים, אחרת לא נגיע לשום מקום. אני לא מבין איך אתה רוצה לנהל את העסק הזה יום אחד?

אפרים: זה אמרת כבר מליון פעם. אני לא רוצה לנהל את העסק. אני רוצה ללמוד בישיבה. אתה אף פעם לא מקשיב לי.

שמעון: מה יש לי להקשיב לשטויות האלה? טוב, קדימה, תעלה למשטח העליון. תראה מה קורה שם.

אפרים: אני כבר לא ילד, אבא.

שמעון: אתה לא ילד? אתה מתנהג כמו תינוק. אתה לא רוצה לנהל את העסק? איך תפרנס את ארבעת הילדים שלך? איך? תהיה חיוק, תגדל פאות. תגלח את הראש. תחמם את הכסא בישיבה ותיקח ממני כל החיים. אה?

אפרים: אל תדאג, אבא, אני לא אקח ממך שום דבר. בעזרת ד’ אני אהיה גדול בתורה. אני אהיה רב יום אחד. הכל יהיה בסדר.

שמעון: אז תקבל נדבות של ביטוח לאומי ומשרד הדתות. זה מה שאתה רוצה?

אפרים: אבא, אתה קטעת שושלת של רבנים שישבו ולמדו תורה במשך שנים. אני רוצה לחבר את השושלת הזאת. גם בשביל הנשמה שלך.

שמעון: למה, אני לא מקיים מצוות? אני לא מאמין? מה הבעיה שלך, תגיד לי? כואב לך שאני לא טפיל שחי על חשבון הממשלה? שאני מייצר מקומות עבודה, נותן לאנשים לאכול?

אפרים: חומר, אבא, זה הכול חומר. אני רוצה לחיות חיים רוחניים.

שמעון: חיים רוחניים. ומי יפרנס אותך, את אשתך, את הילדים? מי? הרב שלך? השרלטן הזה …

אפרים: הרב שלי הוא צדיק. הלוואי והייתי מגיע לקרסוליים שלו. ואני רוצה שהוא יהיה הסנדק של הבן שלי.

[Shimon stares at Efraim for a few moments, then turns his back on him and walks off.]

[Saba Eliyah and Efraim are seated at a table with several dozen books piled on it, several of them open:]

אליהו: עד ספר חסידים היה מקובל לקרוא לילד על שם אבותיו גם בעודם בחיים. רק אצל האשכנזים מובאת הדעה שאסור לקרוא לילד על שם אדם בחייו, אבל מהגמרא ברור שמותר ואדרבא. בשות יביע אומר, חלק ה’ סימן כ”א, כתוב שאצלנו מדקדקים לקרוא לילד דווקא על שם הסבא החי. וזה, זה כבוד גדול עבוד הסבא.

אפרים: [מנענע את הראש לכמה דקות] מה קרה?

אליהו: כלום. נמאס לי מהתה הזה. אני מתגעגע לקפה.

אפרים: אתה יודע שזה לא טוב לך ללחץ דם, נכון?

אליהו: [מדפדף בספר שלפניו] תן לי סיגריה.

אפרים: סבא.

אליהו: אני כבר שישה חודשים מרגיש בריא כמו שור.

אפרים: [צוחק] כמו שור? אז למה לא יכולת לבוא לטקס של המכרז?

אליהו: [לא עונה. מדליק סיגריה.]

אפרים: אני לא מאמין. הוא לא נורמלי. הוא שיקר. הוא המציא עליך סיפור שאתה חולה.

אליהו: הוא בטח לא התכוון.

אפרים: [בכעס] מה לא התכוון? סבא, איך אתה מסכים שהוא עושה לך את הדברים האלה? אתה לא רואה שהוא מתבייש בך בפני אחרים?

אליהו: מה פתאום מתבייש? אני אבא שלו.

אפרים: [בתוקף] עובדה. הוא בועט בכל מה שנתת לו. לא כואב לך שהוא לא בא להתפלל אתך כאן?

אליהו: כשהוא בא להודיע לי שהוא עוזב את הישיבה, כאב לי יותר.

אפרים: כן, בטח. לא היה בזה מספיק כסף.

אליהו: [מסיר את המשקפיים] אתה יודע. כמה שבועות אחרי שהגענו ארצה, אבא שלך הלך איתי למשרד הדתות כי אני רציתי לדעת איזה קהילה אשמש כרב. אני לא אשכח את המבט של האבא שלך כשהפקיד שאל אותי אם יש מישהו שיכול להמליץ עליי. תאמין לי, אם הוא היה יכול, היה טורף את הפקיד. באותו היום, הוא עזב את הישיבה והלך לעבוד בבניין.

אפרים: [מאנח]

אליהו: דע לך, אפרים, אבא שלך נמצא כאן. [משים את ידו על לב אפרים.] אם אתה בכעס עליו, אתה בכעס עם עצמך. [מלטף את אפרים על הפנים והכתף.]