Report Describes How Armstrong and His Team Eluded Doping Tests
By IAN AUSTEN – Published: October 11, 2012
Throughout his career, Lance Armstrong always responded to doping accusations by saying he had been tested for banned substances hundreds of times and never produced a positive result. How could the world’s greatest cyclist, always in the cross hairs of doping officials, never fail a drug test if he was doping, Armstrong reasoned.
An explanation emerged Wednesday, when the United States Anti-Doping Agency released its dossier on Armstrong, citing witness testimony, financial records and laboratory results. Armstrong was centrally involved in a sprawling, sophisticated doping program, the agency said, yet he employed both cunning and farcical methods to beat the sport’s drug-testing system.
The report also introduced new scientific evidence that the agency said suggested Armstrong was doping the last two times he competed in the Tour de France.
“It has been a frequent refrain of Armstrong and his representatives over the years that Lance Armstrong has never had a positive drug test,” the report said. “That does not mean, however, he did not dope. Nor has Armstrong apparently had nearly as many doping tests as his representatives have claimed.”
As part of its investigation, Usada asked Christopher J. Gore, the head of physiology at the Australian Institute of Sport, to analyze test results from 38 blood samples taken from Armstrong between February 2009 and the end of last April. Those taken during the 2009 and 2010 Tours, the report said, showed blood values whose likelihood “of occurring naturally was less than one in a million,” and other indications of blood doping.
While Gore’s analysis was not a conventional antidoping test, Usada concluded that the findings “build a compelling argument consistent with blood doping.”
Some of the discussion of the scandal revolves around the fact that by all accounts, there has been a great deal of doping and cheating in cycling, with some going so far as to argue that this actually justified Armstrong’s (alleged) cheating, and others vehemently rejecting this sort of situational morality:
To those who say that the playing field was level because everyone was doping: This is not true. Many people raced clean, they just didn’t win very often.
I know there were clean competitors during the Lance era. I raced during this period, and I never cheated. I got a regular job, and still race occasionally at a fairly high level as an amateur, without cheating.
Lance and other dopers (who made a fortune in the sport) essentially stole it from the clean competitors.
This “everyone was doing it” is a lame excuse used those who lacked the ordinary set of morals that is present in most athletes. Most athletes don’t cheat, and clean athletes have competed and done well in cycling.
Lance was worse than Barry Bonds. At least Barry Bonds didn’t insist that his whole team take growth hormone and testosterone so he could win a World Series,
David – it’s commendable that you were a clean competitor. But how likely,in all honesty, would you have been a contending cyclist? Probably not, right? If the USADA is going to convict athletes of doping with no physical proof they mock their own existence. If they say they didn’t have a good testing method until now, too bad. Use it going forward, not a decade or more backward — unless you’re going to re-test every single cyclist sample in every Tour.
Thank you for racing clean and clarifying the “everyone was doing it” statement.
In a sport rampant with widespread doping (some estimates rate it as high as 90%), Armstrong was basically competing against a level playing field. I’m not saying what he did was right, just that his victories are still substantial since they came against even competition.
Maybe Armstrong was just out cheating the cheaters while the UCI stood by. But it does make whole all those who were cheated out of fame and fortune. A lot of people were damaged by these cheaters such as Lemond, Hampsten, and others who didn’t cheat. Armstrong stole from these great athletes and diminished their accomplishments with his cheating.
Maybe it is true that all recent Tour de France are cheats. But Armstrong is the greatest of them all – he not only cheated to win, he used his victories to lecture to the public “Live Strong”. He should change his wristband message to “Cheat hard, cheat smart, cheat often”. Because that’s the only way he lived strong.
I’d say: “In a world of cheaters learn to cheat harder, smarter and more often”
You gotta love all of these couch potatoes judging Lance. The guy survives cancer , wins 7 tours against other riders who were cheating as well. If the playing field was fair then he wouldn’t have needed the performance enhancing drugs, but we all know that it wasn’t. Unfortunately, the sport is the one to blame. Lance, you have a fan in me! Keep raising money to fight a disease that has touched us all!
I am sorry, Peter, but the excuse “but everyone else was cheating too!” has never been acceptable nor honorable.
The only argument for Armstrong people cling on is that he is a US citizen.
You should reflect on your ultra nationalistic behavior when it comes to support the biggest scam in sport history.
And just so you know, other riders at the time where for the most part not cheating (excluding the 20 first who had a much worse system than US postal – look at all the bikers from that team in the top 20), the sport had experienced a major clean out in 98, and all Beligium and French teams (and to some extent Italians) were purged. Remained the Spaniards (who never did anything, even after Indurain ride), and the Americans and the Kazacks…
Please read the report. It says that it wasn’t a level playing field. Lance was not the best because he beat every other cheater. He was the best because he was the best cheater of them all! That’s the great finding of it all. He can’t hide behind the fact that they all cheated. Rather, he took cheating to a new level, found new ways to do it, pushed others to take part. In the end, he emerges with one championship in place–he is the world’s greatest cheater. His inability to continue to raise money is his own doing.
I would like this much scrutiny applied to every rider in every Tour that Lance won. Then, only after we see that in fact 80% of the riders were doing exactly what Lance was doing, we can form our opinions about how “disappointed” we are in this one person.
Because if you remove Lance from the equation, you’ll have the next guy who’ll be the scapegoat. Then after the millions are spent over 7 years and HE’S discovered to have been doping and banned from the sport, the next one moves up to first place. Then HE’S discovered to have doped and so on and so on.
So you see people? Lance cannot be singled out as a “cheater”. Cheating would imply he was doing something that no one else was doing. Just because he’s the one that was winning doesn’t mean he’s any more “guilty” than anyone else.
So you work on the assumption that everyone is cheating? Do you really believe that not a single person in the entire Tour de France race is racing clean? That’s very cynical. And yes if we need to go down the list to find someone who isn’t doping then so be it. Just remember the winner of this year’s Tour de France during Armstrong era would have came in 47th, you would never have heard about him. As for all these argument about well others cheat so it was OK for him to cheat … does it mean because others kill we should all be allowed kill as well? So why do we prosecute murders? Why do we prosecute them even after decades after the fact?
Dozens have been baned. How can people be so upset? Is this just because he is an US citizen and the biggest liar and cheater in sport history? That hits a vibe apparently…
Cheating is breaking the rules, PERIOD. Two wrongs don’t make a right.
An area of Halachah in which the knowledge or assumption of the cheating of one’s opponent is proposed in mitigation of one’s own cheating is the discussion of the permissibility of bribing non-Jewish judges. Rav Yair Haim Bacharach relates a fascinating and hilarious conversation between his brother-in-law R. Itzik [Brilin], Av Beis Din and Rosh Mesivta of Mannheim and the province of Pfalz and “the exceptionally wise Duke Karl Ludwig, of blessed memory”, who would occasionally enjoy the discussion of “intellectual matters” with Rav Itzik. The Duke complained to Rav Itzik that his parishioners, in addition to being extremely quarrelsome – “you will always find them in my judicial chambers”, perverse in their ways and sinners, were corrupting his judges and seducing them into sin and villainy by the payment of bribes, and it is the rabbi’s duty to admonish and correct them:
שאלה מה שקצת רשעי הדור וקלי דעת ופוחזים בשיש להם משפט אצל שופט חקלאה עם אחד נותן או מפריז ליתן לו שוחד ונעשה להם דבר זה כהיתר גמור עד אשר ילכו וישתבחו בעיר אשר כן עשו ולפי הנראה יש בזה איסור דלפני עיור אחר שבני נח מוזהרין על הדינין ואף כי נחלקו רבוותא בפירוש אזהרה זו מכל מקום לכולי עלמא אם יקלקלו הדיינים את המשפטים המה עוברים לאו זה ואם כן הרי זה הנותן שוחד קאי בלפני עיור כמושיט לבן נח אבר מן החי:
תשובה הדבר הזה שאל הדוכס הגדול בסגנון אחר לגיסי ה”ה המנוח כמהר”ר איצק אב”ד ור”מ דמנהיים ומדינה פפאלץ באשר היה לפנים אב”ד וא”מ דק”ק המלבורג וכאשר נעשה גם גירוש כללי שנת תל”א בא לק”ק ווירמיישא ונתקבל לאב”ד במנהיים ומדינה הנ”ל והיה הדוכס קאריל לוגוויג ז”ל המופלג בחכמה משתעשע לפרקים בגיסי הנזכר בדברי שכליים ופעם אחד אמר לו הדוכס קובל אני לך על בעלי בתים אשר ממשלתך על נשמתם לתקנם ועליך להוכיחם ולהזהירם על המחלוקת שתמיד תמצאם בחדרי משפט שלי ולא די שהם מקלקלים מעשיהם וחוטאים אף גם כי יחטיאו וירשיעו ויקלקלו שופטי ארץ הממונים על ידי שנותנים להם שחדים אשר נגד כל דת כל שכן נגד הנאמר בתורתכם ולא ידעתי להם שום התנצלות בזה רק באשר שהוא דבר הנעשה בסתר ואינו גלוי וידוע רק לידע נסתרות ומכל מקום ידעתי כי הדבר אמת וידוע לך כמו שידוע לי ומוטל עליך לתקן.
Rav Itzik responded with various justifications for the bribery, although he begins and ends with the disclaimers that the practice is certainly “very evil and bitter” and prohibited by natural law (מצד השכל) independent of any Torah prohibition, and that these justifications are mere delusional rationalizations produced by the evil inclination, but “Heaven forfend (חלילה) to say that they are sufficient as excuses for the giver to say that he has done well”. In any event, the Duke was amused by the cleverness of the Rav’s aplogetics:
והשיב גיסי ודאי הדבר רע ומר מאד ואף כי הפעם אודה כי לדעתי נעשה המעשה הרע מקלי דעת ורשעים ומכל מקום לא נתברר לי הדבר מי ומי עשה ככה לענשו ולייסרו כאשר דיבר אדוני שהם דברים שבסתר ואי אפשר להוכיח בפרהסיא דרך כלל כי חלילה להוציא דבה רעה על השופטים כאשר באמת לא נודע לי בבירור ואין להמליץ בשום המלצה בעדם דאפילו לא נאמר איסורו בתורה ראוי לאסרו מצד השכל וישוב העולם ותיקון המדינה כמו רציחה וגזילה וגניבה ואונאה וזנות ועול מידות וכלם דברים שהשכל מחייב ודין ודת חק ומשפט עולה על כלנה שאם יקולקל המשפט איש הישר בעיניו יעשה
ואם כל זה נראה שאם יש ליהודי איזה דבר משפט עם הגוי שהגוי מכחש לו ממון שהלהו או תובע לישראל מה שאינו חייב לו אף כי אין התנצלות לנותן השוחד [פירוש בדיני אדם] כי מאן יימר שהאמת אתו כל שכן שהמקבל השוחד לא טוב עשה כי לא יאמינו מכל מקום הנותן שלבו יודע מרת נפשו שהדין עמו פטור מדין שמים כי על ידי השוחד יצא משפט אמת והלא העושק מיד מבקש לעושקו.
שנית אפשר כי אין כוונת המשחד שהשופט יעות המשפט רק שכל אחד מתירא פן חבירו נתן שוחד ועל ידי כך יטה לב השופט אליו לכן חפץ לתקן במה שגם הוא נותן שוחד וכל אחד מהם אם ידע שחבירו לא יתן גם הוא לא יתן.
שלישית באשר כל שוחד נאסר לא בשניתן על מנת שיזכה אותו בלי זכות ולחייב חבירו בלי חובה רק שהנותן שוחד נותנו על מנת שישפוט האמת ויתן לב לחפש בזכותו וכן אמרו ארז”ל לא תקח שוחד אפילו לשפוט אמת כי מצד השוחד איקרובי דעתיה לצד הנותן ובלי כוונה ורצון יצא משפט מעוקל וכמו שכתוב כי השוחד יעור וגו’ ומסברא זו אלו נודע ששניהם נתנו סך אחד לא היה חשש.
והנה ידוע כי אין שנאה כשנאת הדת ומצד הטבע והמנהג בעלי דת אחד הם חבירים ואחים מצד קירוב דעתם והנהגתם ודתם ובבוא יהודי וגוי למשפט בלי ספק יטה לבב הדיין דעתו להתנצל בעד הגוי ולחשוד לישראל שמשקר ומערים בכל דבריו לכן סבר היהודי שיש לו משפט עם זה שאינו בעל דת שלו שתהיה יד שכנגדו על העליונה מצד קירוב דעת השופט לבעל דתו לכן סבר לתקן מאזני צדק להעמיד דעת קנה מאזנים של השופט על היושר שלא ינטה אנה ואנה על ידי שחד שנותן לו לא לעות המשפט אדרבה לישר המשפט ולשמרו מעות המשפט פן יצא.
אף כי כל זה חלילה לומר שמספיק זה להתנצל בעד הנותן לומר כי יפה עשה רק כי אפשר שעל ידי סברות בדויות מצא היצר הרע מקום להביא הנותן לכלל זה.
וישרו דברי גיסי הנ”ל בעיני הדוכס והשיב כי מה תאמר בשוחד שני בני ישראל המדיינים זה נגד זה שאין תירוצך האחרון מספיק
חזר והשיב גיסי כי אז מצא השטן מקום לתשובה הקודמת שכל אחד חושד חבירו שהוא יתן שוחד לכן יעשה גם הוא כן והכל לתקן המשפט וכל אחד אלו ידע שחבירו ישיב ידו ולא יתן גם הוא ימנע.
והדוכס שחק ואמר חסדאין מילך עם כי ידעתי ששערי תירוצים לא ננעלו הן באמת הן בשקר.
עד כאן דברי ויכוח הנ”ל.
But while Rav Itzik considers these arguments mere rationalizations, Hasam Sofer actually accepts a combination of the first and third as Halachah, and not only does he not consider bribery in such circumstances to be “very evil and bitter”, and a temptation of the evil inclination, but he even declares it a mizvah, as the briber thereby saves the judge from violating the prohibition of הטיית משפט!
נמצא דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לארמאי להטות לו משפט חס ושלום מלבד עולה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עיור שמכשיל השופט הזה שמקבלו וגורם לו לעוות משפט צדק שחייב מיתה על זה …
אך לפעמים הישראל יודע בעצמו שהדין עמו ועוד לפעמים ורוב פעמים שכנגדו מודה וידוע ומבורר שחייב לו אלא שמחוסר גוביינא וקשה להוציא חובו מיד הלוה והשופט מתרשל ומתעצל ומרחם על הארמאי שהוא בעל דתו וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש הארמאי עבור ישראל אף על פי שהדין עמו בזה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק ולא מיבעיא דאין הישראל עובר על לפני עיור אדרבה מצוה קעביד דלולי שוחד שלו היה השופט מטה משפטו של ישראל והיה עובר על ז’ מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד …
It should be noted that as we discuss here, the Halachah does generally forbid bribery even when practiced by both sides.
R. Bacharach proceeds with stunningly provocative argument for permitting bribery (as long as one knows one’s claim is just, or at least subject to legitimate debate):
רק באשר תאמר לנו מה אתה מישיב בדין תורה לכן אגיד לך רשום בכתב אמת את הנלפענ”ד
כי לכאורה יש לתמוה למה לא הזהירה תורה גם לא תתן שוחד כמו דהזהירה גבי ריבית לא תשוך ולא תשיך ללוה ולמלוה
ונראה לי בזה כי אין נתינת שוחד איסור מצד הנתינה עצמה כמו ריבית רק מצד הטיית משפט שגורם לכן אמרה לא תקח שוחד ופירשו רז”ל וכן כתב רש”י אפילו לשפוט צדק דאלו לשפוט עול כבר נאמר לא תטה משפט (אף כי הקשיתי דלמא לעולם לשפוט עול ולעבור משעת לקיחה דבכה”ג אמרו רז”ל על טומן משקלותיו במלח) וכמ”ש קרא בתר הכי הטעם כי השוחד יעור וכו’ ר”ל שאין החשש שיעות המשפט במזיד רק על ידי השוחד יקרב דעתו לזכותו ויעוורו עיניו לראות אמת לכן מצד הנותן אפשר שאין חטא אם נושה בחבירו מנה וטענו מאתים שהנתבע אם יודע האמת וירא מעיוות הדין אם נותן שוחד לדיין כי לבו יודע שהדין עמו רק שלגבי מקבל השוחד שלא ידע הדין עם מי נאסר ודאי בכל ענין.
ולולי שאסרה תורה מצד שעל ידי זה יצא משפט עול באופן שהמקבל עובר בלאו דשוחד ולכן גם הנותנו עובר שמכשיל חבירו בלאו זו של קבלת שוחד [עיין תשובה קפ”ה] הי’ במשפטים שאין בהם גזל ידוע לתובע ונתבע רק תלויים בדין תורה ובדברי רז”ל כגון דיני שומרים ורוב דיני ממונות השוחד היתר גמור כי אם יטה לב הדיין אחר הנותן ויתן המשפט לזכותו מה פעל רע ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולבבו יבין ודעתו נוטהו ולכן בשוחד לשופטיהם אין בו חשש דלפני עיור אם הוא מדיני ממונות שלא נתברר לבעלי דבר עצמן שחבירו עושה עול רק כל אחד סובר שהדין עמו וגם השופט דעתו לשפוט צדק וגם נותן השוחד אינו מתנה שיזכהו רק שיחפש זכותו וישים דברי טענתו אל לבו גם אין בו גזל ידוע דקיימא לן גזל הגוי אסור.
ומפני שיש מקום ללין על דברי ולומר דגם זולת לאו דשוחד מצד עצמו יש בו איסור לנותן ומקבל מצד שגורם שיצא המשפט נגד משפט האמת ואף כי אין הדיין מזיד רק דן על פי מה שדעתו נוטה מכל מקום אחר שהשוחד גורם נטיה זו נגד האמת ה”ל עון ופשע גם מצד הדין על ידי קבלת שוחד וכמ”ש גם בלא דעת נפש לא טוב.
לזאת אשיב כי לו יהי כן במשפטי ד’ כי חיות הנה וממקום קדוש חוצבו ואינם בנוים כלל על שיקול דעת אדם כנודע אף כי קיימא לן תחילה בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב בדיני אדם ונדון מיניה כלפי שמיא מכל מקום אין ראיה למשפטים הבנויים על דעת נוטה ושכל אנושי ותיקון הישוב והקיבוץ.
וגם במשפטינו נראה לי להביא ראיה דאין חומר כולי האי במשפט בלתי נכון היוצא מפי דיין אם הוא דין תורה לדעת הדיין
דגרסינן בגמרא פרק ד’ דשבועות מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים (כדי שיתחייב שבועה) שלא יאמר אכפרנה בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין שלא אתחייב לו שבועה וכו’ תלמוד לומר מדבר שקר תרחק
והנה פשוט מזה גופיה ומכל השנויים שם שאינם רק הרחקות יתירות ולא מצד הדין והאיסור רק שבזה קשה אחר שאם ישיב זה לתובע כמים פנים לפנים ועם עקש התובע שלא בדין יתפתל וישיב להד”ם וחוץ לבית דין יודה מה שחייב לו ויתן לו מה פעל עון והלא טוב הוא זה מאשר יודה לו מנה בבית דין ויפסוק לו שבועה דאורייתא כמודה מקצת ולפי האמת משפט שוא ושבועת שוא הוא ר”ל חנם אחר שנתבע יודע שאינו חייב לו מנה
אלא על כרחך אחר שהדיין פוסק כדין תורה לפי הטענות אין בו חשש משפט שוא וממילא גם השבועה אינו שבועת שוא וטפי קפדינן על דיבור בעלמא שיכחיש הנתבע לפני בית דין בדיבור קל את מנה שחייב לו אף שדעתו לפרוע לו מה שחייב לו עתה וגם מאז מה שרוצה לגלגל עליו ואף שחבירו עשה שלא כהוגן לא ישיב לו כמעשיהו
מכל זה ראיה שאם הדיין מי שיהיה עושה מה בדעתו נוטה לא יהיה בו חטא רק כשהשוחד הוא לאו בפני עצמו מדת תורתינו ומדת כל דין ודת להעמיד כל דין ודת על יושרו והעיקר על המקבל שהרי לא ידע עם מי האמת והישר רק שהנותן אם יודע שזה שכנגדו עובר עליו הדרך ומכחש לו ומבקש את שלו פטור מדיני שמים וכן בדבר התלוי בשיקול הדעת
מה שאין כן בשחס ושלום יודע שהדין עם חבירו ומבקש מהדיין שיעות הדין הרי בידו חטא כפול ומשולש גזל ושוחד ועות הדין ומכשול חבירו ואין חילוק בין ישראל לגוי. וכל זה נראה נכון לפענ”ד.
[Emphasis added.] R. Bacharach’s analogy of a judge who orders an oath based upon a false claim to one who attempts to rule correctly but unintentionally errs due to bias generated by a bribe is unpersuasive; in the former case, the judge’s application of the law to the circumstances before him is perfectly correct, while in the latter, the judge’s faulty and tendentious reasoning results in an incorrect application of the law. More fundamentally, R. Bacharach is apparently adopting a remarkably modern philosophical stance of legal positivism (with respect to secular, as opposed to Torah, law), that it is meaningless to ask the question “What is the ‘correct’ ruling in this case” (assuming that there is no real source or precedent on point); a more traditional legal perspective would indignantly insist that that is exactly the right question ask.
[The responsa of R. Bacharach and Hasam Sofer, as well as other sources on this general topic, are cited and paraphrased here and here. See, in particular, R. Bacharach’s own rationale for permitting bribery]