Tag: Brisker Rav

Running For One’s Life

Rav Yitzchok Zilberstein relates:

מי אומר שבחו”ל יותר בטוח?

אל תירא אותו ([במדבר] כא:לד)

לרופא הנמצא בישוב מרוחק ומסוכן המשמש מטרה לחיצי האויב, הוצעה משרה במרכז הארץ, והוא בא אליי לשאול האם עליו להעתיק את מקומו.

והנה, מרן הגרא”מ שך זצ”ל מספר (כמובא בספר ‘שמושה של תורה’) שבתחלת מלחמת העולם השניה, כאשר הרוסים כבשו את ווילנא, הסתפק אם כדאי עתה לנסוע לארץ ישראל, כי בכך הוא מתרחק מן הסכנה, או שמא עליו להשאר בקלצק, בה כיהן כראש הישיבה.

לבד מזאת, גם הרבנית ע”ה עבדה שם כרוקחת, ותושבים ביקשו ממנה להשאר בעיר, כדי שתמשיך לרקוח תרופות עבורם.

פנה הגרא”מ שך למרן רבי חיים-עוזר, שיעץ לו בתחילה להשאר בעיר, אך בסופו של דבר נפלה ההכרעה, בסיעתא דשמיא נפלאה, ועלה לארץ ישראל.

מדברים אלו שמענו, אמרתי לרופא, שלעוסק ברפואה מומלץ לא לעזוב את מקומו, והשי”ת ישמרנו וינצרנו במקום שבו הוא נמצא.

גם בתקופת מלחמת המפרץ, כאשר הוריהם של הבחורים מחו”ל הלומדים בישיבות בארץ, דאגו לשלומם וקראו להם לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם, יעץ להם מרן זצ”ל באופן ברור וחד משמעי שאין לעזוב את הארץ.

כאשר אחד התלמידים ביקש מראש הישיבה שיסביר לו את הענין יותר בפרוטרוט, השיב הגרא”מ ‘מי אומר לך שבחו”ל יותר בטוח … לא צריך לחשוב חשבונות, שהרי ממילא האדם מסור רק ביד הקב”ה, וברגע אחד הוא עלול למות רח”ל, בצורה זו או אחרת, וכל רגע ורגע תלוים חייו ברצון הבורא, לפיכך אין מקום לדאגה במקום מסוכן יותר, ולא לתחושת בטחון מדומה במקום שנראה כשקט יותר’.1

I was unable to locate the conversation between Rav Shach and Rav Haim Ozer in שמושה של תורה, but it certainly seems consistent with Rav Shach’s worldview, as per the (disputed) anecdote that begins this post, and the following tale of the Brisker Rav that I did find in שמושה של תורה:

מסופר על רבנו הגרי”ז מבריסק זצ”ל, שבפרוץ המלחמה הופצצו מסילות הברזל והרכבות שבתו ממהלכן. הכל ידעו שעם פלישת הגרמנים יחפשו בראש ובראשונה את הרב וביתו, ויש לברוח בבהילות, אבל הדרכים היו משובשות, וכל אמצעי התחבורה הופקעו. חייבים היו להטלטל בעגלות רתומות לסוסים. יצאה שיירה שלמה לכיוון עיר אחרת, שהיתה אותה עת עצמאית, ולא לזמן רב. ביניהם, היו הגרי”ז זצ”ל ומשפחתו. שיירת העגלות הגיעה למבואות העיר, והגרי”ז אמר שעליו להתפלל עתה וקשה לו לכוין בתפלתו בטלטולי העגלה. לפיכך ביקש שיעצרו את העגלה, והוא ירד לצד הדרך להתפלל. מיד נשמעה תרעומת מפי נוסעי העגלות האחרות, על שהרב מעכב את המסע בעת הסכנה, ואין זו העת לעצור כאשר הכל בורחים ונמלטים על נפשם. ענה הגרי”ז ואמר: “אדרבה, איני מעכב אדם. אם ברצונכם המשיכו. אני אסיים את תפלתי ואבוא אחריכם”. אבל גדול היה כבודו ומוראו, והכל המתינו לו עד שסיים את תפלתו בדביקות עילאית בקונו. לאחר מכן שב אל העגלה ונכנסו להעיר.

העיר היתה שוממת וריקנית, לא נראתה בה נפש חיה, רק כאשר השיירה נכנסה ברוב המולה, יצא לקראתם יהודי אחד ממחבואו ואמר להם: “אשריכם שהגעתם רק עתה! הגרמנים היו כאן והשליטו את אימתם, כינסו את כל הפליטים שהגיעו ולקחום עימם, וזה עתה עזבו את העיר עם הפליטים השבויים!”.

נסובו כולם על הגרי”ז והתפעלו מן המופת הגלוי.

ואמנם הסביר הגרי”ז: “אין כאן כל מופת. היה לי שיקול הלכתי טהור. חשבתי בלבי: מה אני ממהר לשם, הרי כאן אורבת סכנה ושם אורבת סכנה, וכלל לא ברור לי, שהסכנה שם פחותה מהסכנה שבכאן. אם כן, מדוע לא אעצור להתפלל בכוונה, מדוע אתפלל בעגלה המטלטלת ומקשה על הכוונה? זה היה החישוב, ותו לא מידי. אבל מי שחישוביו הם על פי ההלכה, מתקיים בו מאמרם ז”ל (דברים רבה ד’ ה’) ‘אין אדם שומע לי ומפסיד’ …”2

It is instructive to compare the foregoing with the sources we have cited here, particularly the lengthy, detailed explication of Rashbash.

As for the question of medical professionals and other caregivers risking their lives to care for the ill, more rigorous and scholarly treatments are found in Rav Ze’ev Wolf Leiter’s בית דוד3 and Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s ציץ אליעזר4.

  1. עלינו לשבח, במדבר, סוף פרשת חוקת עמוד שפה [↩]
  2. שמושה של תורה (מהדורה שניה מתוקנת: תשנ”ט), עמודים שא-ב [↩]
  3. שו”ת בית דוד סימן כ”ב – קשר וסימן ק”ח – קשר [↩]
  4. שו”ת ציץ אליעזר חלק ט’ סימן י”ז פרק ה’ (ועיין במפתחות), ועיין חלק י”ב סימן נ”ז [↩]

Zealotry Vs. Tolerance

For Wolf2191, a staunch advocate of tolerance and humaneness1

Several months ago, we discussed Rambam’s position that Ya’akov’s excessive fearfulness of the danger posed by Esav was a character flaw. This is actually but one item in a fascinating list of purported failings on the part of Biblical figures that Rambam adduces in support of his thesis that moral perfection is not a sin qua non of prophecy:

ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל המעלות המדות עד שלא יפחיתוהו פחיתות שהרי שלמה המלך עליו השלום העיד עליו הכתוב בגבעון נראה ד’ אל שלמה. ומצינו לו פחיתות מדות והוא רוב התאוה בבאור בהרבות נשים. וזה מפעולות תכונות רוב התאוה ואמר מבואר (נחמיה י”ג) הלא על (כל) אלה חטא שלמה. וכן דוד המלך עליו השלום נביא אמר (שמואל ב’ כ”ג) [אלקי ישראל] לי דבר צור ישראל ומצאנו אותו בעל אכזריות אף על פי שלא שמש בה כי אם בעובדי גלולים. ובהריגת הכופרים. והוא רחמן לישראל אבל בא בביאור בדברי הימים שהשם יתברך לא הרשהו לבנות בית המקדש ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג. אמר (דברי הימים כ”ב) אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת [ארצה לפני] …2

It is the next item on the list that is the subject of this post.

R. Moshe Mordechai Ha’Levi Shulzinger relates:

בסעודת ברית מילה אחת אצל נכד שליט”א של רבינו הגרי”ז זצוק”ל היה שם רב אחד שאמר: כתוב שמפני שפנחס היה קנאי – לכן לא נהיה הוא למנהיג ישראל …

ומיד הגיב רבינו הגרי”ז זצוק”ל בחומרה: איפה זה כתוב?! … [כאומר שאין זה כתוב בשום חז”ל …]

והרהר הרב ההוא הרבה, ולא נזכר, ואחר כך הלך לביתו וחיפש טובא עד שמצא דבר זה כתוב – בספר של איזה מחבר שאומר כן מסברא דנפשיה …3

[Emphasis in the original.]

The “איזה מחבר” in question is probably the Kotzker, ironically not someone known for patience and tolerance of error:

יפקוד ד’ איש על העדה, משה היה סובר כי הקב”ה ימנה פנחס למנהיג והוא לא היה חפץ בזה יען כי פנחס היה קפדן.4

Rabbi Avraham Ya’akov Blau elaborates:

יש אימרה ידועה וחריפה בשם האדמו”ר מקוצק … כלומר, אחר זה שראה משה את קנאותו של פינחס, ביקש משה מהשם שימנה איש אחר למלא את מקומו. בתחילה חשב משה שפינחס יהיה מנהיג העם כי הוא היה היחיד מכל משפחתו שלא נמנה להיות כהן ומסתמא ייעוד אחר ממרום מחכה בשבילו כמו שאירע למשה עצמו. מרעיונו של האדמו”ר מקוצק יש להסביר למה לא לקח משה על עצמו להרוג את זמרי וכזבי אלא עזב את הביצוע לפינחס [ובהערה שם הוא מציין את הגמרא סנהדרין דף פ”ב ע”א – י’]? כי הקנאה, אפילו כשהיא טהורה ולשם שמים, אינה נאותה למנהיג רק ליחידים במקרים נדירים. וכן רואים גם מסיפורו של אליהו (מלכים א’ פרק י”ט) “והנה דבר ד’ אליו, ויאמר לו: מה לך פה אליהו? ויאמר: קנא קנאתי לד’ אלקי צבקות … ויאמר ד’ אליו: לך שוב לדרכך … ואת אלישע בן שפט … תמשח לנביא תחתיך”. קנאותו של אליהו לא הרשתה לו להמשיך כנביא ומנהיג ומוכרח היה למנות את אלישע למלא את מקומו. (רש”י וילקוט שמעוני שם, סדר אליהו זוטא פרק ח’).5

But while the Kotzker may be dismissed as “איזה מחבר”, almost this exact point is made by someone no Brisker would ever dream of so dismissing, no one less than Rambam himself!

ומצאנו [סנהדרין קי”ג] באליהו ז”ל מדת הרגזנות ואף על פי ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס אבל אמרו חכמים שהשם יתברך לקחו. ואמר לו שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה כמו שיש לו כי ימיתם6

Tolerance: 1
Zealotry: 0

Update: R. Dr. Norman Lamm’s claim of the Torah’s ambivalence toward the zealotry of Pinhas.

Update II: Further discussion.

  1. See the comments to this post. [↩]
  2. שמונה פרקים, פרק שביעי [↩]
  3. פניני רבינו הגרי”ז, עמוד ל”ו [↩]
  4. אמת ואמונה – דברי תורה מרבנו הקדוש, מרנא ורבנא מנחם מנדיל זצלה”ה מקאצק (תל אביו, תשל”א), מספר תע”ה. ובמהדורה אחרת, מספר תצ”ו – קשר [↩]
  5. הדרום, חוברת ע”ב – ע”ג, אלול תשס”ב, עמוד קנ”ד. תודתי נתונה לגיסי נתנאל שהעירני לדברים אלו של רבי בלוי, וממילא לדברי הקוצק’ר הנ”ל. [↩]
  6. שמונה פרקים שם [↩]