For my father, whose mention of this bit of Abravanel is always a favorite part of our Seder tradition.
Angels and Demons
Artscroll’s הגדה זבח פסח – Abarbanel Haggadah was lying on a table in my Shul, so I picked it up to see if and how it would present the passage in question, Rabbi Don Yitzhak Abravanel’s dryly sarcastic refutation of the proposal that הא לחמא עניא is recited in Aramaic to avoid inviting in evil spirits who will wreak havoc with our celebration:
The sages of generations past have given various explanations for the recitation of this portion of the Haggadah in Aramaic rather than Hebrew. Some have proposed that if an invitation of this sort … had been made in Hebrew, harmful spirits, who do not understand Aramaic, might come and spoil our festivities.
This explanation is difficult to accept for a number of reasons. First of all, it demands that we believe that there are harmful spirits [whose purpose it is to disturb our Seder]. Second, we must believe that they understand the Holy Tongue but not Aramaic. Third, we must believe that they are polite spirits who wouldn’t come in to spoil our Seder unless they were invited in by the host. But above all, our Sages have already assured us (Pesachim 8b), “Those engaged in the performance of a mitzvah will come to no harm.”
Others suggest that הא לחמא עניא … is recited in Aramaic so that the ministering angels should not understand it. … This explanation also has its difficulties. …1
The bracketed phrase that I have bolded immediately aroused my suspicion; sure enough, it has no basis in the original:
וכבר זכרתי בשערים מה שיש במאמר הא’ הזה מהשאלה למה סדרו חז”ל המאמר הזה בלשון ארמי ושאר מאמרי ההגדה כלם בלשון הקדש וכבר נתנו בזה החכמים ז”ל טעמים על דרך הדרש
מהם מפני שלא יבינו המזיקים בלשון הקדש ויבאו ללכלך הסעודה אחר שנתן להם רשות באמרו כל דכפין ייתי ויכול.
אבל הדעת הזה הוא ספק ספיקא בכמה מדרגות ראשונה במציאות השדים. וב’ שיבינו לשון קדש ולא לשון ארמית. וג’ שלא ילכלכו הסעודה כי אם ברשות בעל הבית. כבן יכבד אב ועבד אדוניו ואף שנודה כל זה שהוא באמת משא כבד כבר השרישונו חז”ל (פרק קמא דפסחים ח’) ששלוחי מצוה אינם ניזוקין ואמרו ליל שמורים הוא לילה המשומר’ בה מן המזיקין.
ומהם אמרו שנאמר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שלא יבינו אותו מלאכי השרת … וכבר יקשה גם לדעת הזה …2
So it was felt necessary to add this “clarification” in spite of the fact that the work in general is an abridgement, for “as a rule, his commentary is much too long for the average reader”.3 I suspect that the translator or editor recoiled from the idea that Abravanel is actually skeptical about the very existence of evil spirits, which are, after all, plentifully attested to in the Talmud, and wished to insinuate that he is merely doubting the existence of spirits with the particular claimed agenda.
Crime and Punishment
In any event, this is a good time to remind the reader of just what Abravanel was capable of with regard to Aggadah that he deemed implausible; here’s his notorious dismissal of Hazal’s vindication of King David as mere Drush, and simply a cover-up to protect the guilty, not a serious historical claim:
ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים.
- האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי”גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא”נו אשר היה יושב בסיב”טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו.
- והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד, וזה באמת פחיתות גדול למלך רם ונעלה כדוד, שיהיה בנו בחזקת בן אוריה ויוחס אליו ויכרת שמו מבית המלך אביו, וזה באמת לא יעשה קל שבקלים אף כי ראש המלכים וגברים דוד עליו השלום.
- הצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו, וזה באמת עון פלילי להמית את האיש הזה על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו, וישלמהו המלך רעה תחת טובה חלף כל עבודתו אשר עבד אתו בשלום ובמישור, הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים.
- הצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון ועל ידי אויבי השם, המבלי אין קברים בישראל ואדם אין שימיתהו בקשת ובחנית? אם לריב ומצה ואם בפתע ולא נודע מי הכהו, ולמה צוה להרגו בחרב האויבים? ואתה רואה שהיה בלתי אפשרי שימות אוריה בזה כי אם במות עמו רבים מישראל, כי לא ישימו איש אחד אל מול המלחמה החזקה לבדו, וכן אמר הכתוב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי, ואם כן לא המית דוד את אוריה לבדו כי אם גם עמו אנשים רבים מבני ישראל, וכבר העירו על זה חכמינו ז”ל במדרש שמואל (פרשה כ”ה) אמרו ואותו הרגת בחרב בני עמון, רבנין אמרין ואותו מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרגת עמו.
- הצד החמשי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו ותהי לו לאשה, ולמה לא נתאחר על זה ימים או עשור? האם היה עדין נרדף התאוה ולא נתפוס עם הביאה הראשונה, ואם כפי הדין אין ראוי שתנשא האלמנה בעוד תשעים יום מיום שמת בעלה, איך נשאת בת שבע לדוד מיד אחר האבל?
כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו.
אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (נו.) אמרו, אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א’ יח:י) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו’, רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. ואת אוריה החתי הכית בחרב, שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר (שמואל א’ יז:יח) ואת חריצי החלב תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, תאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה וכו’.
והדברים האלה לחכמינו ז”ל הם דרכי הדרוש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נא:ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטאו אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו,
ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך.
סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאוד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:4
As Freelance Kiruv Maniac (Dovid Kornreich) puts it:
The Abarbanel has gained somewhat of a notorious status in my circles, and for good reasons. One of them is that his commentaries often invoke Christian bible scholars as valid sources for understanding biblical verses.
More than most, the Abarbanel is one whom I could rightly assume would readily trumpet the slogan “accept the truth from wherever it comes” and forcefully lead the charge against any overly pious and anti-rational approach to Chazal’s fallible wisdom.
Abravanel’s notoriety in Haredi circles is most ironic, since in his milieu he was actually the relative traditionalist, in contrast to his assimilated, acculturated Iberian co-religionists, and as opposed to the more hard-line Maimonideans:
Men like Albalag, Palquera, Gersonides, Narboni, and others, were roundly denounced by Abravanel as infidels and misleading guides, for venturing to assume a comparatively liberal standpoint in religio-philosophical questions. Although he was the last Jewish Aristotelian, Abravanel was essentially an opponent of philosophy, for his entire conception of Judaism, opposed to that of Maimonides and his school, was rooted in a firm conviction of God’s revelation in history, and particularly in the history of the selected people.
Excursus: Ancient Iberian Legends
Abravanel’s account of “the Prince Juliano” bringing “all the Ishmaelites from across the sea” to capture all of Spain from King Rodrigo as vengeance for the latter’s seduction of his daughter is a reference to an ancient Iberian legend of the original Moorish conquest of Spain, which Abravanel may have known from the Historia silense / Chronica silense or similar works. A detailed scholarly discussion of the development of the myth and its different versions is available here: (PDF), and the Argentinean classical composer Alberto Ginastera has fashioned the story into the opera Don Rodrigo.