From a recent review by Gil Student of R. Yisroel Miller’s In Search of Torah Wisdom: Questions You Forgot to Ask Your Rebbi:
I found R. Miller’s explanation of a Yeshiva prayer service particularly interesting. I cannot recall any book discussing this so frankly. When we pray, we strive for an atmosphere of pleading for our lives. In the Yeshiva world, “[t]hey worked to try to feel that they were standing and speaking before Hashem, and that Hashem was actually listening to every word…” (p. 87). But serious prayer is difficult and those who do not or cannot strive for such a lofty ideal have other ways to find meaning. Singing in shul is fine for some people but the Yeshiva world strives for a higher plane of spiritual connection. Condescending but honest and polite.
Joel Rich (in a comment to the above) is unconvinced:
I would say Condescending and lacking in self awareness but honest and polite. One could just as easily say, Crying in shul is fine for some people but the Chassidic world strives for a higher plane of spiritual connection.
Does all prayer really always need take on the tone of pleading for one’s life, even the shevach and hodaah?
The quintessential Litvish attitude toward prayer is deliciously expressed by the great Rav Yosef Zecharyah Stern, in a responsum addressed to his friend and admirer Rav Haim Hizkiyah Medini on the holding of weddings in synagogues (a topic we shall return to in a future post, בג”ה). R. Stern vituperates the idea of adding any musical accompaniment to prayer, or conducting any ceremony involving music in a synagogue, because of both the inherent inappropriateness, as well as the חילול השם (!) this would engender, and while his primary opposition is to instrumental music, his language implies a strong distaste for a capella music, too:
בדבר השאלה מרב אחד מידידיו, שהבטיח לו שאם ירצה ידרוש על זה מגדולי זמנינו ויודיענו תשובתם, ואף שאם הם יתירו לו לא יבטל דעתו ואין רצונו שיקרא שמו בהיתר זה כלל.
והנה השואל כותב שעיקר שאלתו אם לנגן בבית הכנסת בכלי זמר, אבל ממכתבו [ניכר] שיסוד שאלתו לענין קידושין וחופה בבית הכנסת ועל הכלי זמר השאלה טפילה לו, ורק שרוצה שהטפל בתשובתו יפטר את העיקר, גם חותר להתיר על ארגאל בעת התפלה גם אם יהי’ שלא בעוגב ורק בשאר זמירות זרים ושירי נכרים, ואם כי מאד נגד רצוני להשיב בענין זה אשר כבר דשו בו רבים, ובפרט שלא ידעתי שם השואל וכבר השיב לו תשובתו בהחלט, וכנראה שהשואל מסמאלענסק או חרסאן וכדומה בערים שהי’ שם הרב מלבי”ם כפי מכתב השואל שאמרו לו שנוהגים כן בפה וגם עוד לפני המלבי”ם היה כן, לכן אחשוב למותר להשיב בזה לכבודו, רק להבטיחו אשר אם יבקש ממני אידרש לו.
ורק על דברי מעלתו ביחוד אשיב לו בקצרה, מה שכתב אשר בעיקר עשיית החופה בבית הכנסת רע עליו המעשה כאשר כתב כי בעירו מקפידים הגוים שלא להביא מנגנים בתוך בית תפלתם בשום זמן, וזה נחשב להעדר כבוד על המעשה ששמע בעיר הסמוכה כעשרים שנה וכו’, ולהשערתי היה בעיר סימפעראפיל, וכתב עוד והמנהג כשעוברים דרך בית תפלתם פוסקים נגינתם עד שיעברו הרחק מבית תפלתם, כן מקפידים הישמעאלים עם הנוצרים זולת הקאטולים, וגם מעלתו אינו מניח שינגנו בחצר בית הכנסת כשמביאים הכלה, וכמדומה לו שגם בעה”ק כן המנהג כו’. ולדעתו אף אם יהי’ מותר מהדין, כל שהנכרים מקפידים מעשותו בבית תפלתם יש למנוע בבית הכנסת שלנו.1
R. Stern proceeds to discuss the general question of learning morality from, and establishing Halachah based on, non-Jewish practice, an issue we have previously discussed and to which we shall also return, בג”ה, in a future post, but subsequently argues that in our context, we are certainly obligated to take non-Jewish religious sensibilities into account:
ואשיב לעיקר דבריו כי יפה כתב מעלתו שאינו ענין לזה במקומות שהגוים מחמירים משום כבוד בבית הכנסת שלהם לענין כלי זמר, והמגן אברהם סימן רמ”ד סוף ס”ק ח’ לענין בית הכנסת בשבת בקבלנות שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם, והכ”נ כיון שגם המה מהדרין שתהי’ העבודה בבית הכנסת שלהם באימה ובלי ממוצעים אחרים המביאים להיסח הדעת ולפעמים גם לקלות ראש, בודאי איכא חילול השם כשעושים בית המקדש למקום מרזח והוללות ולבית הועד לאנשים ונשים, וכמו שלמדו בפרק החליל [סוכה נב.] ממ”ש וספדה הארץ משפחות משפחות וקל וחומר במקום שמחה וחתונה, ועיין במשנת חכמים בהלכות עכומ”ז לא תעשה מ”ה ביבין שמועה מה שהעיר על השיורי קרבן סוף פרק במה אשה, במה שהביאו הפוסקים לאסור כל הני משום דרכי האמורי משום דאבד זכר האמוריים כו’, וע”ש בהשגתו לפמ”ש הרמב”ם דכל אלו שאסרה תורה היינו שלא להאמין בדבר כזב שהאמינו בו, ואם כן אדרבא אם המה שלא נגה אור תורה עליהם עזבו דברי מרמה כאלו כל שכן עלינו שלא להחזיק בזה יעש”ב בדף קי”ד ע”א.
והכ”נ לדידן בדברים שמחזיקים לדרך מוסר שלא לעשות במקום המקודש לתפלה ולבקש רחמים, ושראוי למנוע מדבר המביא להתנשאות וכמ”ש לעמוד במקום נמוך ממ”ש ממעמקים קראתיך [ברכות י:], ואף בעבודת הקרבנות קיימא לן דעיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא כערכין יא., מכל מקום בתפלה שהיא במקום עבודה שבלב אין מקום לנגונים רק באמירת נוסח התפלה בכובד ראש, כמו שאין מקום להעמיד הלוים למשוררים כמו בעבודה וכה”ג, ועליהם נאמר והי’ כנור ונבל תוף וחליל כו’ ואת פועל ד’ לא יביטו כו’. ואף שבמלחמה בנצחונם הי’ דרכם להלל גם בכלי זמר להעיר לבב העם וכמ”ש בדברי הימים ב’, אבל אין הכרח שהמצלתים והכלי זמר היו בשעת אמירת הודו, וגם בשירת מרים אפשר שהמצלתים והתופים היו מקודם השירה, ובפרט שאין דמיון משירי הודאה לבקשת תפלה ותחנונים שצריך להיות בכובד ראש, ועל כל פנים התפלה בבית הכנסת בכלי זמר הוא איסור מצד עצמו ודרך גיאות כפורק עול מה שצריך להיות ההיפך בהכנעה ומורא וכובד ראש, ונוסף על זה מצד חילול השם בפרהסיא כמ”ש מעלתו.
וכבר צווחו קמאי על הנגונים מהחזנים שמשמיעים בבית הכנסת ובפרט לשורר בשירי נכרים במקום המקודש, וכמ”ש בבכור שור תענית טז: בפסוק היתה לי נחלתי וגו’ נתנה עלי בקולה כו’, שאלו הלכו לבתי תאטריות לשמוע שיר כסילים אז אין בידם כ”א מושב לצים כפרק קמא דעבודה זרה [יח:], אבל עתה שהם עושים זה במקום תפלה ובתוך התפלה וכו’, הגע בעצמך הקרב נא לפחתך שליח להעתיר עבורך ותשלח על ידו מנחה פירות יפים ובהילוכו תאכלו הפירות ולא נשאר כי אם העוקצים והעלים ואותם יביא הציר אל האדון כו’. כן הדבר הזה אתם כאוכלים ושותים ונהנים מקולו, ודבר שפתי התפלה אך למחסור, אחת ידבר ושתים יבליע ונוטל שכר שבת בהבלעה יעש”ב, ובחת”ם סופר חלק או”ח סימן ר”ה, ושאילת יעב”ץ חלק ב’ ריש סימן קס”ו, ובמגדל עוז שער עליות פ”א ב”ח בד”ה בית הכנסת צריך להשמר שלא להלכד ברשת מנהג ההמון כו’ יע”ש.
ואם שהתירו בכלי זמר על החתונה גם בקידושין, מאחר שעשוי בתערובות אנשים ונשים ובאיסור קריבות כמנהגם בעת הקידושין אין להתיר זה במקום המקודש אשר אשה בעזרה מנין, ובפרט במחולות וכמ”ש בשו”ת זכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ז. ולבד כל זה במקומות שעושין החופה בבית הכנסת ובפרט בכלי זמר, בא הרבה קלות ראש עם נשי חבירהם מה שבלתי נאות להעלות על הכתב מלתא דלדידהו לא הוה מומא כו’. וגם הר”ר שי”ר אשר גם החדשים יתכבדו בו, כפי שראיתי במכתב הנדפס ממנו בהצופה למ”ע המגיד התנה שלא יבואו לשם רק השושבינות ואבותיהם של החתן וכלה.
ומה שרצה השואל לומר שהכונה רק משום כבוד שהוא בבית הכנסת ולא משום תקנת עכומ”ז, אמת הדבר שיחשבו זאת לכבוד להדמות למי שאין אנו יכולים לדמות מחמת שרואים מהאומות שעושים כן שלדעתו צריך שיהי’ התקשרות במקום מקודש ועל ידי הכהן המכהן בראשם, וביותר להראות אשר ידם תקיפה לכוף רועי העדה לעשות בנימוסיהם אם אין להם עוז בנפשם שלא לפרוץ גדר, ולמותר לבוא באריכות דברים במה שכבר דשו רבים בספריהם.2
Since they [the non-Jews], too, strive to glorify their worship in their meeting house [בית הכנסת שלהם] so that it be with awe, and without other intermediaries that lead to distraction and sometimes even to lightheadedness, there is certainly be a desecration of G-d’s Name when we make the holy temple a place of partying and frivolity and a meeting house for men and women … in prayer .. there is no place for melodies [נגונים], only the uttering of the liturgy with gravity [כובד ראש] … prayer in the synagogue with musical instruments is inherently forbidden and the way of arrogance, as one who casts off the yoke, where the opposite is required: submission, awe and gravity, and added to this because of the public desecration of G-d’s Name, as his honor has written.
For balance, we conclude with Rav Yehudah Aryeh (Leon) of Modena’s rather different attitude toward the formal musical embellishment of prayer. Ironically, Modena argues that it is actually unmusical, cacophonous prayer that desecrates G-d’s name – “we, that are musicians in our prayers and praises will now be a mockery to the nations, who will say that there is no one among us who yet knows wisdom, and we cry to the G-d of our fathers as a dog and a raven”:
שאלה אם יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר ר”ל המוסיקא ששה או שמונה בני דעת מבני קהלנו יצ”ו אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה הלל וזמרה אין כאלקינו עלינו לשבח יגדל ואדון עולם וכיוצא לכבוד ד’ בסדר ויחס ערך הקולות בחכמה הנ”ל, ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש אסור והמזמור אסור והלולים באשר המה כחכמת הזמר האמור, אסורים משחרב הבית משום אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, ואותם הוציא לבוז בדבר זה בעיני ההמון אשר שמעו קולם עם היותם רובם מתופשי התורה, יצא נא דבר מלכות מלפני המורים בתורה בהלכה אם יש איסור בדבר, ואם קול הפוסל הוא זה, או קול ערב למינו להלל י-ה.3
[ועיין שם שהביא דברי התלמוד והפוסקים בסוגיא זו, והעלה דבודאי אין איסור בזמר ושירה לדבר מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, ושוב כתב:] ואיני רואה שיטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקדו דלהלל לד’ בזמרה בבית הכנסת בשבתות רשומים ויום טוב יקרא דבר מצוה כמו לשמח חתן וכלה אשר כל שבת קדש כלה היא אצלנו וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה והמועדים גם כן נאמר וביום שמחתכם ומועדיכם, ומצוה על הש”ץ להנעים קולו בתפלתו ביותר, ואם יכול להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד האם לא יהיה טוב, או אם יעמדו אצלו מסייעים אשר חננם ד’ קול ערב ובלי סדר רק א”ה אריאה (a aria – הערת העורכים) כנהוג כל היום בין קהלות האשכנזים יזמרו עמו ויקרה שיתיחסו ויערכו לו האם יחשב להם חטא,4 וכתוב כבד את ד’ מהונך ודרשו ז”ל ממה שחננך כיצד אם יש לך קול ערב וכו’ ואם כן אטו בשביל שחנן ד’ לאלה ידיעת החכמה כסדרה ובאים לכבד בה ד’ יהיו חטאים בנפשותם, חלילה, נגזור אם כן על שלוחי צבור שיהיו נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה דזמרא דס”ד דאסיר אפילו ביחיד ודאי משמע שהרי אמרו זמרא דגרדאי אסיר ומיחיד הוא, ואנו אשר היינו בעלי המוסיקא בתפילותינו והודאותינו עתה נהיה לבוז אל העמים אשר יאמרו כי אין אתנו יודע עוד חכמה ונצעק אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב, סוף דבר אין בזה ודאי משום אל תשמח ישראל אל גיל ולא עלה על דעת שום ב”ד או חכם לאסור מלשבח לד’ יתברך בקול היותר נעים שאפשר ובחכמה הזאת המעוררת הנפשות לכבודו …5
We have previously cited Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s horrified reaction to Modena’s sneering dismissal, in contradistinction to mainstream rabbinic authority, of more traditional styles of prayer as barbaric and primitive.
A further, unfortunately incomplete (חבל על דאבדין), responsum of Modena on this subject; noteworthy is his (in)famous skepticism toward kabbalah:
שאלה בק”ק פלוני בימי המועד שיררו בבית הכנסת כת משוררים קדיש ברכו קדושה שירות ותשבחות והחזן אחד מהמשוררים במוסיקה וכפלו מלת כתר וגם השם באלה מועדי השם היינו הזכרת השם כל אחד היה מזכירו בחלק פעם א’ ולא ישנה לו כמשפט המחברים במוסיקה שכופלים לפעמים המלה להמתיק הניגון,
והנה קמו עליהן המון עם לומר כי לא נכון הדבר לומר בבית הכנסת במוסיקה ובפרט עבירה היא בידם לכפול מלת כתר והשם הן על פי חכמי הקבלה הן מדינא דגמרא והוא כמו האומר שמע שמע מודים מודים דמשתקין אותו;
יורו המורים אם יכולים לעכב על ידם לזמר ולכפול אלו המלות או לא ושכרו כפול מן השמים.
תשובה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך תשובתו זאת אם ירצה להשיב שואלו דבר; הא’ אם מותר לכפול בזמרה ההיא מלת כתר, הב’, אם מותר לכפול השם בפסוק אלה מועדי השם, הג’ אעקרא דמלתא אם מותר לומר במוסיקה בבית הכנסת תושבחות לאלקינו
והנה על השנים שהם אחד ר”ל כפל מלת כתר והשם, אם באתי להשיב על פי המכנים עצמם מקובלים היום, אשר ודאי לדעתי הם היוצאים ראשונה להמות על זה כקול מים רבים כפי סודותיהם להיות מלת כתר ראשונה שבספירותיהם לא אדע דבר כי חכמה זו לא לבד לא בי היא וממנה אין עמדי אלא אמרתי לא אחכמה בה ורחוקה היא ממני כאשר ביארתי הסבה במאמר אחד באורך שחברתי קראתיו ארי נוהם, עם כל זה למען ישאר השואל מרוצה ומפויס בכל דרך המבוקש’ ממני שאלתי שני חכמים אוהבי מיודעיה ומכיריה וככה השיבוני ככתבם וכלשונם …6