From a recent post to the Seforim blog by Prof. Marc Shapiro:
However, as far as I know, no one prior to Hirschensohn claimed that prophets could make errors in basic theological points. Yet Hirschensohn’s argument is very strong, for his proof is from Cain. Cain must be regarded as a prophet, as God spoke to him. Yet Cain also erred in a basic theological point, as he didn’t think that God’s knowledge was all-encompassing. This incidentally illustrates why according to Maimonides the entire Cain and Abel story cannot be understood as historical. While Hirschensohn is able to say that “not all prophets knew the true divine philosophy,” for Maimonides this is the basis of prophecy and the only way it comes about. The notion that Cain, or Adam for that matter, could have developed his mind philosophically in order to achieve prophecy is obviously not a serious proposition. Therefore, according to Maimonides, it is clear that God never spoke to Cain. In other words, from Maimonides’ perspective the story never actually happened, and must be understood as a philosophical or moral tale.
This interpretation of Maimonides is nothing new. Lawrence Kaplan has already noted that the standard commentaries on Maimonides’ Guide—Efodi, Shem Tov, Falaquera, Ibn Caspi, and Narboni—leave little doubt that in their mind Maimonides’ position is that the births of Cain, Abel, and Seth are to be understood allegorically. When it comes to the Cain story I think the matter is fairly clear-cut, for if a brute like Cain can be regarded as a prophet this would contradict Maimonides’ entire philosophical understanding of what prophecy is.
The views of the standard commentators notwithstanding, Prof. Shapiro fails to acknowledge that Gersonides, arguably the greatest and most important follower of Maimonides, and actually a considerably more radical thinker than his great mentor (at least insofar as we do not accept a radically Straussian reading of Maimonides), who certainly subscribed to both his general philosophical worldview as well as his theory of prophecy in particular, unequivocally rejects the above. While he does indeed explain the Tree of Knowledge episode as merely allegorical, he asserts that Eve really was “the female who was created with the Man”; that it is unnecessary to declare her a mere metaphor; and that the narrative’s continuation with the birth of Cain, Abel and Seth “cannot possibly be an allegory”. While he is not quite certain of Maimonides’s own views, he declares that “some of the great sages of the later ones have erred in this area, and constructed metaphors of Cain, Abel and Seth” and proceeds with an admonition of the illegitimacy of such exegetical anarchy: “For if this measure were given into the hands of men, the Torah in general would fall, and we would not obtain the intended benefit from it. And this is very clear, to the extent that prolixity in its explanation is superfluous”.
Following his allegorical interpretation of the narrative of Adam, Eve, the Serpent and the Tree of Knowledge, Gersonides continues:
זהו מה שנראה לנו בזה הספור, והוא נפלא מאד ומסכים לאמת וללשון המשל אשר נאמר בו, לפי מה שיתבאר לך אם תתבונן בדרך המשלים אשר נהגו להשתמש בהם הנביאים והחכמים. וראוי שתדע, שמה שבא הנה מזה הספור הנפלא הוא על דרך משל [ועיין שם שהאריך בביאור המשל]
וראוי שתדע בענין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגונה מאד שנאמר שיהיה הב”ח ההוא מתחלת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר.
ואולם בענין חוה אין בכאן סבה תחייב שיהיה לפי המשל. כמו שאתה רואה מדברינו, ר”ל שכבר נמשך לנו ביאור זה הספור עם הניחנו חוה הנקבה שנבראת עם האדם. וכבר יתבאר גם כן שאינה לפי המשל, ממה שהמשיכה התורה לזה הספור שכבר הולידה חוה קין והבל ושת, שאי אפשר שיהיה משל.
ואולם הרב המורה נראה שהבין שענין חוה הוא גם כן משל לכח אחד מכוחות הנפש האנושי. ולא נתבאר מדבריו אי זה כח הוא זה הכח שישלם בו הסתת הנחש וסמאל שהוא רכוב עליו. והנה אחר ההתבוננות הטוב, יתבאר למי שידע הנפש וכחותיה שזה בלתי אפשר שימשך על זה האופן, כשיונח הענין לפי מה שבא בזה הספור. כי לא ימצא שם כח יאות בו מה שנאמר בכאן בחוה, עם הנחת כח [אשר] יאות בו מה שנאמר בכאן בנחש.
וכבר טעו בזה המקום קצת גדולי החכמים מן המתאחרים, ועשו ציורים בענין קין והבל ושת. והפסידו בזה כונת התורה. וראוי שתדע שאין ראוי שיעשה ציור בדברי התורה, אם לא במקומות אשר יחוייב בהם שיהיו משל. שאם היה זה השעור מסור ביד האנשים הנה תפול התורה בכללה, ולא יגיע ממנה התועלת המכוון בה. וזה מבואר מאד עד שהאריכות בביאורו מותר.1
Prof. Shapiro confidently asserts that:
The notion that Cain, or Adam for that matter, could have developed his mind philosophically in order to achieve prophecy is obviously not a serious proposition.
But he is not quite clear whether he merely means that he considers the proposition unserious, or that he is sure that the medieval Maimonideans would also have thought so; in any event, Gersonides simply disagrees, explaining to us that Adam and Cain were indeed great thinkers:
ומזה הענין גם כן אמר “וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”, וזה, שמה שקרא אדם מהשמות אין הרצון בו קריאת השם לפי הסכמת הלשון לבד, מזולת שיורה זה השם על מהות זה הדבר הנקרא בו. אבל הרצון בו קריאת השם המורה על מהות דבר ודבר. והשמות אשר זה ענינם הם הגדרים …
אמרו בבראשית רבה בשעה שבא הקב”ה לברא אדם הראשון, נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו אמר להם חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם עופות ובהמות וחיות אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם ואמר לו זה מה שמו אמר זה שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל וכו’. כבר הורו לך שקריאת אלו השמות היא חכמה נפלאה. ואם היתה קריאתם לפי הסכמת הלשון לבד, לא תהיה בזה חכמה כי כבר היה יכול לקרוא אותם באיזה שם שירצה. כאילו תאמר שכבר היה אפשר לו שיקרא לשור חמור ולחמור שור, לפי הסכמתו. ומה שהוא בזה התואר לא יהיה יחוד השם לנקרא בו חכמה. אבל כאשר הנחנו [כי] השמות ההם מורים על מהות הדברים הנקראים באלו השמות, הנה היה בזה מהחכמה מה שלא יעלם לאחד מבעלי העיון ולזה יחסו ז”ל קריאת אלו השמות לחכמה נפלאה.
ואמר שכל מה שיקרא האדם מהשמות בזה האופן יהיה השם ההוא נפש ימצא בה החיות בעצמותה, כי השם ההוא הוא מושכל הדבר הנקרא בו. ואלו המושכלות כשהגיעו לאדם הם נצחיות כמו שביארנו בראשון מספר מלחמות ד’.2
וזכר שהוסיפה ללדת זכר, ונקרא שמו הבל. ולא נזכרה הסבה למה נקרא כן. … או היה זה על העתיד לקרא לו, שמת ולא נשאר לו שם כלל. ואולם קין נתקיים לו המציאות זמן ארוך. וכזה תמצא שנקרא פלג על שם העתיד “כי בימיו נפלגה הארץ” (לקמן י:כה). ואולם ידע אדם זה בקסם או בנבואה, כי חכם גדול היה על שקרא שמות לכל הב”ח כמו שקדם, ואם כבר התבאר מדברינו שזה היה משל, להודיע טבע הצורה האנושית, הנה על כל פנים יחויב שנודה שהיה לו יתרון הכשר חכמה. עם שכבר השיג חכמת הטוב והרע תכף שהתבונן בזה, כמו שהתבאר במה שקדם.3
והנה כשגדלו קין והבל המציאו שני מינים מהמלאכות אשר הן נפלאות מאד. האחת הוא ידיעת המזונות הנאותות למין, מין מהב”ח, כי בזה מהעומק והקושי בהגעתו.
Gersonides proceeds to expound on the wonderfully intricate life cycle of the silkworm:
והנה אזכור לך קצת הנפלא מהמלאכה הזאת, והוא שאתה תמצא הב”ח שיתהווה בו המשי שהוא בתחלת בריאה בדמות ביצה קטנה ויתהוה ממנה בעת ידוע מהשנה תולעת. וזה התולעת לא יאכל זולת עלי עץ הבכ”אה שקורין בלעז פולייה די מודי”ר. ויקרו בענינו פליאות רבות מפורסמות למי שראה זאת ההויה. וזה שזה התולעת, כשהגיע לגודל מה, ישוב במדרגת הביצה ויתהוה ממנו הב”ח העושה הביצים, אשר יתהוה מהם התולעת העושה המשי שקדם. ומזה הבעל חי יתהוה המשי. והוא גם כן נזון מעלי עץ הבכ”אה ולזה יצטרך זה הב”ח במציאותו אל עזר מהאדם.
and claims that experimentation and serendipity are surely insufficient for the discovery of such things as the diet of the worm, but that prophecy or dreams would have been necessary, noting that Galen and other physicians have reported that they have received many communications of medical wisdom in dreams:
והנה ישאל שואל מתי הגיע לאדם זאת הידיעה. כי הגעתה בדרך הנסיון הוא רחוק, כאילו תאמר שיביאו לו מזון פלוני ויראו אם יאכלוהו, עד שהגיעו אל המזון ההוא המיוחד לו, וזה כי לא יוכל לעמוד זה הב”ח כל זה הזמן הצריך לזה בזולת מזון. גם אי אפשר שנאמר שזה התולעת התנועע אליו, כי לא יתכן שתשלם לו זאת התנועה. וזה מבואר למי שראה אותו. ובכלל הנה הגעת הידיעה הזאת בנסיון או בדרך המקרה הוא ענין רחוק. ולזה יהיה הגעת זאת המלאכה וכיוצא בה צריך שפע אלקי. וכבר יהיה האדם מוכן לקבל זה השפע מעת הבריאה לפי האומנות והחכמה אשר ימצא יותר מוכן לה לפי המערכת. הלא תראה שגליא”נוס וזולתו מהרופאים ספרו שכבר הגיעו להם בזאת החכמה הודעות רבות בחלום. וכן יקרה בשאר המלאכות. כי להתבודד האדם במלאכה ההיא תמיד, יקרה לו שתביא מחשבתו בעניני זאת המלאכה אשר הוא חוקר בה, ותגיע לו ההודעה בחלום או בנבואה בדברים ההם. וכבר זכרנו זה במאמר השני מספר מלחמות השם באופן שלם.
Gersonides continues in this vein, concluding that both Cain and Abel must have perforce been great scholars:
והנה קין והבל, לפי מה שספרנו, היו חכמים גדולים ולזה כשהגיע להם התכלית המכוון ממלאכתם, הביא כל אחד מהם מפריו מנחה לד’. …4
Update: Prof. Shapiro reminds me that he actually had discussed Gersonides’s views in an earlier post in his series, which I had missed or forgotten:
The genealogy beginning with Cain in Gen. 4, as well as the detailed genealogy of Seth’s descendants in Gen. 5, are obviously a difficulty for those who want to read more than the first few chapters in a non-literal fashion. In fact, it was the children that Eve is said to have bore (and for two of these children there follows genealogical lists) that convinced Gersonides that both Eve and Adam of Gen. 2-3 were real people. His comment is directed against Maimonides, whom he identifies by name, for he understands Maimonides to regard Eve as an allegory. Gersonides cannot accept this approach, for what then are we to do with the genealogy beginning with Eve that the Torah provides? While Gersonides asserts that the story with the snake must be understood allegorically, he is equally certain that Adam and Eve are historical.
The same question about genealogy that Ralbag asks with regard to Maimonides can also be asked of Ibn Caspi, who explains Maimonides as saying that the Torah does not speak of a historical Adam. According to this reading, the “Adam” described in the opening chapters of Genesis is really speaking of Moses who is the first “man,” that is, the first human to reach the heights of intellectual perfection. As Lawrence Kaplan has further pointed out, Ibn Caspi states that according to Maimonides the account of creation continues through Gen. 6:8. This means that the detailed genealogy of Gen. ch. 5 is also not to be regarded as historical, and the first real genealogy we get is in ch. 10, with the descendants of Noah.
But our point remains, that it is not at all obvious that a Maimonidean worldview and theory of prophecy compel the allegorical interpretation under discussion.