Sotah and the Fifth Amendment

This past Shabbas, I noticed an utterly astounding passage in Abravanel’s commentary to the Parshah. The context is a Sotah whom we successfully pressure into confessing her guilt prior to the erasure of the Divine name; the standard view, implied by the Mishnah and Rambam’s codification thereof, is that the consequences to her are limited to the forfeiture of her Kesubah:

היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות ואומר לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושין עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומר לפניה דברים שאינם כדי לשומען היא וכל משפחת בית אביה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת1

הגיעו לירושלים ב”ד הגדול מושיבין אותה ביניהן ומאיימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה. ואומרים לה בתי הרבה היין עושה. הרבה שחוק עושה. הרבה ילדות עושה. הרבה שכנים רעים עושים. אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו. ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו. ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו. ומעשה אמנון ואחותו. כדי להקל עליה עד שתודה. ואם אמרה הן נטמאתי או איני שותה יוצאה בלא כתובה והולכת לה:2

Abravanel, however, in addition to this position, cites – and endorses – a more draconian one: the woman is executed:

ואם לא רצתה לומר אמן אמן דינה כאלו הודה ולא ימחה שמו במים ותחנק בבית דין כי הוא עדות נאמנה על מעשיה

וחז”ל אמרו שהיו בית דין הגדול אומרים לה בתי הרבה עשו כן היין עושה הרבה והצחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים רעים עושים הרבה ואומרים לה הרבה קדמוך ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרם עליהם ונכשלו ומגידים לה מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן ופלגש אביו ומעשה אמנון ואחותו עד שתודה ולא תגרום לשם הנכבד שימחה על המים

ואם הודת שוברת כתובתה ויוצאה ולדעת אחרים תהרג והוא הנכון3

Who on earth are these “others”? I have been unable to locate any view dissenting from the Mishnah, and moreover, the execution of a defendant in the absence of עדים והתראה violates the most fundamental rules of due process of Halachic criminal jurisprudence; even an explicit and completely voluntary confession is judicially worthless. Indeed, it is precisely these absences of עדים והתראה that are given by Rashi and Meiri in explanation of the Mishnah’s tacit concession that the woman is not killed:

ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה:4

שהרי מאחר שלא ראו העדים את הביאה ולא התרו בה אינה נהרגת5

Additionally, it strikes me as rather monstrous to speak gently to her, attempt to convince her that her putative sin is not indeed so uniquely egregious, and mention the examples of Yehudah and and Reuven – men who suffered no formal criminal punishment, and even retained their reputations more or less intact – all in the name of persuading her to confess her crime – and then as soon as she does so, to execute her.

Update: A commenter notes that Rav Yosef Shaul Nathanson reacts largely as I did to to this position of Abravanel, albeit absent the moral outrage I expressed, and he does attempt to justify the apparent lack of due process:

והנה הראוני דברי הברבנאל … והדבר תמוה דמאן הוא דעת אחרים וגם טעם הדבר דאיך אפשר שתחנק ותהרג בבית דין בלי עדים והתראה רק שלא רצתה לומר אמן ואף שיש לדחוק דלא צריך עדים והתראה שהרי הבית דין רואים שזינתה ושייך ובערת הרע מקרבך וכמ”ש בסנהדרין דף ע”ח וגם הרי התורה עשתה ספק כודאי כל זמן שלא שתתה ואם כן הוה כודאי והבית דין מותרים להרגה אבל מנא ליה זאת והיכן מוזכר וצ”ע:6

  1. סוטה ז. – קשר []
  2. רמב”ם יד החזקה סוטה ג:ב – קשר []
  3. פירוש אברבנאל לחומש במדבר (נשא) – קשר []
  4. פירוש רש”י שם סוף ד”ה שוברת כתובתה []
  5. חדושי המאירי (זכרון יעקב תשל”ו) שם סוף ד”ה וכן אומרין לה []
  6. שו”ת שואל ומשיב מהדורא תנינא חלק ד’ סוף סימן ה’ ד”ה והנה הראוני – קשר []

Yes (Presumptively)

The Torah states:

יג כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ. יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע; וְאָמַר, אֶת-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. טו וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ, וְאִמָּהּ; וְהוֹצִיאוּ אֶת-בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ, אֶל-זִקְנֵי הָעִיר–הַשָּׁעְרָה. טז וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ, אֶל-הַזְּקֵנִים: אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה–וַיִּשְׂנָאֶהָ. יז וְהִנֵּה-הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר, לֹא-מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים, וְאֵלֶּה, בְּתוּלֵי בִתִּי; וּפָרְשׂוּ, הַשִּׂמְלָה, לִפְנֵי, זִקְנֵי הָעִיר. יח וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא, אֶת-הָאִישׁ; וְיִסְּרוּ, אֹתוֹ. יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה–כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא-יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו. {ס}

כ וְאִם-אֱמֶת הָיָה, הַדָּבָר הַזֶּה: לֹא-נִמְצְאוּ בְתוּלִים, לַנַּעֲרָ. כא וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנַּעֲרָ אֶל-פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה–כִּי-עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. {ס}

כב כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם–הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל. {ס}

כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ–אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. {ס}

כה וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ: וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ–לְבַדּוֹ. כו וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. {ס}

כח כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ–חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ–לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו. {ס}1

Rambam codifies:

מי שפיתה בתולה קונסין אותו משקל חמשים סלעים של כסף מזוקק והוא הנקרא קנס. וכן אם אנס אותה. וקנס זה מצות עשה של תורה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף:

ואי זה הוא מפתה. ואי זה הוא אונס. מפתה לרצונה. אונס שבא עליה בעל כרחה. כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך:

המפותה שלא רצתה להנשא למפתה. או שלא רצה אביה ליתנה לו. או שלא רצה הוא לכנוס. ה”ז נותן קנס והולך ואין כופין אותו לכנוס. ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. אבל האנוסה שלא רצה היא או אביה להנשא לאונס הרשות בידם ונותן קנס והולך. רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכונס ונותן קנס שנאמר ולו תהיה לאשה הרי זו מצות עשה. אפילו היא חגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס ואינו מוציא לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו הרי זו מצות ל”ת:2

Although Rambam situates the distinction between ‘field’ and ‘city’ in the context of the penalties assessed upon the perpetrator, the Biblical passage which is his source clearly implies that the presumption of complaisance consequent to the woman’s failure to cry out in an urban environment is sufficient grounds for her execution. Michael Tzadok Elkohen (aka mekubal), however, insists that this is incorrect:

As far as rape victims are concerned. While a woman not attempting to fight off her attacker or “crying out” does according to Halakha ascribe to her the status of a zona, that means that her husband is permitted to divorce her if he is a Yisrael or Levi, and that a Kohen is required to.3 No one has ever conceived of actually punishing the woman.

In the immortal words of Inigo Montoya:

You keep using that word – I do not think it means what you think it means.

Ramban explicitly ascribes to Hazal exactly what Michael Tzadok claims “[n]o one has ever conceived of”:

ענין נערה המאורסה, כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר, והרימו העדים קולם והתרו בהם.

על דעת רבותינו (מכות ו ב):

יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת, כיון שלא צעקה כלל, כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה.

ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה, הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם “צעקה”, יתכן שצעקה.4

Michael Tzadok’s view is, however, imputed to Rambam and Semag by Rav Meir de Boton, based on the aforementioned argument from context, who also attempts to explain away the implication from the Biblical text itself, although he does concede that Ramban understood the text at face value:

ומה שתמה עוד כ”ת על הרב הנזכר דאם איתא דחזקה זו מועלת לאוסרה ולסוקלה אמאי לא הוזכרה בדברי הרמב”ם והסמ”ג ז”ל לענין סקילה אם כן לכאורה יראה דלא אמרוה אלא לענין ממון הקל אבל לא לאסור

הא לא מכרעא אלא דלענין סקילה לא מהני ומשום הכי לא הוזכרה בדברי הרמב”ם והסמ”ג ז”ל לענין סקילה אבל לאסור אותה אדרבה נלמד מכל שכן דממון הקל דמפקינן ממון על פי חזקה זו כל שכן לאסור וכמו שהאשה נאסרת על בעלה על ידי קנוי וסתירה דכיון דנסתרה אחר הקנוי חזקה דנטמאה ואסרינן אותה על בעלה ואף על פי כן אין סוקלים אותה דאין הדבר ברור כמו עדים ואדרבה כל ספק טומאה ברשות היחיד מהכא גמרינן לה הוא הדין אפשר לומר בחזקה זו דסתם עיר פתוי אין הורגים אותה ואף על פי כן אוסרים אותה.

וכי תימא הא פשטיה דקרא לענין סקילה מיירי ואיך נאמר דלא מהני לענין סקילה אם כן לדברי כ”ת נמי דמהני לענין ממון ולא לענין סקילה קשה אלא על כרחך צריכין אנו לומר דלא דבר הכתוב לענין סקילה אלא בהווה ומכל מקום מיירי קרא בעדים לסקילה ויש דמות ראיה על זה מדברי התוספות בקדושין עלה ס”ג ד”ה לקטלא לא המניה וכו’ ע”ש

כל שכן וקל וחומר אחר שהרמב”ן ז”ל בפירוש התורה כתב דעל דעת רבותינו ז”ל בעיר שניהם בסקילה אם העדים הרימו קולן להתרות מרחוק …5

Update: Mekubal has posted a vicious diatribe in response to the post and my comments thereto. As it is rife with distortions and generally incoherent, I will not be responding to it (beyond this note).

  1. דברים כב:יג-כט – קשר []
  2. יד החזקה נערה בתולה א:א-ג – קשר []
  3. The implication that a Cohen is not required to divorce his wife if she has been violated against her will is, of course, incorrect. []
  4. פירוש על התורה, דברים כב:כג – קשר []
  5. שו”ת מהר”ם די בוטון סימן נ”ב ד”ה וממה שהוכחתי – קשר, הובא בקיצור בכנסת הגדולה אה”ע סימן קע”ז הגהות טור אות ב’‏ []