Etti Ankri’s children’s classic מיכאל (lyrics, album version, live at Tarbuta):
הם אומרים שמיכאל זה שם של בן
אז הם קוראים לי מיכאלה
וצוחק איתם הבן של השכן
הוא אומר שזה נדמה להאנ’לא אוהבת שמשנים לי את השם
לא אוהבת גם את בנו של השכן.וילדה אחת קוראים לה דניאל
ולא קוראים לה דניאלה
רק לשם שלי קשה להתרגל
אז הם קוראים לי מיכאלה.ואמא אומרת שככה אנשים
כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים
ומיכאל זה שם יפה
אז במקום לקרוא לה מהתחלה
הם מוסיפים את ה – לה לה לה לה לה …אנ’לא אוהבת שמשנים לי את השם
לא אוהבת גם את בנו של השכן.ובלילה כשכולם הלכו לישון
גם החתול והארנבת
מיכאל פתאום יצא מהשעון
השם שלי דיבר כמו ילד.לא אכפת לו שמשנים אותו, לכן
לא אכפת לו גם מבנו של השכןאני רואה אותו מאז בכל מקום
והם אומרים שזה נדמה לי
והוא מצחיק אותי באופן מיוחד
כשהוא קורא לי מיכאלי.ואמא אומרת שככה אנשים…
כבר לא אכפת לי שמשנים לי את השם
ולא אכפת לי גם מבנו של השכן.
There is contemporary discussion in the context of גיטין over the proper spelling (and status as a שם קודש or חול with regard to the writing of דמתקריא versus המכונה) of modern Israeli names that are versions of traditionally masculine names, feminized by the adding of feminine suffixes, such as Michaela and Daniella; I recently encountered this responsum of Rav Yitzhak Isaac Liebes on the topic:
ב”ה,
שלמא רבה לידידי הרב המלומד מו”מ אוצר בלום כש”ת מוה”ר בועז כהן שליטא (ז”ל) בניו יארק.
בדבר שאלתו על ידי הטלפון בעובדא באחד שבא לפניו לסדר גט פטורין לזוג מארץ ישראל ושם דרכם לקרות לנשים שמות של נביאים או סתם שמות זכרים ולאות היכר מטילין ה’ לבסוף כגון דניאלה שעיקר השם הוא דניאל וה”א לבסוף היא סימן לנקבה, ונסתפק כת”ר דכיון דשם זה לא מצינו במקרא לנקבה ולא בדברי חז”ל אם כן אפשר צריכין לכתוב באלף לבסוף כדין כל שם לע”ז.
תשובה:
הנראה לי בזה כמו שאמרתי לו דצריך לכתוב בה”א לבסוף
לא מיבעיא אם היא חותמת בה”א בודאי צריכים לכתוב כן כמו כלל זה דאזלינן בתר החתימה היכא שאין שם זה מבואר בתנ”ך אחרת מהחתימה – דהיכא דהחתימה בטעות לא משגחינן על החתימה – אבל בשם שאינו מבואר להיפך אזלינן בתר החתימה
אלא אפילו אם אינה חותמת כלל מכל מקום צריכים לכתוב בה”א דכיון דכל השם הוא שם עברי תנכ”י רק עם ההוספה של הה”א מדוע יוגרע כוחו על ידי זה והרי מצינו בכמה שמות שמקורם בתנ”ך רק נשתנו על ידי געגועים וכותבין בה”א לבסוף כמו שם לאה שקורין אותה ליקה או חנה שקורין לה חנה”לה כותבין בה”א לבסוף,
ואפילו לפי מה שכתב זקני הט”ז בשמות נשים אות סמ”ך גבי שם סאייא שכתב להשיג על הלבוש שכתב לכתוב סאייה בה”א מפני שנגזר משם שרה ולדעת הט”ז צריכים לכתוב באל”ף לבסוף סאייא, ולא דמי לנידון דידן דשם סאייא אף על פי שנגזר משם שרה מכל מקום אין בכל השם שום אות משם שרה כלל אבל היכא דאיכא כל האותיות של השם רק בההוספה שלבסוף גם הט”ז יודה לכתוב בה”א כדין שם קודש,
ועיין בדברי חיים בשמות נשים אות למ”ד גבי שם ליקה הנגזר משם לאה כתב לכתוב ליקא באל”ף, אבל משם אין ראיה לנידון דידן דבשם ליקא ליכא רק אות אחת משם לאה לא כן בנידון דידן איכא כל השם דניאל רק עם הוספה לבסוף וגם בכל ספרי האחרונים אי’ ליקה בה”א,
וכה ראיתי בשו”ת חיים שאל בסימן ל”ט שכתב גבי אשה שנקראה על שם בית אביה עוזיאלה וכתב בדרך אגב לכתוב בה”א לבסוף,
לכן נראה פשוט לכתוב דניאלה בה”א
וגם יש תחת ידי גיטין הנשלחים מארץ ישראל בשמות כאלו בה”א לבסוף.1
A fascinating and noteworthy historical aspect of this responsum is its addressee, who had posed the question to R. Liebes – R. Boaz Cohen, one of the most distinguished Halachists of the twentieth century – of the Conservative movement. [The following two responsa, also on שמות גיטין, are also addressed to, and in reply to questions of, the same addressee.]