Debrecener – בין דין לדין

In Praise Of Folly

Disclaimer: The following incident took place a number of years ago, and my account is at best only roughly accurate:

I was observing Rav Nissim Karelitz’s קבלת קהל. A very earnest and pious looking אברך approached Rav Nissim with some sort of pullback motor powered toy car, and asked him if operating it was permitted on shabbas. R. Nissim, with a beatific smile, gently suggested that learning Torah would be preferable. The chagrined אברך hastened to explain that he was not, of course, asking for himself, but for a young child, who might occasionally need a break from more spiritual activity. R. Nissim was undeterred: “He, too, should preferably learn!”

The classic argument over the value and legitimacy of play (on Shabbas and Yom Tov in particular) concerns playing ball on Yom Tov in an area without an eruv; various rishonim, followed by Rema, attest to such a custom of ball playing and endorse it, considering fun a legitimate Yom Tov need, while the more austere Maharshal, while grudgingly willing to allow play by children, cannot countenance it for adults:

משנה

מתני’ בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין:1

תוספות

לאו דוקא קטן למולו דה”ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט”א בלע”ז ביו”ט ברה”ר אע”ג דליכא אלא טיול2

מהרש”ל

ודבר תימה להתיר ביום טוב לשחק בכדור, דאין בו צורך היום כלל, אלא שחוק של ילדים, שלא הגיעו לכלל חיוב, הנח. אבל גדולים, נראה מנהג רע בעיני, כי זה אינו טיול, אלא שיחת ילדים, וקלות ראש. ואף שרבינו ירוחם (נ”ד ח”א) כתב כדברים האלו משום רבינו תם לא ניחא לי, כי אפשר שהוא לא בא אלא ליישב המנהג שנהגו כן. ואי איישר חילי אבטלנה, שהרי הרא”ש שהעתיק דברי רבינו תם לא הזכיר דבר זה, ואף בטור לא הביאו. ומענין הכדור בשבת כתבתי בפרק כירה סימן ל”ו, ואין דומה זה להוצאת קטן, מאחר שאביו משמח בו, וגיגועו על בנו, גם כן שמחת יום טוב היא, שלא יהא עצב על בנו.3

I recently was delighted to see that Rav Shlomo Kluger (Maharshak) stoutly defends innocent fun against Maharshal’s Puritanism, insisting that enjoyment is entirely subjective and includes whatever one finds enjoyable and noting that even דברים בטלים are permitted insofar as one enjoys them:

ובאמת אין זה תימה דגדולה מזו מצינו גבי שבת מי שיש לו תענוג משמיעת דברים בטלים וכו’ מותר לו לשמוע וכן בחורים המתענגים בקפיצתם מותר בשבת הרי דדבר התלוי בעונג תלוי בדעת האדם במה הוא נהנה כן ה”נ בזה כיון דבעינן רק צורך קצת אף זה הוי בכלל צורך וזה פשוט:4

Also worth noting in this general context is the recognition by the very serious minded sages of medieval Ashkenaz that a little recess from (Torah) study can sometimes be a good thing for a child, “and we do not compel him against his will”:

פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנין לו מעט ריוח מן הלמוד ואין כופין אותו אלא לרצונו5

Update: The Debrecener also disapproves of fun.6

ביצה יב. – קשר [↩]
תוספות שם סוף ד”ה ה”ג רש”י, וכן פסק הרמ”א או”ח תקיח:א [↩]
ים של שלמה ביצה פרק א’ סימן ל”ד – קשר, הובא במשנה ברורה שם ס”ק ט [↩]
שו”ת האלף לך שלמה אוח:שלט – קשר [↩]
הגהות אשר”י בבא מציעא פרק ו’ סימן ו’, הובא בש”ך חו”מ סימן של”ג ס”ק כ”ו [↩]
שו”ת באר משה ח:קעב – קשר [↩]

Of Anno Domini and Ad Hominem

From yesterday’s parshah:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.1

This month shall be unto you the beginning of months: it shall be the first month of the year to you.

Ramban famously ascribes normative force to this verse:

וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו’ (שם כט א), וכן כלם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר”ה א ב, ב”ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד – טו): ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש”י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:2

And Hasam Sofer proceeds from this to reiterated, vehement criticism of those who date according to the non-Jewish calendar:

כתב הרמב”ן … וזה תוכחת מוסר שנכתב בהמכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון להעיד על בריית שמים וארץ בששה ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים ולא חס ושלום כמספרם של אומות העולם:3

נראה במנין שאנו מנין לבריאת עולם זוכרים אנחנו כי העולם מחודש וארץ ישראל ראוי לנו ואפילו הכי גלינו מארצינו, ולא כאותם חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים וכותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל אוי להם כי גמלו לנפשם רעה, בתורת ד’ מאסו וחכמת מה להם.4

וכתב הרמב”ן … נמצא במה שאנו מונים לשבת ולחודש אנו מחברים אמונת בריאת עולם ושמירת שבת עם אמונת הגאולה, וכמ”ש רמב”ן בפ’ דברות שניות שתלה שבת ביציאת מצרים שראינו בעינינו ניסי ד’ בגאולתינו נדע כי הוא כל יכול ומהוה כל הויות וממילא נוכל להעיד על בריאת עולם.
ולא כחדשים מקרוב שמונים לידת משיחם של נוצרים הלא יבושו בית ישראל על תמורה זו.5

In the course of preparing a lecture on the general topic of the utilization of non-Jewish calendrical nomenclature and numbering, I encountered one of the most entertaining examples of ad hominem argument that I have ever seen: the Debrecener, in addition to penning a scathing, lengthy rebuttal of the lenient, tolerant stance on our question in the great classic on the laws of mourning, כל בו על אבלות, by the noted Rav Yekusiel Yehudah Greenwald of Columbus, Ohio, explains that its obvious preposterousness is understandable in light of the fact that although the author was a distinguished scholar, “his [evil] inclination to stray after innovations – for so did he dress, and he did not wear a beard, but only a small beard at the end of his cheeks, and also his sideburns were like the sideburns of the modern ‘rabbis’ – pushed him to write such a thing …”:

ולא באתי אלא לדחות ולהראות באצבע טעותו של דברי מחבר ספר אחד שהעתיק כהדתנ”י וחלילה לילך אחריו ולא יזכרו דבריו בבי מדרשא לא בדין ושאלה זו ולא בדין אחר ושאלה אחרת. כי ביודעי ומכירא קאמינא שאסור לסמוך עליו אפילו בבעי’ בכותחא. כבודו הביא (ואינני יודע איך מעיין בספר זה והלא לכבודו הרבה ספרים טובים ונכונים, ופלא. ואפשר כדי שאגלה באזניו ובאזני אחרים שמעתה לא יעיינו בו) …6

הגם ידעתי את האיש בעל המחבר ספר הנ”ל והי’ חכם מחוכם, אבל יצרו לנטות אחר החדשות שכן הי’ לבוש ולא נשא זקן רק זקן קטן בסוף לחיו וגם הפיאות שלו הי’ כפאות ראבייס החדשים דחפו לכתוב כדבר הזה …7

Another interesting facet of the discussion is the adoption by several important poskim of an intriguing, iconoclastic theory of the great encyclopedist Judah David (Julius) Eisenstein: in justification of his use of non-Jewish dates in his trailblazing אוצר ישראל, he proposed that the modern non-Jewish calendar did not actually originally date from the birth of Jesus, but rather from the beginning of Roman political sovereignty over Israel, and it was only centuries later that the Christians opportunistically and revisionistically connected the calendar’s starting date with his birth, which must actually have occurred several years prior to the Common Era based on the accounts of the Gospels:

על אודות המספר למנין הנוצרים שנזכר באוצר ישראל אשר אני מעריך ומוציא לאור. העיר מר מ”מ האכמאן .. ואומר כי יש בו חשש איסור על זה אבל הקורא בהאוצר יראה כי לא נזכר שם לספירת הנוצרים רק למספר הנהוג ובראשי תיבות למה”ן ולא לספה”נ.
וכבר הוכחתי בראיות ברורות .. כי מספר הנהוג אינו למספר הנוצרים במקורו הראשון. כי ידוע שישו הנוצרי נולד בעוד הורדוס חי כמבואר בברית חדשה שלהם. והורדוס מת בשנת ארבע קודם מספר הנהוג ואיך אפשר למנות יום הולדת ישו למספר הנהוג? ולכן השערתי כי המספר הנהוג היה המנין שמנו ישראל למלכות רומי כמו המנין לשטרות למלכות יון. כי אחרי מות הורדוס נתחלקה מלכות יהודה לארבעה חלקים ונציבי רומי משלו עליהם. ומאז התחיל המנין הזה. ולאחר כמה מאות שנים ראו הנוצרים שעת הכושר לתלות את המנין הזה לתולדות ישו ונוכל לומר כמו שאמר רבן גמליאל שהיה רוחץ במרחץ שהיה בו האליל אפרודיטי ושאלו פריקלוס אם אינו חושש לעבודה זרה והשיבו רבן גמליאל: אני לא באתי בגבולה. היא באה בגבולי (עבודה זרה פ”ג ד’). חכמינו ז”ל לא השתמשו מעולם במנין הספירה ליצירה רק למנין היונים ובארצות המזרח משתמשים בו גם היום. ומדוע לא נוכל להשתמש במנין הרומים שהוא למספר הנהוג. מפני כי הסופרים והקוראים רגילים יותר במה”נ ונקל להם לצמצם הזמן במחשבתם. ואין כאן מקום לטעות בהאלפים.8

The lecture, and my associated notes, are available at the Internet Archive; I am indebted to my friend M.W. for his assistance in researching the topic, and to Rabbi Josh Flug for an excellent compilation of sources (provided to me by M.W.).

שמות יב:ב – קשר [↩]
רמב”ן על התורה שמות יב:ב – קשר [↩]
תורת משה שם – קשר [↩]
דרשות חת”ם סופר (כרך שני) דרוש לז’ אב תק”ע סוף ד”ה במדרש אלו זכיתם – קשר [↩]
שם כרך ראשון דרוש לח’ טבת תקצ”ג – קשר [↩]
שו”ת באר משה ח:יח:א – קשר. הכוונה לספר כל בו על אבלות חלק שני עמוד 147 – קשר [↩]
שם סוף אות ג’ – קשר [↩]
וילקט יוסף שנת הי”ג (תרע”א) קונטרוס ט’ סימן ק”א – קשר [↩]

Damsels In Distress

SternGrad discusses slipping, losing her balance and almost falling while on a date, her date’s reaction, and her reaction to his (and to his hypothetical one, had she failed to regain her balance):

I am a klutz. I have proved to be capable of tripping over my own two feet, bumping into walls, and knocking over cups filled with various liquids, luckily most often water, which is not nearly as difficult to clean up as soda, which gets sticky. The reason I mention this is because a while back I was on a date and we were walking some place slippery. …

If you’re thinking, “Oh she probably slipped and fell down,” well, Baruch Hashem that did not happen. What happened was that I slipped, lost my balance for a second, and almost fell, but managed to regain my balance. The interesting part, though, was the guy’s gut reaction, which was instinctively to reach out his arms to catch me. Remember that this happened in all of about 3 seconds- me losing my balance, saying “whoa,” his arms in a split second reaching out, ready to catch me, and me regaining my balance, so there was no need.

But I always wonder what would have happened if I hadn’t regained my balance. Would he have caught me and would we have touched? Would I have instinctively grabbed on to the closest thing to help me regain my balance, meaning, him, and then quickly let go the second I was back on my feet? That would have been so awkward, so I’m glad it didn’t happen. But the alternative would have been to hope that he didn’t stretch out his hands, and just let me fall, so as not to touch me, which could be viewed as halachic or as rude, depending on how you look at it. He also came from a background where he had not been shomer negiah for his entire life, which I think was part of the reason why his impulse was to reach and not to refrain.

Here’s the question: Should he have stretched out my hands to catch me or shouldn’t he? I remember being shocked that his gut reaction was to reach out like that, instead of to panic and stand there motionless as I struggled to maintain balance. My immediate reaction was, “Hmm, was he really about to touch me?” I think if a guy I was on a date with lost his balance, my guy would be not to reach out, since it’s touching, and it’s been so ingrained in me to refrain from touching males. …

So, what do you think? Should he have reached out to help me, and should I have taken this as a sign that he has good middos, and is a kind person for not letting me fall? Or should I have been concerned about the fact that he was so quick to abandon the laws of negiah? What would you do in this situation/ what would you expect your date to do in this situation?

Here’s the Debrecener’s famous discussion of a variation of this situation: if a woman has fallen, may / must a man help her to arise? His position is that the man must help her if he can do so by grasping her clothing, but if she is scantily clad, and aiding her will require holding her bare arms, then the Halachah is less clear. He initially inclines toward stringency (i.e., ignoring her), but then suggests that where there is “somewhat” of a חילול השם, there exists a Halachic basis to rely on בשעת הדחק to help her:

נשאלתי אחד שראה אשה שנפלה על הקרח או סתם נפלה על הארץ אם רשאי או מחוייב לעזור לה לקום.

השבתי, על יסוד הכתוב עד עתה1 עליו החוב לעזור על ידי אחיזת בגדיה להקימה, אבל בימי הקיץ שכמעט אין בגד לאחוז מוכרח להעלים עין.

ועיין בעזר מקודש (סימן כ”א) ועל פי מה שנתבאר ונתלבן למעלה תמצא שאין שום חשש בדבר לעזור לה. ואני מעיד על עצמי שבעיני ראיתי לרב גדול ומובהק אחד שבימי החורף נפלה אשה לפניו, ואני הלכתי על צד השני של הרחוב, והרב הנ”ל אחזה והעמידה וכשראה אותי עבר אצלי מצד השני והסביר לי למה עזר לה לעמוד, ממה נפשך אם ישראלית היא הלא מחוייב מצד הדין ואם נכרית איכא מפני חילול ד’, והרכנתי לו בראשי שבודאי ובודאי יפה עשה, ובודאי בימי הקיץ שנשים הולכות פרוצות באופן מבהיל ואשה כזו נפלה לפני אדם ואין בגדים לאחוז להקימה, ומן ההכרח לאחזה בזרעוי’ הערומות, בזה צע”ג כדת מה לעשות ודעתי נוטה לאסור,

אבל לפי דברי הרמ”א בשם המרדכי (באבן העזר סימן כ”א סעיף ה’) שמותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות וכן נוהגים יש מקום להתיר, דנהי שהבית יוסף כתב על דברי מרדכי אלו שתלמיד טועה כתבו, אולם הב”ח כתב שמצא על קלף ישן שכתב שמותר רק אם יכול להזהר מהרהור, והנמנע מתברך. וכתב הב”ח שלא התיר המרדכי אלא להלכה ולא למעשה, ולהלכה נמי דוקא בשאין לו ספק שיכול להיות נזהר מהרהור. ועל מנהג שכתב הרמ”א כתב הב”ח שהוא טעות ויש לבטל המנהג הרע הזה כי בטעות נהגו כן על פי הספרים שנדפסו בטעות.

עם כל זה בכה”ג שנפלה ויש קצת חילול השם אם לא יעזור לה ולא יסייעה הסומך על הרמ”א יש לו על מי לסמוך בשעת הדחק,2

He then discusses helping an old lady cross the street, and reaches a similar conclusion:

אבל אם המצא תמצא שאשה זקנה מבקשת להעבירה מצד אחד לצד השני של הרחוב אם לא אפשר להשתמט אז יאחזנה בבגדיה, ואם מלובשת באופן שאין לו לאחזה בבגדיה, ישתמט ממנה ויעשה עצמו כאלו לא שמע מה שהיא מבקשת, כנ”ל נכון בעזהי”ת. אבל בשום אופן לא יאחזנה בזרועה מגולה שלה לסייעה להעבירה מצד אחד לצד השני’.

תשובה זו היא בתוך סדר של הרבה תשובות בעניני צניעות וקורבה בין אנשים לנשים [↩]
שו”ת באר משה חלק ד’ סימן קי”ח – קשר [↩]