Our Complete Torah vs. Their Idle Chatter – Influences Of Secular Law and Politics On the Halachah

I gave a lecture with this title earlier today; audio and source sheets, in various file formats, are available at the Internet Archive.

Many of the sources that I discuss have been previously discussed on the blog (here, here, here and here) but there is also novel material. Of particular interest are a couple of responsa on rent control that approach the question from very different perspectives: Rav Dovid Menahem Manis of Tarnipol’s skepticism is a model of economic conservatism / libertarianism, and he refers scathingly to the law in question as being the product of

איזו נבחרים חפשיים שיש בהם דיעות ושיטות הקאמוניסטען וסאציאליסטען. ללחוץ את העשירים ולקחת ממונם שכל אלו השיטות הם נגד דעת תורה.

while Rav Yosef Eliyahu Henkin, on the other hand, is quite favorably disposed toward such legislation. His remarkable analysis of the specific question, as well as the broader issue of דינא דמלכותא דינא, has not received the attention that it deserves.

On Governance

I occasionally contribute to a weekly electronic Hoshen Mishpat journal published by friends of mine. Here is a recent article of mine; I have edited the formatting, but the syntax, style and orthography still reflect the original venue of publication.


Two of the fiercest and highest profile domestic policy controversies of the past couple of years have been the partisan battles over the health care overhaul and the extension of the Bush era tax cuts. There are, of course, many different perspectives on these great struggles – ideological and empirical, partisan and personal, procedural and substantive – but fundamentally, the nation, through its elected representatives, was grappling with the elemental questions at the core of governance: how shall the people be taxed, both relatively and absolutely, and how shall the body politic regulate itself for the general good?

While there is frustratingly little Talmudic discussion of these sorts of questions, a voluminous body of Halachic literature has developed around them, during the centuries of Jewish history in which communities were often granted a high degree of autonomy by the sovereign government. This literature is often quite involved and highly technical; in this essay, we shall broadly discuss some of the basic questions that arise in this context.

Majority or Unanimity?

In any system of government in which power is vested in more than one individual, a fundamental problem arises in cases of dispute between the holders of power: do we follow some sort of majority (or supermajority), or do we require unanimity? In Halachah, the question of following a non-unanimous majority (Rov) on matters which involves “benefit for him and loss for him” (“ravcha le’hai u’peseida le’hai”) is a major dispute between the German Rishonim,1 which has never really been settled. While Rema sides with the view that accepts a simple majority, at least where that is the municipal2 custom,3 Noda Be’Yehudah stipulates that a government that wishes to arrogate this power to itself bears the burden of proof that this is indeed the local custom, and by default we will require unanimity.4


Rema, citing Maharam of Rottenberg, rules that the voters on any issue must “state [their] opinion[s] for the sake of Heaven”.5 What, exactly, does this mean? Chasam Sofer, ruling on a notorious incident in which the voters in an election for the position of rabbi were alleged to have been bribed by a particular candidate or his supporters, declares that if the bribery can be substantiated, the election results are void, based on the above principle,6 but it is not clear just how far this extends. If the city is voting on whether to build something, may a local construction worker vote in favor due to his business interests, or must he (attempt to) disregard his personal situation, and consider only the good of the city?

One Man, One Vote?

A fundamental principle of modern, Western democracy is that the franchise extends to all citizens equally, regardless of their relative wealth, but the Halachic perspective is rather more ambiguous. Maharam, in the aforementioned responsum, declares that communal controversies are to be resolved by meetings of “all householders who pay tax”, clearly implying that non-taxpayers have no vote. His student, Rosh, in an important but frustratingly brief and very problematic responsum, rules that a decision related to financial matters is governed by “the majority of wealth”, and he flatly, and perhaps jarringly to our modern ears, declares that “it cannot be that the majority of people who pay the minority of the tax” shall impose their will on the wealthy.7

Rema apparently goes even further and rules, based on Rosh, that the wealthy minority can actually impose *its* will on the majority, but Sema challenges him, pointing out that Rosh does not actually say this, and he suggests that Rosh may really mean that we treat such a situation as evenly balanced, but concludes his remarks with “tzarich iyyun”.8 Maharit, too, is certain that Rosh cannot mean (“chalila”) that we follow a minority of individuals who possess the majority of the municipal wealth, and he explains that Rosh merely means that those who do not pay taxes have no vote.9 Mishneh Le’Melech, however, while also firmly convinced that we cannot possibly subordinate the entire community to a minority of wealthy individuals, nevertheless rejects Maharit’s reading of Rosh on textual grounds, although he concedes that he has no viable alternative interpretation.10

One Woman, One Vote?

We close with one other Halachic ruling which diverges sharply from modern, Western sensibilities. About a century ago, as the woman’s suffrage movement was gaining ground, and the Jews were returning to our Holy Land, there was a great dispute among the Rabbanim over the Torah’s attitude toward women voting. Rav Elazar Meir Preil (father-in-law of Rav Pinchos Teitz and his predecessor as Rabbi of Elizabeth, from whom the latter inherited the position) offered a justification of the stringent ruling of “the Rabbis of Erez Yisrael” (as opposed to “some of the Rabbis of the United States”, who were not quite so sure): We have previously noted Chasam Sofer’s declaration that electors who accept bribes are thereby invalidated, as they will not have voted “for the sake of Heaven”, but Chasam Sofer adds another argument, from Rema’s ruling that those who are “appointed to involve themselves in the affairs of the populace or individuals are like judges, and it is prohibited to seat among them one who is disqualified to judge due to villainy”.11 Similarly, argues R. Preil, must women be denied the franchise, since normative Halachah is that they cannot be judges!12 Moreover, adds R. Preil, although it is usually permissible for the judged to deliberately accept as a judge someone who is unqualified, this is still not sufficient to legitimize female suffrage, for even a positive vote by the community cannot establish permanent suffrage, for that would violate the prohibition against appointing a woman to a position of authority (“melech ve’lo malkah”). Additionally, R. Preil suggests that the decision to grant women the franchise would need to be unanimous (!), and a simple majority would not suffice.13

I have also recorded an audio version, covering all of the above and including an additional section on quorums, i.e., does a majority suffice where the minority is absent (see Wisconsin), or where there has been no dialog between majority and minority.

  1. See Mordechai Bava Basra #480-482 at length for the various views. []
  2. The literature on our topic generally deals with governments at the most local (communal or municipal) level, and not state, provincial or national ones. []
  3. Shulchan Aruch Choshen Mishpat Siman 2, and see also his remarks at the beginning of Siman 163. []
  4. Resp. Noda Be’Yehudah Kama Choshen Mishpat #20 (cited in Pischei Teshuvah Choshen Mishpat at the end of Siman 2). []
  5. Shulchan Aruch Choshen Mishpat beginning of Siman 163, Teshuvos Maimoniyos Kinyan #27. []
  6. Resp. Chasam Sofer Choshen Mishpat #160, cited in Pischei Teshuvah Choshen Mishpat 8:2. []
  7. Resp. Rosh 7:3. []
  8. Shulchan Aruch 163:3, Sema #13. []
  9. Resp. Maharit I:69 – link. []
  10. Gezeilah Ve’Aveidah 12:11, cited by Rav Akiva Eger in a gloss to Shulchan Aruch Choshen Mishpat 163:3. []
  11. Choshen Mishpat end of Siman 37. []
  12. This is the opinion of most Poskim, including the Shulchan Aruch (Choshen Misphat 7:4), although there is a dissenting view among the Rishonim. []
  13. Ha’Maor #55 – link. Note that R. Preil’s controversial responsum is lengthy and intricate, and we have merely touched on some of his basic conclusions here. []

Citron Roulette

I recently delivered a lecture focusing on the question of whether מנהג can override the Halachic rules of אונאה, מקח טעות and אסמכתא; it can be downloaded or streamed from the Internet Archive.

One particular issue I discussed is the legitimacy of the sale of אתרוגים in sealed containers, a practice that was apparently widespread in nineteenth-century Europe.1 Rav Shlomo Kluger, Rav Avraham Zvi Hirsch Eisenstadt and Rav Nosson Gestetner justify the practice based on the principle of מנהג מבטל הלכה, whereas Rav Aryeh Leibush Bolochower and Rav Meshullam Finkelstein disapprove, and urge the pious and religiously stringent to avoid it:

Rav Kluger

הנה בדין הקונה אתרוגים סתומים ונמצא מקולקלים מאד והפסיד הקונה הרבה אם יש בהם דין אונאה ומקח טעות

הנה באמת נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מי שיבא לתבוע אונאה וביטול מקח באתרוגים. ואנכי יושב פה זה ל”ז שנים. ומקור קניות אתרוגים הוא פה ורוכלת עמים בזה ולא נשמע מעולם שיבא אחר ויפצה פיהו בזה

והטעם הוא כי כן הוא המנהג התגרין שקונין אדעתא דהכי אם טוב ואם רע ואף דהמתנה על מנת שאין עלי אונאה יש לו עליו אונאה היינו מדינא אבל מכל מקום אם נעשה כן מנהג בין התגרים שלא יהיה בזה אונאה כמו דמהני מנהג התגרים לענין קנין דקנה בו אף דלא הוי קנין מן התורה. כן הכא נמי בעל מנת שאין לך אונאה מהני מנהג התגרים במה שדרכן בכך.

[ועיין שם שהאריך עוד לבאר ולבסס דין זה, ולבסוף העלה:] על כל פנים לדינא באתרוג לא שייך מקח טעות בא וראה בקונה אתרוג או ב’ וכדומה סתומים בכך וכך ואחר כך כשנפתחו אם שוה האתרוג הרבה אם מערער המוכר לומר דהוי מקח טעות או אם הוא מקולקל שאינו שוה כלום הכי מערער הקונה על זה. זה ודאי אינו ופוק חזי מה עמא דבר ובעל כרחך דרך מנהג הסוחרים דלא שייך מקח טעות באתרוגים בכה”ג וזה ברור לדינא:2

Rav Eisenstadt

[דבריו סובבים על הדין שהקונה בהמה ונמצאת טריפה, שאם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה, הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים3:] וכדומה דעכשיו לא נהגו כן ואם כן מנהג מבטל הלכה כמו גבי ביצים מוזרות לקמן סעיף י”ט ויש לחקור אחר המנהג4

והוא הדין בשאר דברים שדרך למוכרן סתומים וחתומין כמות שהן כגון תיבות עם דפי זכוכית לחלונות או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה יש לבית דין בכל מקום לחקור אחר המנהג:5

Rav Gestetner

יקרת מכתבו הגיעני ובו שאלת חכם, על דבר שנהגו למכור אתרוגים בקופסאות סגורות במחיר קבוע, ולפעמים מצליח הקונה ועולה בידו אתרוג יפה ששוה יותר מן המחיר הנקוב, ולפעמים עולה בידו אתרוג גרוע, ואף שהוא כשר אבל אינו מהודר כרצונו, ואלו היה האתרוג הזה גלוי לעין לא היה אפשר למכרו במחיר כזה, ונפשו בשאלתו אם אין זה בגדר מקנה לו דבר שאינו מסויים המבואר בחו”מ (סימן ר”ט) וכמשחק בקוביא, כי הקונה חשב שיצליח למצוא אתרוג יפה, ואולי אינו קונה דהוי גזל דרבנן עכתו”ד.6

[ועיין שם שהאריך הרבה בזה, ובתוך דבריו כתב:] אולם בנדוננו דמיירי שמוכרים אתרוגים בקופסאות סגורות אשר על כל קופסא רשום מחירו, ומחלקים את האתרוגים לסוגים שונים, וכל סוג וסוג קובעים לו מחיר כפי ערכו, ושער זה אינו משתנה בשום זמן כי המחיר שרשום על הקופסא שריר וקיים, ומעתה כשמוצא אתרוג גרוע בקופסא שמחירו הוא כאתרוג מעולה, והבקיאים מעידין שמחיר זה אינו מתאים לאתרוג גרוע זה ויש כדי שיעור אונאה, ודאי נראה דאיכא בזה אונאה, … אלא שצריך לקבוע אם אתרוג זה הוא מסוג מעולה או מסוג גרוע, ובזה אם יקבעו מומחים שנתאנה, כי אין המחיר מתאים להאתרוג, ודאי דאיכא אונאה. …7

[ושוב הביא את דברי החכמת שלמה, וכתב:] אולם לענ”ד נראה, דזה היה שייך רק בימיהם שהביאו אתרוגים חתומים בתיבות ממדינות רחוקות, ולא היה ידוע כלל להקונים איזה סוג אתרוגים נמצאים בתוך התיבות, ויתכן שהם מהודרים מאוד ויתכן גם שהם גרועים, והקונים קנו אדעתא דהכי שאינם יודעים איזה סוג אתרוג הם קונים, וסברי וקבלי לקיים את המקח בכל גוונא ואף אם יתברר שהאתרוגים הם גרועים, (ובאמת נראה דמנהג זה לקנות אתרגים סתומים היה רק בין הסוחרים, כי סוחר קטן קנה מסוחר גדול תיבה או כמה תיבות אשר יש בהן הרבה אתרוגים, ולכן אף כשמצא כמה אתרוגים גרועים מצא גם אתרוגים מהודרים, ובמהודרים הרויח מה שהפסיד על הגרועים, אבל כמדומה שלא נהגו יחידים לקנות אתרוג סתום ולהניח כספו על קרן הצבי. אלא שמסיום דברי הגרש”ק הנ”ל משמע קצת דגם בקנה אתרוג אחד או ב’ נהגו כך וצ”ע).8

אבל בזמננו שמוכרים אתרוגים יחידים בקופסאות סתומות, וקובעים לכל סוג מחיר אחר, כגון לסוג א’ קובעים מחיר חמשים זוז, ולסוג ב’ שלשים זוז, ולסוג ג’ עשרים זוז, והמחיר רשום על כל קופסא, נמצא שמבטיחים להקונה שיש בקופסא זו אתרוג מסוג המצויין על הקופסא, והשתא כשמכרו לו קופסא של סוג א’ ומצא בתוכו אתרוג שברור שאינו בגדר סוג א’ הרגיל להיות בקופסאות, אם כן הוי ליה מקח טעות, דהוי כאלו מכר חטים יפות ומצא רעות. …

וזאת תורת העולה מדברינו בעזה”י, שאם קנה אתרוג סגור בקופסא, באופן שאי אפשר לדעת אם הוא מהודר ביותר או גרוע מאוד, בזה ליכא טענת מקח טעות, וכמו שפסק הגאון מהרש”ק ז”ל, וכן בשו”ת בית יצחק (או”ח סימן ק”ח) הנ”ל, או משום דכך נהגו או משום דאין לו שער ידוע ויכול המוחזק לומר קים לי כהבית יוסף וכמו שכתב הבית יצחק וכנ”ל. אבל היכי שאפשר לדעת על פי המחיר אם מוכרים לו אתרוג מסוג א’ או ב’ או ג’, ונמצא בקופסא אתרוג שהוא גרוע מן הסוג שהובטח לו על פי המחיר, הו”ל מקח טעות וחוזר. והשי”ת יצילנו מן השגיאות, ויראנו בתורתו נפלאות.9

The Rav of Bolochow

בשנת זאת שנת תרי”ח שמתי לבי קודם חג הסוכות בענין האתרוגים אשר הסוחרים מובילים מעיר לעיר למוכרם. והנה דרך מקצתם למכור ארגז שלם כמו שהוא. ויש שמוכרים על יד לאחדים מקצתם פתוחים ומקצתם סתומים וסמוים מן העין. ויש אתרוגים טובים ויפים ששוים הרבה. וקצתם גרועים שאינם ראוים כלל לברכה. והדרך הוא כשמוכר אתרוג סתום כמו שהובא ממקומו הוא נמכר בעד דבר מועט. כי לא נודע מה הוא אם טוב או רע. ולפעמים יצליח הקונה שהאתרוג שהוא מקבל הוא יפה כמה דנרי זהב. ולפעמים יעלה בידו חרס אתרוג שאינו שוה כלום כידוע. ופשט ענין מכירה זאת בכל המקומות זה מימים ושנות רבות.

ועלה בלבי ספק בזה דאין זה דרך מכירה רק כדרך המשחקים בקוביא לפעמים יצליח הקונה ולפעמים המוכר. ולאו משנת חסידים היא לצאת באתרוג זה שאינו נקנה בקנין גמור.

ובשלמא במה שמוכרים הארגזים השלמים כמו שהם אין בהם בית מיחוש כי כן הוא דרך קנייתם. וכמו שנקנים כך הם נמכרים כמו שמובאים ממקומם. אבל מה שמוכרים לאחדים ומקצתם פותח המוכר בעצמו ומקצת מוכר כמו שהם סתומים. אם הקונה יעלה בידו אתרוג טוב ויפה ששוה כפלי כפלים בודאי המוכר לבו נוקפו ולא גמר ומקנה אף שנפל לחלקו וגורלו וצריך לעיין בזה על פי הדין:

[ועיין שם שהאריך לפלפל בזה, והעלה להחמיר:] עם כל זה לענין לצאת ידי מצות אתרוג דחביבה מצוה בשעתה בודאי דיש להחמיר כדעת הרמב”ם דיש בזה איסור גזל והוי מצוה הבאה בעבירה. ובפרט למהדרין לקנות אתרוג יפה והדר שלא יהיה עליו שום שמץ פסול אף לדעה אחת בודאי אינו ראוי להם לקנות כסומא בארובה. ואף אם יעלה בידו אתרוג מהודר ויפה יש חשש פסול משום קוביא כאמור. ולא כמו שעושים מצוה ד’ שחוק וקוביא. וירא שמים ימשוך ידו מלצאת באתרוג כזה משום מצוה הבאה בעבירה. וגם משום דאין כאן קנין דהוי דבר שאינו מסוים כמבואר בסימן ר”ט וכמו שכתבתי למעלה:

[ועיין שם שפלפל עוד בזה, ושוב העלה:] לכן שומר נפשו ירחק מזה. ויקנה אתרוג יפה והדר מה שעיניו רואות בכסף מלא כאשר חנן אותו ד’. וחכם לב יקח מצות. ומצות ד’ ברה מאירת עינים צריכה להיות בלי שום פקפוק. ומיום שעמדתי על דעתי לא קניתי אתרוג סתום מן העין. רק מה שעיני רואות.

אריה ליבוש באליחאווער:10

Rav Finkelstein

האתרוג צריך שיקנה בכסף מלא כאשר חנן ד’ אותו.

והנוהגין לקנות תבות אתרוגים סתומים וסמויים מן העין ולפעמים יעלה ביד הקונה אתרוג יפה מאד והקונה שמח והמוכר עצב ולפעמים להפך, יש בזה הרבה חששות ולכן ירחיק את עצמו מענין זה ויקנה דוקא מה שעיניו רואות.11

כתבו האחרונים … וכן יש למנוע מלקנות אתרוג הסתום מן העין. כמו אותן הקונין תיבות אתרוגים הסתומים וחתומים. כי הרבה חששות יש בענין זה כמבואר באחרונים12 מזה. וכן על ידי הגרלה שקורין או”ס פלעטי”ן כל שומר נפשו ירחק מזה. (ועיין מזה בשדה חמד מערכת ד’ מינים סימן א’ ס”ק י’ מה שכתב בזה) ולאו משנת חסידים לצאת באתרוג שאינו נקנה בקנין גמור. וכל הירא את השם יקנה אתרוג יפה מה שעיניו רואות ובכסף מלא כאשר חנן ד’ אותו. ומכל מקום בדיעבד שאין לו אתרוג אחר מותר לברך על זה. אך אם אפשר שישיג אחר כך אתרוג הכשר לכתחילה ינענע בו פעם ב’ בלא ברכה.13

  1. Not all the sources I cite here were mentioned in the lecture. See also R. Baruch Shraga, Ve’Haya Ha’Olam (Yerushalayim 5763) #23. []
  2. חכמת שלמה חו”מ רט:ב []
  3. שו”ע חו”מ סימן רל”ב סעיף י”א []
  4. ועיין משפט שלום סימן רל”ב סעיף י”א בשם המסגרת השלחן סימן רכ”ד, כסף קדשים רלב:יא, ופתחי חושן אונאה פרק י”ב הערה נ”ה []
  5. פתחי תשובה חו”מ סימן רל”ב ס”ק ו []
  6. שו”ת להורות נתן חלק ח’ סימן קכ”ה []
  7. שם סימן קכ”ז []
  8. לא ראה את דברי השם אריה שנביא להלן, דמבואר מהם בפירוש להיפך, שגם יחידים נהגו לקנות כן, ועל זה בדיוק האריך לפקפק, וכמו שנראה. []
  9. שם סימן קכ”ט []
  10. שו”ת שם אריה או”ח סימן י”ג – קשר, הובא בשדי חמד, חלק ששי, אסיפת דינים, מערכת ד’ מינים סימן א’ אות י []
  11. אלף המגן (נדפס עם המטה אפרים) סימן תרמח-נ סעיף ח []
  12. לא ראיתי מחמיר בזה חוץ מהשם אריה, ואכן הרבה מלשון המגן האלף מועתק משם, ולא ציין אלא לשדי חמד, שלא הביא שם אלא מהשם אריה. []
  13. שם סימן תרכ”ה אות כ’ ד”ה כתבו האחרונים []