Doctors, Medicine and Theology

We recently surveyed a number of classic Jewish perspectives on the issue of the propriety and efficacy of human endeavor in general. In this post, we shall consider a particular subtopic, the utilization of the services of physicians and medicine. The two major poles around which much of the subsequent discussion revolves are the famous and apparently diametrically opposite positions of Rambam and Ramban, as we shall see:

Hazal

ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו … גנז ספר רפואות והודו לו1

Rambam

זאת ההלכה היא תוספתא אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת.

ספר רפואות היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שלא התירה תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורה לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים [ועיין שם שהאריך בזה] …

ואני הרביתי לך דברי בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על השם יתברך הסיר אותו וגנזו.

ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו

ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב אם כן כבר נואש ולא ישען באלקיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו

ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הגרוע לולא שהיה מפורסם2

Ramban

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו): כי אני ה’ רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו (מ”ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי”ב טז יב): גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצוות כי אם חמץ.

אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.

וכך אמרו (ברכות סד א):

כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב”ר ט ג): תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא.

והוא מאמרם (ברכות ס א): שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.

וזו היא כוונתם באמרם (שם):

ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח): יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא): כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.3

Rav Dessler maintains that Rambam and Ramban do not actually disagree; rather, they are referring to people on different spiritual levels:

ורפא ירפא

כתב הרמב”ן בפרשת בחוקותי … אבל לרמב”ם לכאורה שיטה אחרת, עיין מה שכתב בפירוש המשניות …

לכאורה, דעות חלוקות נאמרו כאן בענין רפויי החולים, שיטת הרמב”ן, שדורש ד’ לא ידרוש ברופא, ואין לרופא חלק בבית עושי רצון ד’; ושיטת הרמב”ם שהדעה הזאת, שלא לדרוש ברופאים, היא דעה קלה ומשובשת; וכשם שהרעב מותר לו, וצריך הוא לאכול, ואין בזה חסרון באמונה, כן החולה צריך, ומותר לו, לדרוש ברופא, להשתמש ברפואות טבעייות, ולהודות להשם יתברך שברא רפואות בעולמו.

אך הדבר צריך עיון, שכן הרמב”ן מביא מקרא מפורש התובע מאסא אשר דרש ברופאים; מכאן לכאורה ראיה חזקה נגד שיטת הרמב”ם.

עבודת האדם תלוי במדרגות

כשנתעמק בדבר, נווכח ששיטות הרמב”ם והרמב”ן אינן חלוקות, אלא שכל אחד מדבר על מדרגה אחרת.

המדרגה העליונה היא, שמבחין האדם בכל מקריו ובכל אשר סובב אותו את הנהגת השם יתברך הישירה, שאינה תלויה בסבות. והוא יפנה בכל אשר הוא צריך רק אל השם יתברך, כי הוא המקור לכל. במדרגה זו, אם יחלה האדם, ילך אל הנביא לדרוש לסבה הרוחנית של מחלתו, לידע מה השם יתברך שואל מעמו, כדי לתקן את אשר עיוות. אם ילך אדם זה אל הרופא להתרפא ברפואה טבעית – בזה פונה לבו מהשם יתברך, שכן מעשהו מורה כאילו אפשר חס ושלום לעקוף את רצון ד’, ולהתרפא בלי לתקן את השורש הפנימי שגרם למחלה – את אשר חיסר ועיוות בעבודת ד’. אם כן בודאי חוטא הוא. זו היתה טענת הנביא אל אסא: “גם בחליו לא דרש את ד’, כי אם ברופאים”. ובכגון זה גם הרמב”ם מודה. והראיה, שהרי אפילו באכילה, שהשוה אותה הרמב”ם לרפואה, והוכיח מכאן כשיטתו, מצינו מדרגות בהן אין צורך באכילה, כמדרגת משה רבנו עליו השלום בקבלת התורה, עליה נאמר: “לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי”. והרי משה רבנו היה עדיין עם גופו עלי אדמות, שכן עלייתו אל השמים בשעת קבלת התורה לא היתה עלייה בבחינת מקום, אלא עלייה במדרגות הרוחניות, וכמו שאמרו ז”ל שמעולם לא עלה משה למעלה מעשרה טפחים (עיין סוכה ה’.). הרי שיש מדרגה בה אין צורך להשתמש בדרכי הטבע. כמו כן יש מדרגות שעליהן כתב הרמב”ן: “מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ד'”.

במדרגה תחתונה מבחין האדם בסבות טבעייות, לכן אף השם יתברך מסתיר את הנהגתו ממנו, ומנהיגו באמצעות טבעייות, כדברי הרמב”ן: “וד’ הניחם למקרים הטבעים”. אדם זה, אף שבודאי מוטל עליו להתפלל אל השם יתברך לרפאותו, צריך להשתמש ברפואות טבעייות, ולהודות להשם יתברך על שהמציא לו רפואה לחליו (עיין שו”ע או”ח ר”ל, ד’), ומתוך זה להכיר את הנהגת השם יתברך וחסדיו עמו, וללמוד להטיב את דרכיו. הרמב”ן גם הוא מודה בזה, וכן כתב בסוף דבריו שחייבה תורה את המזיק לשלם שכר הרופא “כי התורה לא תסמוך על הנסים”.

אדם הנמצא במרגדה זו, ובכל זאת מונע את עצמו מרפואה, משום שחושש להשתמש באמצעים טבעיים, עליו כותב הרמב”ם שזו איוולת, ודעתו קלה ומשובשת, כי הכלל הוא, שעבודת האדם צריכה להיות לפי מדרגתו. אדם הנוהג בדרך המתאימה למדרגה העליונה, אשר אינה מושגת לו בפנים לבבו, כיון שעדיין נמצא במדרגה התחתונה, אם כן רק משלה את עצמו, שהרי עבודתו אינה אמיתית כלל; ועל זה שמטעה את עצמו ומתנהג כאילו היה בדרגה עליונה – קורא הרמב”ם שזו איוולת, קלות הדעת ושיבוש.4

Rav Dessler’s assertion that Ramban’s argument from the language of the Biblical criticism of Asa is strong and apparently irrefutable is not really correct, since others do indeed understand Asa’s fault to be merely his failure to seek God (although Ramban rejects this exegesis). Rav Yoel Sirkes states this explicitly, and Rav Yehiel Hillel Altschuler also seems to have so understood the scriptural text:

והא דאמר קרא בדברי הימים (ב’ י”ו) אצל אסא וגם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים דמשמע דאסור להתרפאות מיד הרופא במכה הבאה בידי שמים י”ל דלפי שלא דרש בה’ כלל כי אם ברופאים בלבד לכך נענש אבל אם בטח בה’ שישלח לו רפואה על ידי הרופא מותר לדרוש ברופאים אפילו במכה הבאה בידי שמים וכך נהגו בכל גבול ישראל:5

לא דרש – להתפלל אל ה’:

כי ברופאים – שם בטחונו ברופאים לבדם:6

Moreover, we shall see below that Rav Nahum Ze’ev Borenstein also defends the plausibility of this reading, noting that Ramban’s citation of the verse is not actually quite accurate. See also Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s detailed discussion of the verse.7

Moreover, Rav Dessler’s basic assumption of the ineluctability of Ramban’s stance is sharply rejected by Rav Yitzhak Arama, who insists, in no uncertain terms, that Ramban is absolutely wrong:

ומכל זה [היינו מה שהאריך בגודל חיוב ותועלת ההשתדלות, וכבר הבאנו קצת מדבריו במאמרינו הקודם] דחייה עצומה למה שכתב הרמב”ן ז”ל … כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי קל אשר אמר לשמואל (שמואל א’ ט”ז) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לד’ באתי שלמדו חז”ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ”ב) ויתר התחבולות אשר סדרה הערמה האלקית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה

מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י”ט) ולא יאמן קל וחומר ממה שאמרו (בבא מציעא ה:) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של קל וחומר מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (עבודה זרה ב.) וזולת זה,

וראייתו מאומרו (דברי הימים ב’ ט”ז) וגם בחליו לא דרש את ד’ כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחויב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו’. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש בד’ וימיתהו (שם א’ י’) כמו שכתב’ בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי כאשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו.

ועל המנהג הזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת הקל יתעלה ומובטחים מאתו …8

The general consensus of the Aharonim is certainly that Ramban’s comments notwithstanding, the normative Halachah and Hashkafah is that it is permissible and even obligatory for an ill person to utilize medical science to cure his ailment. Moreover, as various Aharonim have noted, Ramban himself seems to elsewhere adopt a somewhat more congenial stance toward doctors:

ומסתברא דהא דאמרינן נתנה רשות לרופא לרפאות. לומר שאינו אסור משום חשש השגגה. אי נמי שלא יאמרו הקב”ה מוחץ והוא מרפא. שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו כענין שכתוב גם בחליו לא דרש את ד’ כי אם ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פקוח נפש הוא [ועיין שם שהביא כמה ראיות לזה] …

ופקוח נפש מצוה רבה היא הזריז הרי זה משובח הנשאל מגונה השואל שופך דמים וכל שכן המתיאש ואינו עושה. ושמע מינה כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות. ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים [ועיין שם עוד]9

Several representative selections from the Aharonim follow:

Rav Yehudah Ayash

דע דענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח ויש לו עיקר מן התורה וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא המובהק ולחזר אחר הסממנין המועילין לרפואת אותו חולי וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב”ה ישלח דברו וירפאהו אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין.

דכמו שצריך אדם לשמור עצמו מהחום ומהקור וממקרי העולם המתהווים בכל שעה וזה שאינו שומר עצמו ונסמך על דבר זה והתברך בלבבו לאמר אם ד’ אינו גוזר רע לבוא על האדם לא תאונה אלא רעה דהוא חסיד שוטה דכבר אמרו רז”ל הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים. כן הוא הדין בעניני הרפואות שהשם יתברך מסר העולם להתנהג כפי הטבע וסם פלוני מרפא חולי פלוני וכן כמה וכמה עשבים ושרשי האילנות וכמה מיני שרפין ועלין המיוחדים לכמה דברים שאין להם מספר יש מהם תועלתם בדרך טבע יש מהם תועלתם בדרך סגולה ויש מהם על ידי עירוב דבר זו בחבירו וכמה הרכבות נעשין כמו התרייאקה

והרי כמה רפואות הועתקו בתלמוד מהם במסכת שבת בפרק במה אשה ומהם במסכת עבודה זרה בפרק אין מעמידין ומפוזרים בכמה מקומות. וגם אמרו סוף פרק קמא דסנהדרין כל עיר שאין בה רופא אסור לתלמיד חבר לדור בתוכה גם קיימא לן דמחללין את השבת כדי לעשות רפואות לחולה שיש בו סכנה והותרה שחיקת הסממנין אף על פי שהיא מלאכה גמורה ואשכחן גם כן דשמואל אסייא דרבי הוה ולזה אין צריך ראיה.

ואם נמצאו צדיקים שנענו על ידי תפלה ובקשת רחמים ולא הוצרכו להתנהג בדרכי הרפואות. אין ללמוד מהם דשאני הנהו דרב גובריהו ונפיש זכותייהו והם יצאו מממשלת הטבע ומהוראת המזלות וראיתי בני עלייה והנם מועטים ואף הם לא היו סומכין על הנס אם לא שהיה הנס נעשה מאליו ולעולם הם מבקשים כפי הטבע.

צא ולמד מה שכתב הרמב”ם ז”ל בפירוש המשניות בפסחים [והביא את כל דברי הרמב”ם באריכות, וכתב:] ולשון זה יספיק לבטל דעת המקילין בבקשת הרפואות.

ועוד עיין במשנת עץ חיים שהביא שם בפרק מקום שנהגו לשון מדרש אחד וז”ל מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלם והיה עמהם אדם אחד פגע בהם אדם חולה אמר להם רבותי במה אתרפא אמרו לו כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם מי הכה אותו בחולי. א”ל הקב”ה. א”ל ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם הוא הכה ואתם מרפאים. א”ל מה מלאכתך א”ל עובד אדמה אני והרי המגל בידי. א”ל מי ברא את האדמה מי ברא את הכרם. א”ל הקב”ה. א”ל ואתה מכניס את עצמך בדבר שאינו שלך הוא ברא אותו ואתה אוכל פירות שלו א”ל אי אתם רואים המגל בידי אלמלא שאני יוצא וחורשו ומכשחו ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה. א”ל שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו כשם שהעץ אם אינו נזבל ונחרש אינו עולה ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת כך הגוף הוא העץ הזבל הוא הסם איש אדמה הוא הרופא ע”כ

גם עיין מה שכתב הרא”ה ז”ל בספר החינוך בפרשת תצא במצות עשיית מעקה.

ומיהו אם יראה הרואה שהרבה עשו ולא הועילו אין זה אלא שהגזירה אמת ואז החריצות הוא שקר דמה שאין כן אם ישב האדם בטל ולא יתעסק בדרכי הרפואה. הרבה גם כן שיתפשט בהם אותו הנגע והמכה עד שיהו מתנוה והולך וסופו למות מאותו חולי מה שלא נגזר עליו שימות באותו פרק ודומה זה לנכנס באש יוקדת דודאי אש אוכלתו ומת הוא בלא עתו ואלו דברים פשוטים לא יכחשם זולת הנפתל והעקש: [ועיין שם עוד שביאר את דברי הגמרא בברכות בענין הנכנס להקיז דם]10

Rav Haim Yosef David Azulai

ומצוה הוא ובכלל פקוח נפש וכו’ כן כתב הרמב”ן בספר תורת האדם ע”ש באורך. וראיתי להרמב”ן ז”ל עצמו בפירוש התורה פרשת בחוקותי … עיין בדברות קדשו היטב. והמסתכל בדבריו ז”ל בספר תורת האדם בעיניו יראה שכל דבריו שכתב שיש מצוה ופקוח נפש וכו’ הוא בחלק הרופא. ובביאורו על התורה גלה סודו דאעיקרא מנהג הרופאים שלא כדת כמבואר:

ונראה דהאידנא אין לסמוך [על] הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים וכמעט איסור יש בדבר אי משום יוהרא ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא:11

Rav Eliezer Yehudah Waldenberg

[האריך שם להקשות על דברי הרמב”ן מדברי הגמרא וגם מדברי עצמו בתורת האדם, עיין שם, ולכן העלה:] וכדי ליישב דברי הרמב”ן על התורה צריכים לומר דדבריו שם נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים, אבל מכיון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם על ידי נס מן השמים והתורה בעצמה לא תסמוך דיניה על הנסים (עיין סוף דברי הרמב”ן שם בפירושו על התורה) אם כן שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר דמצוה וחיובא נמי איכא בדבר כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך.

או מכיון שבני אדם התחילו להתרפאות שוב הניחם כבר ד’ על הטבעים כדברי הרמב”ן שם. ומכיון שכן שוב מצוה כבר איכא להתרפאות משום סכנה. [ועיין שם שהאריך עוד בזה, והביא את דברי ר’ יהודה עייאש הנ”ל עם עוד מקורות.]12

And see also the similar position of Hacham Ovadyah.13

A rather more ambivalent attitude toward seeking medical help for an ailment is taken by Rav Ze’ev Nahum Borenstein (in a responsum to his son, Rav Avraham Borenstein, the Avnei Nezer):

ובשאלה שניה בחולה שיש בו סכנה על פי הרופאים ואמרו לו רפואה במאכלות אסורות אם מותר לחולה להחמיר על עצמו.

הנה לפי דברי אבן עזרא (פרשת משפטים) שפירש על ורפא ירפא דוקא במכות ופצעים שמבחוץ לא על חולי שמבפנים ומביא ראיה מפסוק (דברי הימים ב’ ט”ז) וגם בחליו לא דרש את ד’ כי ברופאים לדבריו בודאי מותר להחמיר על עצמו בחולי שבפנים ולא די שמותר רק איסור יש לרפאות עצמו בחולי שבפנים מרופאים.

והרמב”ן ז”ל כתב (פרשת בחקותי) [ועיין שם שהאריך להביא מדברי הרמב”ן הנ”ל] והנה לדעתו גם כן החולה רשאי להחמיר על עצמו. כי לדעתו אין נכון לחולה לדרוש ברופאים.

ובאמת שלולי דברי הרמב”ן ז”ל הייתי אומר שחטא אסא היה רק על שדרש ברופאים גם כן כי בודאי צדיק כאסא דרש את ד’ רק מפני שדרש גם ברופאים לא הי’ נקרא דורש השם. כי הרמב”ן מביא הפסוק וגם בחליו וכו’ כי “אם” ברופאים ובפסוק כתיב כי ברופאים ולא כתיב תיבת “אם” יכול להיות כי הפירוש כנ”ל.

אמנם קשה לי על הרמב”ן ז”ל ממסכת ברכות (ס.) הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך וכו’ שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו פירש”י כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים אמר אביי לא לימא אינש הכי דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות. ולפי דברי הרמב”ן ז”ל שניתן רשות לרופא ולא לחולה שפיר היא שאין דרכן של בני אדם לרפאות דלא היה לחולה לעסוק ברפואות ואמאי אמר אביי לא לימא אינש הכי.

והנה הט”ז (בסימן של”ו) כתב דאילו היה אדם זכאי לא היה צריך לרפואות רק מחמת כי ירדה התורה לסוף דעתו של אדם שלא יהיה זכאי כל כך הסכימה התורה שיעסוק ברפואות לכך עתה חיוב ומצוה בדבר כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלויה בכך וזה הוא פירוש הגמרא לא לימא אינש הכי. וכתב הט”ז ז”ל שכן כתב הרמב”ן ז”ל.

ולא ידעתי היכן כתב הרמב”ן ז”ל כן דהא הרמב”ן כתב שניתנה רשות לרופא ולא לחולה משמע שאפילו אינו זכאי גמור גם כן לא ניתן רשות לחולה.

ונלע”ד שלהט”ז היה קשה על הרמב”ן ז”ל מהגמרא הנ”ל ותירץ הט”ז שהרמב”ן ז”ל לא דיבר אלא הצדיקים ומה שאמר הרמב”ן לא ניתן רשות לחולה היינו בצדיק והגם כי התורה ציותה לכל אדם שיהיה צדיק אבל בשאינו צדיק ניתן רשות גם לחולה וממילא שפיר קאמר אביי לא לימא אינש הכי [דלשון אינש הוא כל אינש שאינו צדיק גמור]. היינו כיון שנכנס להקיז דם נמצא שאינו צדיק גמור כי אם היה צדיק גמור לא היה עוסק ברפואות. ממילא גם באיש כזה גם התורה נתנה רשות שיעסוק ברפואות.

ממילא באיש צדיק שרוצה להחמיר על עצמו במאכלות אסורות ובוטח בהשם יתברך כדי שלא לאכול מאכלות אסורות אף שבלא מאכלות אסורות עוסק ברפואות ואין מחזיק עצמו צדיק כל כך. וגם שרוצה לקיים דעת הב”ח ז”ל שאביא אי”ה לקמן. אבל אם במאכלות אסורות רוצה לסמוך עצמו על הרמב”ן ז”ל שפיר דמי.

[ועיין שם שפלפל במעשה דאסא, ושוב הביא את דברי הב”ח הנ”ל, וכתב:] ולדבריו נראה שאסור לחולה להחמיר על עצמו אפילו במאכלות אסורות כיון שהתורה לא אסרה זה כלל אפילו לצדיק ומותר לכל אדם לדרוש ברופאים ממילא מחויב לשמוע לרופא אפילו במאכלות אסורות כמו שאינו רשאי להחמיר מלחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה:

ומכל מקום נראה דודאי יוכל החולה הצדיק לסמוך על האבן עזרא והרמב”ן כשנוגע למאכלות אסורות בחולי שבפנים שלא לסמוך על הרופאים כי האבן עזרא והרמב”ן ז”ל הם רוב כנגד הב”ח. ומה שכתב הב”ח ז”ל שכן נהגו בכל גבול ישראל אינו ראיה כיון שהרמב”ן ז”ל בעצמו כתב שכן נהגו וכן הגמרא אמר כן אבל כתב הרמב”ן שהמנהג אינו מצד החסידות. …

אך כל הנ”ל בצדיק אבל במי שאינו צדיק ורוצה להחמיר על עצמו במאכלות אסורות נגד הרופאים עדיין יש לשאול בזה אם מותר כיון שבסתם אדם כתב הט”ז שחיוב ומצוה יש להתרפאות מרופאים. אך נראה לי דלענין זה מקרי צדיק שמחמיר על עצמו במאכלות אסורות ובוטח בהשם יתברך אפילו במה שיש בו סכנת נפשו ואם כן אפילו מי שאינו צדיק אפילו הכי מותר לו להחמיר על עצמו במאכלות אסורות נגד הרופאים:

אך עדיין יש לשאול אם מותר שלא לשאול ברופא באינו נוגע למאכלות אסורות כיון שהט”ז כתב שלמי שאין צדיק חיוב ומצוה יש כיון שחיותו תלויה בכך. עם כל זה נראה לפע”ד כיון שנראה בחוש שהרופאים מועדין לקלקל יוכל לבטוח בהשם יתברך כדי שלא להכניס עצמו לסכנת נפשות במעשה. וגם שלענין זה מקרי צדיק שבוטח בהשם יתברך. וגם כי מפשט דברי הרמב”ן נראה שלכל אדם שאינו עוסק ברפואות ובוטח בהשם יתברך מקרי צדיק לענין זה. ולכל אדם יש רשות ומצוה לעשות כן. ומה דאמר הגמרא לא לימא אינש הכי היינו כיון שהוא עוסק ברפואות וכנ”ל וגם כי פשט הפסוק וגם בחליו וגו’ משמע כן דאם לא כן לא היה נחשב חטא לאסא מה שלא היה מחשיב את עצמו לצדיק גמור ולמעלה כתבתי דזה היה חטא לצדיק כמותו. אבל הפשט לא משמע כן. … לכך האידנא דנראה בחוש שהרופאים מועדין לקלקל נראה שיכול לסמוך על פשט דברי הרמב”ן ושלא להביא עצמו לסכנת נפשות בידים.

כל הנ”ל כתבתי להלכה ולא למעשה כי אין אנכי כדאי להורות בענין חמור כזה. והשם יתברך ברחמיו יאיר עיני בתורתו.

אביך הדו”ש הק’ זאב נחום במוהר”א ז”ל14

It is possible that Rav Borenstein’s perspective would be somewhat different today, when medicine is based upon a much sounder scientific footing than it was a century ago. On the other hand, a JAMA editorial from as recently as 1994 noted that iatrogenesis is still seemingly horrifically common:

“Also in 1991, the Harvard Medical Practice Study reported the results of a population-based study of iatrogenic injury in patients hospitalized in New York State in 1984. Nearly 4% of patients suffered an injury that prolonged their hospital stay or resulted in measurable disability.
For New York State, this equalled 98,609 patients in 1984. Nearly l4% of these injuries were fatal. If these rates are typical of the United States, then 180,000 people die each year partly as a result of iatrogenic injury, the equivalent of three jumbo-jet crashes every 2 days.”

so perhaps doctors are still מועדין לקלקל …

For further background on this general topic, see Rabbi Prof. Avraham Sofer Abraham’s comprehensive discussion in his Nishmas Avraham,15 and this useful collection of sources.

Update: Further discussion by David Guttmann at Believing is Knowing.

Update II: An audio presentation of mine on this topic.

  1. פסחים דף נ”ו ע”א – קשר []
  2. פירוש המשניות להרמב”ם שם []
  3. פירוש רמב”ן על התורה, ויקרא פרק כ”ו פסוק י”א – קשר []
  4. מכתב מאליהו, חלק ג’ עמודים 170 – 173 []
  5. ב”ח, טור יו”ד ריש סימן של”ו []
  6. מצודת דוד דברי הימים ב’ טז:יב []
  7. Resp. Ziz Eliezer, Vol. 5, at the very beginning of the Ramas Rahel section. []
  8. עקידת יצחק בראשית (וישלח) שער ששה ועשרים עמוד רכ”א. – קשר []
  9. תורת האדם, שער הסכנה – קשר []
  10. שבט יהודה (י”ד), ריש סימן של”ו – קשר []
  11. ברכי יוסף יו”ד סימן של”ו אות ב – קשר []
  12. שו”ת ציץ אליעזר שם רמת רחל סימן כ’ מאות ג []
  13. Resp. Yehave Da’as, I:61. []
  14. שו”ת אבני נזר, סוף חלק חו”מ סימן קצ”ג ד”ה ובשאלה שניה – קשר – אולם הדפים האחרונים חסרים שם []
  15. Nishmas Avraham (Second Expanded Edition – Yerushalayim 5767 / 2007), YD Introduction to #336, p. 415. []

A Very Confusing Religion

Rav Shach (attributed)

A story is told about Rav Elazar Shach zt”l, who was once asked if women should learn CPR so that they can respond and act in a situation in which a child would need it. Rav Shach said not to learn it, because Hashem does not put a person in a situation that he cannot deal with. If they were to know CPR, new situations would occur where they would, chas veshalom, have to administer it.1

King David

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.2

Rashi

ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת:3

Radak

יש מפרשים מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת כיון שמתו בו שאול ויהונתן4

Ralbag

בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מן הנבחרים שבכלי המלחמה.5

[התועלת] החמישים וארבעה. הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על ידי המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה:6

God

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. …

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים–בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל-מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה: כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. …

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.7

Hazal

דבר אחר:

בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה.

למה?

שנטל את בתה.

ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ וגו’:

(תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף.

ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים.8

ולא היה צריך לעשות שם, אלא עשר שנים.

ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים?

אמר הקב”ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות: כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב: ויהי מקץ שנתיים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר.9

Ralbag

התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיעזר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ד’ יתעלה מאד.

הלא תראה כי יוסף – עם היות השגחת ד’ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא – חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.10

וראוי שלא יעלם ממנו, שיוסף לא שם בשר זרועו במה שאמר אל שר המשקים, אך ראה כי מזכירתו אותו לפרעה יגיע לו טוב, כמו שהיה הענין בסוף. וסיבב ד’ יתעלה הענין שלא זכרו שר המשקים עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף.

והנה תמצא שכל התלאות אשר מצאוהו מעת המכרו, כולם היו כלי אל שיגיע לזאת הממשלה, וזה מבואר במעט עיון.11

God

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.12

Hazal

כי יפול הנופל ממנו . ראוי זה שיפול, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.13

תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:14

Rav Yosef Albo

החריצות וההשתדלות מועיל והכחרי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, … ויתבאר מכל זה שהחריצות טוב בכל דבר, ובעבור זה היה שלמה משבח החריצות ואומר ויד חרוצים תעשיר ומגנה העצלה להעיר האדם שישתדל להשיג מבוקשו בכל מאמצי כחו, וכן אמרו רז”ל למען יברכך ד’ אלקיך יכול ישב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידך אשר תעשה. הנה בארו שברכת השם יתברך תגיע ותבא עם ההשתדלות, וכן אמר המשורר אם ד’ לא ישמור עיר וגו’, אבל אם ד’ ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלקי ולא בזולתו, ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שבארנו, ובעבור פועל אחד שנראה מגיע על צד הגזרה כאמרו רז”ל כי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה ליפול וכו’ לא בעבור זה נשפוט בכל הדברים שהם בגזרה, אבל ראוי שנשתדל בכלן כאלו הן בחיריות בחירה גמורה וד’ הטוב בעיניו יעשה ויספיק זה בבחירה לפי קצורנו:15

Don Yitzhak Abravanel

ומה יפו דברי חז”ל … הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב’ אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלקית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו,

ויש מפרשים כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלקית, אבל מי שראוי שיפול על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פירוש נכון16

Rav Yitzhak Arama

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו’ זה אחד מהמקומות שהישירה התורה שלא לסמוך על הנס אלא שיכוין אדם מעשיו על צד היותר טוב כמו שיובן מפרשת שוטרים כלה ועל הדרך שביארנו וכמו שנתבאר זה הענין כלו יפה בפרשת וישלח שער כ”ו

ושם נזכר טעם אומרו כי יפול הנופל ממנו שיראה שהמעקה יועיל למה שיהיה נופל מאליו מבלי כוונה אלקית אבל מה שראוי שיושלך על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פירוש נכון:17

ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כל שכן להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצמם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וד’ לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלקית בעצות טובות ונכונות ע”ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר

ראה מה כתיב ולא תשים דמים וכו’. לפי שהנפילה היא אפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים אלו נאמר (תהלים ל”ז) כי יפול לא יוטל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא18

Rav Shlomo Ben Shimon Duran (Rashbash)

שאלת .הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה:

תשובה … על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה ,אינו נדון לא בחיים ולא במות אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו …

ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע.

ועוד נתבאר זה מאמרם חי ד’ כי ד’ יגפנו או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, יומו יבא הוא הקץ הקצוב, ד’ יגפנו היא המיתה האלקית, ובמלחמה ירד ונספה היא המיתה המקרית, כפי דעתם של קצת מהפילוסופים וכמו שכתב א”א הרשב”ץ ז”ל בפרק ה’ למסכת אבות …

ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפ”ק דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.

ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז”ל בפרק מי שמת גבי משנת האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא מתרפא משל עצמו, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא שחלה בפשיעה וכו’, היכי דמי בפשיעה כדאמר רב חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צנים פחים בדרך עקש. וכן מה שאמרו ז”ל בפרק קמא דשבת ובפרקא דחסידי לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה, ואמר בפרק קמא דעבודה זרה ובפרק אין עומדין ובמגלה פרק בתרא ובנדה פ”ב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצנים פחים הוא החולי הבא מרוב העמידה בשמש או בקור, והקש על זה בשלשת מיני מיתות.

ובזה תסתלקנה הקושיות שמקשים, בנים קטנים שמת אביהם בעון מי הם מתים. וכן מי שהיה בראש השנה קטן והגדיל ובאמצע השנה מת מתי נדון, שני כאלו [הגה – נדצ”ל שחטאו] שמתו ברוע הנהגתם או שקצם היה קצר לפי מזג הרכבתם או לפי המזג שנולדו בו. וכן מה שמקשים אם בעון אבות בנים מתים למה מי שיש לו שני בנים מת אחד ונשאר אחד. אפשר לומר לפי זה שמא זה שמת לא מעון אביו מת אלא מפני שהגיע קצו, …

ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגפה לפי שלא היתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות בפרק הרואה ובבבא קמא בפרק החובל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

וענין חזקיהו שגנז ספר רפואות והודו אלו חכמים ז”ל כדאיתא בפרק קמא דברכות ובפרק מקום שנהגו אינו סותר זה, וכבר בירר זה הרמב”ם ז”ל בפסחים בפירוש המשנה, וזהו לפי שלא נכתב גם כן במיתה ונשאר בחק האפשר.

וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז”ל בפרק הכונס דבר בעיר כנס רגלך ורבא בעידן רתחא הוה סכר כווי, כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרינן שם דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע דרכים ודבר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי, לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחק האפשר. שאם לא תאמר כן אלא שהכל נגזר בראש השנה על כל יחיד ויחיד, אם כן אין שם דבר בחק האפשר וזה שנכתב לחיים לא יצטרך לשמירה וזה שנכתב למות לא תועילנו שמירה ואין שם חלוקה שלישית, ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז”ל ומצווים על השמירה מהמגפה,19 וגדולי חכמינו ז”ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז”ל שברח ממנה פעמים. אלא לפי שהדבר תלוי בחק האפשר ואולי זה האיש לא נכתב בראש השנה לא בחיים ולא במות ונשאר על קצו, ונשתנה האויר ואפשר שיוסיף רבוי בחום הטבעי שזה הוא סבת הדבר והנגף, אם אפשר לתקן האויר או לנוס ממנה יועיל לו התקון ומועיל לו הניסה,

ואינו הורס בו מאמר ר’ כרוספדאי דאמר ר’ יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, שהנכתבים למיתה הם אותם שיש להם עבירה מחייבת מיתתם והנכתבים לחיים הם אותם שהגיע קצם ויש להם מצוה מחייבת אריכות ימיהם. והחלוקה הג’ והיא שמדת דינם לא חייבה לא זה ולא זה לא דבר בהם החכם. זה נראה לי בענין זה והכל מתוקן כפי קוצר דעתי. …

וכדי לברר הענין יפה אמשול משל למה הדבר דומה, למלך שסרחה עליו מדינה ובה קצת אוהבים ובה מורדים הרבה לעיני השמש, ואנשים בה מעט שלא עבדו ולא מרדו, ובא המלך וצר על המדינה ותפסה וצוה להשמיד ולהרוג המורדים והפושעים ולהציל להעובדים. וקצת מורדים ברחו ונתחבאו וצוה עליהם לתפשם ממטמונים ולאבדם. והעובדים הצילם ואשר לא עבדו ולא מרדו אם נסו ונמלטו ואם יצאו בשעת מלחמה מתו. כן הדבר הזה, העובדים שנכתבו בראש השנה לחיים נצולו, והמורדים שנכתבו למיתה אם יסתרו במסתרים ובקרקע הים משם יצוה הנחש ונשכם ולא תועיל להם שמירה ולא ניסה. וזהו שתמצא שהרבה נסים מן המגפה, ובמקום שברחו שם ימותו או בחזרתם ימותו לפי שכבר נכתבו למיתה.20 ואשר לא עבדו ולא מרדו הם אותם שלא נכתבו לא לחיים ולא למות שלא הגיע קצם ונשארו בחק האפשר, אם סדרו הנהגתם או ברחו נצולו, ואם נשארו ולא סדרו הנהגתם אפשר שימותו, ועליהם נאמר חבי כמעט רגע וגו’. וזהו גם כן והכרתי ממך צדיק ורשע, הרשע הוא הנכתב למיתה, והצדיק הוא שלא נכתב לא לחיים ולא למות שעדיין לא הגיע קצו. זה נראה לי בזה הענין. והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות.21

Update: The theodicy of Maimonides and Kipling.

Update II: Running For One’s Life.

  1. From a letter to the editor, Yated Ne’eman, 15 Teves 5770 / January 1 2010, p. 8, signed “Drenched in Lakewood”. I have been told that a subsequent issue of the Yated published a letter challenging the accuracy of this version of the story. []
  2. שמואל ב’ פרק א’ פסוק י”ח – קשר []
  3. פירוש רש”י שם []
  4. פירוש רד”ק שם []
  5. פירוש רלב”ג שם []
  6. שם בתועליותיו []
  7. בראשית מ:יב – מא:יד – קשר []
  8. בראשית רבה פרשה פ”ט אות ב’ – קשר []
  9. תנחומא פרשת וישב סימן ט’ – קשר, ועיין בתורה שלמה פרק מ”א אותיות ג’ וד’ עוד בזה, וגם בפרק מ’ אות נ”ד []
  10. פירוש רלב”ג סוף פרשת וישב, עמוד 472 במהדורת מעלה אדומים []
  11. שם פרשת מקץ סוף חלק א’, אחר התועליות, עמוד 484 []
  12. דברים כב:ח – קשר []
  13. ספרי שם (סח) – קשר []
  14. שבת לב. – קשר []
  15. ספר העקרים מאמר רביעי פרק ו []
  16. אברבנאל דברים פרק כ”ב פסוק ח’ עמוד ר”ח []
  17. עקידת יצחק (דברים – כי תצא) שער שבעה ותשעים, עמוד פ”ו ע”ב []
  18. שם (בראשת – וישלח) שער ששה ועשרים – קשר. ועיין שם בכל השער שהאריך בגודל חיוב ההשתדלות והחריצות, ולחזק את היסוד שמועילות לאדם בהטבת מצבו []
  19. רבינו אינו יודע כלום מענין “חיוב השתדלות” כשלעצמה, בלי סיכוי שתועיל לו לשפר מצבו []
  20. עיין סוכה דף נג. במעשה דאליחרף ואחיה בני שישא – קשר, ועיין “פגישה בסמארה” – קשר, ועיין הסרטים “היעד הסופי” – קשר []
  21. שו”ת רשב”ש, סימן קצ”ה – קשר, והגהתי על פי מהדורת מכון אור המזרח – מכון ירושלים תשנ”ח. תשובה זו ציינה רבי עקיבא איגר בגליון הש”ס (בבא קמא דף ס: על דברי הגמרא “רבא בעידן דרתחא”), אולם נראה שכוונתו לסוף התשובה שלא הזכרנו, שבו ביאר רבינו דברי הגמרא שם. ובפתחי תשובה (יו”ד סימן קט”ז ס”ק ח’) מביא את עיקר שאלת רבינו דמה תועיל הניסה, וציין שרבינו “מתרץ על זה באריכות”, ובדרכי תשובה (שם ס”ק צ”ה – קשר) ציין לדברי הפתחי תשובה. ועיין הרהורים []