רודף – בין דין לדין

Fighting Back Against Friendly Fire

Our previous post cited a ruling by R. Yitzchok Zilberstein allowing Jewish soldiers to shoot down an aircraft piloted by a Jew who had mistaken them for the enemy and engaged them:

In one of the Israeli wars, an Israeli pilot was assigned a mission to bomb an enemy company of soldiers. The pilot flew to the area he was told & indeed observed a mass amount of soldiers, and began the procedure to begin to annihilate the entire group. However, he didn’t realize that the group he observed was really Yidden & the enemy was further down the slope. Meanwhile, another platoon was observing the sky & realized the pilot’s error. There was no way to notify the pilot of the impending disaster about to occur. They wondered if it is מותר to shoot a surface to air missile at their comrade (killing him), but whereby saving an entire company of soldiers. Or שב ואל תעשה?

R. Elyashiv is said to have ruled that the pilot does not have the status of a רודף, and the other platoon is therefore prohibited from shooting down the plane, but R. Zilberstein nevertheless allows the soldiers under attack themselves to do so:

But what about the company of soldiers about to be under fire, are they permitted to shoot down the plane, in order to save their own lives? The משנה in אהלות פרק ז’ משנה ז’‏ tells us about a woman who is about to die from complications of childbirth, where the משנה says that one may kill the baby as it is a רודף and since it is not yet born, we don’t say אין דוחין נפש מפני נפש & therefore חיי האשה קודמים. However, once the head of the baby comes out, it is considered a נפש as it is born, and now we say אין דוחין נפש מפני נפש and it is אסור to kill the baby to save the mother. But what about the mother, may she kill the baby, as to her, the baby is a רודף? The מאירי writes in סנהדרין עב:‏

אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבו שהאשה עצמה יכולה לחתוך את הולד, שנרדף היא!

Even though the others don’t count her a a רודף, but the נרדף herself may consider the baby a רודף! So when the גמרא says יצא ראשו אין נוגעין בו it’s referring to other people, but the mother is a נרדף and may kill the baby as a רודף. (We find a similar idea by פינחס & זמרי‏ where if זמרי would have turned on פינחס and killed him, he would have been פטור as to זמרי, פינחס was a רודף but כלפי אחרים for sure פינחס was not a רודף but rather was being מציל an entire nation.) Says ר’ יצחק זילברשטיין, so too, the soldiers under attack may protect themselves & shoot down their רודף.

The problem with R. Zilberstein’s argument is that his distinction between a bystander and the potential victim himself is entirely based on the position of the “sages of the previous generations” cited by Meiri – but Meiri himself does not seem to accept their view!

ובתלמוד המערב על עבודה זרה ראיתי ששאלו בפרק שני

מהו לדחות נפש קטן מפני גדול

וכשהשיבו להם מ

יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש

הם תירצו

שניא היא שאין אנו יודעין מי הורג את מי

ולא נתבררה שם

ונראה שאף שאלתם במי שאמרו לו הרוג קטן זה ואם לא נהרוג אותך אם מותר להציל עצמו בנפשו ומכל מקום מסוגיא שבכאן יראה שהקטן דינו כגדול לענינים אלו שאם לא כן תהא האשה עצמה הורגתו אף ביצא ראשו

אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן ר”ל שהאשה עצמה יכולה לחתכו שנרדף היא ונרדף מיהא במקום שאין אחרים מחזיקין את הרודפו ברודף הוא עצמו רשאי …1

Thus, Rav Haim Benveniste rules that there is indeed no distinction between bystander and potential victim and adduces in support of this (inter alia) Meiri’s view in opposition to that of the “sages of the previous generations”:

דכיון דאינו יוצא הרי הוא רודף אבל משהוציא את ראשו אין נוגעין בו דכיון שהוא רוצה לצאת אין כאן רודף דזהו טבעו של עולם ואף על פי שמתקשה לילד משמיא קא רדפי לה וכמו שאמרו בפרק בן סורר ומורה

ולאו דוקא אחרים אלא אפילו היולדת עצמה אסור לה להציל עצמה בנפש הולד דכל שאין שם רודף אין דוחין נפש מפני נפש ואפילו רבים בנפש יחיד וכדאמרינן בירושלמי והביאו הרב המחבר בסמוך לאוין קס”ה

סיעה של בני אדם ואמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחד מישראל

למדנו מכאן שאף בהצלת עצמו ואף יחיד בהצלת רבים אין דוחין נפש מפני נפש ואפילו קטן מפני גדול

וכן כתב הרב המאירי ז”ל אף על פי שכתב שיש מי שחולק על זה וסובר דיכול הנרדף להרוג את הרודף אף במקום שאין אחרים מצווין להרוג את הרודף:2

Update: Over yom tov, I encountered this passage by R. J. David Bleich:

Meiri, Sanhedrin 72b, expresses the novel view that, in the case of the woman in “hard travail”, although a third party is barred from destroying the infant in order to save the mother because of inapplicability of the law of pursuit, nevertheless the mother herself may exercise the right of self-defense to save her own life. A similar view is held by R. Joseph Saul Nathanson, Teshuvot Sho’el u-Meshiv, I, no. 22.

[That view is dismissed by R. Moshe Yonah Zweig, No’am, VII, 55, as “the opinion of an individual” having no standing in the determination of Halakhah.]3

חדושי המאירי סנהדרין עב:‏ [↩]
דינא דחיי חלק א’ לאוין קס”ד עמוד קעח.‏ [↩]
R. J. David Bleich, Survey of Recent Halakhic Periodical Literature – Sacrificing the Few to Save the Many, in Tradition, Spring 2010 Issue 43.1, p. 86. [↩]

It’s the Thought that Counts – Or Is It?

We recently discussed the question of whether the status of רודף requires the intention to cause harm. About seven years ago, I came across the following:

LAST WEEK’S RIDDLE

How is it שייך that 2 people see a רודף about to attack but only one of them may kill the רודף?

ANSWER

In one of the Israeli wars, an Israeli pilot was assigned a mission to bomb an enemy company of soldiers. The pilot flew to the area he was told & indeed observed a mass amount of soldiers, and began the procedure to begin to annihilate the entire group. However, he didn’t realize that the group he observed was really Yidden & the enemy was further down the slope. Meanwhile, another platoon was observing the sky & realized the pilot’s error. There was no way to notify the pilot of the impending disaster about to occur. They wondered if it is מותר to shoot a surface to air missile at their comrade (killing him), but whereby saving an entire company of soldiers. Or שב ואל תעשה?

We know that אין דוחין נפש מפני נפש. Therefore, if someone is forcing you to kill another Yid, we say יהרוג ואל יעבור. The same הלכה is in regard to many Yidden! The תוספתא תרומות סוף פרק ז’‏ tells us, that if גויים approached a caravan of Yidden and demanded that they give them one Yid to be killed or they’ll kill everyone, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. (Unless they demand a certain Yid, like by שבע בן בכרי, only then is it מותר to hand him over).

This is the הלכה except in the case of a רודף. If a Yid is chasing another Yid to kill him, then the הלכה is that you must kill the רודף (unless you could stop him some other way, i.e. cutting off his hand). The רודף does not need התראה and even a קטן who is a רודף gets killed as it is not an עונש for the רודף but ‘saving the נרדף’.

In our case, since the pilot is about to kill Yidden, he should have a דין רודף & it should be מותר to ‘blow him out of the sky’! However, מרן הגאון ר’ יוסף שלום אלישיב שליט”א says that it is אסור to kill the pilot as he is not a רודף. Since in his mind, he is on the way to ‘save Yidden’ by killing the enemy, and he is even risking his life for it, he can not be called a רודף! And the הלכה would be the same even if he wasn’t risking his life. He brings a ראיה from a תשובת חתם סופר או”ח קע”ז. There was a Yiddisher maid who fainted from fear & her Balabusteh tried to revive her by splashing water into her mouth, and in the panic of the moment she by mistake used kerosene instead of water. The שאלה there was, if she needs תשובה. Says ר’ אלישיב, if someone had seen what was happening, that instead of her helping her maid, she was killing her, it would be אסור to kill the Balabusteh, as since she is trying to save the maid, she is not a רודף! Therefore, paskens ר’ אלישיב that it would be אסור to shoot down the plane as אין דוחין נפש מפני נפש!

But what about the company of soldiers about to be under fire, are they permitted to shoot down the plane, in order to save their own lives? The משנה in אהלות פרק ז’ משנה ז’‏ tells us about a woman who is about to die from complications of childbirth, where the משנה says that one may kill the baby as it is a רודף and since it is not yet born, we don’t say אין דוחין נפש מפני נפש & therefore חיי האשה קודמים. However, once the head of the baby comes out, it is considered a נפש as it is born, and now we say אין דוחין נפש מפני נפש and it is אסור to kill the baby to save the mother. But what about the mother, may she kill the baby, as to her, the baby is a רודף? The מאירי writes in סנהדרין עב:‏

אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבו שהאשה עצמה יכולה לחתוך את הולד, שנרדף היא!

Even though the others don’t count her a a רודף, but the נרדף herself may consider the baby a רודף! So when the גמרא says יצא ראשו אין נוגעין בו it’s referring to other people, but the mother is a נרדף and may kill the baby as a רודף. (We find a similar idea by פינחס & זמרי‏ where if זמרי would have turned on פינחס and killed him, he would have been פטור as to זמרי, פינחס was a רודף but כלפי אחרים for sure פינחס was not a רודף but rather was being מציל an entire nation.) Says ר’ יצחק זילברשטיין, so too, the soldiers under attack may protect themselves & shoot down their רודף.

So we have two answers to our riddle. The soldiers under fire may kill the רודף while the other platoon watching may not. And although the nurse may not kill the baby that his head already came out, the mother may do so!

We also received another answer, that the משנה למלך says at the end of הלכות חובל ומזיק that a נרדף may kill a רודף even if he can be מציל himself ‘באחד אברים’ of the רודף. But a bystander would have to maim and not kill. However, the riddle would have been too easy if we were talking about יכול להצילו באחד אברים.1

While a casual reading of the analysis attributed to R. Elyashiv might suggest that he maintains that intentionality is required for the status of רודף, a more careful reading seems to indicate precisely the opposite:

The רודף does not need התראה and even a קטן who is a רודף gets killed as it is not an עונש for the רודף but ‘saving the נרדף’. In our case, since the pilot is about to kill Yidden, he should have a דין רודף & it should be מותר to ‘blow him out of the sky’!

So the pilot would indeed have the status of a רודף, despite his lack of malicious intent, were it not for the argument that:

Since in his mind, he is on the way to ‘save Yidden’ by killing the enemy, and he is even risking his life for it, he can not be called a רודף!

R. Elyashiv is apparently rejecting the idea that a mere lack of malicious intent is sufficient to exclude one from the status of רודף, and endorsing only a much narrower exception of one who actually has a positive intention to provide assistance.

Another early discussion of the question of whether intentionality is required for the status of רודף is by R. Yaakov (b. R. Efraim [Shlomo] Zalman) Schor, who was asked about the following case: A certain individual, wanted by the authorities, wished to reside in a certain community, and the community was afraid that this would bring down the wrath of the authorities upon the entire community. Would such a move into the community constitute רדיפה?

The beginning of R. Schor’s analysis closely follows that of R. Kahana cited in the previous post: in order to reconcile the language of the Talmud with that of Rambam, he proposes that one who has no malicious intent is not considered a רודף even if he is likely to cause harm:

שאלה קהלה אחת שהשר העליל עליה והיה בתוכם איש שביקש השר דוקא אותו והוצרכו לשלח אותו ממקומו ועתה רוצה לחזור ולקבוע דירתו שם והקהל מוחים כי כאשר יראה אותו יחזיר ויניעור העלילה ויהיה סכנה גדולה והתרו אותו בעונש התרת דם ובכל זה אינו משגיח אם הוא רודף וניתן להצילו בנפשו:

תשובה אחר העיון נראה לברר דין זה מהא דכתב הרמב”ם פרק א’ מהלכות רוצח [הלכה ט’] וז”ל

אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה. בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם:

וממש בלשון הזה כתב גם כן הסמ”ג ומקורם מהמשנה … והנה לפענ”ד קשה להולמן דברי שני המאורות הגדולים כי לפענ”ד הם היפוך הגמרא … הרי לפנינו דמקשה לילד אינו מקרי רודף כי משמיא קרדפי לה ומאי ששרי לחתכו ברישא הוא מטעם שכתב רש”י דעדיין לא מיקרי נפש ואיך כתבו הם ז”ל לפיכך ומסקי הטעם רודף הוא ושרי כו’

ועוד יש להקשות דלדבריהם קשה מרישא אסיפא דאף בהוציא ראשו נדונו מדין רודף.

ונראה לפענ”ד ליישב דבריהם בזה האופן דודאי גם הם סבירא להו דמשום הכי מותר ברישא לחתכו משום דעדיין לא מקרי נפש כמ”ש רש”י ז”ל ואף אם היה שייך בו טעם רודף לא היו צריכין לו דכולי עלמא יודו לרש”י ז”ל דלא מקרי נולד וראיה דהא הנוגף במעי אשה אין לו דין רוצח ומשלם דמי ולדות ואי הוה מקרי נפש היה חייב עליו מיתה כדין הורג נפש וכדאיתא סברא זו בסמ”ע סימן תכ”ג ואם כן אף אם היה אפשר לפרש דטעמם הוא מכח רודף היה קשה עליהם דאין צורך טעם זה אלא ודאי גם הם סברי טעמו דרש”י ז”ל וכשהוציא ראשו מקרי נפש ומה דנקטו טעם רודף היינו דצריכו לומר הטעם למה שרו חכמים להמיתו במיתה חמורה ולחתכו בעודו חי ואפילו בידים ולאו דוקא על ידי סם ולמה להו להתיר כנ”ל הרי אפשר להמיתו בלאו הכי כמו דאיתא בטור סימן שפ”ח ובתשובות הרא”ש כלל י”ז דינים חלוקים במוסר ממון דאין להורגו רק בסם דוקא ולא בידים כגון שעשה המסירה ויראים להבא דכתב בודאי קודם שעשה המסירה היה עליו דין רודף נפשות לכן מותר להרגו בידים ואין צריך דוקא על ידי סם מה שאין כן בשכבר נעשה המעשה לא מקרי רודף אם כן בתינוק נמי למה התירו להרגו בידים ולא בסם דוקא וביותר במיתה חמורה כזה ולא איצטריכא לברור לו מיתה יפה וכבר איצטריכא בפרק נגמר הדין ללמוד מקרא בגנב במחתרת שיכולים להרגו בכל מיתה שירצה אם כן למה התירו בתינוק כל זה ועל זה רצו הרמב”ם וסמ”ג לפרש שמאחר שמצורף לזה הטעם דלא מיקרי נפש מקרי נמי רודף אף על פי דטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמיא רדפוה מכל מקום מאחר שכבר מותר להרגו מצרפן גם כן טעם דרודף ויכול להרגו בכל מיתה שירצו כמו רודף דרודף וגנב במחתרת דין אחד יש להם כמ”ש בגמרא ובפוסקים וביותר ברמב”ם סוף הלכות גניבה ולכן מותר להרגו בידים כמו רודף לכן דקדק הרמב”ם וכתב מתחלה ההקדמה

אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על הרודף

ר”ל שלא לחוס עליו לברור לו מיתה יפה או להרגו דוקא על ידי סם אך יכול להרגו בידים ובכל מיתה שירצה ועל זה כתב לפיכך כו’ מותר לחתכו ר”ל אף במיתה זו בין בסם בין בידים והוא מטעם דגם מדין רודף נגעו בה ולכן דקדק משום שהוא כרודף אחריה ולא כתב מפני שהוא כרודף אלא כמ”ש דסבירא ליה דאין רודף ממש דמשמים קרדפי לה אבל על כל פנים הוא מיקרי רודף ומותר להרגו כדין רודף אף ביד היכא דבלאו הכי שרי להרגו אבל כשיצא ראשו הוה נפש ואין דוחין כו’ מטעם רודף לחוד אין בו כנ”ל דמשמים רדפ’ ולזה כיון הרמב”ם באומרו וזה טבע העולם דלפום ריהטא אין לו פירוש למ”ש מקודם ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דרצה לתרץ קושית הגמרא דלמה לא ידונו בסיפא מטעם רודף ותירץ התירץ שבגמרא

אך צריך לפרש איך נרמז בלשונו תירץ הגמרא ואומר כי הרמב”ם סובר (כמ”ש) [דמ”ש] בגמרא שאני כו’ אין רצונו לומר מן השמים כו’ כי קטן זה אינו מכוון על הרדיפה רק משמים מכריחים אותו לעשות הרדיפה זה הפירוש אינו דודאי כל קטן הרודף בכוונתו לא מקרי כוונתו להרוג אותו דלאו בר דעת הוא ואפילו הכי אמר רב הונא דמקרי רודף מה לי בן יום ומה לי בן שנה וגם רש”י הרגיש בזה ודקדק וז”ל

מן השמים רדפו לאמו עכ”ל

דקדק רש”י במלת לאמו ר”ל לא תימא דקאי אקטן שמן השמים הכריחו אותו ילד לרדוף להיות מזיק לאמו אלא פירושו דקאי אאמו ור”ל מאחר שהקטן אין לו כוונה רק לצאת ולהיות נולד על פי טבע ואין כונתו לרודפו אך שממילא על ידי זה מן השמים רדפוהו מה שאין כן קטן הרודף כונתו לאותו רדיפה

ונראה דהספרים דגרסי משמים רדפו ליה טעות סופר הוא וצריך לומר רדפו לה וכן הוא ברוב פוסקים ואף הרמב”ם וסמ”ג נ”ל דסוברים בזה כפירש”י דאינו נקרא רודף מאחר שכוונתו אינו אלא להיות נולד על פי טבע עולם ולא להיזק לאמו ועל כן אף על פי שע”י [זה] מזיק לה אף על פי כן אין דוחין נפש ולא מקרי רודף ועל זה מסקו וזה טבע העולם ר”ל הקטן אין כוונתו להיות רודף אלא להיות נולד בטבע גם הכסף משנה והסמ”ע מפרשים קצת כעין זה בלשון וטבע העולם ע”ש

אם כן כלל נקטינן מהא היכא דאין כוונתו להזיק ולרדוף אך לעשות דבר על פי טבע העולם רק שעל ידי זה יהיה רדיפה לא מיקרי רודף שניתן להצילו בנפשו ונדון דידן גם כן אין כוונתו ארדיפה וכמו שאכתוב אי”ה ויש לדמות למה שכתב הנמוקי יוסף הביאו רמ”א בסימן שפ”ח שיכול אדם להציל עצמו מהיזק הבא עליו אף על פי שיגיע לחבירו היזק מזה וזה לא מיקרי רודף וזה ברור:2

R. Schor proceeds, however, to cite an explicit ruling of Maharik that the status of רודף does not require intentionality:

אך יש להפך הדבר ממה שכתב מהרי”ק בסוף שרש קצ”א דף קס”ח ע”ב (ואף) [דאף] אם אין מתכוון ארדיפה מקרי רודף ומביא ראייה מההיא דהגוזל בתרא דף קי”ז ההוא דמקמי דסלקי אינש למברא הוי [מסיק לחמרא] כו’ עד ההיא רודף הוה מיקרא אף דשם אינו מכוון רק להנאת עצמו מקרי רודף עכ”ל הרי דמקרי רודף

R. Schor continues with a lengthy and intricate discussion of the topic, and ultimately inclines toward the position that the community does have the right to object to someone moving in if this is likely to cause it harm, although he is unwilling to enforce this in the absence of another authority’s endorsement of his view:

נראה דאין להניח דברי מהרי”ק … ומכל מקום איני עושה מעשה עד שיסכימו עמי מורה הוראה:3

האיחוד בחידוד, פרשת שלח תשע”ב, Volume 13 Issue 31‏ [↩]
שו”ת גאוני בתראי (טשערנאוויץ תר”כ) סימן מ”ה עמוד לד.‏ [↩]
שם בסוף התשובה [↩]

Follow-Up to a Footnote On Philippa Foot and the Fat Man

Our previous post cited Philippa Foot‘s discussion of “the story, well known to philosophers, of the fat man stuck in the mouth of the cave”:

A party of potholers has imprudently allowed the fat man to lead them as they make their way out of the cave, and he gets stuck, trapping the others behind him. Obviously the right thing to do is to sit down and wait until the fat man grows thin; but philosophers have arranged that flood waters should be rising within the cave. Luckily (luckily?) the trapped party have with them a stick of dynamite with which they can blast the fat man out of the mouth of the cave. Either they use the dynamite or they drown. In one version the fat man, whose head is in the cave, will drown with them; in the other he will be rescued in due course. Problem: may they use the dynamite or not? Later we shall find parallels to this example. Here it is introduced for light relief and because it will serve to show how ridiculous one version of the doctrine of the double effect would be. For suppose that the trapped explorers were to argue that the death of the fat man might be taken as a merely foreseen consequence of the act of blowing him up. (‘We didn’t want to kill him . . . only to blow him into small pieces’ or even ‘. . . only to blast him out of the cave.’) I believe that those who use the doctrine of the double effect would rightly reject such a suggestion, though they will, of course, have considerable difficulty in explaining where the line is to be drawn. What is to be the criterion of `closeness’ if we say that anything very close to what we are literally aiming at counts as if part of our aim?

In a footnote to the post, we asserted that:

Blowing up the fat man with the dynamite seems quite analogous to the shooting of an attacker at close range with a flame-thrower discussed by McMahan, who apparently assumes that Aquinas would indeed allow such forms of self-defense. Foot, like Cavanaugh, assumes that these actions would constitute intentional homicide and would be prohibited under the double effect doctrine.

There are, of course, at least two highly significant distinctions between the two cases:

Unlike McMahan’s attacker, the unfortunate fat man stuck in the mouth of the cave has absolutely no malicious intent, and would like nothing better than to extricate himself from his plight (particularly in the case where his head is in the cave and he, too, is doomed to drown).
Also unlike McMahan’s attacker, who is threatening to directly cause harm to his victim, the fat man is not the actual cause of the danger to the potholers, but merely an obstacle preventing them from escaping the danger posed by the rising water.

When we asserted that the two cases were “quite analogous”, we merely meant that the degree of intentionality involved in killing the attacker with the flame-thrower and the fat man with the dynamite seemed equivalent, and the two dilemmas should therefore have the same resolution under the doctrine of double effect. From the halachic perspective, however, where the relevant framework is not the doctrine of double effect but the law of רודף, the two aforementioned distinctions are indeed highly significant. The latter distinction, between a direct cause of harm and an obstacle preventing escape from harm, we have previously explored; the former issue of intentionality hinges on the interpretation of the classic if rather laconic Talmudic discussion of aborting a fetus to save the life of the mother:

אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן

Rav Huna says: If a minor was pursuing another person in order to kill him, the pursued party may be saved with the pursuer’s life. That is to say, one is permitted to save the pursued party by killing the minor who is pursuing him, and one does not say that since the minor lacks halakhic competence, he is not subject to punishment. The Gemara explains: Rav Huna maintains that a pursuer, in general, does not require forewarning, and there is no difference with regard to this matter between an adult and a minor. The essence of the matter is rescuing the pursued party from death, and therefore the pursuer’s liability to receive the death penalty is irrelevant.

איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה

Rav Ḥisda raised an objection to Rav Huna from a baraita: If a woman was giving birth and her life was being endangered by the fetus, the life of the fetus may be sacrificed in order to save the mother. But once his head has emerged during the birthing process, he may not be harmed in order to save the mother, because one life may not be pushed aside to save another life. If one is permitted to save the pursued party by killing the minor who is pursuing him, why is this so? The fetus is a pursuer who is endangering his mother’s life. The Gemara answers: This is not difficult, as it is different there, with regard to the woman giving birth, since she is being pursued by Heaven. Since the fetus is not acting of his own volition and endangering his mother of his own will, his life may not be taken in order to save his mother.1

The question of whether the status of רודף applies to an unintentional pursuer thus hinges on the meaning of the evocative but difficult to translate phrase דמשמיא קא רדפי לה. The above translation (by R. Adin Even-Israel Steinsaltz) assumes that the Talmud is excluding from the category of רודף one who does not act of his own volition, but this is actually not at all clear; the precise meaning of the phrase is considered by Rav Noson Nota Kahana of Ostroh in his classic responsum regarding the heartbreaking case of a woman hiding from murderous enemies (presumably during the terrors of Tach Vetat) whose infant began to wail, creating the risk of the discovery of her hiding place by the enemy. The mother therefore “killed the child, saying better that one should die than two”, but was subsequently struck with remorse over the enormity of what she had done, and wondered whether she required repentance / penance:

שאלה. אשה שברחה והמליטה על נפשה מפני רעש מהומת רקים פוחזים, ועמה ולד שלה היה עדיין בן שלשים, ויהי בהרימו את קולו הולד בבכי, מתיירא לנפשה פן יוודע להרקים את מקומה, ותסתכן למיתה כאשר עללו ולא חמלו ועשו כלה להשמיד ולהרוג מנער ועד זקן טף ונשים מעולל ועד יונק, ועל ידי זה המיתה הולד באומרה מוטב שימות א’ ולא שנים. ועתה באה האשה בקול המולה ויללה והיא מר לה, לשאול אם צריכה תשובה או לאו, ע”כ.

תשובה. לכאורה היה נראה דא”צ תשובה דבדין עשתה. חדא דהו”ל הולד רודף דניתן להצילו בנפשו של רודף. …

אכן האמת יורה דרכו דאינו כן, דבסוף פרק [ז’] דאהלות תנן … הרי התם דהולד ממש בגופו רודף להאם דחזינן שתסתכן האם על ידי הולד ותמות בודאי, … ואפילו הכי אין נפש נדחה מפני נפש, והיינו טעמא דאין דין רודף אלא במכוין להורגו וכאן ליכא כוונה כלל וק”ל, מכל שכן בנידון דידן דאינו רודף כל כך כמו התם, דהכא אינו אלא גרם למיתתה על ידי השמעת קולו בבכי, דכל שכן הוא דאין נפש נדחה מפני נפש, וק”ל.

R. Kahana then introduces the Talmudic passage, and initially apparently construes the phrase משמיא קא רדפי לה quite narrowly, assuming that this exception from the category of רודף would not extend to the crying infant, who would indeed have the status of רודף despite his lack of volition:

הגם דבפרק בן סורר ומורה … משמע התם דאפילו קטן כשהוא רודף ניתן להצילו בנפשו של רודף, ודוקא התם המקשה לילד לחוד ביצא ראשו הוא דאסור להציל בנפשו, משום טעמא אחרינא דאית ביה משמיא קא רדפי לה, והאי טעמא לא שייך בנידון דידן דבכיה לאו משמיא הוא, וק”ל.

Ultimately, however, he arrives at a broader understanding of משמיא קא רדפי לה, expanding it beyond its literal meaning (“לאו דוקא”) and indeed equating it with lack of volition, and therefore extending it to the crying infant:

הלא כשתעיין ברמב”ם .. תראה ותבין דאין לחלק, דכתב … וכן נעתק בית יוסף בשלחן ערוך שלו סימן תכ”ה [סעיף ב’] בחו”מ. והנה לכאורה דבריו מגומגמים דלפי טעמא דמותר לחתוך העובר מפני שהוא כרודף, אם כן מהאי טעמא גופא נמי משהוציא ראשו הי”ל להתיר גם כן מפני שהוא כרודף, ואם שזהו טבעו של עולם בכך בביאתו לעולם, אם כן מהאי טעמא נמי אף קודם יציאת ראשו נמי לאו רודף מיקרי, וק”ל.

וצריך לומר דעיקר טעם היתר דקודם יציאת ראשו דמותר לחתוך העובר, משום דלא נקרא נפש (אלא מעים כמש”נ [בראשית כה:כג] ממעיך יפרדו, הרי שקראם מעים), וכן לענין נוגף אשה הרה ויצאו ילדיה דאינו חייב אלא ממון, וכן פירש”י [סנהדרין שם ד”ה יצא] וז”ל

דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו, ע”כ

ולא קשה למה לי טעם להרמב”ם שכתב מפני שהוא כרודף, תיפוק ליה בלאו הכי מטעם דפירשנו, יש לומר לאשמועינן שלא תטעה לומר דשרי לחתוך העובר בבטן אמו אפילו ללא צורך גדול, קמ”ל דאינו כן אלא דוקא לצורך כגון שהוא רודף והיינו במקשה לילד אבל בלאו הכי לא ודו”ק, ואין הכי נמי הרמב”ם קיצר קצת במקום שהיה לו להאריך טפי בטעמא שהי”ל לפרש האי טעמא נמי שאינו נקרא עדיין נפש ופשוט והו”ל לפרש המשך דברינו.

אכן אכתי צריכין לדקדק בסיפא למה לי טעמא דזהו טבעו של עולם, ולא קאמר טעמא האמור בגמרא משמיא קא מרדפי ליה. הן אמת בכסף משנה כתב אהאי טעמא דגמרא משמיא קא רדפי לה,

וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם ע”כ, כלומר דטבעו של עולם הוא היינו דמשמיא הוא הך רדיפא, מכל מקום הי”ל [לומר] לישנא דגמרא. אלא ודאי כוונתו לאשמעינן דלאו דוקא הוא, אלא כל היכא שהוא כעין רודף והיינו שאינו מכוין לרודפו ולהמיתו אלא שהוא על פי הטבע, כמו בנידון דידן שהבכיה של תינוק הוא על פי הטבע דרבייתו כך הוא, שאין כוונתו משום גרם מיתה אלא על פי הטבע שרוצה התינוק לינוק לא מיקרי רודף, וק”ל. …

כלל העולה בידינו שהאשה הזאת לא טוב עשתה בעמו במה שהמיתה הולד דאין לו דין רודף כלל2

A lecture I gave on this topic about seven years ago is available at the Internet Archive, and we shall further consider the question of whether volition is a necessary ingredient for the status of רודף in a follow-up post, בג”ה.