This past Shabbas, I noticed an utterly astounding passage in Abravanel’s commentary to the Parshah. The context is a Sotah whom we successfully pressure into confessing her guilt prior to the erasure of the Divine name; the standard view, implied by the Mishnah and Rambam’s codification thereof, is that the consequences to her are limited to the forfeiture of her Kesubah:
היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות ואומר לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושין עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומר לפניה דברים שאינם כדי לשומען היא וכל משפחת בית אביה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת1
הגיעו לירושלים ב”ד הגדול מושיבין אותה ביניהן ומאיימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה. ואומרים לה בתי הרבה היין עושה. הרבה שחוק עושה. הרבה ילדות עושה. הרבה שכנים רעים עושים. אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו. ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו. ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו. ומעשה אמנון ואחותו. כדי להקל עליה עד שתודה. ואם אמרה הן נטמאתי או איני שותה יוצאה בלא כתובה והולכת לה:2
Abravanel, however, in addition to this position, cites – and endorses – a more draconian one: the woman is executed:
ואם לא רצתה לומר אמן אמן דינה כאלו הודה ולא ימחה שמו במים ותחנק בבית דין כי הוא עדות נאמנה על מעשיה
וחז”ל אמרו שהיו בית דין הגדול אומרים לה בתי הרבה עשו כן היין עושה הרבה והצחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים רעים עושים הרבה ואומרים לה הרבה קדמוך ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרם עליהם ונכשלו ומגידים לה מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן ופלגש אביו ומעשה אמנון ואחותו עד שתודה ולא תגרום לשם הנכבד שימחה על המים
ואם הודת שוברת כתובתה ויוצאה ולדעת אחרים תהרג והוא הנכון3
Who on earth are these “others”? I have been unable to locate any view dissenting from the Mishnah, and moreover, the execution of a defendant in the absence of עדים והתראה violates the most fundamental rules of due process of Halachic criminal jurisprudence; even an explicit and completely voluntary confession is judicially worthless. Indeed, it is precisely these absences of עדים והתראה that are given by Rashi and Meiri in explanation of the Mishnah’s tacit concession that the woman is not killed:
ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה:4
שהרי מאחר שלא ראו העדים את הביאה ולא התרו בה אינה נהרגת5
Additionally, it strikes me as rather monstrous to speak gently to her, attempt to convince her that her putative sin is not indeed so uniquely egregious, and mention the examples of Yehudah and and Reuven – men who suffered no formal criminal punishment, and even retained their reputations more or less intact – all in the name of persuading her to confess her crime – and then as soon as she does so, to execute her.
Update: A commenter notes that Rav Yosef Shaul Nathanson reacts largely as I did to to this position of Abravanel, albeit absent the moral outrage I expressed, and he does attempt to justify the apparent lack of due process:
והנה הראוני דברי הברבנאל … והדבר תמוה דמאן הוא דעת אחרים וגם טעם הדבר דאיך אפשר שתחנק ותהרג בבית דין בלי עדים והתראה רק שלא רצתה לומר אמן ואף שיש לדחוק דלא צריך עדים והתראה שהרי הבית דין רואים שזינתה ושייך ובערת הרע מקרבך וכמ”ש בסנהדרין דף ע”ח וגם הרי התורה עשתה ספק כודאי כל זמן שלא שתתה ואם כן הוה כודאי והבית דין מותרים להרגה אבל מנא ליה זאת והיכן מוזכר וצ”ע:6