Out With the Old, In With the New

In the parashah lectures I delivered last week, I discussed the practice of R. Nosson Adler (of Frankfurt), recorded by his reverential disciple Hasam Sofer, to avoid calling up to the Torah for the aliyah of Levi on the holiday of Succos one who consumes hadash, since by that time of the year, hadash barley has already been harvested, and that aliyah contains the prohibition of the consumption of hadash, “and this one will recite the blessing on the Torah and this verse will be read before him, and he will then drink beer and liquor and eat his bread that is leavened with beer yeast which according to most decisors even in contemporary times is Biblically [prohibited]”:

ראה זה ראיתי מנהגי מורי הגאון מ’ נתן אדלר זצ”ל שביום טוב של סוכות לא קרא ללוי למי שאוכל חדש כי באותו זמן כבר נקצרו השעורים שהם חדש קודם העומר והלוי קורין לפניו בבי”ט של סוכות ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם וזה יברך על התורה ויקרא לפנו מקרא זה ושוב ישתה שכר ויין שרף ויאכל פתו המחומץ בשמרי שכר שלרוב פוסקים גם בזמן הזה הוא דאורייתא1

It is clear that R. Adler did not object to someone who is lenient with regard to hadash receiving the relevant aliyah on Shabbas parashas Emor, or on the second day of Pesah, since hadash is not available during that season, and the fact that he has eaten hadash just a month ago and will be doing so again in several months apparently did not bother R. Adler. The hypocrisy is only intolerable on Succos, “for in that season the barley that is hadash prior to the Omer has already been harvested …”.2

In any event, I do not think that R. Adler means that hadash is absolutely prohibited in contemporary times, and that those who consume it are arrant sinners, but rather that although the common practice can be justified by the various proposals offered by the aharonim, it nevertheless must be conceded that the most straightforward reading of the sources yields the conclusion that hadash is indeed prohibited, and that one who does rely on the various dubious justifications of the aharonim should at least have the decency to avoid the hypocrisy that being honored by a public reading of the prohibition would entail. This interpretation is supported by Hasam Sofer’s subsequent application of the same principle to another commandment commonly honored in the breach, shemitas kesafim:

וכיוצא זה השתא הכא שנת השמיטה אינה ראויה לקרות בתורה לא יגוש את רעהו למי שלא עשה פרוזבל ערב ראש השנה העבר בכניסת שמיטה וגם יעשה פרוזבל ערב ראש השנה הבאה עלינו לטובה ביציאתו לצאת ידי כל הפוסקים החולקים בזה עיין חו”מ סימן ס”ז כיוצא באלו ראוי’ להחסידים לזהר3

The parallel between hadash and shemitas kesafim is remarkably close. In both cases, an objective reading of the sources indicates that the consensus view is that these laws remain in force in contemporary times, even in the Diaspora, and in both we have a somewhat mysterious but venerable tradition of at least eight centuries of widespread apparent flouting of the law. In both cases, halachic authorities have generally, if grudgingly, conceded that the tradition of leniency may be relied upon, and have offered a variety of justifications thereof, albeit none that are entirely satisfying. It seems plausible, therefore, that R. Adler would concede that one who follows these traditions cannot be called a sinner, but maintains that given the absence of any truly solid and satisfying justifications of the customs, those who decline to be stringent should at least be bashful enough to avoid public encounters with the relevant Biblical admonitions.

Another interesting source on the topic of hadash is a responsum of the אבני נזר, sometimes cited in support of the general proposition that “the Hasidim have been lenient in this matter”.4 While this is not incorrect, a close look at the responsum in context yields a somewhat more equivocal conclusion:

דבר האתרוגים זה טעמי כי באמת הוא דבר קשה לסמוך על אתרוגי קרפי כי הרינון בהם מצוי בכל השו”ת אחרונים …
והנה שמעתי שהרבי מלובלין זצוקללה”ה שיבח הקרפי, וזה היה עמוד גדול לסמוך כי מסתמא צפה ברוח קדשו שאינם מורכבים5 ובוודאי העולם סומכים עליו, ועל כן יוצאים לכתחילה בהקרפי:
אולם זאת שמעתי בבירור שמה שחסידי פולין אינם נזהרים באיסור חדש נצמח מחמת כי בבית הרבי מלובלין זצללה”ה היו נותנים על השלחן גראפים חדש כי הרבי אמר מאחר שזקנו הב”ח התיר לו אין לו לחוש, ועל כן יכול להיות שעל כן לא חשש הרבי מלובלין זצללה”ה גם כן לחשש מורכב מאחר שהב”ח התיר בתשובה המורכבים שמראיהם מראה אתרוג, היינו שמרכיב ענף אילן אתרוג בתוך אילן לימוני, ואף שיש בו ריח לימוני, ואם זה היה טעמו מן הדין עלינו לחוש לשיטת רוב אחרונים החולקים על הב”ח בזה6

The אבני נזר is arguing that although the “עולם” follows the “Rebbe of Lublin” (presumably the Chozeh?) in using Corfu esrogim, this is not based upon an authoritative independent opinion of the Rebbe, but rather derives from the fact that the Rebbe was a descendant of the Bach, and adopted his ancestor’s lenient position regarding grafted esrogim in general, and since the Bach’s stance is non-normative, the Rebbe’s adoption of it does not authorize “our” adoption of it. The אבני נזר supports this with an analogy to hadash, maintaining that the leniency of Polish Hasidim with regard to hadash is based on the Rebbe’s lenient stance, which similarly derived from his ancestor the Bach’s celebrated albeit controversial position on the question. The implication is that here, too, the Bach’s position is relevant to his descendants and their followers, but not necessarily to the general populace.

Here’s my weekly parashah column (from last week):

In parashas Emor (23:14), we are commanded to abstain from bread and certain forms of grain until the offering of the Omer sacrifice on the second day of Passover. This is termed the prohibition of chadash (“new”). All grain starts out being prohibited as chadash. Upon the offering of the Omer, any grain that has already taken root becomes permitted as yashan (“old”), while all grain that subsequently takes root is termed chadash and is prohibited until next year’s offering. When the Omer is not offered, as in contemporary times, chadash becomes permitted after the sixteenth of Nissan (or the seventeenth, in the Diaspora).

For nearly a millennium, however, the practice of much of Ashkenazic Jewry in the Diaspora has been to disregard this prohibition, and halachic authorities have struggled greatly to justify this. Some argue that the Biblical prohibition may only apply in the Land of Israel, whereas in the Diaspora, the prohibition is merely Rabbinic. Insofar as it is Rabbinic, we may be lenient where the chadash / yashan status of grain is unknown (safek de’rabanan le’kula – Or Zarua Hilchos Orlah Ve’Chadash #328). Alternatively, we may follow the opinion that maintains that this Rabbinic extension to the Diaspora only applies to areas of geographical proximity to the Land of Israel (Magen Avraham end of siman #489). Some argue that the prohibition of chadash does not apply to grain grown by non-Jews (Bach Yoreh De’ah #293). Others argue that there are generally two separate uncertainties (sfek sfeka) about the chadash status of any particular instance of grain. Perhaps it is from last year’s crop, in which case it is certainly yashan, and even if it is from this year’s, it may have taken root before the Omer (see Rema 293:3).

Many of the same authorities who propose these justifications, however, concede that they are merely intended to justify a problematic custom, or that they are of dubious validity, and may be relied upon only due to the difficulty of obtaining yashan. Many authorities therefore encourage personal strictness where possible (Magen Avraham ibid., Shulchan Aruch Harav Orach Chaim 489:30, Mishneh Berurah siman 489 s.k. 45).

And here are the weekly lectures: Y version, K version.

  1. שו”ת חת”ם סופר או”ח סוף סימן ט”ו []
  2. In my lectures, I pointed out that R. Adler mentions bread and beer, but not the one dish that many modern Ashkenazic Jews probably associate most readily with barley: cholent. I suggested that perhaps the German Shabbas cuisine of a couple of centuries ago did not include barley-containing cholent, but some of the lecture attendees pointed out that cholent is only a concern on Shabbas. The second day of Succos cannot fall out on Shabbas, and perhaps just as R. Adler can tolerate giving the relevant aliyah to someone who has eaten hadash a month ago, so, too, could he even tolerate giving it to someone who has eaten it just a few days ago and will do so again in a few days, as long as he will not be eating it on that day itself! []
  3. The Hasam Sofer implies that he is strongly endorsing the practice of writing an early Pruzbul at the end of the sixth year, in addition to the one written at the end of the seventh. In a different responsum (חו”מ סימן נ’‏ ), however, he argues that this is unnecessary, and declares his certainty that R. Adler did not practice this stringency. We will perhaps return to this point in a later post. []
  4. נטעי גבריאל הלכות פסח חלק ג’ יב:ה והערה ח’‏ []
  5. The אבני נזר seems to assume that it is legitimate to determine halachah via the establishment of realia through Divine revelation; we have previously discussed this question here. []
  6. שו”ת אבני נזר חו”מ סימן קט”ו []

More Jewish Than the Sages

Employers and Employees

From the selihah אמץ יוסיף, which my congregation recited on day five of the Ten Days of Repentance, and which is apparently recited on Minha of the Day of Atonement in the German rite:

פועל עם בעל הבית עושה ובאמונה הוא נוהג בו.
צופה לתן שברו מה שבחו ומה טובו.
קלקל ונתעצל במלאכתו שבח רבו אם קרבו.
לד’ אלקינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו:1

This is instantly evocative of a favorite gemara of mine, one of the central sources of the idea of לפנים משורת הדין:

רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו א”ל דינא הכי אמר ליה אין וארחות צדיקים תשמור:2


Most rishonim maintain that שמיטת כספים is binding today, at least rabbinically; one of the very few dissenters is Ra’avad, who explains that the accounts of שמיטת כספים observance and פרוזבול writing in Talmudic times are merely describing pietistic conduct:

או שמא למי שנוהג מדת חסידות ומשמט כרבה או כרבנן דבי רב אשי ור’ חייא בר אבא ונראה לי דהני כולהו מדת חסידות קא עבדי דהא קיימא לן כרבי דדריש דבר השמטה שמוט והשתא ודאי אין יובל נוהג …3

Ramban rejects this possibility, arguing that one who does something not instituted by Hazal is a הדיוט, not a חסיד:

ומי שאומר מדת חסידות היתה להם אין שומעים לו שכל שלא תקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אלא הדיוט כדאמרינן בירושלמי כל מי שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט4

Although he does not acknowledge this dispute, Rav Yonasan Eybeschütz, in his famous glowing endorsement of the commandment of שמיטת כספים, seems to follow Ra’avad and consider its fulfillment even when non-binding as a good idea. Particularly interesting is his pointed argument that if a philosopher / ethicist would enjoin such a practice of debt forgiveness, people would willingly follow it and acknowledge its wisdom, so a fortiori in actuality that it is of Divine origin … :

ובאמת אף שהיה אמת ונכון כדברי הרז”ה וסייעתו דאמרינן דאין שמיטה נוהג בזמן הזה כלל וכלל היה מהראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים כי מה מאוד מזהיר אותנו בגולה הנביא הציבי לך ציונים ולעשות זכר למצות ד’ שהיה חובה עלינו בהיותינו שוכנים בקרב הארץ ובהלו נר ד’ על ראשינו ואיך לא נשים זכר למצות שמטה ונשים אחרי הדלת מצוה זו בזכרונה מבלי תת לה זכר כלל …
[ועיין שם שהאריך בדברים חוצבים להבות אש לבאר גודל ענין מצות שמיטה, והעלה:] ואם כן הוא מצוה זו למה לא נדבק בה בתכלית הדביקה ושמחה ואלו חכם אחד מחכמי פילסופים בעלי מדות ואנשי מוסר אמרו שיעשה האדם אותו לקנין מדות השלימות. ידעתי כי יאותו האנשים לשמוע בקולו ויאמרו ראה וחכם ואף כי יצא מפי ד’ בעל החכמה ותבונה עצמו וחכמינו בתורה שבעל פה מעתיקי שמועה ז”ל קבעו בו מסמרות להיות נוהג בזמן הזה גם כן והכל מרועה אחד יהיב חכמתו לחכימין. הלא ראוי על כל הירא וחרד לדבר ד’ לשמוע ולשמור ולעשות על כל פנים זכר למצוה זו שהיה נוהגת אצלינו בזמן שהיינו שרויים על אדמתינו זכרה ירושלים בימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היה מקדם עד לא נפל עמה ביד צר ראו צרים שחקו על משבתיה. וזהו אלו הדין כהרז”ה אבל באמת רבו עליו חכמי הדור …5

Rav Moshe Feinstein even suggests that the contemporary practice of writing pruzbuls is intended as a fulfillment of Ra’avad’s מידת חסידות, as normative halachah follows his view that שמיטת כספים is not binding today:

דלכן אף שאכשור דרי לענין זה ונהגו לכתוב פרוזבול, אפשר הוא לא מפני שהכריעו דורות האחרונים שהלכה כהסוברין דשמיטת כספים נוהגת בזמן הזה אלא דכיון שיש לתקן בפרוזבול שהוא ענין קל הנהיגו זה לרווחא דמילתא כהראב”ד … וממילא אולי לא נשתנה עצם המנהג דבני אשכנז דלא היו נוהגין בשמיטת כספים לדינא אף שהנהיגו לכתוב פרוזבול, כיון דמצינו שהראב”ד סובר דשייך בזה מדת חסידות, אין ראיה מכתיבת פרוזבול …6

One possible answer to Ramban’s objection from the principle of כל מי שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט follows from a dichotomy of Hida between בין אדם למקום and בין אדם לחבירו; he argues that one who goes beyond the letter of the law in the latter area is never a הדיוט, as this is precisely what the Torah instructs – that we act לפנים משורת הדין!

[הא] דאמרו כל הפטור היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כגון קריאת שמע ותפלה וסוכה וכיוצא בהן בזה אמרו כל הפטור וכו’ דכיון דפטור נקרא הדיוט אם יעשה. ברם במצוות שבין אדם לחבירו דעביד טפי מחיוביה לאו הדיוט דהא דרך כלל נצטוינו לעשות עם חבירינו לפנים משורת הדין ולאו הדיוט הוא דעביד מצות ד’ וחש”ב עם קונה”ו. והן הן דברי הש”ס בעובדא דר’ ישמעאל דפריך והא ר’ ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו ומשני לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף והודעת וכו’ אשר יעשון לפנים משורת הדין דא”ר יוחנן לא חרבה ירושלים וכו’. ואם כן כבר נצטוה לעשות יותר מחיובו דרך כלל דכתיב אשר יעשון ואין זה הדיוט והדבר פשוט מאד.7

So insofar as we assume that שמיטת כספים is בין אדם לחבירו, this idea of Hida justifies Ra’avad’s position that keeping שמיטה even when not mandatory is considered a מידת חסידות. But is it indeed בין אדם לחבירו? The answer might hinge on the rationale behind the commandment. The most obvious possibility is that it is for the protection of struggling debtors, which would seem to render it בין אדם לחבירו; one such exposition is that of Rav Yosef Bechor Shor:

אבל את הנכרי תגוש: שהנכרי זורע וקוצר ובוצר ויכול למכרו לשלם ולפרוע, אבל אחיך לא חרש ולא זרע ולא קצר, במה ישלם? כי קרא אחיך שמיטה לשדותיו לד’ לשם שמים, ואין לו במה לפרוע.
אפס כי לא יהיה בך אביון: אם תשמרו שמיטות ויובלות, כי העניים המוכרים עצמם ואת בנותיהם חוזרים בשמיטה, ואם יש עליו חוב משמיטים אותו, וביובל חוזרין נחלותיו וממכריו, ונמצא שאינו יכול להיות אביון.8

On the other hand, some understand the commandment as didactic, intended to inculcate proper moral sensibilities about the fleeting nature of man’s sojourn on the temporal plain, and what his goals should therefore be, which would seem to render it בין אדם למקום. R. Eybeschütz:

ומה עצום מצוה זו וטעם יש בה וע”י ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולד’ הארץ ומלואה וידע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקנינים ולאסוף חמרים חמרים יצבור ולא ידע מי אוספם כי יראה כי שבתה הארץ שבת לד’ ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ד’ בה תמיד והוא הרומז על עולם שכולו טוב אשר שם ינוחו כל יגיעי כח מעצבם ומעבודתם להוציא לחם מהארץ עשיר ורש נפגשו קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו והיא שנת שביעית שנת רצון לד’ אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר אלקינו למעשי ידינו הוא היקום והרכוש כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה.ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספים בשנה ההיא. שבתה נוגש עול מדהבה.

He goes so far as to say that a (welcome) consequence of שמיטת כספים is the crippling of commerce, to which credit is essential, whereby Jews are forced to focus on loftier, more spiritual endeavors:

ומצוה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדאי בעסק משא ומתן ולהרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה כהגוים אשר על פני האדמה ולא כל המרבה בסחורה מחכים כי לזו צריך הלואת איש באחיו ולהיות נושה איש ברעהו מזמן לזמן וזה אי אפשר בהחזיק מצוה הנ”ל כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה ויצא נקי מכל חובו ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במדת ההסתפקות כראוי ונאות לעובד השלם מבלי לשים כל חושו וחילו וראשית אונו בהבל המדומה ותחבולות לאסוף עושר שלא במשפט התורה כי אם להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ד’ יבטח באלקי יעקב הוא הנותן לחם לכל בשר ובתורתו יהגה יומם ולילה עושר וכבוד אתה וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון רועי צאן מגז כבשים יתחממו ומחלב עתודים ישתו וברכת ד’ היא תעשיר ברצונו נותן וברצונו נוטל ושוא כל תחבולות בני אדם.

R. Yisrael Rozen indeed maintains that the commandment is בין אדם למקום:

לענ”ד כל עניני הערמות שנידונו, להקל ולהחמיר, אמורות בהלכות שבין אדם למקום. הצד להקל בהן, וכפי שיידון להלן, בנוי על התפישה ההלכתית של “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”; רחמנא פקיד ורחמנא שריא
מאידך גיסא, בענינים שבין אדם לחברו, או בין אדם לציבור (ולשלטון הממלכתי) פשיטא שלא יעלה על הדעת להתיר תחבולת הערמה, וזו תיחשב בבחינת “נבל ברשות התורה”. מי שימצא דרך להזיק את חבירו, בין בגופו ובין בממונו, בדרך שיפטר בבי”ד, הריהו מתחייב בדיני שמים, והוא קרוי רשע, ואכמ”ל.
אכן, שתי הערמות ידועות מצינו, לכאורה, בין אדם לחברו, והן עומדות כנגדנו: פרוזבול והיתר עיסקא. ולעוצם הקושיא נ”ל לומר, שאכן שמיטת כספים ואיסור ריבית הם יותר איסורים שבין אדם למקום מאשר בין אדם לחברו, למרות שענינם ביחסי ממון שבין לווה ומלוה. הגדרות “בין אדם לחברו” ו”בין אדם למקום” אינן מובחנות בדייקנות, ולענייננו, בקשר להערמה, יש לבחון את המצוות ואת האיסורים לא באמת המדה האם הם קשורים לזולת, אלא האם יש בהם פן מוסרי-טבעי, לפי תפישת בני אדם. ואולי עדיפה לענייננו האבחנה בין מצוות “שכליות” ל”שמעיות”.
בענין שמיטת כספים ופרוזבול, מצד שורת הדין והמוסר על הלווה לפרוע חובותיו. יתירה מזו, קי”ל “כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו” (רמב”ם שמו”י ט,כח). ועוד: “וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אעפ”כ רצוני שתקבל יקבל ממנו. ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך. החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו [=המלוה] בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך” (שם). משמע להדיא שאין ענין מוסרי למלוה לוַתר על כספו, וכל מצות השמטת כספים ואיסור “לא יגוש” הוא גזירת מלך, לחנכנו כי “לי הכסף ולי הזהב” כשם שמצות השמטת קרקע נועדה לאלפנו “כי לי הארץ”.
זכר לדבר במורה-נבוכים (ג,לה), שם פרט הרמב”ם את המצוות לי”ד כללים, ובתוה”ד: “הכלל הרביעי כולל… כל המצוות אשר נמנו בספר זרעים מלבד הכלאיים והערלה”, ולהלן בפרק לט פרט את המצוות והאיסורים הכלולים בכלל רביעי זה: “כל המצוות אשר ספרנום בהל’ שמיטה ויובל מהם לחמלה על בנ”א והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמרו ‘ואכלו אביוני עמך’, ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה. ומהם חנינה בעבדים ועניים כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים.” והנה שם, בסכמו את י”ד הכללים, בפרק ל”ה כתב:

וכבר נודע שהמצוות כולן ייחלקו לשני חלקים, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. ואשר בין אדם לחברו מאלו הכללים אשר חלקנום, הם הכלל החמישי והששי והשביעי וקצת השלישי, ושאר הכללים הם בין אדם למקום. והוא שכל מצוה ויהיה הכוונה בה למד מדה טובה או דעת או תיקון מעשים שהם מיוחדים לאדם עצמו ישלימוהו, הן יקראו בין אדם למקום, אעפ”י שעל דרך האמת יביאו לענינים שבין אדם לחברו.

שפתיו ברור מללו, כי שמיטת כספים מנויה בכלל הרביעי, שהוא מקבוצת “בין אדם למקום”, ומגמתה חינוך האדם והשלמתו במידות, למרות שה’זירה’ היא בין מלוה ללווה, בין אדם לחברו. כך בדיוק גם שחרור עבדים דיובל, ופשיטא שחיוב זה איננו כלפי העבד אלא כלפי שמיא.
אם דבריי אינם כנים בנקודה זו, וינתן מקום לבע”ד לחלוק ולומר ששמיטת כספים היא חיוב בין אדם לחברו (כאסוציאציה מלשון הכתוב “פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עיניך באחיך האביון” – דברים טו,ט), אזי נצטרך להרחיק לכת ולומר, שמכאן ראיה דמצינו הערמה גם בין אדם לחברו. לענ”ד זה בלתי אפשרי, וכבר הזכרנו את דברי הגמרא:

זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות… עמד והתקין פרוזבול” (גיטין לו,א)

אם בהערמה שבין אדם לחברו עסקינן, לפגוע בזכויותיו של הלווה, קשה מאד לכנות זאת ‘תקנה’, וקשה שבעתיים לראות בה ‘מפעל’ של הלל הזקן שכל הוויתו מידות תרומיות “בין אדם לחברו”.
עוד מצינו בגמ’ (שם לז,א) שתלמידי חכמים לא נמנעו מלנצל תקנה זו, ו”מסרי מילי להדדי” וחסכו אפי’ את כתיבת הפרוזבול ונהגו בו ביתר קלות משאר בני אדם. ולשון הרמב”ם (שם הל’ כז): “ת”ח שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים… אינו צריך לכתוב פרוזבול.” הדברים קשים להולמם אם מדובר בין אדם לחברו.
ע”כ צ”ל דהערמת הפרוזבול לא יצאה מגדר בין אדם למקום, כיתר ההערמות.9

As we have shown, though, the matter is not quite that clear-cut, and furthermore, the halachah that a lender can stipulate with a borrower על מנת שלא תשמנטי בשמיטה, which, at least according to some opinions,10 is rooted in the idea of מחילה, suggests that the simple understanding of the commandment as בין אדם לחבירו is indeed correct.

Fundamentally, however, the very dichotomy of Hida itself seems to utterly contradict the grand thesis of Rav Zalman Nechemia Goldberg that treats the imperative of לפנים משורת הדין in the context of בין אדם לחבירו as analogous to the commandment of קדושים תהיו in the context of בין אדם למקום:

הרמב”ן בפרשת “קדושים” הסביר מהי המצווה של “קדושים תהיו”. רש”י מפרש: “קדש עצמך במותר לך”. מה הכוונה? אומר הרמב”ן, שלולא המצווה של “קדושים תהיו”, אדם היה יכול להיות נבל ברשות התורה, זולל וסובא, לוקח הרבה נשים, שותה הרבה יין ומשתכר. על כל הדברים הללו לא נכתבו איסורים מפורשים בתורה. לכן ציוותה התורה “קדושים תהיו”, שיקדש עצמו במותר. א”כ מה ההבדל בין בשר כשר לבשר טריפה, הרי גם בשר כשר אסור לאכול כעת מדין “קדושים תהיו”? מה הנפק”מ בין יין נסך לסתם יין?
התשובה לכך היא שיש בתורה מצוות מפורטות כמו בהמה טמאה, חלב וכד’. מצוות אלו אינן משתנות בין כמות גדולה לכמות קטנה. אין הבדל אם אדם אוכל הרבה או אוכל מעט. גם אם אוכל רק כזית או אפילו פחות מכזית יש בזה איסור. וכן אין נפק”מ בין אנשים חזקים לאנשים חלשים, אם אדם אינו במצב של פקוח נפש, אסור לו לאכול. אין נפק”מ בין גדולי תורה לאנשים פשוטים, לכולם נשאר האיסור בשווה. אין נפק”מ בין הזמנים – יום זה כן ויום זה לא. אין נפק”מ בין עשרת ימי תשובה לכל השנה. כך הן המצוות המפורטות. אבל יש בתורה מצוות “קדושים תהיו” שבזה באה התורה לומר, שיש מצווה כוללת להתנהג בקדושה. אין במצווה זו הגדרה מפורטת. אם נבוא לשאול אם מותר לאכול בשר כשר או לא, אז יש הבדל בין זולל וסובא לאוכל מעט, בין אם ישאל אדם חזק או אדם חלש, לאדם חלש מותר לאכול יותר אף שאינו במצב של פקו”נ. יש הבדל בין תלמידי חכמים גדולים לאנשים פשוטים – ככל שהאדם יותר גדול הדרגה שלו בקדושה עולה. וכן יש הבדל בין הזמנים, אינם דומים עשרת ימי תשובה לימים אחרים, במצווה הזאת של “קדושים תהיו”. הרמב”ן מביא כמה דוגמאות וביניהם מביא שר’ חייא לא דיבר דברים בטלים. רואים כאן שביטול תורה היא ג”כ מצווה מהסוג של “קדושים תהיו”. תלמוד תורה זו לא מצווה מפורטת, כמו מזוזה וכד’, אלא זו מצווה כוללת, לכן היא יכולה להשתנות בין האנשים ובין הזמנים.
מצווה נוספת שמזכיר הרמב”ן וכותב עליה שהיא מצווה כוללת זו מצוות “ועשית הישר והטוב”.
יש מצוות בין אדם לחברו מפורטות כגון “לא תגנוב”. אין הבדל בין אם אדם עשיר גונב או אדם עני. אין הבדל בין אדם גדול וחכם שגונב לבין אדם פשוט. אין הבדל אם אדם גונב ביום כיפור או ביום אחר. וכן במצוות השבת אבדה, אין הבדל בין אם האדם שמצא אבדה הוא עני או עשיר. …
אמנם מצוות “ועשית הישר והטוב” באה לרבות עוד דברים שאינם נכללים במצוות מפורטות, המצווה היא לעשות לפנים משורת הדין. בזה כבר יש דרגות. אדם שאבדה לו אבדה, והתייאש, לא חייבים להשיב לו את האבדה, אף על פי כן אומרת הגמרא, שלפנים משורת הדין חייבים להחזיר. דוגמא נוספת לכך היא במקרה שנפלה דליקה בשבת, חכמים אסרו לאדם להציל חפציו מהדליקה שמא יכבה, אמנם רשאי להפקיר את חפציו ולומר לאנשים שהם יכולים לקחת. האנשים אכן יכולים לקחת ולזכות לעצמם מן ההפקר, אמנם נאמר שירא שמים יחזיר אע”פ שזה הפקר, ומנמק רש”י: כיוון שלא הפקיר ברצון אלא היה מוכרח להפקיר. במצב כזה יש ענין להחזיר לו לפנים משורת הדין, ולכן אנו מדריכים יראי שמים החזיר.
הרמ”א כותב שעשיר שמצא אבדה לאחר יאוש כופים אותו להחזיר. רואים כאן חילוק נוסף – על לפנים משורת הדין כופים דווקא עשיר ולא עני. בכל התורה כולה אין חילוק כזה, אין הבדל בין עשיר לעני, אך כאן זו לא מצווה מפורטת אלא מצווה כללית. מקרה נוסף אנו מוצאים בגמרא המספרת על רבה בר בר חנה, שסבלים העבירו לו חבית ושברו אותה תוך כדי העברה. כתוב במשנה שסבלים ששברו את החבית חייבים לשלם, בגלל שהם כשומרי שכר, שכן מקבלים שכר עבור ההעברה. לקח רבב”ח את בגדיהם בתור משכון לדמי החבית, והם העמידו אותו לדין תורה אצל רב. רב פסק שיחזיר להם את הבגדים. אמר לו רבב”ח: “לאו דינא הכי”, אמר לו: הן, כתוב “למען תלך בדרך טובים”. אח”כ אמרו לרב: “לא שילם לנו שכר עבודה ואין לנו כסף לקנות אוכל” ואז רב אמר לרבב”ח לשלם. אמר לו: “לאו דינא הכי”, אמר לו: “וארחות צדיקים תשמור”.
רב הבין שבדרגה כזאת כשל רבב”ח צריך לנהוג במצב כזה לפנים משורת הדין, ולא רק שלא לקחת דמי החבית, אלא אפילו לשלם להם שכר עבודה. ודאי שלא היה פוסק כך לאנשים אחרים.

According to R. Goldberg, just as (according to Hida) one who goes beyond the letter of the law in the area of בין אדם לחבירו is not called a הדיוט due to the Biblical imperative of ועשית הישר והטוב, so, too, should one who goes beyond the letter of the law in the area of בין אדם למקום not be called one due to the Biblical imperative of קדושים תהיו.

The truth is that the fundamental tension between the rule of הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט and the idea of מידת חסידות is a perplexing and chaotic topic; for example, perhaps the best known application of the former rule is to one who remains in a סוכה despite being exempt due to being מצטער; as Rema rules:

וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות11

Yet just a few lines earlier in the Shulhan Aruch, Maran codifies precisely the opposite idea:

ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח12

I recently gave a brief lecture in which I discuss several resolutions to this contradiction, as well as touch upon the general literature on this topic; it is available, along with my notes, at the Internet Archive.

  1. סדר סליחות לכל השנה כמנהג אשכנז (היידנהיים), סליחות למנחה של יום כפור [קמז] עמודים נח.-: – קשר, ובמנהג ליטא נמצא בסליחות ליום ה’ של עשרת ימי תשובה [צא]‏ []
  2. בבא מציעא פג. – קשר []
  3. השגות הראב”ד על הרי”ף גיטין יט. בדפי הרי”ף []
  4. חידושי הרמב”ן שם לו.‏ []
  5. תומים ריש סימן ס”ז – קשר []
  6. שו”ת אגרות משה חו”מ חלק שני סימן ט”ו ד”ה ובעצם ענין שמיטה בזמן הזה – קשר []
  7. פתח עינים (חלק שני) בבא מציעא ל. ד”ה וכל זה לדעת הרבנים הנזכרים – קשר. עיין שדי חמד (חלק ג’) כללים מערכת כף כלל ט”ז אות א’ – קשר []
  8. רבנו יוסף בכור שור על התורה (חלק ג’ – תשי”ט), דברים טו:ג-ד – קשר, ועיין עוד העמק דבר שם – קשר, וכן ראיתי גם בשם רב דוד צבי הופפמאנן []
  9. ר’ ישראל רוזן, הערמות הלכתיות כתקנות ציבור – קשר []
  10. עיין, לדוגמא, קצות החושן סימן ר”ט ס”ק י”א וסימן רכ”ז ס”ק ח’‏ []
  11. הגה”ת רמ”א או”ח תרלט:ז []
  12. שלחן ערוך שם תרלט:ב []