וכל מעשיך בספר נכתבים

We recently deployed the Piwik web analytics framework to track our readership. For more information, see our privacy page.

Apropos to the topic of communications privacy, here are (in rough chronological order) four lectures and an article I recently recorded and published, available at the Internet Archive:

Doing Good and Doing Right

JMDerech asks:

I was at the local Judaica store the other day and as always, I headed to the music section of the store. I browsed all the new titles and all the old ones. Looked at sales. Played the “guess which covers were designed by Sruly Meyer” game (it’s usually the good ones). And just zoned out in that section for a while. It was like, my section of the store. My sacred place.

Anyway, another customer was browsing at the albums with the store counterperson and was asking for a good album to buy, being that they are just starting to listen to Jewish music. I think the customer wanted a good “fast” album. The counterperson admitted that they didn’t know which was the best per say, but they pointed them in the direction of two albums, which, if I were a newcomer to Jewish music, would turn me off. The customer then proceeded to buy the albums and walked off with some terrible music.

Here’s the question. As a Jewish music reviewer and someone who has some taste when it comes to knowing what to buy and what to avoid, should I have interfered and suggested a different, better album? Think about it, if you have a question about taxes, you go to your accountant, so if you have a question about Jewish music, wouldn’t you like to here advice from an avid Jewish music fan and writer?

So here’s what I came up with. Let’s do this gemara (talmud) style.

If I were to intrude on the conversation, yes, I would be saving that customer money and the frustration of a bad album. However, by telling them that one album is better than the other, and then they go and buy the “better” album, aren’t I taking possible earnings away from the original album the customer picked up?

What do I do? I’d love to hear your thoughts.

Several months ago, a colleague of mine consulted me about a related scenario:

Someone intends to purchase a specific item from a specific store. I have a coupon for that store, which entitles the holder to a discount. Is it appropriate for me to give him the coupon? [We assume, for argument’s sake, that use of the coupon will not result in a larger purchase, or any future benefit to the store-owner, and the sole consequence will be the buyer ending up with more money in his pocket than otherwise, and the store-owner less.]

The basic question arising in these situations is this: where someone is ready and willing to enter into a specific transaction, and I know that he can do better, in terms of price, value, or other criteria, is dissuading him from his intended transaction in favor of the superior one, which will benefit him, but at another’s expense, a Halachically positive, neutral or negative act? Similarly, where someone is ready and willing to pay a specific seller for some good or service, may I / should I intervene to enable him to obtain what he needs at less or no cost, since this will come at the expense of the seller?

My colleagues and I have debated these issues for years, with no definitive resolution. We are aware of no classic Halachic literature on the topic, although there are a number of relevant contemporary discussions,1 which revolve about three focii – two Talmudic Sugyos, and a problematic passage in the חפץ חיים.

Halachic Background

אל תמנע טוב מבעליו


One argument against intervention is based on this Gemara:

מתניתין: השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה:

גמרא: חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי היכי דמי דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו היכי דמי … איבעית אימא לעולם דאמר ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא ודקאמרת סבור וקביל דאמרי ליה לית לך אל תמנע טוב מבעליו2

The Gemara seems to be stating a principle that where someone is willing to pay someone some specific amount for something, it is wrong to interfere and deprive the other party of even a portion of that revenue, even though this would benefit the first party. We might therefore infer that is similarly wrong to advise a purchaser, who has already determined to pay a specific vendor a specific sum, to go elsewhere (or to purchase a different product, even from the same vendor, insofar as this will deprive the producer of the original product of revenue); we ought not to help the customer at the expense of the store-owner (or producer).


Several passages from the commentaries of the Rishonim are sometimes invoked in attempts to delineate the precise rationale for this principle and the scope of its application. Ritva:

לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש דליכא למימר דלגבי בעל הבית נמי איכא משום אל תמנע טוב מבעליו אם היה משכיר בארבעה הואיל ומצא בג’, דכיון דבעל הבית אמר לו בפירוש בארבעה ולא אמר לו שישכור כפי מה שיוכל גלי אדעתיה דניחא ליה דליתן להו ארבעה, וכל הני דיני דאמרינן בשמעתין הלכתא נינהו.3

As we shall see, some infer from Ritva that אל תמנע only holds where an explicit declaration of willingness to pay the higher price has been made.

Remach, Meiri and Rambam

ולענין פסק כתב הרמ”ך וזה לשונו: כללא דנקטיה בהאי שמעתא, היכא דאמר ליה לשלוחיה זיל ואוגר לי אגירי בארבעה ארבעה ואזל ואמר להו בתלתא תלתא, לית להו אלא תלתא ואף על גב דשויא עבידתייהו ארבעה ואית להו עליה תרעומת על דעבר אל בל תמנע טוב מבעליו היכא דשויא עבידתייהו ארבעה.4

הרי שאמרו לשלוחו צא ושכור לי פועלים בארבעה ארבעה הלך ושכרן בשלשה שלשה, והודו לדבריו וירדו למלאכה על דעת כך אין להם אלא שלשה, אפילו נתגלה להם דעתו של בעל הבית, ואפילו היתה מלאכתם שוה ארבעה שהרי כך קבלו על עצמן, … ומכל מקום יש לפועלים אלו תרעומת על השליח על שפיחת בשכרם, אחר שהמלאכה שוה כך ממה שנאמר אל תמנע טוב מבעליו.5

As we shall see, some infer from these passages that אל תמנע only holds where the goods or services are “actually worth” the higher price.

Rambam also mentions the case where the work is worth four, but it is less clear from his phrasing that the principle of אל תמנע applies exclusively in that case:

אמר לו בעה”ב שכור לי בארבעה והלך השליח ושכר בשלשה אע”פ שהרי מלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח.6

יורד לאומנות חבירו

Some scholars discuss the applicability of the Sugya of יורד לאומנות חבירו to our scenarios. While a comprehensive analysis of this Sugya is well beyond the scope of this post, we shall cite here the basic relevant Talmudic text:

אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא”ל קא פסקת ליה לחיותי

לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה אמר רבה בר רב הונא עד פרסה שאני דגים דיהבי סייארא

א”ל רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו וחכמים מתירין אפי’ תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם אלא דאמר ליה אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי אבל הכא אפילו רבנן מודו דא”ל קא פסקת ליה לחיותי

מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופיהו רשב”ג אומר אף לשכנו כופיהו7

חפץ חיים

A third focus of discussions of our topic is the following, somewhat perplexing analysis of the חפץ חיים:

אם הוא רואה, שאחד רוצה להכנס לחנות לקנות סחורה אצל אחד, והוא מתבונן בטבע האיש ההוא, כי הוא איש תם, (הינו, שאיננו חריף כל כך להבין ערמומיות בני אדם), והוא מכיר את טבע בעל החנות ההיא, שכל תשוקתו וחפצו הוא להשיג איש כזה לרמותו, אם בסחורה או במדות ובמשקלות או במקח, צריך לספר לו את ענין החנות ההיא ולהזהירו, שלא יכנס בה, אפילו אם כבר פסק אם בעל החנות ההיא שיקנה אצלו.

וכל שכן אם הוא רואה בפירוש, שאחד רוצה לרמות לחברו בסחורה, (הינו, שמפתהו, כי היא מין סחורה פלונית, שמפורסמת בעולם למין חשוב, והוא יודע שהוא שקר), או במדות ובמשקלות או בשווי המקח, בודאי צריך לומר לו, כדי שלא יבוא לזה, אך מאד צריך לזהר, שלא יחסרו בזה הפרטים הנ”ל בסעיף ב’.8

In an הגה”ה, the חפץ חיים qualifies what he means by “שווי המקח”:

הגה”ה: כגון, שהחפץ שוה חמשה זהובים, והוא רוצה לקח ממנו ששה, אבל אם האונאה היא פחות משתות (מששית), אפשר דאין לומר לו, ועיין בבאר מים חיים. אבל במדות ובמשקלות בכל גוני (בכל האופנים) צריך לומר לו.

And in the באר מים חיים, he explains further:

פחות משתות וכו’. בדין זה היה לי צ”ע, מי נימא כיון דלכתחלה אסור לרמותו אפילו בפחות משתות כמו שנפסק בחו”מ בסימן רכ”ז ממילא צריך להגיד לו, או דילמא כיון דהוא ספיקא דדינא כמו שמובא בהרא”ש בבבא מציעא דאפשר דאפילו לכחתחלה מותר בפחות משתות, אם כן ממילא אסור מן הדין לילך ולרגל עליו, והוא בכלל לישנא בישא. ואפשר כיון דספיקא דאורייתא הוא, וזיל הכא לחומרא לענין אונאה, וזיל הכא לחומרא לענין סיפור.

It is difficult to understand why the חפץ חיים links the permissibility of enlightening the naive customer with the illegality of the seller’s conduct; even if the seller is behaving perfectly scrupulously, why should it be prohibited to advise the buyer of the fact that he can do better elsewhere? Scholars have offered various interpretations of the rationale behind this ruling and delineations of its scope, as we shall see.

Analyses Of Our Question

אל תמנע and the Position of the חפץ חיים

R. Moshe Kaufman, in his commentaries to the aforementioned passage of the חפץ חיים, has a lengthy analysis of our topic, in the course of which he rejects the application of the principle of אל תמנע, based on the aforementioned commentaries of the Rishonim:

ומוכח מזה דעת רבנו שאם אין אונאה כלל רק שהמוכר יקרן, כגון שאין מחירים קבועים, אסור לגלות לקונה כיון שהמוכר עושה בהיתר גמור, ואם גילה לקונה שעמד להכנס לחנות הרי זו רכילות גמורה של דיבור הגורם להזיק.

אמנם היה נראה שכל המייעץ לקונה מחמת קורבתו או ידידותו אף אם כבר נכנס לחנות, מותר לגלות לו, וביררנו דבר זה היטב בכל פרטיו ועל פי ראיות בזרע חיים ס”ק א’ עי”ש.

ואם הקונה עדיין לא עמד להכנס לחנות אם מותר לו לקנות במקום יותר זול כאשר אינו לא קרובו ולא ידידו עיין בזרע חיים ס”ק ב’.9

א. יבואר שמותר לייעץ לקרובו או לידידו שעומד לקנות אצל אחד שלא יקנה בגלל שהוא יקרן

עיין בנתיב חיים ח’ ומתבאר שאם אחד שאינו קרובו או ידידו עומד להכנס לחנות וכל שכן אם כבר נכנס לקנות שם אסור לייעץ לו שיקנה במקום אחר, כיון שבזה מפסיד לבעל החנות ומה לו להתערב בענינים לא לו, ומתבאר מדברי רבנו שהיא רכילות גמורה.

אמנם נראה שחילוק יש בדבר, שאם יאמר סתם “יש מקום יותר זול” אינו אלא גרם מניעת ריוח למוכר, אבל אם ידגיש ויאמר אל תקנה כאן שהוא יקרן משאר חנויות אז לכאורה יש בזה גם איסור רכילות כיון שעל ידי שמגלה עניניו גורם בדיבורו להזיק לו (כי מה שכתב הרמב”ם דיבור הגורם להזיק לאו דוקא אלא נראה דהוא הדין כל שמונע ממנו דבר שהיה מגיע לו). אמנם בעניננו הוא דבר חידוש, כיון שאין כאן אלא מניעת ריוח לאחד ויכול המספר לטעון שרצה להרויח לשני שיקנה בזול, ועיין עוד סוף זרע חיים אות ב’.

היתר לגלות הדבר לקרובו

אמנם נראה שכל האיסור הזה דוקא לאיש שאינו קרובו, אבל לקרובו מותר לייעץ אף שעומד כבר לקנות. ויש ללמוד דבר זה משתי גמרות, חדא מהא דכתובות פו. … ועוד מצאנו בכתובות נב: …

ובעניננו נראה ברור על פי כל הנ”ל שמותר לייעץ לקרובו שיקנה במקום אחר יותר זול, אף שכבר עמד לקנות אצל המוכר הזה, כיון שאינו מפסיד לו על פי דין תורה, כל שלא גמר עם המוכר לקנות הדבר שאז יהיה בחזרה משום מחוסרי אמנה או שאין רוח חכמים נוחה הימנו.

ונראה יותר שלא רק לקרובו ממש אלא אף לידידו, כל שלפי קשרי הידידות ראוי להעדיפו על אדם אחר בעניני ההטבה עד כדי מניעת ריוח לשני, וראיה לזה מדאמרינן ביבמות סב: האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו … עליו הכתוב אומר אז תקרא וד’ יענה וגו’ ופירש רש”י (סג.) וז”ל לעיל מיניה כתיב מבשרך לא תתעלם היינו אוהב את שכניו שהם כקרוביו ע”כ – הרי שחיוב ההטבה הבנוי על מצות ואהבת לרעך כמוך גודל לפי מה שאדם מקושר יותר עם חברו שאז באופן טבעי מתעורר יותר לאהבתו, וממילא חיוב האהבה וההטבה אליו שמוטל עליו על פי התורה גדל באותה מדה. ואם כן כמו שמצאנו מבשרך לא תתעלם אף בשכן נראה שהוא הדין לכל ידיד לפי קשרי הידידות – ולעניננו כל שקשרי הידידות מטים חיוב ההטבה אליו עד כדי לבטל מקח העשוי להתקיים אצל מוכר זה (והדבר צריך שיקול דעת) מותר לגלות אזנו שמוכר זה יקרן הוא ואין כאן לתא דאיסורא, כנלע”ד. ובכל זה יתכן שלכתחילה עדיף לומר שאצל מוכר אחר אפשר להשיג בזול יותר ולא לומר שמוכר זה יקרן, כיון שאצל אנשים מסוימים לשון יקרן יש בו נדנוד גנאי.

ואין להקשות על דברינו מסוגיא דבבא מציעא עו. … ולא אמרינן שמותר להרויח לבעל הבית (שהוא כקרובו וידידו במה שנעשה שליח אליו), שהרי עיין בשיטה מקובצת ששאל את זה ותירץ בשם הריטב”א … ובשם הרמ”ך כתב השיטה … וכן הוא בחידושי המאירי, אם כן נמצאנו למדים שאם הבעל הבית לא היה מגלה דעתו, או שהשכר המקובל היה שלש, היה מותר לכתחילה לדרוש טובת הבעל הבית ולשכור עבורו בשלש.

ואם כן הוא הדין בעניננו שהקונה הנכנס לחנות לא גילה דעתו שניחא ליה לקנות ביוקר, וחזקה על קונה דעלמא שאם היה מוצא בזול יותר היה קונה בזול. ועוד שכיון שהמוכר הזה יקרן יותר משאר החנויות ודאי מותר לדרוש טובת קרובו וידידו הנכנס לשם ולגלות אזנו.

ואף אם המוכר הזה אינו יקרן משאר חנויות אלא שיש מקום שאפשר להשיג בזול באופן מיוחד, נלע”ד שמותר לדרוש טובת קרובו וידידו ולייעץ לקנות במקום השני, וכמו שהוכחנו מהני גמרות דכתובות דלעיל שמותר לדרוש טובת קרובו אף באופן שיש בזה מניעת טובה המגיעה לצד השני. ואף שודאי סתם קונה מתרצה לכתחילה לשלם מחיר הממוצע, מכל מקום אינו דומה להא דבבא מציעא דלעיל כיון שסוף סוף בעניננו לא גילה להדיא שרצונו כעת לקנות במחיר הזה, וגלוי לכל שאם מוצא בזול טפי ניחא ליה, על כן מותר לקרובו וידידו לדרוש טובתו בזה (ואף המאירי והרמ”ך שהבאנו דבריהם לעיל בביאור סוגיא דבבא מציעא שכתבו הטעם שאסור לטרוח עבור הבעל הבית ולשכור בשלש מפני שהעבודה שוה ארבע, יש לומר שלא אמרו זאת אלא בצירוף מה שהבעל הבית עצמו אמר לשליח צא תשכור לי בארבע, וכאן שאני כנ”ל).

אמנם לפי כל הנ”ל אין הכי נמי שאם הקונה איש אמיד שאינו מקפיד כלל לקנות ביוקר אסור מצד הדין לייעץ לו לקנות במקום הזול, אף שהוא קרובו וידידו.

ב. אם אחד חשב לקנות אצל פלוני אלא שלא עמד עדיין להכנס לחנות, אם מותר לגלות לו שהוא יקרן ולייעץ לו לקנות במקום אחר

א) הדין באדם קרוב. הנה בקרוב כבר ביררנו לעיל ס”ק א’ שמותר ומצוה לייעץ לו משום מבשרך לא תתעלם אף אם כבר נכנס לחנות כל שאין בו משום מחוסרי אמנה, וכן לידיד שהוא כקרוב, וכל שכן בעניננו.

ב) הדין באדם זר. הנה אם אחד שאלו באיזה מקום לקנות ודאי מצוה לייעצו לטובתו ואין הדברים צריכים לפנים.

אבל אם לא שאלו, רק במקרה גילה לו שחפץ לקנות במקום פלוני יש לדון אם מותר לגלות לו שהוא מוכר ביוקר. ולכאורה היה נראה שאסור מטעם מאי חזית, דכשם שאני מצווה לאהוב את זה כך אני מצווה לאהוב את זה ומהיכי תיתי לגלות לו להפסיד למוכר, ומה לו להתערב בין שניהם.

ומכל מקום נראה שאם גילה לו לא עבר אלא איסור דמאי חזית, אבל לא שייך כאן איסור רכילות של דיבור המזיק:

חדא כי במניעת טובה של דבר עתידי ולא מוחלט נראה שאין כאן גדר של גילוי ענין שגורם להזיק לו. ואף שאם עמד כבר להכנס לחנות כתבנו לעיל על פי דברי רבנו שיש בדבור כזה משום רכילות דלא צריך נזק ממש להכנס לגדר טוען דברים על חברו, שאני הכא שהוא דבר רחוק. ובגבול הדבר יש לעיין, ולפי שכלו יהולל איש.

ומעוד סיבה נראה שלא שייך כאן איסור רכילות, משום שאין כאן גילוי עניניו של פלוני, שהרי הדבר עומד מפורסם לעין כל, שהמחירים של החנות הזו גבוהים יותר מבשאר מקומות, ובין ביודעים בין שלא ביודעים התרצה המוכר שיפרסמו הדבר, וכדאי לו להפסיד קונים על ידי זה ולהרויח מצד שני על ידי מחירים גבוהים. ולפי טעם זה אף כשחברו כבר עמד להכנס או נכנס לחנות לא יהיה איסור לגלות לו שהמחירים גבוהים, אלא שאין זה טעם ברור, אם מפני שלפעמים אין פרסום למוכר יקרן, ואם מפני שסברת הריצוי לא ברורה כל כך, והעיקר כטעם ראשון.

ומכל מקום אין המגלה הזה ניצל מאיסור כאמור לעיל, שאין לו להתערב בדבר, אלא שהיא איסור קל דמאי חזית לאהוב את זה יותר מזה.10

In the course of discussing the aforementioned difficult passage in the חפץ חיים, R. Shlomo Rozner tells us that R. Hillel Zaks invokes the principle of אל תמנע טוב מבעליו:

ושמעתי מהרה”ג ר’ הלל זאקס שליט”א לפרש דברי החפץ חיים שאסור מדין נזק דכיון שרוצה הקונה להכנס לחנות לקנות, אם יאמר לו שהמוכר מאנה בפחות משתות הרי מפסידו, וראייתו שאסור לעשות כן מגמרא בבא מציעא ע”ו …

R. Rozner himself, however, argues that the inference is not compelling, for the same reasons as those given by R. Kaufman (although he mentions only the Rambam, which we have noted is the least conclusive of the various Rishonim we have seen with regard to circumscribing the Sugya):

ויש לחלק דהתם עשו הפועלים באמת מלאכה ששוה ארבע ולפיכך יש להם תרעומת וכמו שכתב הרמב”ם בפרק ט’ משכירות הלכה ג’ “שהרי מלאכתם שוה ארבע” אבל בנידון דידן שבעל החנות מוכר ביוקר למה יהא לו תרעומת. ועוד יש לחלק דהתם בעל הבית נתרצה לתת ד’. אבל הקונה לא ניתרצה לתת יותר מן המחיר. דאם היה יודע שהמקח שוה פחות לא היה נכנס לכאן.11

R. Binyomin Cohen explains the ruling of the חפץ חיים thus:

[הואיל] ואינו עושה נגד הדין אם כן מאי חזית להעדיף הלוקח טפי מן המוכר [וכמו שכתב רבנו הך סברא בציורים במ”ח סק”ב] ואין להתיר משום תועלת דהצלה מן ההיזק דבמה שהוא מותר מן הדין לא חשיב כמזיק אלא שהוא טובה להקונה שילך לחנות אחרת ובזה אמרינן מאי חזית להטיב עם הקונה טפי מן המוכר, ולפי זה הוא הדין בכל גוונא דליכא איסור אונאה כגון בדליכא שער קבוע [וכמש”כ בערוך השלחן חו”מ סימן רכ”ז סעיף ד’] שוב אסור לומר להקונה שלא יקח ממנו דדמי לאונאה דפחות משתות לפי הצד שהיא מותרת.

ומכל מקום נראה דקודם שהחליט הלוקח לקנות אצל זה והוא שואלו איפה לקנות מותר לייעצו ללכת לחנות אחרת שמוכרת בזול דלא חשיב כמפסיד בעל החנות האחרת הואיל ועדיין לא החליט לקנות שם ואם כן מותר לומר לו מפני שלזה הוא מהנה ולזה אינו מפסיד מה שאין כן בשכבר החליט לקנות שם דדמי למה שכתב רבנו כאן שכבר רוצה ליכנס לחנות.

מיהו כל זה באיניש דעלמא אבל בקרוב נראה דשרי להעדיפו ע”ג אחרים דכתיב ומבשרך לא תתעלם וכדאמרינן בכתובות פו. דמותר לייעץ קרובו כדי לסבב לו ריוח נגד אחרים ומותר לייעצו לקנות במקום שהוא יותר בזול [ועיין לקמן בציורים אות י”ח מש”כ לענין אדם חשוב] וע”ש בשיטה מקובצת מהרמב”ן שהקשה שהאיך מותר להפסיד להאחר על ידי עצתו מיהו בעניננו ניחא דלא הוי הפסד וכנ”ל וממילא כשם שמותר לעצמו לקנות אצל זה שמוכר בזול הכי נמי שרי לייעץ לקרובו כן מה שאין כן בההיא דהתם דהוי הפסד ואפילו לעצמו הוה אסור [ועיין עוד בסמ”ע סימן תכ”א ס”ק כ”ח מה שחילק בין קרוב לאחר לגבי מילתא אחריתא], ועיין עוד לקמן בציורים במ”ח ס”ק ב’ לענין לייעץ צורבא מרבנן שמצדד דיש להעדיפו ועיין במה שכתבנו שם:12

R. Yaakov Dovid Shmahl also discusses the principle of אל תמנע טוב מבעליו within the framework of a lengthy responsum on our topic, toward the end of which he cites the treatment of R. Kaufman:

אם יש לגלות לקונה שאפשר לקנות החפץ יותר בזול במקום אחר

שאלה: מי שרואה חבירו עומד בחנות ישראל ורוצה לקנות שם איזה חפץ, והוא יודע שאותו חפץ עצמו אפשר לקנותו בחנות אחרת במחיר יותר זול מאשר בחנות זו, האם מותר לו לגלות זאת לקונה, ואולי אף מחוייב לגלות לו, או דילמא אסור לו לעשות כן.

[ועיין שם שהאריך בזה, ומתחילה רצה לחייב את הרואה לגלות מדין השבת אבידה, ושוב כתב:] אולם העיר אחד מן האברכים הלומדים, דיש להביא ראיה שאין לגבי הקונה שום מצוה משום השבת אבידה, דמאחר שהוא מוכן לשלם סכום זה על סחורה זו, אין שום מצוה לגלות לו שאפשר לקנותו יותר בזול במקום אחר, והוא מהגמרא בבבא מציעא ריש פרק האומנין (עו.) … ואם איתא דבזה שהשליח מונע את בעל הבית מלשלם ארבעה יש בו משום מצות השבת אבידה, איך יש לפועלים טענה עליו מטעם הפסוק אל תמנע טוב מבעליו, הרי הוא עושה מצוה בזה שמציל ממונו של בעל הבית, אלא ודאי דאין בזה משום הצלת ממונו של בעל הבית, שהרי סוף סוף הוא היה מוכן לשלם ארבעה, ואף שבאמת היה הבעל הבית שמח אם השליח היה מוצא פועלים בפחות, מכל מקום כיון שהיה מוכן לשלם ארבעה אין בזה משום הצלת ממונו.

שוב מצאתי בשיטה מקובצת (שם) בשם הריטב”א וז”ל, פירוש דליכא למימר דלגבי בעל הבית נמי איכא משום אל תמנע טוב מבעליו אם היה משכיר הוא בארבעה ומוצא בתלתא, דכיון דבעל הבית אמר לו בפירוש בארבעה ולא אמר לו שישכיר כפי מה שיוכל, גלי אדעתיה דניחא ליה דליתן להו ארבעה עכ”ל, והיות שהריטב”א לא כתב שיש בזה משום מצות השבת אבידה כלפי הבעל הבית, מדוייק שאין בזה שום מצוה, ומטעם הנ”ל.

ועל דרך זה אפשר לומר גם בנדון דידן, היכא שאחד עומד בחנות ומוכן לשלם המחיר שהשית עליו בעל החנות, אף שיש מקום אחר שמוכר יותר בזול, מכל מקום הרי סוף סוף הקונה מוכן לשלם מחיר זה, וממילא אין בזה משום מצות השבת אבידה לגלות לו שאפשר לקנותו יותר בזול במקום אחר, ואף במקום שאין אנו צריכים להתחשב כלל ברווחיו של המוכר, כגון שהוא עכו”ם, מכל מקום הטעם שאין לגלות לקונה אינו מחמת שהוא מזיק למוכר, אלא שאין כאן שום חיוב לגלות לקונה כיון שאין בזה משום מצות השבת אבידה. וזה מדוייק בדברי הריטב”א הנ”ל שפירש שיש לפועלים טענות על השליח משום שאין על השליח התחייבות של אל תמנע טוב מבעליו כלפי הבעל הבית. וכן הדבר לגבי מצות השבת אבידה, שאינו שייך לא מצד בעל הבית (המחפש פועלים) ולא מצד הקונה (הרוצה לקנות בחנות), ואין זה תולה כלל בהתחשבות עם המוכר.

אמנם מכלל לאו אתה שומע הן, שאם באמת היה קיים הענין של אל תמנע טוב מבעליו מצד הבעל הבית, וכגון שאמר לו בעל הבית שימצא פועלים בכמה שיוכל, אז לא היתה להפועלים טענה על השליח. ויש לומר דזה דוקא משום שהשליח קיבל על עצמו להתעסק לטובת הבעל הבית, ומשום הכי אם היה באמת ענין של אל תמנע טוב מבעליו גם מצד הבעל הבית, היה עליו להתחשב עם בעל הבית (ולא עם הפועלים), אבל היכא דהוא אדם מן החוץ ואינו קשור לא עם בעל הבית ולא עם הפועלים, וכן בנדון קונה ומוכר, אין הוא רשאי להתערב ביניהם לטובת אף אחד מהם, והוא דומה לחקירה הנ”ל. [ושוב הביא את דברי הזרע חיים הנ”ל.]

היוצא לנו מהנ”ל:

א. הרואה את חבירו בחנות של ישראל ועומד לקנות איזה חפץ, אין שום חיוב, ונראה דאף אסור לגלות לו שיש מקום אחר שמוכרים שם יותר בזול .. ויש אומרים דמותר לגלות לו אם הוא קרובו או ידידו ..

ב. אך אם המוכר עובר באיסור אונאה, פשוט דיש לגלות לקונה.

ג. באופן שהקונה עדיין לא החליט לקנות, מותר לגלות לו המקום שיכול לקנות בזול.

ד. הנ”ל (אות ג’) הוא דוקא היכא דהקונה שואל אותו על מקום שמוכרים יותר בזול, או כשהמוכר אינו ישראל, או שהוא מי שאינו מחוייב להשיב אבידתו, דאז אף אם אינו שואל אותו יש לגלות לו.13

יורד לאומנות חבירו

Another possible argument against intervention is from the laws of יורד לאומנות לחבירו; just as the Halachah prohibits certain forms of competition and of snatching goods, services or employment opportunities away from others, perhaps it is similarly forbidden to dissuade someone from executing a planned transaction, as this is unfair to the other party who stood to benefit from it.

R. Yechiel Tauber discusses giving a lift to passengers waiting for a bus at a bus stop. He prohibits this, based on the Sugya of יורד לאומנות, but qualifies that this is only if one charges for the lift, whereas offering a ride gratis is certainly permitted. He offers no proof for this, simply declaring that “it is obvious from the perspective of סברא” that Hazal only prohibited taking for oneself the profit for which another has labored, and that to bring a proof for this is “יגיעת בשר”:

שאלה: אנשים הנוסעים עם אוטובוס השייך לחברה (קאמפאני) של יהודי, האם מותר לבעל מכונית (קאר) להקדים לבא אצל ה”באס סטאפ” לקחת עמו איזה אנשים בשכר או בחנם.

תשובה: אם לא היה נוח להנוסעים קאר יותר מאוטובוס בודאי אסור מפני שלוקח פרנסת חבירו (ואם עבר ולקח יש מחלוקת הפוסקים אם מוציאים ממנו הריוח וליתנו לבעל האוטובוס), ואפילו אם נוח להנוסעים קאר יותר מאוטובוס מכל מקום נראה דגם זה אסור, וכל זה בלוקח מהם בשכר אבל לעשות עמהם טובה בחנם מותר.

[וביאר שם טעם ומקור ההיתר לעשות בחנם:] זה פשוט מצד הסברא דלא אסרו חז”ל [בדיני יורד לאומנות חבירו והמסתעף] רק ליקח ריוח שטרח בו חבירו אבל כשהוא נותן לו מתנה בעלמא הרי לא לקח מחבירו כלום ובודאי המהפך לקנות חפץ מותר לאחד ליתן לו מתנה כדי שלא יצטרך לקנות אף על פי שעל ידי זה הפסיד חבירו שלא הרויח עליו וזה פשוט, ולהביא ראיה לזה הוא יגיעת בשר14

R. Tauber’s basic assumption seems to contradict a famous responsum of Rav Moshe Feinstein, which expresses exactly the opposite position, that non-commercial activity is actually worse, and prohibited even where the Halachah would otherwise allow competition!

ברור טעמי הפסק דין בדבר אנשים שהלכו מבית הכנסת של רבי אחד שהתפללו אצלו ויסדו בגבולו בית הכנסת אחר על עצם הליכה משם וקפוח פרנסתו

בדבר הרבי שתבע מאלו שהתפללו אצלו מיום שקנה בית הכנסת שלו קרוב לשלש שנים ואחר כך יסדו בגבולו בית הכנסת אחר אשר על ידי זה השיגו גבולו וקפחו פרנסתו … כי אם לא היו מייסדים בית הכנסת אחר כל מי שהיה דר שם ואף מי שהיה בא אחר כך לדור שם היה מתפלל אצלו, ואף שיש שם עוד בית הכנסת אבל אינו לפי רוח היראים ועתה כשיסדו הם שהם אנשים חשובים הלכו הרבה מהיראים שהיו הולכים אצלו לבית הכנסת שיסדו הם.

והם השיבו כי לא היה אפשר להם להתפלל בבית הכנסת של רב זה מצד שינוים בנוסח ובניגון התפלה אשר הוא בלבול גדול להמתפללים שלא הורגלו בזה, וגם מצד שדרכו של הרב לקלל ולהפחיד ולבזות כמו שאירע איזה פעמים שזה קשה לסבול, וגם שאיזה מהמתפללים שם זלזלו את רבם הצדיק שאי אפשר להם לסבול זה ולכן היה להם הרשות להפרד ולקבוע בית הכנסת אחר, ואומרים שלא עשו שום פעולה ולא בדברים להמשיך אנשים שילכו לבית הכנסת שלהם.

והרבי השיב שבכל העת היה בשלום עם כל אדם והפחדות שלו היה רק פעם אחת להציל את עצמו מהוצאת שם רע ופעם השני לא היה ענין הפחדה רק התעוררות בעלמא שכל אחד צריך רחמים ויותר לא היה שוב חרחורי דברים ביניהם.

הנכון לע”ד שלא היה רשות להם ולא לשום אדם ליסד בית הכנסת אחר במקום הסמוך שעל ידי זה ודאי שהרבה מאלו שהיו הולכים אצלו כשלא היו מייסדים בית הכנסת האחר ילכו לבית הכנסת האחר שיסדו דיש בזה איסור מהפך בחררה ויורד לאומנות חברו כמבואר בחת”ם סופר חלק חו”מ סימן ס”א דבדבר שאין מקום לשניהם איכא איסור יורד לאומנות חברו אף לבר מאתיה אף לרב הונא בריה דרב יהושע בבא בתרא דף כ”א והובא בפתחי תשובה סימן קנ”ו ס”ק ג’. …

וכל שכן הכא שמייסדי בית הכנסת האחר אינו להרוחה שיותר אסור כי כל הטעם שמתיר רב הונא בריה דרב יהושע לבר מבואה דידיה הוא מטעם אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי, שהוא מטעם שהראשון גם כן לא היה לו רשות לאסור עליו לקפחו מלהרויח מעסק כזה, ולא שייך זה בעושה השני שלא להרוחה שנמצא שהראשון אינו מקפחו בכלום והשני מקפח לראשון שבזה מסתבר שאסור אף שהוא רק להפחית ולא לקפח לגמרי. …15

This stance of Rav Moshe is apparently also adopted by R. Tzvi Spitz, who forbids dissuading a buyer from a specific purchase upon which he has already decided, in favor of a cheaper vendor, unless the buyer is a family relative, insofar as the first vendor is not guilty of אונאה of more than sixteen percent or fraud:


קונה נמצא בחנות ספרים וגמר בדעתו לקנות ספר מסויים במחיר שאמר לו המוכר. האם מותר לאדם זר שנקלע לחנות לייעץ לו (מבלי שנשאל) שהוא יכול להשיג את הספר הזה בחנות סמוכה במחיר זול יותר.


א. אם המחיר שביקש המוכר גדול בששה עשר אחוזים ממה שמוכרים יתר בעלי החנויות באותו איזור, או שיודע המייעץ שבעל החנות מרמה אות הקונה בטיב המוצר וכדומה – מצוה עליו לייעץ לקונה שיקנה זאת במקום אחר.

אולם אם ההפרש במחיר בינו לבין שאר החנויות באותו איזור קטן מששה עשר אחוזים – אסור לאדם זר לייעץ מעצמו לקונה לקנות בחנות אחרת, אלא אם כן הקונה הוא קרוב משפחתו. לעומת זאת, אם פנה אליו הקונה ושאל אותו על המחירים בחנויות אחרות, רשאי הוא לענות לו שבחנות אחרת זול יותר.

R. Spitz’s basis for prohibiting is an argument from the Sugya of יורד לאומנות חבירו (specifically, from the case of דגים דיהבי סיירא), in the course of which he takes exactly the opposite position to the one which R. Tauber considers so self-evident that proving it would be “יגיעת בשר”:

האיסור הזה קיים, בין אם הוא לוקח זאת לעצמו, כגון, שרוצה שהקונה הנ”ל יקנה בחנות שלו, ובין אם מייעץ לו לקנות בחנות אחרת, למרות שאין למיעץ תועלת מכך. כי האיסור בנידון דנן אינו בגלל שהמייעץ לוקח לעצמו את הרווח, אלא בגלל שמפסיד למוכר את הרווח הבטוח שהיה מגיע אליו, כי האיסור של יורד לאומנות חבירו איננו חל רק על בעל אותה אומנות שאסור לו לקחת את הלוקח הנ”ל, אבל לאדם זר יהיה מותר, אלא שכאן האיסור דומה ללקיחת הדגים שאסור לכל אדם לקחת רווח בטוח שהיה מגיע לחבירו, בגלל שעל ידי מעשהו הוא מחסר לראשון את פרנסתו שהיה כמעט בטוח בה.

עורכי הדיינים

R. Rozner, in the course of his analysis of the חפץ חיים, cites the comments of R. Spitz, and subsequently proposes another argument against intervention:

עוד יש לבאר כוונת החפץ חיים על פי מה שאמרו רז”ל בכתובות נב: “עשינו עצמינו כעורכי הדיינים” ומוכח שאסור לייעץ לקרובו אם על ידי זה יפסיד לשני, אלא שיש לדחות, דנראה שם בגמרא ובכתובות פ”ו דדוקא לאדם חשוב אסור לעשות כן וכמו שאמרו “טדם חשוב שאני”, ושמא הכוונה לאדם חשוב אסור לתת עצה אפילו הוא קרובו. אבל אם אינו חשוב מותר לתת עצה כזו.

עוד יש לדחות דהתם על ידי העצה נפטר ממה שחייב וכמו בכתובות פ”ו נתן ר”נ עצה לקרובתו למחות על כתובתה לאביה. ועל ידי זה תירש הכתובה, אבל במקום שאינו הופך שורת הדין אין לנו ראיה שאסור ליעץ לאחד לקנות במקום יותר זול.

[We have already seen similar concerns in the analysis of R. Kaufman.]

אל תמנע טוב מבעליו, Even Against One’s Own Interests

Heretofore, all the concerns we have seen have been raised against a disinterested third party intervening on behalf of one party to a potential deal. Rav Yitzhak Zilberstein makes the remarkable suggestion that the principle of אל תמנע טוב מבעליו can even apply to one who wishes to act in his own interest:

חידה: הלוה לחבירו ממון והרויח מהפרעון ומותר, הכיצד?

ראובן עמד לרכוש ש”ס במחיר של אלפיים שקלים, בדרך לחנות הספרים פגשו שמעון, וביקש שילוהו אלפיים שקל, החליט ראובן לוותר על הקניה, ולקיים מצוות ‘אם כסף תלוה את עמי’, והלוה לו את הכסף, ובקש ממנו משכון, ושמעון משכן לו ש”ס חדש. והנה הגיע זמן הפרעון, ולשמעון אין מעות לפרוע, ותבע ראובן את שמעון לדין, והחליטו הדיינים למכור את הש”ס במכירה פומבית, במחיר של אלף ושש מאות שקלים, ושאלו ג’ שמאים, וקבעו שזה המחיר שניתן להשיג עבור ש”ס המוצע למכירה. והלוה הסכים. והנה ראובן המלוה ביקש לקנות את הש”ס לעצמו במחיר של אלף ושש מאות שקלים, ושמעון הלוה נאלץ להוסיף עוד ארבע מאות שקלים לראובן. נמצא שבסופו של דבר ראובן המלוה קבל בדמיו ש”ס ועוד ארבע מאות שקלים, ויצא ברווח גדול כתוצאה מהלואתו, כי אילו לא היה מלוה את מעותיו לשמעון היה משלם את כל האלפיים שקל עבור הש”ס, ועתה בגלל ההלואה הוא קנה ש”ס במחיר מוזל.

ואף על פי שנאמר בשו”ע (חו”מ סימן עג סעיף טז) שהמוכר משכון שבידו על פי שלשה הדיוטות בקיאין בשומא, אינו רשאי ללקחו לעצמו. אך בסיפא נאמר שם שאם מוכרו על פי בית דין מומחים, יש מי שאומר שרשאי ללקחו לעצמו. ואמנם הש”ך (שם ס”ק מו) חולק על השו”ע וסבירא ליה שאף בבית דין מומחה אסור לקחת לעצמו, נראה שכשהלוה מסכים ואף שמח על כך, מסתבר שאין חשד ומותר.

ואין בזה חשש של רבית, כי כל אדם היה יכול לרכוש ש”ס באותו זמן במחיר כזה, ומה שנאמר בשו”ע (יו”ד סימן קסו סעיף א’) שהמלוה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות, היינא דוקא בפחות אבל בשויו מותר, כמבואר במבי”ט (חלק א’ סימן ו’), ואם כן בנידוננו הרי עתה הוא שוויו של הש”ס. ואין המלוה צריך להפסיד בגלל שקיים מצוה.

אמנם גיסי הגר”ח קנייבסקי אמר לי שאין הדבר לכתחילה, ונראה כוונתו על פי המבואר במסכת בבא מציעא (עו.) … והוא הדין בנידוננו שהמלוה היה מוכן לקנות את הש”ס באלפיים והיה מוכן לעשות חסד להלוות בלי תמורה, אם כן יתכן שיש בזה אל תמנע טוב מבעליו, וישלם על הש”ס אלפיים שקלים ולמחוק את החוב, ונאמר במדרש (בראשית רבתי פרשת ויצא) בצדיקים מהו אומר אל תמנע טוב מבעליו, שהם עושים טוב בכל כחם, ואם כן נראה שאם ירויח מההלואה שעשה, יחסר לו ממידת החסד ‘בכל כוחו’, ולא יקיים את הפסוק אל תמנע טוב מבעליו. ויתרה מכך, אם ראובן רצה לקיים את מצוות ההלואה שלו בהידור, היה צריך לפנות לשמעון ולהציעו לו מיזמתו, שיקבל את הש”ס תמורת ההלואה, כי הרי זו היתה תכניתו מראש.16

  1. I am indebted to my friend and colleague M.B. for bringing several of these discussions to my attention. []
  2. בבא מציעא עה:-עו. – קשר []
  3. חידושי הריטב”א (החדשים) שם, הובאו (רוב) דבריו בשיטה מקובצת שם []
  4. שיטה מקובצת שם ד”ה ולענין פסק []
  5. חידושי המאירי שם ד”ה הרי שאמר []
  6. שכירות ט:ג – קשר []
  7. בבא בתרא כא: – קשר []
  8. חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט’ סעיף י []
  9. ר’ משה קאופמן, נתיב חיים על החפץ חיים שם []
  10. ר’ קאופמן, שם בזרע חיים [בסוף הספר]‏ []
  11. חפץ חיים עם עלי באר ומקור הבאר, שם []
  12. חלקת בנימין על החפץ חיים שם []
  13. קול התורה נב, עמודים קצח-רד, ובנוסח אחר בשו”ת של המחבר, כסאות לבית דוד, ב:צט []
  14. משיב בהלכה סימן רי”א []
  15. שו”ת אגרות משה חו”מ חלק א’ סימן ל”ח – קשר []
  16. חשוקי חמד, יומא, נ:, עמודים שמ-שמב []