Guns Don’t Kill People, People Kill People

R. Gil Student recently discussed rabbinic responses to parents who accidentally caused the deaths of their children:

Few experiences hurt more than a child’s death. Parents naturally blame themselves at some point in the mourning process but they are not to blame. As we will see, even those few statement in the Talmud about parents’ responsibility (e.g. for failing to fulfill vows) are not taken by the commentators as literal culpability. G-d’s decision to take away a baby baffles us because parents are not at fault. But what about when they are at fault? For example, what if a father forgets his kids in the car who tragically die? Is he to blame for the children’s death? Should he be punished? Perhaps surprisingly, halakhic authorities have discussed this over the centuries.

When I read in the news about criminal charges against a parent who forgot a baby in a car, resulting in the baby’s death, I think to myself that this seems so unnecessary; the parents suffer enough without the court imposing additional punishment. In somewhat similar cases, leading rabbis disagreed with this sentiment and imposed punishments particularly in cases where halakhah exempts the parent.

R. Student considers a number of important responsa on the topic, and concludes:

V. Understanding the Responsa

In all the above cases, the person advised to self-punish is technically exempt from liability. But guilt in the eyes of the court differs from moral culpability. Sometimes we are guilty even when the court cannot convict us. In those cases, we still need atonement, which the self-punishment is intended to facilitate.

And yet, I struggle to understand how a rabbi can tell a grieving mother or father that they bear some of the guilt for their loss. In a sense, this is like a court that convicts a father who forgot his children in a car, leading to their death. Why add to the pain? Perhaps two factors can help us understand why this kind of response may have been appropriate in the past but no longer should be used broadly.

In the recent past, infant mortality was much higher. Historically, approximately one quarter of all newborns died in their first year. In 2017, the infant morality rate in the US was approximately 0.6%.

From a psychological and pastoral perspective, in the past people felt less grief over the loss of a baby. A mother expected to lose multiple babies in her life. Therefore, her search for meaning in those deaths left less room for personal devastation and overwhelming feelings of guilt. Bereaved parents were looking to improve their religious standing, not struggling to survive. Today, no one expects to lose a baby. Bereaved parents may feel consumed by guilt. Adding to that guilt with theological speculation can only devastate a bereaved parent, not make him stronger religiously.

Additionally, in all the responsa I have seen, the mother came to a rabbi asking for guidance. She adopted blame and asked her rabbi how to overcome it. If the rabbis had denied her request and freed her from blame, perhaps she would have continued struggling with her feelings of guilt. Instead, the rabbis gave her the tools to deal with her emotions, to rid herself of guilt. I am not a psychologist but maybe this path to repentance helped bereaved parents overcome their feelings of guilt and find a way to move on with their lives.

To the best of my knowledge, leading rabbis no longer prescribe self-punishment even when the parent reasonably bears some guilt. Whether we properly identify what caused this change, we need to align our behavior and thought with our teachers.

Regarding the suggestion that the approach of the perpetrator to the rabbi with an acceptance of guilt motivates the prescription of penance, to help him “deal with his emotions”, we note that at least sometimes, the exact opposite is the case: the failure of the perpetrator to evince any sign of guilt or remorse motivates the imposition of harsh penance, to make an example of the sinner and publicize the severity of the offense. The following is the closing passage of a responsum by Rav Shmuel b. Eliyahu of Lublin that I discussed in a Reading Responsa lecture:

ועוד שם (במעשה שהביא לעיל בתשובתו משו”ת צמח צדק) הבעל הבית צעק ככרוכיא לצאת כל ידי ספק ספקא אם חייב וכאן כתב הרב ההוא שהבעל הבית לא פתח בתשובה בתחילה כלל כאלו לא ידו היתה במעל הזה ומהראוי למגדר מלתא להחמיר מאוד ולפרסם ברבים חומר הענין כי מכה מהלכת היא ושכיח טובא בעונותינו הרבים1

R. Shmuel b. Eliyahu is discussing the Jack London-esque tale of an employer who pressured his servant, despite the latter’s desperate entreaties, to venture forth on a business errand into a terrible blizzard (involving extreme winds and cold, and snow that eventually reached “the height of a man”). On the return trip, the servant, along with a companion, were slowed by the snow, and found themselves traveling into the night. They became lost in the snow, and the exhausted servant eventually sat down and entreated his companion to sit with him. The latter, realizing that stopping and sitting risked death by hypothermia, insisted on pressing on. He walked through the night, and in the morning, upon arriving at the village that had been their destination, he realized that the village had actually been quite close to their location at nightfall, and that he and the servant had been walking in circles around the village all night. A frantic search was made for the servant, who was found frozen to death. His companion also suffered severe hypothermia, but ultimately survived due to intense medical treatment:

עובדא הכי הוה ביום אחד נסע מכאן בעל בית אחד ומשרתו ושאר אנשים מקהלתינו ליומא דשוקא א’ פרסה מכאן וכאשר נסעו תחום שבת מהמקום היה הרוח הולך ונתחזק וסוער מאוד ושלג היה מתגבר והולך עד שהיה בלתי אפשר לילך ליומא דשוקא הוצרכו בני קהלתו להחזיר לביתם גם בעל הבית הנ”ל חזר לביתו והתחיל לומר למשרתו שילך לשם ליומא דשוקא לנגוש איזה בעלי חובות בעלי מלאכות שהיה לו שם והיה אותו משרת מבקש ומתחנן שלא יהא אכזרי עליו שילך גם הוא לביתו כי בלתי אפשרי לבא שמה והוא מתחייב בנפשו וילך לו בפעם אחר ד’ פרסאות ולא בפעם זו.

ומהמשך הזמן הויכוח ביניהם בא עוד משרת אחד ושאל הבעל הבית הנ”ל להיכן הוא הולך ואמר ליומא דשוקא והתחיל למשרתו אם הוא הולך תוכל אתה גם כן לילך עמו והזהירו שילכו שניהם יחדיו וללון יחדיו בפונדק אחד.

והיו הולכים יחדיו עד שבאו שם ליומא דשוקא ובחזירתם לביתם בו ביום והקור גדול היה פתח הנער השני להמשרתו של הבעל הבית נלין פה בכפר והוא כמו רביעי פרסה מהמקום שהי’ שם יומא דשוקא ופתח המשרת טוב לו לילך לביתו שילין בביתו ולאכול שם והלך המשרת הנ”ל לדרכו לבד והנער הלך לבית אושפיזא באותו כפר:

ועוד הם מדברים בא עוד נער אחד מיומא דשוקא והתחיל לשאול להיכן הוא הולך ואמר לביתו ופתח המשרת נלך יחד לבתינו אחר שהנער הראשון דעתו ללין זה בכפר ואנחנו נלך חלוצים והלכו לדרכם: והיה לעת ערב ושלג גדול היה כמו קומת איש והיו מוכרחים לילך [לאט] עד שנחשך והולך והלכו כל הלילה בלי מצוא להם דרך מחמת השלג עד שנתייגע המשרת הנ”ל והיה יושב את עצמו ומתחנן להנער השני שישב גם כן אתו עמו ואמר שאי אפשר מחמת הקור שלא יתקרר וימות חלילה והיה הנער השלישי הנ”ל הולך עד לאור היום ובא לכפר כמו רביע פרסה מאותו שעה שנתחשך וכל הלילה היו הולכים סביב הכפר עד אור היום והמשרת הנ”ל נתקרר ומת עד שבא צעקה גדולה לתוך קהלתינו שאלו הנערים מתו בקור ושלחו תיכף ומיד סוסים עם העגלים והרצים יצאו דחופים ומבוהלים עד שמצאו (לאחד) הנער הראשון שבכפר שלן שם ומשרת הנ”ל מצאו על פני השדה נתקרר ומת והנער השלישי נתקרר גם כן אבל לא מת רק שחזר לבריותו מכח רפואות גדולות2

Of course, in To Build a Fire it is the protagonist who fatally underestimates the danger, ignoring the warning of the wiser and more experienced “old-timer” “that no man must travel alone in the Klondike after fifty below”, whereas in our case the poor young servant did indeed have a very healthy fear of the weather, but is sent to his death by his older and presumably more experienced, but callous and selfish master.

In the course of his analysis, R. Eliyahu rejects the view of another, unnamed rabbi who blamed the victim for pressing on into the storm and not taking shelter at the inn. R. Eliyahu records that he heard that the young man and his companion had planned on traveling along with a non-Jewish couple who were traveling by wagon with the woman’s baby and a calf. When night fell and they got lost, the child and the calf died, and the non-Jewish man and woman barely survived, after abandoning the dead child and calf to lighten their load. They certainly were unwilling to take the young man and his companion with them, and so the latter had to travel alone:

ומה שכתב אחר כך “היה לו ללין באושפיזא עם הנער שם כו'” באמת מי יודע המניעה של העני המת שם שלא היה יכול ללון

והגד הוגד שהיה נוסע עגלה אחת והיו שם ערל וערלה עם בנה ועגל אחד וסברו הנערים שיוכל להסתופף עמהם וכשנחשך לא ידעו הדרך ומתו התינוק נכרי והעגל ובקושי גדול שנמלט הערל ואשתו לבדם והשליכו התינוק והעגל להקל מעליהם ומכל שכן שלא לקחו את הנערים והנערים הוצרכו לילך לבדם ועלתה בהם מה שעלתה

על כל פנים לא היה פשיעה מהנערים או לומר שאף הם היו בעוכרם ולא הבעל הבית …3

One of the responsa discussed by R. Student, authored by Rav Moshe Isserles, concerns a man who killed his beloved servant when a rifle he was handling accidentally discharged and shot the servant:

Similarly, Rav Moshe Isserles (Rema; Responsa, no. 37) addresses a man who in a freak accident shot and killed his servant. Rema recommends wandering in exile for a year, fasting for an extended period and also every year on the anniversary of the death. Rema warns not to impose too strict a prescription of repentance so as not to discourage potential penitents. Apparently, fasting and wandering was not considered as harsh then as it would be today.

Rema’s case:

מכל הנזכר יש ללמוד לענין זה האיש הנוכחי נקרא פלוני בן פלוני אשר אלקים אנה לידו שנסע עם משרתו אשר אהבו על העגלה והנער רכב לפניו על הסוסים להנהיג העגלה והא ישב על העגלה ובידו כלי משחית הנקרא ביקש [büchse, = rifle] ורצה לפנותו ולזרוק מלואה ולירות אל השמים וכאשר הרים הברזל אשר עליה האבן אשר נותן אש והניחה עליה בא השטן בתוכה ויצאה באש עם אבן ברזל אשר בתוכה ויצא אל העגלון הזה והמיתו וכאשר ראה הנוכח כי נתגלגל חובה על ידו בא אל החכם שבעירו ובקש ממנו שיקבע לו תשובה ושאל ממנו המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך וקבע לו ענינים עד שיבא הנה ק”ק קראקא כאשר מבואר בכתבו4

Rema begins by establishing the rule that a projectile that travels in a direction different from the one intended is considered אונס, and not שוגג:

אמרינן פרק ב’ דמכות [ז:]

ת”ר (במדבר לה:כב) אם בפתע פרט לקרן זוית בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר (שמות כא:יג) ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע עכ”ל הגמרא.

שמעינן דמתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר לא מיקרי שוגג שחייב גלות וכתב הסמ”ג וטעמא משום שהם קרובים לאונס ואונס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר וכן אמרינן לענין נזקי אדם באדם אף על גב דאמרינן סוף פרק כיצד הרגל [כו:] “פצע תחת פצע לחייבו על [השוגג כמזיד ועל] האונס כרצון” מכל מקום לא רבי רחמנא אונס גמור רק אונס דהוי כעין פשיעה. …

He consequently concludes:

והנה ראינו כי המעשה הוא קרוב לאונס ואין לו אפילו דין שוגג כל שכן דין מזיד לצדד לו תשובות מתוך דברי הרוקח ז”ל כי הוא לא כיון רק אל המורדים והפושעים אשר עוזבים דרכם לשוב אבל לא אל השוגגים והאנוסים,

ומכל מקום כל אדם ידאג לנפשו לעשות תשובה שלימה בוידויים על דרך שנאמר קרעו לבבכם ואל בגדיכם בפרט במעשה כנ”ל.

לכן הסכמנו לדברי החכם שבעירו שקבע לו ענינים הנ”ל בפרט שקבע לו גם כן שיהיה גולה שנה תמימה לא ילין שני לילות במקום אחד ובמקום שבעלי תשובה כאלו עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים, ועל כן אם ימלא תשובתו כאשר חקק לו החכם בכתבו אשר בידו נראה לנו שחזר לכשרותו ושב ורפא לו מאחר שכמעט היה אנוס בדבר.

אך זה ראינו שטוב לו שיתענה מהיום עד לאחר יום הכפורים כל יום מלבד ימים שאין אומרים בהם תחנון ולהתודות בכל יום ערב ובקר ולפרט חטאו בינו לבין עצמו עד תום שנה שלימה ואחר כך יקבע אותו היום שאירע בו המעשה יום בכיה לו לדורות להתענות אותו היום ולומר בו וידוי ותחנונים כיום שמת בו אביו על דרך שאמר דוד וחטאתי נגדי תמיד.

ואין להחמיר עליו יותר מזה כדי להקל על בעלי התשובות כדרך שמצינו בהקב”ה שפותח ידו לשבים ואינו חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחי בהם.

ועוד נאמר כי בתשלום תשובתו אסור לומר לו משם והלאה זכור מעשיך הראשונים ועובר עליו בבל תונו כי לא יזכרו לו עוד ראשונות, גם הוא בעצמו לא ידבר עוד מזה כי אם דרך וידוי, על דרך אשרי אדם נשוי פשע כסוי חטאה. זה הנראה לי ושלום על דייני ישראל.

A century later, Rav Meir Eisenstadt discussed a similar case:

על דבר שאירע מקרה בלתי טהור בג’ וד’ אנשים רעים אהובים יחד שישבו בבית אחד והיה מונח שם כלי משחית קנה השריפה שקורין ביקש ולקח תחילה אחד כלי המשחית הנ”ל בידו וראה שלא היה סם השורף אש מתלקחת ומתלהט למרחוק שקורין פולוויר [büchsenpulver, = gunpowder] במקום הכאת האבן על הברזל ומשך הברזל עם האבן כדי שיצא אש ועשה כן פעם ושתים ויצא אש מן הכאת האבן על הברזל ולא הזיק ואחר כך לקח אחד מהם גם כן לבחון אם הוא יודע לעשות כן ומעשה ש”ט הצליח ויצא האש אשו משום חציו והבערה ללהב ולחלק יצאו העיגולים קטנים של עופרת שקורין שרוט [schrotkugeln, = shot pellets] מתוך קנה השריפה ונתחלקו לכל צד שאינו שוה לכל נפש והכהו נפש בראש הגלגולת ומיד קראו לחכמי הרופאים והניחו לו צרי ותחבושת על מכתו ואמרו שהוא בסכנה גדולה ואמדוהו למיתה יותר מלחיים וחי אחר זה שני מעת לעת ויצו אל ביתו כדרך כל ארץ בדעה שלימה ומיושבת וימת

ועתה בא בעל התקלה וצועק ובוכה במר נפשו על מכשול עונו הגדול שאירע על ידו ורוצה לקבל תשובה כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה וכל מה שיורו אותו חכמים יקבל עליו לעשות כולי האי ואולי יחונן עליו ד’ צבקות בכן באשר שגדולה כחה של תשובה אמרתי לעיין בדינו

והנה לפי דעת הרמב”ם בהלכות רוצח פרק חמישי דין ב’ וז”ל

אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד אבל אם חבל בו בשגגה אע”פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתהו

וע”כ הרמב”ם למד הא דאמרינן מלמד שחובשין אותו דאם מת נהרג על ידו היינו במזיד לענין קטלא אבל לענין שוגג פטור מגלות משום דגבי גלות אשכחן מיני טובא דפטור כגון דרך עלייה וגבי מזיד אין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה …

אבל ראיתי שהראב”ד השיג עליו ודעתו

שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו אלא כששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבין את מיתתו עכ”ל

וסברא זו כתבו גם כן התוספות בתירוץ שני ולפי זה היה חייב גלות

מכל מקום נראה דדין זה דמי להא דאמרינן בש”ס

אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה … לענין גלות פטור (בבא קמא כו:)

אם כן הכא נמי כיון שמתחילה משכו בברזל והכה האבן על הברזל ויצא אש ולא הזיק לא אסיק דעתו שיש בקנה שריפה העיגולי עופרת ורובא דרובא אי אפשר לצאת העיגולים אלא על ידי הפולוור שנותנים במחתה סמוך לנקב אשר בקנה [?flash pan]

ואף שמצינו שסידר הרוקח תשובה לרוצח להיות גולה ולהיות נע ונד ולא ילין ב’ לילות במקום אחד נראה דזה דווקא במזיד גמור כמו דמצינו סמך לזה בקין דכתיב ביה נע ונד תהיה בארץ אבל בשוגג אפילו אם היה חייב גלות אין ענינו להיות נע ונד בארץ דגלות היינו שיגלה ממקומו ולא ישוב למשפחתו עד מות הכהן והיה דר במקום אחד בערי הלוים ועיקר גלותו היינו שצריך לגלות ממקומו וקל וחומר בענין זה דלא חייבי גלות כלל

וכיוצא בזה מצינו בתשובת רמ”א … ואף שכתוב שם שהחכם בעירו קבע לו שיהיה גולה שנה תמימה ולא ילין ב’ לילות במקום אחד נראה דחכם הזה אפשר שחשבו למזיד קצת ואינו דומה למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר דהתם אין דרכה בכך והוי אונס אבל הכא אורחא דמילתא מי שאינו בעל כח וכאיש גבורתו שיכול להחזיק בידו הכלי משחית הנ”ל בחזקה כח הפולוור מניע ידיו לאיזה צד המתגבר אבל בנדון דידן דלא עלה על הדעת שיצא מלואה עגולי עופרת בלתי נתינת פולוור במקום המחתה ובפרט כאן שבחנו מקודם פעם ושתים ותצא האש לריק בלי שום תנועה לא הוי ליה לאסוקיה דעתיה שתצא מלואה וגם לא ידע שהיא מלואה ועוד שלא נתכוון לצד האדם הזה רק השרוטין נתפשטו לצדדים ולצידי צדדים ויציאתן מן כלי המשחית עשו רושם

ועוד דהתם מיירי שמת לאלתר אבל בנדון דידן שחי שני מעת לעת ודעתו היתה מיושבת עליו בהשכל כדאי הוא הרמב”ם לסמוך עליו דאינו בר גלות כלל …5

I discussed these two responsa a month ago in a Reading Responsa lecture (the recording only includes the first thirty, out of about forty-five, minutes).

  1. שו”ת יד אליהו (לובלין) סוף סימן כ”ח עמוד לג: []
  2. שם ריש הסימן עמוד לא. []
  3. שם סוף התשובה סוף עמוד לג. ד”ה ומ”ש אח”כ []
  4. שו”ת רמ”א סימן ל”ז []
  5. שו”ת פנים מאירות חלק א’ סימן פ”ה []

The Proof of the Potation Is In The Pyrotechnics

The Dallas Observer reports:

Now, I have always been told that liquors burn at 100 proof (50 percent alcohol) or higher. In fact, some sources claim fires only start around the 57 percent range. There are even stories from the past seeming to confirm this. Tavern owners in the 1700 and 1800s would set a match to samples of whiskey brought in by dealers. If they lit, it was “proof” of the alcohol content. If not, they considered the barrel to be watered down or otherwise inferior. However, the B-52 flares when bartenders touch a lighter to orange liqueur. Same when French restaurants torch crepe suzette: it’s Grand Marnier (40 percent) that bursts into flame. And one of Cassel’s recipes at a previous restaurant required him to reduce then ignite port wine.

Here’s what we found:

Grand Marnier indeed lights up quickly. The flame is low and steady, burning blue to yellow–and is easily extinguished. Other 40 percent spirits also ignite, though with less force. When poured onto a plate and lit, for instance, vodka (at room temperature) carries a small blue plume over about half its surface area. Same with tequila (100 percent agave reposado), although the flame is almost invisible. Both are rather unstable, the slightest movement or breath being enough to douse them. Yet even a liqueur rated at 38 percent burned momentarily.

Higher proof samples ignite instantly–and they resist attempts to extinguish the resulting blaze. For example, Chartreuse (55 percent) literally erupts, the burst from a tablespoon of the bitter liqueur drizzled on a plate reaches five or six inches in height. When I lit this next to a sink, my quick but clumsy effort to move the fiery plate under the faucet caused flickering liquid to splash around the drain… where it continued to burn. …

But the old stories are wrong. It’s not just the 100 proof stuff that burns.

VinePair elaborates on the science and reports further details:

Things are a little more scientific these days. We now know that it’s the alcohol vapor that catches fire, not the liquid, just like with gasoline. More vapor comes off the alcohol as the alcohol heats up, making it easier for it to light. Colder alcohol means less vapor, which means less chance for flames.

The vapor also impacts what you can use as a lighter. A match elicits less vapor from the alcohol than a torch, which is much hotter.

So how low can you go (in alcohol by volume) before the floater of alcohol on that would-be burning cocktail turns into a failed party trick? Here’s the guide, from top to bottom.


Sells at either 75.5 percent alcohol by volume, or 95 percent (although the latter is illegal in some states). Everclear will maintain a consistent and difficult-to-put-out flame.

Lit Level: Dangerous.

Bacardi 151

It’s right there in the name: 151-proof, or 75.5 percent alcohol by volume. Once again, consistent flame to be expected.

Lit Level: Dangerous.


Absinthe can range from 45 to 74 percent alcohol by volume. It’ll catch on fire, but you don’t really want to ruin the taste of a good absinthe, right? Will light and maintain a flame, but it will go out easier.

Lit Level: Moderate to Dangerous.

Whiskey, Vodka, Tequila and Gin

Throw it back to history for this one. Cask strength whiskey will quickly light on fire and sustain a decent burn without being impossible to put out. The more common stuff, which averages around 40 percent alcohol by volume, will burn a small blue flame over the top of the drink that goes out with a light breath — same for vodka, tequila and gin.

Lit Level: Moderate.

Light Liqueurs, Wine and Beer

Don’t bother trying to light a floater of any alcohol under 40 percent alcohol by volume. You can get a little action in the 30-percent range, but it’s not worth the trouble.

Lit Level: Not Lit.

So the putative early proof-testing seem to have been binary: alcohol was assumed to burn if and only if it was at least 100 proof. Modern investigation elaborates that the appearance and durability of the flame are indicative of the percentage of alcohol content. A third variation of this procedure, however, is reported in the eighteenth century Polish work שו”ת הר הכרמל: the liquor is ignited and the alcohol burned off. Measuring the remaining quantity of liquid (and presumably comparing it to the initial quantity) enables the determination of the percentage of alcohol content:

מה שנוהגין לפעמים לבחון משקה יין שרף כמה מחזיק הוא ערך מים שבו ושופכין היין שרף על כלי בדיל ומדליקין היין שרף לראות כמה נשאר מים ושאל השואל אם יש לכלי זה על ידי כך דין נשתמש חמץ על ידי אור ובעי ליבון ואין לכלי זו תקנה לפסח או נימא דמקרי שלא על ידי אור ובהגעלה סגי:1

  1. שו”ת הר הכרמל או”ח סימן ה’, הובא בשערי תשובה (מרגליות) סימן תנ”א ס”ק כ”ז []