Judaism on Jihad

From a recent Salon.com profile of the very brave, or very foolish, Faizan Peerzada, a Pakistani Muslim theater promoter whose operations have been the target of multiple bombings:

Faizan Peerzada seems to derive some of the strength to function in this security environment from his spirituality, which is suffused with mystical Muslim traditions. He is inspired by a peaceful interpretation of “the concept of Jihad from Prophet Muhammad’s very important speech out of Mecca, when Mecca was won. There were men and women together receiving the Prophet.” This coed welcome was not the only thing today’s Islamists might not approve of. According to Faizan, it was accompanied by music and dance. “And then in celebration the body movement, and in celebration you’re able to clap. In celebration you’re able to play the duff, you can play nay,” he says, referencing respectively the percussion instrument and the reed flute played for centuries across a wide swath of South Asia and the Middle East.

When I Google the names of these instruments, I find that a range of self-proclaimed cyber-imams have condemned them. Muhajabah.com instructs readers that “learning to give up listening to music is very difficult. It is truly a jihad. You may not be able to go ‘cold turkey.’” Moreover, the singing that often goes along with the duff is only halal—the Muslim version of kosher—“if it is done in a halal setting.” People should not listen to these instruments, or sing or dance along with them, in mixed gatherings. There should be no alcohol or other haram behavior. (Haram means sinful, a notion wielded by fundamentalists everywhere.) Except for the alcohol, which is banned in Pakistan, Rafi Peer events defy all these pseudodiktats. What is life without a little haram behavior?

Meanwhile, a few weeks before I meet Faizan Peerzada in Lahore, the Muslim Salvation Organization posts the even-harder-line view of a Mufti Ebrahim Desai from www.ask-imam.com’s fatwa department who claims that “[t]he use of the drum as a musical instrument is expressly forbidden. . . .” Apparently percussion is not permissible but an online fatwa department is.

In any case, the kitschy prohibitions decreed by these Internet imams have nothing to do with how Faizan interprets or lives his Islam. Dancing right in his chair, and playing air duff and nay to illustrate his story, he recounts: “All these things were present at the fall of Mecca, when Prophet comes down from the camel.” From that moment in Islamic history, Faizan sketches a tolerant, humanist Islam. “The first thing the Prophet Muhammad says is, ‘The smaller jihad is over today. Now begins the biggest Jihad.’ To fight with yourself to be a good human being. Your neighbor on the right and left must eat before you, as simple as that.”

The emphasized idea is much discussed in the Islamic tradition; Dr. Seyed Mostafa Azmayesh’s The Truth on Jihad:

The jihad’s objective is to fight the “Nafs”. In fact, nafs does not really mean “soul” but rather “ego”, the part of each of us that bears the instinctive drives where inhumanity, obscurantism and ignorance originate. Nafs is the most primitive aspect of the human being that corresponds to the reptilian brain. Generally man lingers within the law of the jungle under the pressure of the nafs. Nafs goes against everything that pertains to the divine spirit. The Persian mystic poet of the sixth century of the Hegira, Attar, compares the nafs and its characteristics to a jungle prevailed upon by different animals such as the wolf of savagery, the fox of guile, the bear of sexuality, the tiger of aggressiveness, the snake, the bat, the scorpion, etc. It is incumbent upon the Believer to fight all these animals to turn the jungle of his personality into a garden of flowers and perfumes. The famous seventh century Persian mystic poet Mowlana of Balkh -known in the West as Rûmi- compares the nafs to a dragon endowed with seven hundred heads, each raised between heaven and earth. The prophets come on behalf of God to call men to wake up from the sleep of self-centeredness and to identify the source of danger concealed within themselves. …

The prophets’ first call to their addressees is to initiate a jihad, because this supreme effort opens the way to perfection: a jihad against one’s own ego, because our own nafs is each of us’ harshest enemy, and as long as we do not manage to conquer our nafs, we cannot develop the latent capacities that hide within us. Distinction between Jihads The Fogaha (Doctors in Islamic Law) have therefore distinguished in the Sunna (i.e. the Muslim tradition) three kinds of jihad, namely: 1. the biggest jihad (“jihad to al-akbar”), or that against the internal enemy; 2. the smallest jihad (“jihad al-asgar”), or that against the outside enemy to defend the religion; and 3. the noblest jihad (“jihad al-afdal”). The latter means: “saying the truth in front of an oppressor.” (Hadith quoted by Muslim and Bokhari). One particular event that took place during the wars of Islam’s early days clarifies the importance of the evolutionary and spiritual meaning of jihad. One day, after an army from a heathen tribe attacked the Prophet and his followers. Muslims organized resistance from their defensive positions and won the battle. After the enemy’s retreat, the Prophet, upon finding Muslims very satisfied with their efforts and their victory, threw out at them: “We now return from this small battle to the big battle and engage into the biggest jihad.” (“farajénâ ménal jihad alasgar elâ aldjihad alakbar”) (Hadith quoted by Muslim and Bokhari and quoted by Mowlana in Maçnawi, 5:1). Understandably, these words shocked the Muslims who retorted: “But this is the most mortal enemy we ever defeated!” Muhammad then replied: “No, your biggest enemy dwells within each one of you; each must fight one’s own ego.” (“à’dâ àdovokom alnafs allati baina djanbeikom”). Mowlana of Balkh remarks on this case: “Consider as little brave a lion who bores the ranks of the enemies; consider as the real lion the one who subjugates himself” (Maçnawi, 5:1, p. 38).

The kooky, anti-Semitic truther Nashid Abdul-Khaaliq’s take:

Jihad is a term that is VERY much misunderstood in the West and also by MANY Muslims themselves. The first thing that comes to the mind of westerners is the picture of Muslim terrorists senselessly striking out against the West with blind hate in some IDEA of a holy war. But in reality, there is no such concept in the religion of Al-Islam. …

Few have actually looked into what Jihad truly means for Muslims, nor the historical record of Jihad in Al-Islam and the actual Arabic meaning of the word Jihad. It should be noted that Muslims apply two ASPECTS to the word Jihad. One Jihad is what is called the little Jihad and the other is called the big Jihad. The little Jihad is the reverse of what the western world will call little. The little Jihad according to Al-Islam includes fighting physical wars. It refers to the exterior battle waged against others to defend the Muslims and protect the teachings of Al-Islam. The BIG or greater Jihad is “self government” or the struggle that every human being must fight against the forces of evil within themselves. The struggle against greed, selfishness, arrogance, hatred, anger, envy, falsehood and other human weaknesses that each human being must battle is referred to as the big Jihad in Al-Islam. This big Jihad is considered to be vastly more important than the little Jihad of fighting against others in a war.

This seems odd that the individual struggle that one makes against the “weaknesses and demons” one may find within oneself is considered vastly more important than the external wars fought against enemies attacking a nation. The natural question to ask is why? Why is the struggle against the weaknesses of myself considered to be a greater struggle than fighting an external enemy who might be attacking my whole nation? Before answering this question I want to give a short background of where the reference to little Jihad and big Jihad came from. It has to do with the history of Al-Islam involving one of the battles fought by the Prophet of Al-Islam (saaw) against the pagans of Makkah:

When the Islamic community had just established itself in the city of Medina north of present-day Makkah, the Makkans were still not Muslims. They tried to attack the people of Medina and destroy the early Islamic community. The Battle of Badr was fought, in which the Muslims, although a much smaller number, were victorious and were able to defend themselves. So, the Muslims were very happy. When they were coming back to the city, the Prophet said to those around him – “You have now come back from the smaller Jihad.” And they were all surprised. What could be greater than having gained this victory which would protect the early Islamic community? They asked, “What is the greater Jihad?” He said, “To fight against one’s inner passions, against the evil tendencies within oneself.” So, human beings should always be in an inner Jihad to better themselves, to overcome the infirmities and imperfections of our inner soul.

So the Prophet (saaw) himself gave the true definitions for the smaller and greater Jihad. By defining Jihad this way he identified exactly where the real problem lies. Wars, struggles, battles, discord, etc., are not things that come into being from a vacuum. They are not self created entities that have nothing to do with the hearts of men. No, the seeds of wars, conflicts and struggle are born in the hearts, in the minds and in the thinking of human beings. It may be one person or several persons but that seed is then planted in many other human beings and as a result wars and struggle break out. Any doctor will tell you that in order to really cure a disease it is better to treat the cause of the disease, the root, not just the symptoms. …

As we shall discuss below, the earliest documented source of this hadith is apparently the Ta’rikh Baghdad by the eleventh century Sunni Muslim scholar and historian “Abu Bakr Ahmad ibn `Ali ibn Thabit ibn Ahmad ibn Mahdi al-Shafi`i, commonly known as al-Khatib al-Baghdadi (Arabic: الخطيب البغدادي‎) or the lecturer from Baghdad”; remarkably, the story appears in an almost exactly contemporary work, Rav Bahya ibn Pakuda’s great classic חובות הלבבות, where the protagonist is described as a “חסיד”:

ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה גדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו.1

R. Bahya’s significant indebtedness to Islamic sources is well known:

For all the attention Jewish pietists in medieval Christendom (and their followers and successors down to the present) have lavished upon Bahya ibn Paquda and the twelfth century Hebrew translation (Hovot ha-levavot by Judah ibn Tibbon) of his Duties of the Heart (Al-Hidaaya ilaa faraa’id al-quluub), one would scarcely know Bahya as an eleventh century Andalusi Jew, devotional poet, and rabbinic judge who wrote in Arabic. Diana Lobel’s A Sufi-Jewish Dialogue: Philosophy and Mysticism in Bahya ibn Paquda’s Duties of the Heart rescues Bahya from the seemingly exclusive place his Franco- German admirers reserved for him in translation and outside his own cultural milieu.

As the title of her book indicates, Lobel identifies Bahya as a characteristic Jewish religious intellectual in a Muslim society who found himself in deep conversation with Islamic thought and its religious sensibility. Her analysis of the contours of a Sufi-Jewish dialogue thus speaks to Bahya’s own inner dialogue between the devotee of Islamic mysticism on the one hand and the Jewish traditionalist on the other as much as it provides evidence of the Jews’ close encounters with Sufi terminology and concepts under the orbit of Islam. Lobel’s subtitle is also instructive: it signals that for Bahya and others like him such as Solomon ibn Gabirol (also associated with 11th century Saragossa) philosophy and mysticism did not represent completely distinct paths for making sense of the world and the individual’s place in it in relation to God. Rather mysticism and philosophy are seen as continuously rubbing up against one another, interacting dialectically and ultimately overlapping. …

Lobel’s Ibn Paquda is himself steeped in competing and overlapping intellectual traditions. Although he too is immersed in his sources, Bahya’s unique contribution to Jewish thought lies in the creative uses to which he puts his Jewish and Muslim predecessors and contemporaries in interpreting biblical and rabbinic materials. For example, Lobel identifies the complex ways in which Bahya harkens back to select elements of Sacadia Gaon’s (10th century) Muctazila-inspired dialectical theology and anticipates Moses Maimonides’ (12th century) views on the necessity yet limitations of an intellectual approach to knowing, serving and loving God. So too Ibn Pauqda’s emphasis on the significance of direct religious experience, awareness of divine presence, and the mutuality governing the relationship between believer and God (the individual’s love of God and God’s love for the individual) lays the groundwork for much of Judah Halevi’s devotional orientation. At the same time Lobel shows how Ibn Paquda draws freely upon the sources of various classic Sufi masters such as Sulami, Abuu Nucaym, Qurayshii, and Muhaasibii. Citing a critical insight of Sarah Stroumsa, Lobel shows that it was precisely Ibn Paquda’s situation as a Jewish outsider that enabled him to develop an eclectic approach to religious thought, to cite Muslim sources of various schools and spiritual and intellectual orientations selectively, and to adopt terms and concepts with discrimination for his own particular purposes.

The anecdote is picked up by R. Yeshayah Ha’Levi Horowitz in his שני לוחות הברית (where the חסיד is transmuted into a philosopher):

וילחם עם יצרו, שזוהי המלחמה גדולה, כמאמר הפילוסוף שפגע באנשי חיל שכבשו מלחמה גדולה, אמר להם כבשתם מלחמה קטנה ולא כבשתם מלחמה הגדולה, היא מלחמת אדם עם יצרו, שזו המלחמה אינה פוסקת ועל זה אמר איזה גבור הכובש את יצרו2

But while in Judaism, this is quite an unexceptionable notion – after all, as the של”ה notes, the idea is already present in פרקי אבות – Islam is another story entirely, with many considering the very idea that there can be anything greater than the slaughter of infidels dubious or even heretical:


In his work, The History of Baghdad, Al-Khatib al-Baghdadi, an 11th-century Islamic scholar, referenced a statement by the companion of Muhammad Jabir ibn Abd-Allah. The reference stated that Jabir said, “The Prophet… returned from one of his battles, and thereupon told us, ‘You have arrived with an excellent arrival, you have come from the Lesser Jihad to the Greater Jihad—the striving of a servant (of Allah) against his desires (holy war).” This reference gave rise to the distinguishing of two forms of jihad: “greater” and “lesser”. Some Islamic scholars dispute the authenticity of this reference and consider the meaning of jihad as a holy war to be more important.

According to the Muslim Jurist Ibn Hajar al-Asqalani, the quote in which Muhammad is reported to have said that greater Jihad is the inner struggle, is from an unreliable source:

“This saying is widespread and it is a saying by Ibrahim ibn Ablah according to Nisa’i in al-Kuna. Ghazali mentions it in the Ihya’ and al-`Iraqi said that Bayhaqi related it on the authority of Jabir and said: There is weakness in its chain of transmission.” Hajar al Asqalani, Tasdid al-qaws, see also Kashf al-Khafaa’ (no.1362)

Sh. G. F. Haddad

The “Greater Jihad” hadith comes to us

  • marfu` (as a Prophetic saying),
  • mawquf (as a Companion-saying), and
  • maqtu` (as a Tabi`i-saying or later).

I. Marfu`

As a Prophetic saying this hadith has two similar wordings from Jabir:

1. “Some troops came back from an expedition and went to see the Messenger of Allah MHMD sallallahu `alayhi wa-Sallam. He said: “You have come for the best, from the smaller jihad (al-jihad al-asghar) to the greater jihad (al-jihad al-akbar).” Someone said, “What is the greater jihad?” He said: “The servant’s struggle against his lust”(mujahadat al-`abdi hawah).

Al-Bayhaqi narrated it in al-Zuhd al-Kabir (Haydar ed. p. 165 §373 = p. 198 §374) and said: “This is a chain that contains weakness” (hadha isnadun fihi da`f). One might cautiously conclude from this that al-Bayhaqi himself does not consider it a forgery in view of his shart [ie. condition]Â that he does not narrate forgeries in any of his books except he indicates it.

2. “The Prophet MHMD upon him and his Family and Companions blessings and peace returned from one his expeditions and said: “You have come for the best. You have come from the smaller jihad to the greater jihad.” They said, “What is the greater jihad, Messenger of Allah?” He said: “The servant’s struggle against his lust.”

Al-Khatib narrated it in Tarikh Baghdad (13:493=13:523).

Both their chains contain Yahya ibn al-`Ala’ al-Bajali al-Razi who is accused of forgery as per Ibn Hajar in the Taqrib, in addition to Layth ibn Abi Sulaym – Ibn Hajar said he was abandoned as a hadith narrator due to the excessiveness of his mistakes in addition to being a concealer of his sources (mudallis). (Al-Bukhari and Muslim did narrate three hadiths from him but only as corroborations of established chains.)

This shows that the statement of Ibn Taymiyya in Majmu` al-Fatawa (11:197 = his anti-Sufi tract al-Furqan bayna Awliya al-Rahman wa-Awliya al-Shaytan) “La asla lahu” is inaccurate, as this expression in their terminology denotes chainlessness. Al-Zayla`i also could not find it but, instead of positively denying the existence of hadiths he does not know like Ibn Taymiyya, he uses the expression “gharib jiddan” (extremely solitary/odd) as he does here in his Takhrij Ahadith al-Kashshaf (2:395 §825).

Most accurate is the verdict of Ibn Hajar: “its chain contains weak narrators” in his Takhrij Ahadith al-Kashshaf (p. 114) while al-Ahdab in his Zawa’id Tarikh Baghdad (9:309-311 §2077) says “isnad talif” (a worthless chain).

All of the above negative verdicts concern the chain. The hadith in its meaning is confirmed by the Qur’an and established reports, at least two of them explicit in the preference of the mujahada or jihad of the ego over any other type but without using the specific term jihad akbar. This has been discussed elsewhere …

III. Maqtu`

… Ibn Taymiyya himself leaves no doubt as to the fact that jihad al-nafs comes first and is the precondition sine qua non of military jihad as he states it in and as related from him by Ibn al-Qayyim toward the very end of Rawdat al-Muhibbin: “I heard our Shaykh say, ‘The jihad of nafs and hawa is the foundation of jihad of the disbelievers and hypocrites; one cannot do jihad of them before he first does jihad of his nafs and hawa, then he goes out and fights them.'”

As for Ibn al-Qayyim then haddith wala haraj, he goes on and on about the jihad of the ego as the “prime” (al-muqaddam) and “most obligatory” (al-afraD) jihad in al-Fawa’id, Zad al-Ma`ad, al-Ruh, Ighathat al-Lahfan….

But neither he nor his teacher uses the term al-jihad al-akbar.

Jihad Al Akbar, from Shaykh Hisham Kabbani’s “Islamic Beliefs and Doctrine According to Ahl al-Sunna: A Repudiation of “Salafi” Innovations”

Hadiths On The Jihad Against The Ego

The hadith master Mulla `Ali al-Qari relates in his book al-Mawdu`at al-kubra, also known as al-Asrar al-marfu`a:

Suyuti said: al-Khatib al-Baghdadi relates in his “History” on the authority of Jabir: The Prophet came back from one of his campaigns saying: “You have come forth in the best way of coming forth: you have come from the smaller jihad to the geater jihad.” They said: “And what is the greater jihad?” He replied: “The striving (mujahadat) of Allah’s servants against their idle desires.”

Ibn Hajar al-`Asqalani said in Tasdid al-qaws : “This saying is widespread and it is a saying by Ibrahim ibn Ablah according to Nisa’i in al-Kuna. Ghazali mentions it in the Ihya’ and al-`Iraqi said that Bayhaqi related it on the authority of Jabir and said: There is weakness in its chain of transmission.”

`Ali al-Qari, al-Asrar al-marfu`a (Beirut 1985 ed.) p. 127.

The hafiz Ibn Abu Jamra al-Azdi al-Andalusi (d. 695) says in his commentary on Bukhari entitled Bahjat al-nufus:

`Umar narrated that a man came to the Prophet asking for permission to go to jihad. The Prophet asked: “Are your parents alive?” He said that they were. The Prophet replied: “Then struggle to keep their rights” (fihima fa jahid) … There is in this hadith evidence that the Sunna for entering the path and undertaking self-discipline is to act under the expert guidance, so that he may be shown the way that is best for him to follow, and the soundest for the particular wayfarer. For when that Companion wished to go out to jihad, he did not content himself with his own opinion in the matter but sought advice from one more knowledgeable than him and more expert. If this is the case in the Lesser Jihad, then what about the Greater Jihad?

Ibn Abu Jamra, Bahjat al-nufus sharh mukhtasar sahih al-bukhari 3:146.

Ibn Hibban relates in his Sahih from Fadala ibn Ubayd:

The Prophet said in the Farewell Pilgrimage: “… The mujahid is he who makes jihad against himself (jahada nafsah) for the sake of obeying Allah.”

Tirmidhi, Ahmad, Tabarani, Ibn Majah, al-Hakim, and Quda`i also relate it. The contemporary hadith scholar Shu`ayb al-Arna’ut confirmed that its chain of transmission is sound in his edition of Ibn Hibban, Sahih 11:203 (#4862). Al-Haythami related the following version in the chapter on Jihad al-nafs in his Majma` al-zawa’id and declared it sound:

The strong one is not the one who overcomes people, the strong one is he who overcomes his ego (ghalaba nafsah)

“Lesser vs Greater Jihad” at WikiIslam

Explanation of the Concept

The two forms of Jihad are sometimes explained by Muslims as follows:

  • Lesser outer jihad (al-jihad al-asghar); a military struggle, i.e. a holy war
  • Greater inner jihad (al-jihad al-akbar); the struggle of personal self-improvement against the self’s base desires

They claim this “inner Jihad” essentially refers to all the struggles that a Muslim may go through, in adhering to the religion. For example, a scholarly study of Islam can be an intellectual struggle that some allegedly may refer to as “jihad.”


During Prophet Muhammad’s lifetime, and onwards to the present, the word ‘Jihad’ was, and is, almost always used in a military sense. This idea of a greater and lesser jihad was a later development which originated from the 11th century book, The History of Baghdad, by the Islamic scholar al-Khatib al-Baghdadiis, by way of Yahya ibn al ‘Ala’, who said,

We were told by Layth, on the authority of ‘Ata’, on the authority of Abu Rabah, on the authority of Jabir, who said, ‘The Prophet (salallaahu ‘alayhee wa sallam) returned from one of his battles, and thereupon told us, ‘You have arrived with an excellent arrival, you have come from the Lesser Jihad to the Greater Jihad – the striving of a servant (of Allah) against his desires.’

In fact, all four schools of Sunni jurisprudence (Fiqh) as well as the Shi’ite tradition make no reference at all to the “greater” jihad, only the lesser. So even before we examine the evidence against the validity of this hadith, we know that the concept of the greater jihad is unorthodox and heretical to the majority of the world’s Muslims.

Qur’an, Hadith and Scholars


One of the most important factors in the classification of a genuine hadith, is that it must conform with what is written in the Qur’an. However, this hadith directly contradicts the explicit teachings of the Qur’an.

“Those believers who sit back are not equal to those who perform Jihad in the Path of Allah with their wealth and their selves. Allah has favored those who perform Jihad with their wealth and their selves by degrees over those who sit back. To both (groups) has Allah promised good, but Allah has favored the mujahideen with a great reward, by ranks from Him, and with Forgiveness, over those who sit back. And Allah is Oft-Forgiving, Most-Merciful.” – Qur’an 4:95


In all six major Hadith collections (Sahih Bukhari, Sahih Muslim, Dawud, al-Sughra, Tirmidhi and Ibn Majah), jihad almost always refers to the “lesser” outward physical struggle and not the so-called “greater” inward spiritual struggle. As an example, there are nearly 200 references to jihad in the most trusted collection of hadith, Sahih Bukhari, and every single one assumes that jihad means literal warfare.

This fabricated hadith does not appear in any of the famous hadith collections, and in fact goes against the teachings found in corroborated (Mutawatir) sahih hadith. Some of these hadith state that fighting jihad is second only to the belief in Muhammad and Allah, and that standing for an hour in the ranks of battle is better than standing in prayer for sixty years.

Furthermore, Muhammad himself refutes the claim that the “greater” jihad is the inward spiritual struggle, when he states the best jihad is that of a man whose “blood is shed and his horse is wounded”.

It was narrated that Amr bin Abasah said: “I came to the Prophet and said: ‘O Messenger of Allah, which Jihad is best?’ He said: ‘(That of a man) whose blood is shed and his horse is wounded.’” – Sunan Ibn Majah 2794

It was asked, ‘Oh messenger of Allah!, which of makind is most excellent?’. He (Sallallahu alyhi wa salam) replied: “A believer who strives in the path of God with his self and his wealth. – Saheeh Bukhari 4/45

Allah’s Apostle was asked, “What is the best deed?” He replied, “To believe in Allah and His Apostle (Muhammad). The questioner then asked, “What is the next (in goodness)? He replied, “To participate in Jihad (religious fighting) in Allah’s Cause.” – Sahih Bukhari 1:2:26

Standing for an hour in the ranks of battle is better than standing in prayer for sixty years. – Saheeh related by Ibn Ade and Ibn Asakir from Abu Hurayrah 4/6165. Sahih al Jaami as Sagheer no. 4305

A morning or evening spent in the path of Allah is better than the world and all it contains. – Saheeh al Bukhari 4/50 , agreed upon

Shall I tell you who has the best degree among people? A man who takes the rein of his horse to do jihad in the way of Allah – Al-Muwatta 21 21.1.4b

It has been narrated on the authority of Abu Sa’id Khudri that the Messenger of Allah (may peace be upon him) said (to him): Abu Sa’id, whoever cheerfully accepts Allah as his Lord, Islam as his religion and Mubammad as his Apostle is necessarily entitled to enter Paradise. He (Abu Sa’id) wondered at it and said: Messenger of Allah, repeat it for me. He (the Messenger of Allah) did that and said: There is another act which elevates the position of a man in Paradise to a grade one hundred (higher), and the elevation between one grade and the other is equal to the height of the heaven from the earth. He (Abu Sa’id) said: What is that act? He replied: Jihad in the way of Allah! Jihad in the way of Allah! – Sahih Muslim 20:4645

On the authority of Rashid, on the authority of Sa’d (radiallaahu ‘anhu), on the authority of one of the Companions, that a man said, “Oh Messenger of Allah! Why is it that the believers are all put to trial in their graves, except for the martyrs?” He (salallaahu ‘alayhee wa sallam) said, “The clashing of swords above his head was sufficient trial for him.” – Sahih al-Jam’i

The importance placed on physical jihad in Islam, is never more apparent than in the sahih hadith which record Muhammad calling Muslims who refuse to fight or consider going to jihad as ‘hypocrites’.

It has been narrated on the authority of Abu Huraira that the Messenger of Allah (may peace be upon him) said: One who died but did not fight in the way of Allah nor did he express any desire (or determination) for Jihad died the death of a hypocrite. – Sahih Muslim 2:4696

Whoever dies but neither fought (i.e., in Allah’s cause), nor sincerely considered fighting, will die a death of Jahiliyyah (pre-Islamic era of ignorance. – Sahih hadith, Tafsir Ibn Kathir


Lesser vs Greater Jihad Hadith

The “lesser versus greater jihad” hadith’s isnad (the completeness of the chain of narrators and the reputation of each individual narrators within the chain of oral tradition) has been categorized by scholars as “weak” (da`if), and generally in Islamic law, only the authentic (sahih) and good (hasan) hadiths are used in deriving the rules. The weak hadiths have no value for the purpose of Shari’ah. Contemporary Islamic scholars have even classed it as “maudu” (fabricated), meaning this narration, by some, is not even considered to be a hadith at all.

Dr. Abudllah Yusuf Azzam:

is in fact a false, fabricated hadith which has no basis. It is only a saying of Ibrahim Ibn Abi `Abalah, one of the Successors, and it contradicts textual evidence and reality….The word “jihad”, when mentioned on its own, only means combat with weapons, as was mentioned by Ibn Rushd, and upon this the four Imams have agreed.

Ibn Taymiyahh (also known as Shaykh ul-Islam to Muslim clerics):

There is a Hadith related by a group of people which states that the Prophet [peace be upon him] said after the battle of Tabuk: ‘We have returned from Jihad Asghar [lesser jihad] to Jihad Akbar [greater jihad].’ This hadith has no source, nobody whomsoever in the field of Islamic Knowledge has narrated it. Jihad against the disbelievers is the most noble of actions, and moreover it is the most important action for the sake of mankind.

Ibn Hajar al-`Asqalani:

This saying is widespread and it is a saying by Ibrahim ibn Ablah according to Nisa’i in al-Kuna. Ghazali mentions it in the Ihya’ and al-`Iraqi said that Bayhaqi related it on the authority of Jabir and said: There is weakness in its chain of transmission. – Hajar al Asqalani, Tasdid al-qaws, see also Kashf al-Khafaa’ (no.1362)

Al Bayhaqi:

Its chain of narration is weak. Ibn Hajr said that this was a saying of Ibraaheem bin Abee Ablah, a Taabi’ee, and not a Ahaadeeth of the Messenger (SAW). – Hajar ibn al Asqalani ’Kashf al-Khafaa’ (no.1362)

Al Haakim:

His hadith are unreliable.

Abu Yala al Khalili:

He often Adulterates, is very weak and narrates unknown hadith. Their is also a narrator, Yahyah bin Alulah, who is a known liar and forger of hadith (Ahmed). – Mashir al Ashwaq, Ibn Nuhad pg 1/31

Amru bin Ali an Nasai and Ad Darqutni:

His hadith are renounced.

Ibn Adi:

His hadith are false. – Tahzeeb ut Tahzeeb 11/261-262]

Abu Dahadbi:

Abdu Hatim said he is not a strong narrator, Ibn Ma’een classified him as weak and Ad Daqatuni said he is to be neglected.

Mufti Zar Wali Khan (who is given the title Sheikh ul hadith) mentioned in his Dora Tafsir that this hadith was fabricated by Sufis.

  1. חובות הלבבות (ירושלים תרפ”ח) שער יחוד המעשה ריש פרק ה’ עמוד 156 – קשר, קשר, ועיין לוח ארז פרשת מטות על הפסוק ויאמר אלעזר הכהן, עמוד פה. – קשר, שער בת רבים במדבר (מטות) על הפסוק ויקצוף משה על פקודי החיל, עמוד עג: – קשר, מעינה של תורה שם עמודים קמא-מב – קשר, בתי אולפנא אהרן וישראל א’ חורף תש”ע עמוד נב – קשר []
  2. שני לוחות הברית (חלק ב’: ווארשא ה’תר”ץ), תורה שבכתב, פרשת קרח – במקום גדולים אל תעמוד, סוף עמוד סט: – קשר ,קשר []

All’s Fair In Love and War

iran Hebrew Radio – IRIB World Service ‘reports’ on TzipiMata HariLivni’s confessions of acting as a honey-trap during her career as a Mossad agent (via Rav Tzair, via Menachem Mendel):

ליבני: עסקתי בזנות למען “ישראל”

שרת החוץ הישראלית לשעבר ציפי ליבני הודתה כי עסקה בזנות וביצעה מעשים לא מוסריים עם כמה מנהיגים ערבים במטרה לסחוט אותם כדי לשרת את בטחונה של ישראל, ליבני בראיון לשבועון טיימס האמריקני אמר כי קיימה יחסים עם אישים ערבים במהלך תפקידה במוסד. עוד אמרה כי היתה מוכנה אפילו לרצוח לקראת השגת מידע וציינה כי בכמה מדינות באירופה היו תיקים פליליים נגדה בגין מעשי רצח וסחיטה מינית אך הצליחה להסירן הודות ללחצים שהפעילה הממשלה הישראלית.

יש לציין כי החכם הישראלי אריה שבת התיר לנשים הישראליות לעסוק בזנות בניסיון להשיג מידע חשוב אף שההלכה היהודית אוסרת זאת.

This is really just a version of a sensational and conclusively debunked ‘report’ originally appearing in “Al-Masri Al-Youm, an independent and widely read Egyptian daily”:

Leading Egyptian daily falsely claims Livni admitted to having ‘sex with Arabs’ for political gain

Fabricated story in Al-Masry Al-Youm, misrepresenting comments made by former foreign minister about her service in the Mossad, goes viral in Arabic media

A leading Egyptian daily falsely claimed that former foreign minister Tzipi Livni conducted sexual relations with Arab officials during her years as a Mossad agent in an attempt to entrap them, and used what it said was a 2009 interview with The Times of London as ostensible proof.

The article in Al-Masri Al-Youm, an independent and widely read Egyptian daily, was headlined: “Livni: I had sex with Arabs in return for ‘political concessions.’” It featured prominently in the paper’s Saturday print edition and was still leading its website on Sunday afternoon. The article went up on Al-Masry Al-Youm’s website Friday night and was its most widely read story over the weekend. It had garnered 20,000 Facebook shares and 1,800 tweets as of Sunday morning, and was quoted extensively in Egyptian and Arab media.

Sources close to Livni told The Times of Israel that “this report is ludicrous and crazy.” Needless to say, they said, the story was without foundation. “There are apparently those who fear Livni’s return to politics, where she will strengthen Israel’s standing domestically and internationally,” the sources said.

The Egyptian newspaper story claimed that Livni gave an interview to The Times of London in 2009 –segments of which it said were quoted at the time in the Israeli daily Yedioth Ahronoth — in which she “prided herself for her heroic actions, which included special operations such as entrapping important personalities by involving them in sexual scandals.”

It quoted her as saying that “she is not against having sexual relations in order to obtain information that will benefit the State of Israel.”

It added that Livni said the Mossad had rescued her from danger during special missions conducted in numerous European countries in which scientists, including Arabs, were targeted.

Livni did not, in fact, say any of those things in any interview seen by The Times of Israel. Rather, she did make comments to the Israeli media, that were republished by the Times in 2009, in which she said she had not been asked “to go to bed with someone for my country.”

As quoted by the (London) Times on February 15, 2009, Livni described the loneliness of serving as a young Mossad agent in London following her graduation from law school. (Livni served in the Mossad in Europe between 1980 and 1984.) Asked if she would have been willing to serve as a “honey trap” — a euphemism for a seductress — to entrap Israeli nuclear spy Mordechai Vanunu in the 1980s, Livni was quoted by The Times as answering, “If you ask me if I was ever asked to go to bed with someone for my country, the answer is ‘no.’ But if I’d been asked to do it, I don’t know what I’d have said. In the ‘office’ [Mossad’s term for itself] there is a job tailored for everyone.”

Al-Masry Al-Youm also included what appears to be a bizarre reference to an extensive interview Livni gave to Haaretz reporter Ari Shavit on January 30, 2009, ahead of the then-imminent general elections.

The Egyptian paper did not quote from the interview, but it referred to a certain “Rabbi Ari Shfat, considered one of the most important and famous rabbis in Israel,” who it said issued religious edicts permitting “Israeli women to have sex with the enemy in return for important information.”

The Times of Israel sought a response from A-Masry Al-Youm, but none had been received at the time of publication.

[Note that the Times has been transposed from London to America as the ‘report’ migrated from Egypt to Iran.]

The author of the above Times of Israel article does not seem to have understood the reference to “Rabbi Ari Shfat”; his identity (if not quite his status as “one of the most important and famous rabbis in Israel”) is elucidated in this Walla! News account of the affair:

שערוריית המין המפוברקת של ציפי לבני במצרים

יו”ר קדימה לשעבר מככבת בידיעה בעיתון מצרי, שמבוססת על ציטוטים שהוצאו מהקשרם מראיונות עבר. בין השאר, נכתב כי הודתה שקיימה יחסי מין עם ערבים תמורת “ויתורים מדיניים”

מה הקשר בין ציפי לבני, רב בשם ארי יצחק שבט וסקנדלים מיניים במוסד? כולם גיבורי ידיעה סנסציונית שהופיעה בסוף השבוע בעיתון המצרי “אל-מסרי אל-יום”. כותרת הידיעה שפרסם שלשום היומון המצרי הנפוץ היתה “לבני: קיימתי יחסי מין עם ערבים כדי לקבל ויתורים מדיניים”, במסגרתה לבני לכאורה חושפת “פרטים חמים” על עברה כסוכנת מוסד. “אני לא מתנגדת לקיום יחסי מין שיכולים להוביל למידע שיועיל למדינת ישראל”, מצוטטת לבני בכתבה, המתבססת לכאורה על ראיון שנתנה ל”טיימס” הבריטי ול”ידיעות אחרונות”, אך בדיקה מהירה בארכיון הטיימס מגלה כי מדובר בכתבה שפורסמה ב-2009, שבה לבני אמרה בדיוק את הציטוט ההפוך, וכי הציטוטים ב”אל מסרי אל יום” פוברקו לחלוטין.

סימני השאלה על עתידה הפוליטי של לבני גלשו ככל הנראה לעיתון, שנחשב בדרך כלל למכובד ואמין, והקדיש כתבה לפרסום הסנסציות מעברה. “לבני חשפה שקיימה יחסי מין עם אישים ערבים בזמן שעבדה במוסד כדי לסבך אותם בשערוריות מיניות ולסחוט אותם כדי שיעבירו מידע חשוב וויתורים מדיניים”, נכתב בידיעה, עליה חתום הכתב מוחמד בחיירי. הידיעה “מתבססת” כאמור, על הטיימס הבריטי וראיון בידיעות אחרונות, בו אמרה לבני דווקא ההפך, והבהירה כי בשנותיה במוסד “לא היו לה יחסי אהבה או קשרים אינטימיים”.

אי הדיוק התמוה בכתבה ממשיך בפסקת הסיום שלה, שם מוסיף הכתב כי דבריה של לבני מגיעים על רקע “פתווה” (פסק הלכה) של “הרב ארי (יצחק – ט.ש, נ.י) שבט”. לפי “אל-מסרי אל-יום”, שבט – “אחד הרבנים הגדולים והמפורסמים ביותר בישראל”, התיר מבחינה הלכתית קיום יחסי מין עם האויב בתמורה למידע חשוב. כזכור, לפני מספר שנים פסק הרב ארי יצחק שבט שסוכנת מוסד נשואה ששוכבת עם האויב על מנת לקבל מידע נחוץ או לעצור מעשה שמסכן את ביטחון המדינה, מצילה את ישראל.

“יש מי שמנסה לעשות לה דה לגיטימציה”

בסביבתה של לבני הגיבו בגיחוך לפרסום. “זה סיפור הזוי, ודמיון פרוע”, אמר מקורב ללבני לוואלה! חדשות, שסיפר כי לבני עצמה מצאה את הפרסום משעשע. “כנראה שיש מי שחושש שלבני תחזור ותחזק את מעמדה המדיני של ישראל בעולם ובאזור ומנסה לעשות לה דה לגיטימציה”, הוסיף המקורב. לפי ההערכה, כלי תקשורת ערביים שימשו בשנים האחרונות מקורות ישראליים להעברת מסרים למדינות ערביות או חיסולי חשבונות פוליטיים. כך לדוגמא, עיתון “אל-ג’רידה” הכוויתי פרסם בשנתיים האחרונות שורה של סיפורים בלעדיים שהתבססו על מקורות ישראליים שחשפו סקנדלים בלשכת ראש הממשלה, אך מרביתם הוכחשו בצורה גורפת או התבררו כלא נכונים בסופו של דבר.

עברה של לבני כאשת ביון כבר הסעיר בעבר את התקשורת העולמית, ובקמפיין הבחירות הקודמות פרסמו לא מעט עיתונים גדולים בעולם הרחבות שהתמקדו בתקופה שכיהנה כסוכנת מוסד בפריז בשנות ה-80. בסאנדיי טיימס פורסמה אז כתבה נרחבת על שירותה של לבני, שלפיו ממקום מושבה בפריז היא השתתפה בצעירותה במרדף ברחבי אירופה אחר טרוריסטים ערבים.

As Menachem Mendel and דוד (first commenter) note, R. Ari Yitzhak Shvat’s sensational and provocative discussion of the halachos governing Jewish agents acting as honeypots was published several years ago in תחומין:

גילוי עריות למען בטחון המדינה

הספרות ההלכתית בדור הקודם, דור השואה האיומה באירופה, עסקה בשאלות של חיי נפשות, של טריאז’ (החלטות של עדיפות בחיי אדם) וחילול כבודן של בנות ישראל, שכדברי הגמ’ בסנהדרין (עד,א) יש ביניהם משוואה הלכתית. ב”ה היום, כשאנו נמצאים קוממיות בארצנו, כבר לא צריכים לדון בשאלות הצלת חיים על ידי מסירה לניצול וזלזול המוני בבנות ישראל, אלא על צורך מקומי ובודד לפיתוי יזום מצדנו של סוכנת בשרות החשאית, כדי לשמור על בטחון המדינה. השאלה היא האם מותר למדינה ליזום ולהיעזר בגילוי עריות במקרים בודדים וקיצונים, כשמתברר שזהו הפתרון המהיר והיעיל ביותר לקבל מידע נחוץ או לעצור מעשה המסכן את בטחון המדינה?

בשפה המקצועית נקרא הדבר “מלכודת-דבש”, ובמקרא עשו בו בנות מואב שימוש במלחמת מדין, דלילה כלפי שמשון ויעל כלפי סיסרא. “אשה כלי זיינה עליה” (יבמות קטו,א; ע”ז כה,ב) וזהו נשק יעיל לנטרל גם חסיד שבחסידים (כדוד המלך), חכם שבחכמים (שלמה) וגיבור שבגיבורים (שמשון), כדברי ר’ יהודה החסיד. האמנם לצרכים מעין אלו “המטרה מקדשת את האמצעים”, ואין הדבר נחשב כ”מצוה הבאה בעבירה”?1

The central framework of R. Shvat’s discussion comprises the Biblical precedents of Yael and Sisra, and Esther and Ahasuerus; their Agadic interpretations and elaborations, and the Halachic discussion thereof:

התקדימים של אסתר ויעל

חז”ל (מגילה יג,א) דרשו את הפסוק “ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת”: “אל תקרי לבת אלא לבית”, היינו שאסתר היתה אשתו של מרדכי. “כאשר היתה באמנה אתו… שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.” תאמר שהיה זה באונס? – כבר כתבו ראשונים, שאסתר “המציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה, כדי שיתאוה לה ויהיה נח להתפתות לעשות לה בקשתה.” לבסוף, כשרצתה להציל את ישראל, אף חז”ל מציינים שעשתה זאת מרצון, וכדברי רבי אבא (מגילה טו,א) הדורש מהפסוק “אשר לא כדת”:

שלא כדת היה – שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון. “וכאשר אבדתי אבדתי” – כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (פרש”י: ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון – אסורה לבעלה).

אם לגבי אסתר נחלקו הדעות אם אמנם היתה אשת איש, ובאיזו מידה היא פיתתה את המלך, או רק הציעה את עצמה, לגבי יעל שהיתה אשת (לא אלמנת!) חבר הקיני, ההיתר והמצוה לגלות עריות כדי להציל ישראל מפורש אף יותר בחז”ל (נזיר כג,ב; הוריות י,ב; יבמות קג,א):

אמר ר”נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה. ממצוה שלא לשמה… “תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך”, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א”ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותהשעה (פרש”י: כדי להתיש כחו… כדי שתהא יכולה להורגו), שנאמר: “בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד”

אמנם גם פה, במישור הפשט יש מקום לומר שיעל איננה ישראלית, וממילא אינה חייבת במסירות נפש וב”ייהרג ואל יעבור”; או שבכלל לא מדובר ביחסי אישות. אבל חז”ל והפוסקים התייחסו אל יעל בהקשר זה, כאל משפחת יתרו, שהיו גרי צדק גמורים, ובהיותה ישראלית הרי היא משמשת לרוב הפוסקים כתקדים הלכתי למפתה להצלת ישראל.

The key responsa at the heart of his analysis are those of the שבות יעקב2 and נודע ביהודה3:

המאירי (סנהדרין עמ’ 277) מתרץ את מעשי יעל ואסתר מבחינה הלכתית על ידי הבחנה בין גילוי עריות להצלת יחידים (ייהרג ואל יעבור) לבין כשמדובר בהצלת רבים (יעבור ואל ייהרג), ש”הצלת רבים שאני”, וכן משמע בשו”ת בנימין-זאב (סי’ תג).

לפני כשלוש מאות שנה, כשעדיין לא נתפרסמו דבריו של המאירי, בעל שו”ת שבות-יעקב (ח”ב סי’ קיז) הצדיק היתר בעריות ע”פ תקדימה של אסתר. המעשה המתואר בשאלה שהופנתה אליו הוא: “סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו… ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון. וכאשר ראה… שעמדו עליהם להרוג אותם… אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל, וע”י כן הצילה אותם.” הבעל שאל: “אי אשתו מותרת לו, כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה, ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה; או יקבל שכר על הפרישה, וכיצד יתנהג עמה?” על פי המהרי”ק (שנזכיר בהמשך), הצדיק השבות-יעקב את עצם השידול של אותה אשה, אך חולק על בעל שו”ת בית-יעקב, ואסר עליה לחזור לבעלה: “אף שאין כאן נדנוד עבירה, שעשתה להצלת רבים, מ”מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר”.

לכאורה, ההיתר לגילוי עריות להצלת רבים מופרך ממשנה מפורשת (תרומות ח,יב) שאף נפסקה להלכה (רמב”ם הל’ יסודי התורה ה,ה; רמ”א יו”ד קנז,א), שאפילו אם מאיימים לטמא את כל נשות העיר, “יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל”. אך יש שהבחינו בין מסירת עצמך (שמותר לדעתם, כבמעשה יעל ואסתר, כדי להציל רבים) לבין למסור מישהו אחר (שאסור). מאידך גיסא, הסברה נותנת שאין לחלק בכך, הרי מתוך משנה זו יש ללמוד שסברת “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” (המובאת בסנהדרין עד,א כסיבה לדין ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים) תקיפה גם ביחס שבין רבים ליחיד, שאם לא כן מדוע אין רשאים למסור נפש אחת? ועוד, בבסיס דיני נפשות מונח העקרון שחייו של אדם אינם מסורים בידו, ורק ה’ שנתן הוא שרשאי לקחת, ואין הבדל בין להרוג אחר לבין שיהרוג אדם את עצמו.

אם כך, עדיין עלינו לענות על השאלה, הכיצד הותר לאסתר וליעל לגלות עריות, ואף כדי להציל רבים?

בעל שבות-יעקב ביסס את דבריו על לשונו של המהרי”ק (שו”ת סי’ קסז) בשם תוס’ ר’ יהודה מפרי”ש. אולם לכשנדייק בלשונם נמצא שהחילוק איננו בין יחיד לרבים, אלא דבריו עוסקים בהצלת עם ישראל, ולא בהצלת רבים גרידא, שכן כך היא לשונו:

מאותה שעה נאסרה על מרדכי. והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשה שום איסור, ולא היה בדבר אפי’ נדנוד עבירה אלא… אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם היתה. וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני, ששבחה הכתוב במעשה דסיסרא ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית’ בנזיר… וכן כתבו תוס’ רבינו יודא מפרי”ש ביבמות פרק הבא על יבמתו, וכמדומה אני שהוא לשון רבינו יצחק (הר”י – א.ש.) עצמו, וז”ל: “…דבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה, אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל…”

ההיתר הוא רק “כדי להציל כל ישראל”. כך מצדיקים התוס’ (כתובות ג,ב ד”ה ולדרוש) את יעל: “ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל”, אמנם בהשמטת המלה “כל” ישראל. האיסור לעבור על עריות כדי להציל רבים בעינו עומד, וההיתר הוא רק להצלת עם ישראל. זהו ההיתר שעמד לזכותה של יעל, שכאמור לעיל המעשה שלה נראה חמור מזה של אסתר, שכן נעשה בברור ביוזמתה.

הדבר מדוייק בלשונו של הרמב”ם בפירושו על מגילת אסתר (בתרגומו של י”י ריבלין, ירושלים תשי”ב): “ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל הותר לה זה”. וכך היא גם לשונו של המהר”ם מרוטנברג בשו”ת בעלי התוס’ (סי’ עב).

על אבחנה זו בין רבים לבין כלל ישראל עמד הנודע-ביהודה (מה”ת יו”ד סי’ קסא), בעת שהוא חולק על השבות-יעקב (שאת תשובתו הוא מכנה “ראיתי באיזה תשובה”):

גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה. ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה… היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור, ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.

R. Shvat’s conclusions:


גם אם כבר אנו שרויים בימות המשיח, עדיין “מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא” (מגילה יז,ב) וטרם הגענו לכדי “וגר זאב עם כבש”. ההלכה צריכה להציע פיתרון לצורך בטחוני לתקופתנו, שבה החושך והאור משמשים בערבוביה, שיש קוממיות אך יש עדיין סכנות ואויבים. מצב זה מצריך לצערנו להפעיל מערכות שאינן עריבות לחיכנו ועם ישראל רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. בכלל מערכות כאלו היא “מלכודת-דבש” שנועדה להפיל ברשתה אויב וצר. פעולה זו כרוכה בגילוי עריות, וההיתר לה תלוי בסעיפים הבאים:

  1. פוסקים רבים מקילים בפנויה שאין ביאת גוי נחשבת לגילוי עריות, ודרגת חומרתה היא ככל מצוה שנדחית ע”י פיקוח נפש, אפילו של יחיד.
  2. כל שכן לשיטות רבנו תם ואחרים, הסוברים שהוא הדין אפילו באשת איש.
  3. כל שכן כשמדובר לא בהצלת יחיד אלא בהצלת רבים, לדעת הפוסקים שדי בכך כדי להתיר עריות; ובוודאי שכך כאשר מדובר להצלה לאומית של כלל ישראל, והוא הדין להצלת עם ישראל היושב בארץ ישראל.
  4. מעשיה אינה בפרהסיה (היהודים שבמקום אינם יודעים שהיא ישראלית).
  5. כשישראלית נבעלת ע”י גוי יש סוברים להתיר משום שאישה נחשבת תמיד לקרקע עולם, או משום שבשונה משפיכות דמים ועבודה זרה הגוי מתכוון להנאת עצמו.
  6. אין צורך בהיתר מיוחד מבית דין או מרוח הקודש.

על כן, לא רק שמותר, אלא חז”ל מעלים מעשה זה של מסירות נפש (אפילו יותר קשה ממסירות גוף!) להצלת ישראל כבמעשיהם של יעל והרוגי לוד לראש הפירמידה של סדרי העדיפות ההלכתיים בתור המצוה החשובה ביותר והיחידה שדוחה את ג’ העברות. בכל זאת, אם מדובר באשת איש, בפשטות תהיה אסורה על בעלה, ויש אפוא להעדיף להטיל את ביצוע המשימה על פנויה. לחילופין, על בעלה לתת לה גט לפני המשימה, ואח”כ יכול להחזירה (אלא אם כן הוא כהן).

IRIB’s formulation that R. Shvat permits this sort of behavior in spite of the fact that “the Jewish Halachah forbids it” is, of course, an egregious mischaracterization; under all interpretations, the conduct described as עבירה לשמה is permitted by the Halachah, and the debate is merely over the scope and nature of this dispensation.

One source that I did not see mentioned in R. Shvat’s erudite article is R. Haim of Volozhin’s treatment of this topic, in the context of his famous vehement rejection of Sabbatean / proto-Hasidic4 antinomianism:

עבירה לשמה, אמר רבינו, שלא הותר מזמן מתן תורה כלום, להידועים אמר שהכל בכלל עבירה לשמה, ואמר אם כן למה כל התרי”ג מצות, מה שלשמה יעשה, ושלא לשמה לא יעשה אפילו מצוה, אבל באמת, אחר מתן תורה אין לזוז מכל תורה ומצות ודרז”ל, ושלא להשען על דעת היצר,

ומצינו במדרש, שחנוך היה תופר מנעלים, ובכל תפירה כוון יחודים ופעל למעלה, ועל דרך זה היה כל מעשה האבות אף הגשמיות, על דרך בכל דרכיך דעהו, וכל זה קודם מתן תורה או לבן נח, גם בזמן הזה הרשות נתונה לו לעבוד להבורא יתברך שמו בכל מה שירצה, אך לשמו יתברך זולתי ז’ מצות, אבל לנו בני ישראל נתנה התורה גדר וגבול, וכל המעשה נכלל בציווי ואזהרה, בציווי נייחד כוונתינו להבורא יתברך שמו, וגדר החסידות, לדקדק בהן עד קצה האחרון ולפרוש מאחד משבעים משער האיסור, וליזהר בכל דקדוקי סופרים ואזהרות שאסור לנו מיום מתן תורה אשר צוה ד’ והלאה, ואם יעקב לקח ב’ אחיות ועמרם נשא דודתו, זה היה קודם מתן תורה, אבל מאת שקיבל משה התורה מסיני לא תתחלף ולא תסור חס ושלום אף שישיג כי כן ראוי לו לפי תקון נשמתו באיזו עבודה, וקל וחומר אנו שהשגתנו הכל הבל, והשקפתנו גם כן הבל,

ומה שאמרו חז”ל גדולה עבירה לשמה זהו כמו שבארו גבי יעל אשת חבר הקיני כו’,

נמצא בכתבי האר”י ז”ל שהיתה גלגול,

ועוד שכונתה היה להציל כלל ישראל וחלילה לדמות לזה שאר דברים כפי סברותינו, ואין דומה כו’:5

I distinctly remember my Rosh Yeshivah reading R. Haim’s first resolution of the Yael episode, then pensively pausing and remarking:

מען דארף דאס פארשטייען – א גלגול איז אויך מחוייב אין מצוות …

Other formulations of R. Haim’s position (including the (very slight) elaboration that the soul reincarnated in Yael was that of Eve):

שאלתי עבירה לשמה שנמצא בדברי חז”ל מה היא.

השיב שלא היה כי אם בזמן קודם מתן תורה, ומזמן מתן תורה ואילך, למי שאומרים שיש עבירה לשמה, אם כן למה לנו תרי”ג מצות, ודי לנו זה שלשם שמים יעשה וזה שאינו לשם שמים לא יעשה אפילו מצוה לא יעשה, אבל האמת אחר מתן תורה לא יזוז מכל תורת משה ודברי רז”ל בגמרא הקדושה אפילו נקודה אחת, שלא להישען על דבר היצר, ועיקר החסידות גודל הזריזות במצוה לדקדק בהם לקיים בתכלית.6

עבירה לשמה מהו.

השיב מורי, שלא הותר מזמן מתן תורה כלום, והכ’ הידוע יאמרו שהכל בכלל עבירה לשמה, ואם כן למה לנו תרי”ג מצוות בכלל אחד, די מה שלשם שמים יעשה ומה שהוא שלא לשמה אפילו מצוה לא יעשה. אבל האמת אחרי מתן תורה אין לזוז מכל תורת משה ודברי רז”ל, ושלא ישען על דעת היצר,

אבל עיקר החסידות גודל הזריזות במצוות ולדקדק בהם ולקיימן בתכלית הזהירות והדקדוק, אפילו מה שהוא מדת חסידות ידקדק, כמו רבי יוחנן שלא רצה לקבל מן הפועל שכרו בפקדון משום בל תלין.

ומצינו שחנוך היה תופר מנעלים ובכל תפירה כיון יחודים, ועל דרך זה כל מעשה אבות אף הגשמיות על דרך בכל דרכך דעהו, כל זה קודם מתן תורה, או לבן נח גם עכשיו הרשות בידו לעבוד הבורא בכל מה שירצה לשמו יתברך רק שישמור שבע מצוות, אבל לנו בני ישראל נתנה התורה גדר וגבול, וכל מעשה נחלק לציווי ואזהרה, בציווי נייחד כונתינו לשמו יתברך, וגדר החסידות בזה לדקדק בהן עד קצה האחרון ובכל דקדוקי סופרים להזהר מאד בכל החומרות ולפרוש מאחד משבעים משער האיסור.

ואזהרה ואסור לנו בשו”א לעבור מזמן מתן תורה מן היום אשר צוה ד’ והלאה. ואם יעקב נשא ב’ אחיות ועמרם נשא דודתו הכל היה קודם מתן תורה, מלבד שהשיגו וידעו שכן ראוי להם. אבל משה קיבל מסיני ולא תתחלף ולא תומר, ואף שישיג איזה איש כי ראוי לו איזה עבירה ותיקון לנשמתו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכל השגתנו תוהו והשקפתנו הבל.

ומה שאמרו רז”ל גדולה עבירה לשמה זהו כמש”ב גבי יעל שהאשה קרקע עולם אך לא מתהני מהעבירה כמו שתירצו תוספות (יבמות קג.) שכתוב בכתבי האר”י שהיתה נשמת חוה, ולהצלת כלל ישראל, וחלילה לדמות לזה כפי סברתנו.7

  1. תחומין ל’ תש”ע‏ – קשר []
  2. שו”ת שבות יעקב חלק ב’ סימן קי”ז, עיין באר היטב אה”ע סימן ו’ ס”ק כ’‏ []
  3. שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן קס”א, הובא בפתחי תשובה שם ס”ק י”א []
  4. The reference to “the known ones” (הידועים) and “the known sect” (הכ’ הידוע) are obviously references to one or the other. []
  5. ארחות חיים – כתר ראש, נדפס בסדור אשי ישראל (סדור הגר”א), אות קל”ב []
  6. שאילתות, הובא בספר נפש החיים (בני ברק תשמ”ט) עמוד רג בהערה‏ []
  7. כתבי ר’ זונדל, הובא בנפש החיים שם []

The Good, the Bad, and the Ugly: Some Remarks On Aristotle, Dante Alighieri, Immanuel of Rome, R. Moshe Botarel and Bertrand Russell

Available at the Seforim blog, courtesy of its editors.