Presumptions Of Legitimacy and and Illegitimate Presumptions

For C.S., who brought Michael H. to my attention and noted its importance to modern American paternity jurisprudence.

We have recently been discussing conclusive presumptions in law and Halachah; an oft-touted example of such a presumption in American law, apparently originating in the English common law tradition, is the presumption of legitimacy, the presumption that the child of a married woman was fathered by her husband:

The law has always been concerned with paternity. Paternity was critical to the succession of monarchs and the inheritance of property. Paternity was a moral issue because of the church’s insistence on fidelity in marriage and celibacy outside marriage. Infidelity could mean disgrace for a man and death for a woman. The moral taint was so strong that law punished the child as well as the mother:

All the disabilities of bastardy are of feudal origin.1 With us it is of Saxon origin. The term bastard being derived from a Saxon word, importing a bad, or base, original. The disabilities of bastardy are the same under the civil as under the common law, and in all ages and nations. He has no ancestor; no name; can inherit to nobody, and nobody to him;2 can have no collaterals nor other relatives except those descended from him. He can have no surname, until gained by reputation. (Stevesons’s Heirs v. Sullivant, 1820)

The stigma of bastardy lasted a lifetime and could blight the lives of the next generation, as witnessed by the heraldic bend (or bar) sinister on the family crest, designating bastardy. In addition to inheritance, a bastard was denied entrance into several callings and certain civil rights. These harsh laws persisted until relatively recent times in England and the United States. The stigma of bastardy was such that the common law developed legal presumptions in favor of legitimacy. …

Halachah, too, has a strong presumption of legitimacy, with a similar (albeit disputed) exception for a husband with no access to his wife (although we require a twelve month separation, rather than nine months):

האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי”ב חדש וילדה אחר י”ב חדש הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי”ב חדש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר:

הגה: אבל תוך י”ב חדש אין לחוש, דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו …

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולים בבעל. … ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים:

הגה: ומכל מקום היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים …3

הגה: … אם זנתה תחת הבעל, אפילו אומרת של פלוני הוא והוא ממזר אין חוששין לדבריה, דתולין רוב בעילותיה בבעל וכשר, ומותר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו:4

As we see, Halachah adds one additional important exception to the presumption of legitimacy, the case of פרוצה ביותר, although there is some debate about this, and some authorities rule that this is limited to the context of the special priestly prohibitions (איסורי כהונה), or even that it merely results in the stigma of family blemish (פגם משפחה), but has no strictly legal consequence.5

As to whether Halachah views this presumption as irrebutable, the question would have been moot until fairly recently, since there would generally have been no method to reliably ascertain that the father of a married woman’s child was someone other than her husband. Nevertheless, I know of no reason to assume that Halachah considers the presumption conclusive, and as we have seen, Rav Elyashiv seems to take for granted that a D.N.A test could establish ממזרות (although as we shall see, at least some legal regimes that establish conclusive presumptions of paternity do make exceptions for D.N.A. tests, at least under certain circumstances).

The classic discussion of the legal presumption of a husband’s paternity of his wife’s child is the Rehnquist Court’s 1989 decision in Michael H. V. Gerard D., in which Justice Antonin Scalia, writing for the Court, upheld Californian law declaring this presumption to be generally irrebutable:

Under California law, a child born to a married woman living with her husband is presumed to be a child of the marriage. Cal.Evid.Code Ann. § 621 (West Supp.1989). The presumption of legitimacy may be rebutted only by the husband or wife, and then only in limited circumstances. Ibid. The instant appeal presents the claim that this presumption infringes upon the due process rights of a man who wishes to establish his paternity of a child born to the wife of another man, and the claim that it infringes upon the constitutional right of the child to maintain a relationship with her natural father. …

The California statute that is the subject of this litigation is, in substance, more than a century old. California Code of Civ.Proc. § 1962(5), enacted in 1872, provided that “[t]he issue of a wife cohabiting with her husband, who is not impotent, is indisputably presumed to be legitimate.” In 1955, the legislature amended the statute by adding the preface: “Notwithstanding any other provision of law.” 1955 Cal.Stats., ch. 948, p. 1835, § 3. In 1965, when California’s Evidence Code was adopted, the statute was codified as § 621, with no substantive change except replacement of the word “indisputably” with “conclusively,” 1965 Cal.Stats., ch. 299, § 2, pp. 1297, 1308. When California adopted the Uniform Parentage Act, 1975 Cal.Stats., ch. 1244, § 11, pp. 3196-3201, codified at Cal.Civ.Code Ann. § 7000 et seq. (West 1983), it amended § 621 by replacing the word “legitimate” with the phrase “a child of the marriage” and by adding nonsterility to nonimpotence and cohabitation as a predicate for the presumption. 1975 Cal.Stats., ch. 1244, § 13, p. 3202. In 1980, the legislature again amended the statute to provide the husband an opportunity to introduce blood-test evidence in rebuttal of the presumption, 1980 Cal.Stats., ch. 1310, p. 4433; and in 1981 amended it to provide the mother such an opportunity, 1981 Cal.Stats., ch. 1180, p. 4761. In their present form, the substantive provisions of the statute are as follows:

Ҥ 621. Child of the marriage; notice of motion for blood tests
  • “(a) Except as provided in subdivision (b), the issue of a wife cohabiting with her husband, who is not impotent or sterile, is conclusively presumed to be a child of the marriage.
  • “(b) Notwithstanding the provisions of subdivision (a), if the court finds that the conclusions of all the experts, as disclosed by the evidence based upon blood tests performed pursuant to Chapter 2 (commencing with Section 890) of Division 7 are that the husband is not the father of the child, the question of paternity of the husband shall be resolved accordingly.
  • “(c) The notice of motion for blood tests under subdivision (b) may be raised by the husband not later than two years from the child’s date of birth.
  • “(d) The notice of motion for blood tests under subdivision (b) may be raised by the mother of the child not later than two years from the child’s date of birth if the child’s biological father has filed an affidavit with the court acknowledging paternity of the child.
  • “(e) The provisions of subdivision (b) shall not apply to any case coming within the provisions of Section 7005 of the Civil Code [dealing with artificial insemination] or to any case in which the wife, with the consent of the husband, conceived by means of a surgical procedure.” …

While § 621 is phrased in terms of a presumption, that rule of evidence is the implementation of a substantive rule of law. California declares it to be, except in limited circumstances, irrelevant for paternity purposes whether a child conceived during, and born into, an existing marriage was begotten by someone other than the husband and had a prior relationship with him. As the Court of Appeal phrased it:

” ‘The conclusive presumption is actually a substantive rule of law based upon a determination by the Legislature as a matter of overriding social policy, that given a certain relationship between the husband and wife, the husband is to be held responsible for the child, and that the integrity of the family unit should not be impugned.’ ” 191 Cal.App.3d, at 1005, 236 Cal.Rptr., at 816, quoting Vincent B. v. Joan R., supra, 126 Cal.App.3d, at 623, 179 Cal.Rptr., at 10.

Of course the conclusive presumption not only expresses the State’s substantive policy but also furthers it, excluding inquiries into the child’s paternity that would be destructive of family integrity and privacy.

This Court has struck down as illegitimate certain “irrebuttable presumptions.” See, e.g., Stanley v. Illinois, 405 U.S. 645, 92 S.Ct. 1208, 31 L.Ed.2d 551 (1972); Vlandis v. Kline, 412 U.S. 441, 93 S.Ct. 2230, 37 L.Ed.2d 63 (1973); Cleveland Board of Education v. LaFleur, 414 U.S. 632, 94 S.Ct. 791, 39 L.Ed.2d 52 (1974). Those holdings did not, however, rest upon procedural due process. A conclusive presumption does, of course, foreclose the person against whom it is invoked from demonstrating, in a particularized proceeding, that applying the presumption to him will in fact not further the lawful governmental policy the presumption is designed to effectuate. But the same can be said of any legal rule that establishes general classifications, whether framed in terms of a presumption or not. In this respect there is no difference between a rule which says that the marital husband shall be irrebuttably presumed to be the father, and a rule which says that the adulterous natural father shall not be recognized as the legal father. Both rules deny someone in Michael’s situation a hearing on whether, in the particular circumstances of his case, California’s policies would best be served by giving him parental rights. Thus, as many commentators have observed, see, e.g., Bezanson, Some Thoughts on the Emerging Irrebuttable Presumption Doctrine, 7 Ind.L.Rev. 644 (1974); Nowak, Realigning the Standards of Review Under the Equal Protection Guarantee Prohibited, Neutral, and Permissive Classifications, 62 Geo. L.J. 1071, 1102-1106 (1974); Note, Irrebuttable Presumptions: An Illusory Analysis, 27 Stan.L.Rev. 449 (1975); Note, The Irrebuttable Presumption Doctrine in the Supreme Court, 87 Harv.L.Rev. 1534 (1974), our “irrebuttable presumption” cases must ultimately be analyzed as calling into question not the adequacy of procedures but-like our cases involving classifications framed in other terms, see, e.g., Craig v. Boren, 429 U.S. 190, 97 S.Ct. 451, 50 L.Ed.2d 397 (1976); Carrington v. Rash, 380 U.S. 89, 85 S.Ct. 775, 13 L.Ed.2d 675 (1965)-the adequacy of the “fit” between the classification and the policy that the classification serves. See LaFleur, supra, 414 U.S., at 652, 94 S.Ct., at 802 (Powell, J., concurring in result); Vlandis, supra, 412 U.S., at 456-459, 93 S.Ct., at 2238-2240 (WHITE, J., concurring), 466-469, 93 S.Ct., at 2243-2245 (REHNQUIST, J., dissenting); Weinberger v. Salfi, 422 U.S. 749, 95 S.Ct. 2457, 45 L.Ed.2d 522 (1975). We therefore reject Michael’s procedural due process challenge and proceed to his substantive claim.

Scalia endorses the argument of the appellate court that California law is really establishing a דין of paternity, irrespective of the biological מציאות; Justice William J. Brennan, in a dissent joined by Justice Thurgood Marshall and Justice Harold Andrew Blackmun, rejects this as specious sophistry:

Gerald D. and the plurality turn a blind eye to the true nature of § 621 by protesting that, instead of being a conclusive presumption, it is a “substantive rule of law.” Ante, at 119. This facile observation cannot save § 621. It may be that all conclusive presumptions are, in a sense, substantive rules of law; but § 621 then belongs in that special category of substantive rules that presumes a fact relevant to a certain class of litigation, and it is that feature that renders § 621 suspect under our prior cases. To put the point differently, a conclusive presumption takes the form of “no X’s are Y’s,” and is typically accompanied by a rule such as, “. . . and only Y’s may obtain a driver’s license.” (There would be no need for the presumption unless something hinged on the fact presumed.) Ignoring the fact that § 621 takes the form of “no X’s are Y’s,” Gerald D. and the plurality fix upon the rule following § 621-only Y’s may assert parental rights-and call § 621 a substantive rule of law. This strategy ignores both the form and the effect of § 621.

In a further effort to show that § 621 is not a conclusive presumption, Gerald D. claims-and the plurality agrees, see ante, at 119-that whether a man is the biological father of a child whose family situation places the putative father within § 621 is simply irrelevant to the State. Brief for Appellee 14. This is, I surmise, an attempt to avoid the implications of our cases condemning the presumption of a fact that a State has made relevant or decisive to a particular decision. See, e.g., Bell v. Burson, 402 U.S. 535, 91 S.Ct. 1586, 29 L.Ed.2d 90 (1971). Yet the claim that California does not care about factual paternity is patently false. California cares very much about factual paternity when the husband is impotent or sterile, see Cal.Evid.Code Ann. § 621(a) (West Supp.1989); it cares very much about it when the wife and husband do not share the same home, see Vincent B. v. Joan R., 126 Cal.App.3d, at 623-624, 179 Cal.Rptr., at 11; and it cares very much about it when the husband himself declares that he is not the father, see Cal. Evid.Code Ann. § 621(c) (West Supp.1989). Indeed, under California law as currently structured, paternity is decisive in choosing the standard that will be used in granting or denying custody or visitation. The State, though selective in its concern for factual paternity, certainly is not indifferent to it. More fundamentally, California’s purported indifference to factual paternity does not show that § 621 is not a conclusive presumption. To say that California does not care about factual paternity in the limited circumstances of this case-where the husband is neither impotent nor sterile nor living apart from his wife-is simply another way of describing its conclusive presumption.

  1. Our laws of ממזרות date back to the Biblical and Talmudic eras, and have nothing to do with feudalism. []
  2. Our laws of inheritance do not in any way discriminate against a ממזר; see, e.g., Shulhan Aruch Hoshen Mishpat 276:6. []
  3. שלחן ערוך אה”ע סימן ד’ סעיפים י”ד-ט”ו []
  4. שם סעיף כ”ו בהגה []
  5. עיין בית שמואל שם ס”ק כ”ו ובאוצר הפוסקים ס”ק ס”ח אותיות א’, ז-ט []

The Elephant’s Birthday Party and the One True Son: A Study In Forensics

Prof. Eugene Volokh regales us with a translation / paraphrase of the charming Russian folk tale of the Elephant’s Birthday Party:

In the story, one of the birthday guests eats all of the elephant’s birthday cake, and the question is who. The marmot offers the following plan:


	Here, folks, is a magic pot....
	Stick your paws into it ...
	Touch the bottom,
	As soon as the thief touches the bottom,
	The pot will scream.

			

After this is done, he has everyone show his paws, and nearly everyone says,


	Look at our paws –
	They are black as blackamoors!

			

But the cat’s paw is clean! Why? The marmot explains:


	The pot, which I brought to you
	Is not at all magical,
	But entirely normal.
	I did only one thing:
	I poured some soot on the bottom.
	You all touched the bottom
	Because your conscience was clear –
	All, except the cat.

			

Michael S. notes that this basic tale appears in a variety of different cultures. Here is a version featuring the great (but?) eccentric Scottish mathematician, theologian, and possibly occultist John Napier, the “Marvelous Merchiston”, inventor / discoverer of logarithms:

As we now know, Napier considered mathematics a hobby, and Theology, his lifelong career. …

However, not everyone saw Napier as an “enlightened” man. Many believed the reclusive thinker to be in league with the horned one himself, to be a servant of the Devil. After all, the grass on his estate was greener (due to his great agricultural skills), and he was highly intelligent, not to mention his late night walks in his nightgown and cap, and his reported usage of a black cock (rooster) to root out a thieving servant. One can only imagine his critics exclaim: For this must surely be the work of a warlock!

But far from it, to catch one of his servants who had been pilfering tools from the supply shed, Napier, the “Marvelous Merchiston”, simply put lamp soot on his black rooster, and put it in the dark shed, and lined up his servants, telling them his black cock had the mysterious power of divination, and could single out the culprit. Each man was sent in and asked to simply touch the bird, knowing full well that the thief would sneak by without touching the cockerel, when all the servants emerged with black hands except for one, Napier nabbed the thief.

The forensic trick at the heart of these stories is somewhat reminiscent of the one in this Gemara:

ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך איתתא עשרה בני אית לה ולית לי מאבוך אלא חד

כי שכיב אמר להו כל נכסי לחד ברא

לא ידעי להי מינייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו קברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא

אזלו כולהו ההוא דבריה הוה לא אזל אמר להו כולהו נכסי דהאי אזלו1

A colleague of mine recently showed me that Rav Elyashiv derives a fascinating Halachic principle from a gloss of Rashash to this Gemara. The context is as follows:

There was a medieval Jewish belief in a certain scientific procedure for determining paternity, as mentioned by Rav Yehudah Ha’Hassid in a fanciful, Arabian Nights-esque tale featuring Rav Sa’adia Gaon:

מה שמתענין ביום שמת אביהן שהרי דוד התענה על שאול כי קראו אבי וצם על יהונתן ועל אבנר … דבר אחר דין הוא לפי שהאב והבן גוף אחד ודין שיצטערו הבנים.

כי הנה מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם באחד שהלך למדינת הים עם עבדו והוליך עמו ממון גדול ואשתו מעוברת לימים מת האדון והניח כל הממון והלך העבד והחזיק בנכסיו ויאמר העבד אני בנו

כשגדל הבן שהולידה שמע שמת אביו הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד ונתחתן בגדולי הדור והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו ונתאכסן בבית רב סעדיה והניח לפניו לאכול ולא אכל עד ששם לפניו אלו הדברים נתן לו עצה לדבר אל המלך וכן עשה

שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחר ולקח עצם (לעומת עצם) של אבי הבן והניח בספל העבד ולא נבלע הדם ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי הוא גוף אחד ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא

הרי ראוי לבן שיתעצב ביום מיתת אביו וכן אמר איוב כי לא סגר דלתי בטני ולא אמר בטן אמי שהכל כגוף אחד וכתיב ויקלל את יומו, וירמיה כן עשה שלעולם לשנה הבאה באותו יום לא היה שמח לכך יש להתענות ביום שמת אביו.2

Other versions of the story apparently feature King Solomon.3

Rav Elyah Shapiro wonders why, given the existence of this procedure for determining paternity, was ר’ בנאה forced to utilize a trick, a mere שודא דדייני?

וצ”ע בבבא בתרא דף נ”ח דאמר חבטו קבר דאבוכן. ואינו אלא שודא דדייני כמו שכתב (הרשב”א) [הרשב”ם] ולא עביד הך דרב סעדיה וי”ל4

Hida dismisses this question, but does not explain why:

ולא קשה מידי וכן רמז הוא ז”ל [האליה רבה עצמו]5

Rashash proposes two answers to the question:

[דבריו קאי על דברי רשב”ם ד”ה אמר להו כולהו נכסי דהאי. ומסתברא דלזה אהב יותר ויפה דן רבי בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא דלא רצה לחבוט] בפשוט יש לפרש דמסתברא דזהו הבן ומסתמא לבנו נתן וכדמשמע דיען דשמע לדביתהו כו’ הוא דצוה כן.

ואולי דבא ליישב בזה קושיית האליה רבה … ולפרושו אתי שפיר דאכתי לא יוודע בזה צניעותו אשר כוון האב גם לזאת

או משום דעל ידי נסיון דספר חסידים יתגלה שהן ממזרים ורבי בנאה לא רצה שיוודע פסולם על ידו (וכמו שכתב הרע”ב בשלהי עדיות והוא לקוח מפירוש הרמב”ם ע”ש) אבל נסיון שלו אינו רק הודעת צניעותו יותר משאר אחיו וזה יותר נכון בעיני:6

The implication of this is striking: the wife had declared that nine of her ten children were Mamzerim, her husband had apparently believed her, and רבי בנאה’s little stratagem had apparently confirmed this – and yet, it is still preferable not to perform a scientific test which would definitively resolve the question!

And so Rav Elyashiv, citing this Rashash, rules that we are not required to perform a D.N.A. test to check the claim of a woman that her child was not fathered by her husband:

[על דבר השאלה באחת מעוברת שאמרה לבעלה שהעובר אינו ממנו, ומאיש אחר הוא, ועתה אחר זמן רב שנולדה הבת, נפשו בשאלתו אי יעשה בדיקת אבהות D.N.A.] …

ומאי דמספקא ליה לכת”ר האם כהיום שנתחדשה בחינה לקבוע האבהות של ילד הנקראת ‎D.N.A.‎ שמקיזים קצת דם משניהם ועל ידי זה מתברר אם אמנם הוא אביו או לא, האם יש על האב חיוב לעשות בחינה הנ”ל בבתו.

הלכה רווחת באשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת [אה”ע סימן ד’ סעיף כ”ט] דהתורה לא האמינה אלא לאב, ואף איהו לא נאמן אלא בהכרת דבר ברור כמו שכתב רעק”א בתשובה סימן קכ”ח ובתשב”ץ חלק ב’ סימן צ”א כשהאב אומר שספק אצלו דיבורו אינו כלום וכיון שעברו הרבה שנים ובהלכה הוחזקה כבתו, אין שום זכות להטיל דופי בבתו ולהתעסק בבדיקות האם היא ממנו או לא.

[ושוב הביא את דברי האליה רבה והרש”ש, וכתב:] אמנם בעיקר הקושיא של הא”ר, יש לדון הלוא מת אסור בהנאה ואין רשות להשתמש בעצם המת בכדי לברר אם הוא בנו, ועיין חתם סופר סימן של”ו יו”ד במוכר גופו שילמדו מ’ רופאים חכמת הרפואה שזה אסור מדין מת אסור בהנאה ע”ש. ועיין חזון איש יו”ד סימן ר”ח שכתב דאפשר דכיון דאין כאן רק ראיה בעלמא ואין זו נמכרת בשכר לא מיקרי הנאה גם יש לדון למה אין כאן ניוול המת, אך אם כן תסוב הקושיא על רב סעדיה ועל ספר חסידים המביאו, ויש להאריך בזה, ומכל מקום לפנינו דעת הרש”ש ז”ל בנדון.7

The Conservative movement takes this idea to its logical, but Ahalachic, extreme, and “renders mamzerut inoperative” by refusing to consider any evidence whatsoever of Mamzerus, as expressed in a famous responsum by Elie Kaplan Spitz, adopted by the Committee on Jewish Law and Standards (CJLS) on March 8, 2000:

As members of our community’s law-making body, we are asked to reconsider whether or not mamzerut should have legal efficacy. Our predecessors on the CJLS held that the Biblical law was “inoperative”, but they did not offer a halakhic explanation. The length of this תשובה demonstrates the complexity of the matter. Yet, the bottom line remains the same. It is within our authority to refrain from using certain procedures which effectively make the Biblical law inoperative. We have the precedents of Rabbis and priests who refused to hear capital cases, who chose to no longer administer the sotah-test, and who ceased to perform the ritual of breaking the heifer’s neck. In each of these cases, the prerogative of making a law inoperative was explained as a response to a change in the social situation that make the Biblical mandate ethically unacceptable or ineffective as a social mechanism. …

In our day, we have witnessed a proliferation of mamzerut cases, most commonly as a result of ignorance rather than defiance of Jewish tradition. Branding a child as a marital outcast regardless of the parent’s intent troubles us. We have made a commitment in the past to enable Jews to marry other Jews even in the face of Biblical prohibitions. To disregard the behavior of parents in our decision to perform the marriage of a Jewish child is not a radical act, but simply an affirmation of our ruling close to thirty years ago. Our decision, then and now, is to refuse to consider evidence of mamzerut, because the law in our day does not serve as a deterrent to sexual misconduct and instead undermines respect for the Torah.

We have found a way to make mamzerut functionally inoperative. By refusing to entertain evidence of mamzerut, a choice that is our judicial prerogative, we have created an impediment to holding that a person is a mamzer. Consequently, if a person comes to us and says, “My Jewish mother thought my father was dead or divorced without a get, remarried, and then had me. What is my status?” We must answer, “I did not hear and will not hear anything that you say regarding your possible status as a mamzer. You are a full Jew. In the Conservative momement, we do not consider the category of mamzerut as operative, because we are committed to judging each person on his or her own merits as a result of the moral teachings of our tradition.” Even if we know that a woman in our community divorced without a get, remarried, and had a child, we do not consider the status of the child as other than as a Jew. …

When a law of the Torah conflicts with morality, when the law is “unpleasant”, we are committed to find a way to address the problem. As a halakhic movement we look to precedent to find the tools with which to shape Torah. For the most part, we rely on the stratagies of old. At the same time, we are willing to do explicitly what was largely implicit in the past, namely, to make changes as needed on moral grounds. It is our desire to strengthen Torah that forces us to recognize explicitly the overriding importance of morality, a morality which we learn from the larger, unfolding narrative of our tradition. We affirm the holding of the CJLS of the past that mamzerut is inoperative in our time. We affirm that when mamzerut is applied in our day it fails to meet a goal of deterrence and at that same time leads to an unconscionable hardship on innocent people. We affirm that we will not entertain any evidence of mamzerut and instead judge each Jew who stands before us as a person who is only responsible for his or her own wrongdoings.

Conclusion – פסק דין

We render mamzerut inoperative, because we will not consider evidence of mamzerut. We will give permission to any Jew to marry and will perform the marriage of a Jew regardless of the possible sins of his or her parent.8

The explication of the silliness of Spitz’s analogy to דיני נפשות, סוטה and עגלה ערופה is left as an exercise for the reader.

Note that the dishonesty of Spitz’s general approach is particularly manifest in this remarkable sentence:

Even if we know that a woman in our community divorced without a get, remarried, and had a child, we do not consider the status of the child as other than as a Jew.

Spitz has reiterated, ad nauseam, that his basis for “render[ing] mamzerut inoperative” is the exercise of “our judicial prerogative” to “refuse to entertain evidence of mamzerut”. How, then, can he justify “not consider[ing] the status of the child as other than as a Jew” where we know that he is definitely a Mamzer?! Does Spitz really believe that “our judicial prerogative” extends to actually ignoring established facts?

A concurring opinion of Daniel S. Nevins specifically adopts Rav Elyashiv’s position against performing D.N.A. tests to establish Mamzerus, adding that such a test, even if performed, may not be admissible, a somewhat controversial point from the perspective of authentic Halachah, a topic which is beyond the scope of this article:

Scientific paternity tests such as DNA matching need not be sought out, and may be inadmissible as evidence for פסול.‎9

Another perspective on the idea of not testing D.N.A. to resolve a question of Mamzerus can be derived from a fascinating responsum of רב אהרן לעווין (whom we recently encountered as the author of a study on pseudo-מאמרי חזל). Rav Levin was asked a classic, textbook-style Kashrus question, and his responsum revolves around a leniency based upon the principle of ספק ספיקא:

על דבר שאלתו באחד שנשלחו לו ממקום רחוק על ידי בי דואר בערב שבת תרנגולת ואווזא, ושניהם היו מלוחים, ונמצא על הקורקבן של התרנגולת כמין יבלת מבחוץ, ושלח לשאול את המורה והטריף התרנגולת, כי מהיבלת הי’ יוצא שביל לבן עד העבר השני, ועתה נולד ספק שמא האווזא נמלחה יחד עם התרנגולת, ושאל השואל מה דין האווזא

א) הנה לכאורה יש להתיר האווזא מכח ספק ספיקא, ספק אחד שמא לא נמלחה יחד עם התרנגולת, ואם תמצא לומר נמלחה, שמא הלכה כראבי”ה דסבירא ליה דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה, …10

Rav Levin raises an objection, however: we may not utilize a ספק whose resolution is feasible:

אמנם מה שיש לעיין בנידון דידן, אם הספק הראשון שמא לא נמלחו יחד מועיל לענין ספק ספיקא, כי הספק הזה אפשר לברר על ידי שאלה למשלח, וכל היכי דאיכא לברורי לא מהני ספק ספיקא,

Rav Levin then raises the qestion that even if we suggest that since there was no time to contact the sender before Shabbas, we are not required to give up our Simhas Shabbas and we may rely upon ספק ספיקא, in contemporary times, there is a “machine called a telephone” via which we can achieve (immediate) inter-city communication by “paying a certain sum to the post office”, and perhaps we are required to make use of it:

ד) אמנם יש להסתפק בזמננו שאפשר לדבר מרחוק מעיר לעיר על ידי מכונה הנקראת טעלעפאן, כשמשלמין סך מסוים על הבי דואר, אם החיוב להוציא הסך הזה ולדבר אל המשלח כדי שיתברר הדבר עוד קודם השבת או לא.

והנה מלשון הש”ך בכללי הס”ס ל”ה ס”ק שכתב, דיש להחמיר בספק ספיקא דאיכא לברורי כשאין הפסד מוכח, דאם איכא הפסד ל”מ אפשר לברורי, ואם כן יש לומר כיון שההכרח לשלם עבור הדיבור מרחוק, לא הוי אפשר לברורי, אולם בתשובת רעק”א סימן ע”ז כתב, דאפילו אם איכא לברורי על ידי טורח והוצאה גם כן מקרי איכא לברורי,

And now Rav Levin makes a truly astounding suggestion:

ואולי יש לומר דמה שאפשר לברר על ידי הטעלעפאן לא מקרי אפשר לברורי, כי דיני התורה מכוונים רק אל סדר הענינים הרגיל והנהוג מני אז, אבל אין זה מגדר התורה ליחס דיניה ואזהרותיה אל המצאות ותחבולות שונות אשר תולדנה במשך הזמנים, והכי נמי לא הוי בגדר אפשר לברורי רק אם הבירור יכול להיות באופן טבעי ופשוט, אבל אין הכרח להשתמש בהמצאות חדשות ותחבולות כדי לברר הדבר.

וקצת דוגמא לזה יש להביא מדברי הש”ס בפסחים (צ”ד ע”א), דאפילו יכול לכנוס בסוסים ופרדים לעשות הפסח הוה בכלל דרך רחוקה ופטור מלעשות הפסח עיי”ש, וזה גם כן משום שהתורה לא יחסה מצותיה רק אל המצב הממשי כפי מה שהוא, ולא דרשה להשתמש בתחבולות, ולכן אם לפי מצב הממשי אינו יכול לכנוס, אף שעל ידי תחבולות כגון בסוסים ופרדים יכול לכנוס ולעשות הפסח, הוה בכלל דרך רחוקה, והכי נמי יש לומר כן וכמ”ש.

ועיין בתפארת ישראל על משניות עבודה זרה פרק ב’ משנה ו’ שכתב, דאם רואין בדג קשקשת על ידי זכוכית המגדלת ל”ח ראיה לדון עליה עיי”ש, ומדברי הגמרא דפסחים שהבאתי יש להביא סמוכין גם לזה, דמשם מוכח אמנם, דהתורה לא יחסה מצותיה ואזהרותיה אל המצאות ותחבולות רק אל המצב הפשוט והממשי וכאמור:

ועיין בספר דברי שאול ויוסף דעת יו”ד סימן שע”ה, שדן לענין המבואר שם דמי שמת לו מת ולא נודע לו עד שבא למקום שמת המת מונה עם גדול הבית, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י’ פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, ונתעורר הספק בזמננו שיש מסלות הברזל, ואדם יכול לבוא ביום אחד ממרחק הרבה יותר מעשרה פרסאות, אם בכגון דא יש גם כן למנות עם גדול הבית, וכתב בספר יוסף דעת שם דאין למנות, כי התורה לא שערה רק מהלך הפשוט בלא תחבולות, דלולא זאת ישתנו דרכי התורה מיום ליום לפי ההמצאות אשר תולדנה במשך הזמנים, והביא גם כן סמוכין מדברי הש”ס בפסחים הנ”ל, שלא חייבה התורה לעשות תחבולות כדי לקיים מצותיה.

ואם אמנם כי בגוף הדין של הספר הנ”ל יש לפקפק, כאשר האריכו בזה האחרונים, ואם אין זכרוני כוזב השיב לי כן לפני שנים אחדות גם מו”ז מאוה”ג זצלה”ה שדעתו להקל בזה בעת הצורך, אבל יש לומר דזה דוקא שרשות ביד אדם להשתמש בתחבולות אף אם בגללן ישתנה הדין, ומפאת זה גם בדינו של התפארת ישראל שהבאתי יש לעיין עוד ולהתוכח קצת, אבל לחייבו להשתמש בהן, כדוגמת הענין שאנו דנין עליו, שיהא מחויב להשתמש בטעלעפאן כדי לברר הספק, אין בידינו, כמו שלא חייבה התורה בפסח לבוא בסוסים ופרדים ולעשות הפסח, אבל מי שרוצה לבוא בסוסים ופרדים בודאי הרשות בידו, ועם כל זה הדבר שכתבנו צריך עוד תלמוד:

Now, I have never really been sure what to make of this argument, and even Rav Levin himself concedes that “עם כל זה הדבר שכתבנו צריך עוד תלמוד”, but surely insofar as even a simple telephone call is deemed a “תחבולה” that the Torah does not require of us, a fortiori is D.N.A. testing.

  1. בבא בתרא נח. – קשר []
  2. ספר חסידים (מוסד הרב קוק: ירושלים תשל”ג) אותיות רלא-ב, עמודים רו-ז []
  3. See the sources cited by Hida in his Bris Olam and Rav Reuven Margolis in his Mekor Hessed. []
  4. אליה רבה, סימן תקסח ס”ק ט”ו – קשר []
  5. ברית עולם, שם []
  6. חדושי והגהות הרש”ש, רשב”ם ד”ה אמר להו כלהו נכסי דהאי []
  7. קובץ תשובות חלק א’ סימן קל”ה []
  8. Rabbi Elie Kaplan Spitz, Mamzerut EH4.2000a – link. []
  9. Daniel S. Nevins, A Concurring Opinion Regarding Mamzerut, EH 4.2000b – link. []
  10. שו”ת אבני חפץ סימן מ”א – קשר []