Flora and Pfingsten

My weekly פרשה lectures and הלכה column for the past פרשיות אחרי מות-קדושים discussed the Biblical prohibition against “walking in the ordinances” of the Gentiles. As I discuss, a debate over the scope and parameters of this prohibition is apparently behind the controversy over the custom (or family of customs) of the arraying of trees, grasses and flowers in synagogues and homes on Shavuos. I also recently published a detailed article focusing specifically on this custom, its history and its attendant controversy:

View Fullscreen

See also Flowers on Shavuos in Ami Magazine 2 Sivan, 5776 [June 8, 2016] pp. 66-70 and שטיחת עשבים ופרחים והעמדת אילנות בחג השבועות, in והנה רבקה יוצאת – עיונים במדע היהדות לכבוד רבקה דגן, pp. 211-17, both by my friend Eliezer Brodt, and Trees and Flowers on Shavuot: Is it a Pagan Practice or not? (audio) and Flowers and Trees in Shul on Shavuot in Torah To-Go, Shavuot 5777, both by my friend R. Ezra Schwartz.

My column:

In both parashiyos Acharei Mos (18:3) and Kedoshim (20:23), we are prohibited from “walking in the ordinances” of the non-Jews. This prohibition is the basis of a controversy over the custom of decorating synagogues and homes on Shavuos with grasses, trees, and flowers. The Maharil (Hilchos Shavuos) records that (fragrant) grasses and flowers (shoshanim) were arrayed on synagogue floors “for the joy of the holiday”. The Magen Avraham (siman 494 s.k. 4) records the placement of trees in synagogues and homes, which he suggests was intended as a reminder that on Shavuos we are judged regarding the fruits of the trees, and that we should pray for them.

The Gaon of Vilna reportedly opposed and abolished (at least locally) the custom of trees (and perhaps also that of grasses), since in contemporary times, the non-Jews have a similar custom on their holiday of “Pfingsten”, i.e., the Christian Pentecost, which occurs fifty days after Easter Sunday, thus paralleling, and occurring around the same time as, Shavuos, the Jewish Pentecost (Chayei Adam 131(130):13, Chochmas Adam 89:1, Aruch Ha’Shulchan OC 494:6, Shut. Igros Moshe YD 4:11:5).

But while a number of important halachic authorities, particularly within the “Lithuanian” / yeshivah tradition, follow the Gaon’s position, other major authorities reject it, in reliance upon the doctrine that non-Jewish practices are not forbidden as long as they have a rational, legitimate basis. R. Yosef Shaul Nathanson relates that he queried the non-Jews about their reason for the custom, and received a response from “their elder” that it was merely for the purpose of “honor and adornment with beautiful trees”. It therefore has a rational basis and is permitted (Divrei Shaul / Yosef Daas YD #348). R. Shalom Mordechai Schwadron justifies the custom based on the fact that we have a legitimate rationale for it, as a reminder of the judgment regarding the fruits of the trees (Orchos Chaim siman 548 os 8 – see there for an additional basis for leniency). [R. Asher Weiss notes that the Gaon is on record as rejecting the doctrine that the existence of a rational basis legitimizes non-Jewish customs (Biur Ha’Gra YD siman 178 s.k. 7), which explains his stringent position with regard to grasses and trees on Shavuos (Minchas Asher Vayikra 33:2).]

My lectures are available at the Internet Archive. Previous lectures I have given on this topic are also available there: here and here.

Copying Cruciform Churches, Campanas, Circuses and Colosseums

We recently mentioned in passing Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes’s prohibition of bell ringing to gather the populace for prayer; here is his discussion in full. He begins by prohibiting the deliberate construction of octagonal, and certainly quadrilateral, synagogue buildings, “in the form of the halls of the nations” [perhaps a reference to the cruciform architectural plan commonly used in churches?]:

ועל אותן אשר מתכוונים לעשות בנין בשמונה צלעות (ומכל שכן בארבעה צלעות) כדמות היכלי הגוים, עליהם אני קורא וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות ע”ש, ובפרט בבנינים כמו היכלי עכו”ם יש גם כן לאו של תורה, ובחוקותיהם לא תלכו, כמו שנתבאר רמב”ם פרק י”א מהלכות עכו”ם הלכה א’, וביו”ד סימן קע”ח דהבונה היכל כבנין היכלות שלהם עובר על לאו של תורה ולוקה ע”ש, ועיין ראב”ד שם דהוא הדין שלא יעשה צורות כמו שהם עושים, או שלא יעשה סימן לקבץ בו הרבים, כמו שהם עושים ע”ש, ועיין ט”ז שם סימן קע”ח ס”ק ג’ שכתב שיש לאסור כל אלו ע”ש,1

And proceeds to prohibit bell ringing:

ומפני זה אלו אשר תקנו להשמיע בקול פעמון (גלאקע) לקבץ העם לתפלה, כמו שקריתי בעלי היהודים שהנהיגו כן באיזהו מקומות קטנות באשכנז, עוברים בזה לאו של תורה, כמו שמבואר בראב”ד ובט”ז, וענין הנהגה שלנו להקיש על הדלתות להקביץ העם לתפלה, הוא ענין ישן נושן, עוד בזמן בעלי התלמוד … עוד היו לקדמונינו ענין אחר לקביצת העם, היינו על ידי התקיעה בשופר, כמו שנאמר בתורה פרשת בהעלותך, ובהקהיל את העם תתקעו ולא תריעו, ובדברי חז”ל מצינו (שבת ספ”ב) דבערב שבת תקעו, למען ידעו העם להכין עצמם לשבת, וכמדומה לי שראיתי בספרים, כי בארצות המזרח, אין נוהגים היום בהקשה על הדלתות, רק על ידי שופר מקבצים העם לתפלה, ואם מחפשים אופן אחר להשמיע להעם זמן התפלה אין בכך כלום, אבל קיבוץ על ידי הפעמון הוא איסור תורה משום לאו בחקותיהם לא תלכו, ולוקין על לאו זה כמ”ש הרמב”ם שם:

Rav Yisrael Moshe Hazan famously disagrees and allows bell-ringing to call the public to the synagogue, as we have previously discussed here (and see also here). His defense of the practice is built upon his strong endorsement of the famous position of Maharik that the prohibition against following Gentile customs does not encompass rational, decent, non-pagan customs. In the course of his discussion, he explains the aforementioned passage of Rambam in this vein, as forbidding only the construction of venues that have no purpose other than public (vulgar) entertainment,

Such as the Colosseum that is mentioned by the Aruch of blessed memory and until this day it has survived intact, and it is evident from the circular form of the building and the multitude of its windows2 that it was made deliberately so that many should enter to view the mirth and levity, and such a building is certainly prohibited to Israel …
And this is the truth, for until this day, he whose heart has been touched by the fear of G-d and is complete in his character traits restrains himself from excessive attendance of theaters and the like, for there is the dwelling place of mirth and levity [שחוק וקלות ראש], and the incitement of the evil inclination within himself, as his eyes are nourished with the sight of the dancing of nearly naked women (as they say) …


אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים. ונאמר ובחקותיהם לא תלכו. ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם. הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים. לא ילבש במלבוש המיוחד להן. ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם. ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו”ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה:3


ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו”ם. א”א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים:4

מרכבת המשנה

עי’ בהשגות. ואנכי הרואה דרבנו הוציא דין זה מהתורת כהנים פרשת אחרי וז”ל ובחקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו לא ימצא בך מעביר וגו’ וחובר חבר וגו’ אלא שלא תלכו בנמוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיאטריאות וקרקיסאות והאסטריאות [ויגיד עליו ריעו דזהו מראה מקום מוצאו דמסיים שם רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי] ובערוך ערך תאטר שהן בנינים בגובה לראות משם השחוק ובמוסיף ערוך שבזמן קדמון היה בעיר רומי שלשה בנינים משוערים שנקראו כן וי”מ בתי קרקיסאות שמתקבצים שם לשתות. וזה מבואר בדברי רבנו ודברי הראב”ד נפלאו ממני.5

כרך של רומי

ודבר ד’ בפיהו [של מרכבת המשנה] אמת … שזהו ודאי כונת הרמב”ם ז”ל … אלא ודאי דכונת הרמב”ם ז”ל לאסור היינו אם כונת הבנין הגדול והנורא ההוא אין לו טעם אחר כי אם כדי שיכנסו רבים לראות השחוק והקלות ראש וכיוצא מהבלי העולם. כמו שהיה הקולוסי”או שהזכירו הערוך ז”ל ועד היום הוא חי וקיים ונראה מגוף עגול בניינו ורבוי חלונותיו שהוא עשוי בקום עשה כדי שיכנסו בו רבים לראות השחוק והקלות ראש. ובנין כזה ודאי אסור לישראל. … והם הם דברי הרמב”ם ז”ל בקצור שם בריש אותו דין שכתב

אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל במדעו ובדעותיו ע”כ

ודברים אלו פירשם מוהר”י קולון על לבוש שחץ וגאוה כמו לבוש האדום ובמעשיו גם כן מעניני השחוק וקלות ראש. כי מעלת ישראל הוא להיות נטפל כל ימיו בענייני דעה ובינה והשכל ולא בענינים חומריים כמו הטיאטראות ואוסטריאות וזהו שאמר הרמב”ם כמו שהוא מובדל במדעו ובמדותיו ר”ל שכל מנהגי דתנו הקדושה ונמוסיה הם עניינים מדעים מן המושכלות הפנימיות. ואיך יאבד זמנו בהבלי העולם הנז”ל וכן הוא האמת כי עד היום מי שנגע יראת ד’ בלבבו ושלם בדעותיו מונע עצמו מרבוי הליכת הטיאטראות וכיוצא. אשר שם מעון השחוק והקלות ראש. ומגרה יצר הרע בקרבו. מהיות עיניו נזונות בראות ריקוד נשים קרוב לערומות (כמו שאומרים) אשר כתוב הדר הוא

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

ומאחר שהישראלי הוא אסור בראיית כל אלו הדברים ובאיבוד הזמן בדברים חומריים אם כן כל שכן שאסור לבנות בית מוכן לפורענות כזה ואם עושה ודאי לוקה משום לא תלכו בחוקות הגוים. ודברי הרמב”ם ז”ל הם חיים וקיימים בלי ספק על משקל האמור. וכן תפש במושלם הרב ש”ך יו”ד סימן קע”ח שנראה שכן הבין בדין זה …6

Earlier, he argues that there is nothing wrong with constructing a house of worship exactly, in every detail, resembling a non-Jewish one (with the exception of specifically non-Jewish symbols),

For we, too, are human beings, and it is our desire to worship our creator and to glorify and elevate our places of assembly with every glorious mode of construction in the world, and we do not care whether or not there is a house built like that for idol worship.

היינו שמדקדק האיש הישראלי לבנות בית הכנסת כדמות וצורת ומדת ההיכל של עבודה זרה הדק היטב לא נופל דבר. … לפי הדין האיש הישראלי מותר באותו בנין ממש. וכמו שכתב הראב”ד ז”ל שם לבד בענין הצורות שבלאו הכי הוא איסור בפני עצמו. הא לאו הכי מפני הדמות בגוף הבנין לא אכפת כלל דאנן מישובו של עולם גמרינן. דגם אנו בני אדם ורצוננו לעבוד את יוצרנו ולפאר ולרומם כנסיותינו בכל מין בנין מפואר שבעולם. ולא משגחינן אם בנוי כמוהו בית לעבודה זרה או לא זהו השגת הראב”ד ז”ל וכונת המגדל עוז.
ולע”ד נראה לומר בבקשת המחילה רבה דאילו היתה כונת הרמב”ם ז”ל כמו שתפסו הם ז”ל על בנין בית לעבודה זרה גופיה. יותר ראוי לפרשו באופן נאות. והיינו שבנין בית לעבודה זרה בנוי על אופן שמורה באצבע העבודה הזרה מתוך בניינו כמו שתאמר שפתחו בקירות הבית שס”ה חלונות כמנין ימות החמה לעבודה או בגגה ארובה כדי לעשות כינים למלאכת השמים. אין הכי נמי באופן כזה אם בונה הישראלי בית הכנסת ודאי אסור. דלמה יבנה בנין כזה שמגוף הבנין נראה האמצעות והכנה לעבודה זרה. וכל זה שלישראלי אין לו טעם כי אם להדמות. אבל אין הכי נמי אם בונה בנין כזה מטעם אחר ידוע ונגלה ודאי דמותר. כיון דהוא צריך לאותו בנין מטעם אחר.

So he would prohibit cruciform architecture insofar as it has no non-Christological rationale, but would permit it where it has a clear neutral purpose.

  1. מנחת קנאות, נדפס בשו”ת מוהר”ץ (זאלקווא תר”י), עמוד תתקצא []
  2. Presumably a reference to its hundreds of arches and windows. . The eighty Roman arches on the lowest tier apparently served as entrances, although the ones on the upper stories seem to have had other structural and decorative purposes. []
  3. יד החזקה הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם יא:א []
  4. השגות הראב”ד שם []
  5. מרכבת המשנה (חלם) שם []
  6. כרך של רומי סימן א’ עמוד ג. []

Of Anno Domini and Ad Hominem

From yesterday’s parshah:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.1

This month shall be unto you the beginning of months: it shall be the first month of the year to you.

Ramban famously ascribes normative force to this verse:

וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו’ (שם כט א), וכן כלם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר”ה א ב, ב”ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד – טו): ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש”י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:2

And Hasam Sofer proceeds from this to reiterated, vehement criticism of those who date according to the non-Jewish calendar:

כתב הרמב”ן … וזה תוכחת מוסר שנכתב בהמכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון להעיד על בריית שמים וארץ בששה ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים ולא חס ושלום כמספרם של אומות העולם:3

נראה במנין שאנו מנין לבריאת עולם זוכרים אנחנו כי העולם מחודש וארץ ישראל ראוי לנו ואפילו הכי גלינו מארצינו, ולא כאותם חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים וכותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל אוי להם כי גמלו לנפשם רעה, בתורת ד’ מאסו וחכמת מה להם.4

וכתב הרמב”ן … נמצא במה שאנו מונים לשבת ולחודש אנו מחברים אמונת בריאת עולם ושמירת שבת עם אמונת הגאולה, וכמ”ש רמב”ן בפ’ דברות שניות שתלה שבת ביציאת מצרים שראינו בעינינו ניסי ד’ בגאולתינו נדע כי הוא כל יכול ומהוה כל הויות וממילא נוכל להעיד על בריאת עולם.
ולא כחדשים מקרוב שמונים לידת משיחם של נוצרים הלא יבושו בית ישראל על תמורה זו.5

In the course of preparing a lecture on the general topic of the utilization of non-Jewish calendrical nomenclature and numbering, I encountered one of the most entertaining examples of ad hominem argument that I have ever seen: the Debrecener, in addition to penning a scathing, lengthy rebuttal of the lenient, tolerant stance on our question in the great classic on the laws of mourning, כל בו על אבלות, by the noted Rav Yekusiel Yehudah Greenwald of Columbus, Ohio, explains that its obvious preposterousness is understandable in light of the fact that although the author was a distinguished scholar, “his [evil] inclination to stray after innovations – for so did he dress, and he did not wear a beard, but only a small beard at the end of his cheeks, and also his sideburns were like the sideburns of the modern ‘rabbis’ – pushed him to write such a thing …”:

ולא באתי אלא לדחות ולהראות באצבע טעותו של דברי מחבר ספר אחד שהעתיק כהדתנ”י וחלילה לילך אחריו ולא יזכרו דבריו בבי מדרשא לא בדין ושאלה זו ולא בדין אחר ושאלה אחרת. כי ביודעי ומכירא קאמינא שאסור לסמוך עליו אפילו בבעי’ בכותחא. כבודו הביא (ואינני יודע איך מעיין בספר זה והלא לכבודו הרבה ספרים טובים ונכונים, ופלא. ואפשר כדי שאגלה באזניו ובאזני אחרים שמעתה לא יעיינו בו) …6

הגם ידעתי את האיש בעל המחבר ספר הנ”ל והי’ חכם מחוכם, אבל יצרו לנטות אחר החדשות שכן הי’ לבוש ולא נשא זקן רק זקן קטן בסוף לחיו וגם הפיאות שלו הי’ כפאות ראבייס החדשים דחפו לכתוב כדבר הזה …7

Another interesting facet of the discussion is the adoption by several important poskim of an intriguing, iconoclastic theory of the great encyclopedist Judah David (Julius) Eisenstein: in justification of his use of non-Jewish dates in his trailblazing אוצר ישראל, he proposed that the modern non-Jewish calendar did not actually originally date from the birth of Jesus, but rather from the beginning of Roman political sovereignty over Israel, and it was only centuries later that the Christians opportunistically and revisionistically connected the calendar’s starting date with his birth, which must actually have occurred several years prior to the Common Era based on the accounts of the Gospels:

על אודות המספר למנין הנוצרים שנזכר באוצר ישראל אשר אני מעריך ומוציא לאור. העיר מר מ”מ האכמאן .. ואומר כי יש בו חשש איסור על זה אבל הקורא בהאוצר יראה כי לא נזכר שם לספירת הנוצרים רק למספר הנהוג ובראשי תיבות למה”ן ולא לספה”נ.
וכבר הוכחתי בראיות ברורות .. כי מספר הנהוג אינו למספר הנוצרים במקורו הראשון. כי ידוע שישו הנוצרי נולד בעוד הורדוס חי כמבואר בברית חדשה שלהם. והורדוס מת בשנת ארבע קודם מספר הנהוג ואיך אפשר למנות יום הולדת ישו למספר הנהוג? ולכן השערתי כי המספר הנהוג היה המנין שמנו ישראל למלכות רומי כמו המנין לשטרות למלכות יון. כי אחרי מות הורדוס נתחלקה מלכות יהודה לארבעה חלקים ונציבי רומי משלו עליהם. ומאז התחיל המנין הזה. ולאחר כמה מאות שנים ראו הנוצרים שעת הכושר לתלות את המנין הזה לתולדות ישו ונוכל לומר כמו שאמר רבן גמליאל שהיה רוחץ במרחץ שהיה בו האליל אפרודיטי ושאלו פריקלוס אם אינו חושש לעבודה זרה והשיבו רבן גמליאל: אני לא באתי בגבולה. היא באה בגבולי (עבודה זרה פ”ג ד’). חכמינו ז”ל לא השתמשו מעולם במנין הספירה ליצירה רק למנין היונים ובארצות המזרח משתמשים בו גם היום. ומדוע לא נוכל להשתמש במנין הרומים שהוא למספר הנהוג. מפני כי הסופרים והקוראים רגילים יותר במה”נ ונקל להם לצמצם הזמן במחשבתם. ואין כאן מקום לטעות בהאלפים.8

The lecture, and my associated notes, are available at the Internet Archive; I am indebted to my friend M.W. for his assistance in researching the topic, and to Rabbi Josh Flug for an excellent compilation of sources (provided to me by M.W.).

  1. שמות יב:ב – קשר []
  2. רמב”ן על התורה שמות יב:ב – קשר []
  3. תורת משה שם – קשר []
  4. דרשות חת”ם סופר (כרך שני) דרוש לז’ אב תק”ע סוף ד”ה במדרש אלו זכיתם – קשר []
  5. שם כרך ראשון דרוש לח’ טבת תקצ”ג – קשר []
  6. שו”ת באר משה ח:יח:א – קשר. הכוונה לספר כל בו על אבלות חלק שני עמוד 147 – קשר []
  7. שם סוף אות ג’ – קשר []
  8. וילקט יוסף שנת הי”ג (תרע”א) קונטרוס ט’ סימן ק”א – קשר []