Thanksgiving Day, Thanksgiving Days, and The Ten Branched Menorah

My weekly parashah lectures and halachah column for this past פרשת צו discussed the establishment of days of thanksgiving, as well as other rituals of thanksgiving. One fascinating practice that I discussed in the lectures is the custom of some Syrian Jews, of Sephardic extraction, to kindle an extra light on each night of חנוכה. Here is R. Haim Sabato’s explanation of the story behind the custom:

[S]he brought out an ancient lamp, many years old, inherited from his fathers and his fathers’ fathers, men of the Spanish exile. It was old and damaged and could not hold oil, or be used for any ritual purpose. He saw that engraved on it was the name Sapporta and the picture of a ship. They went and showed it to the foreign trader, and when he saw it he was overjoyed and offered a generous price for it, enough to keep the sage solvent for months.

And what was special about it? It was made to accord with a custom maintained by many of the people of Aleppo, that rather than light one candle, they lit two, thus on the first day of Hanukkah three candles were lit instead of the more usual two, up to the eighth and last day, when ten candles were lit.

This custom has been vouched for by my father, who saw his late father following the practice, and to this very day, in the Aram Zova community of New York, I have seen many doing this and not knowing why. I have heard it said that this tradition was instituted by exiles from Spain, who arrived in Aleppo at Hanukkah time and were saved from shipwreck by a miracle, and added an extra candle in memory of the miracle. So this ancient menorah belonging to Hacham Sapporta was designed to hold ten candles, and few of its type remained in the world. It was for this reason that the man was so delighted to have it and was prepared to pay so much for it. And he too did not lose on the deal, as it was eventually bought from him by the Louvre, for a substantial sum.1

When I read this some years ago, I was unsure as to whether this was fact or fiction. It is from Aleppo Tales, a novel, but Sabato’s writing is always remarkably meticulous and exhibits a marvelous verisimilitude. I consulted a Sephardic friend, who assured me that this was indeed an actual custom among some Syrians.

It turns out that the custom itself is documented, although I am not aware of a documented source for the reason Sabato gives and the legend he recounts. R. Avraham Adas, in דרך אר”ץ – מנהגי ארם צובה mentions two other explanations (as well as noting that Libyan Jews also have a similar custom, and that contemporary Aleppan custom varies):

בימי החנוכה נוהגים ק”ק ספרדים להדליק נר נוסף בכל לילה, דהיינו בליל ראשון מדליקים שלשה נרות – אחד למצות חנוכה שני נרות שמשים; וכן בכל לילה מדליקין שני נרות שמשים, פרט לנרות החובה, …

וטעם למנהג זה – שמעתי מהרב יצחק טוויל שליט”א, כי בני ספרד היו אנשים מכובדים ורמי מעלה, ובכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, וכם כן בחנוכה לא היה היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד – משום כך הדליקו שני שמשים; וממילא בכל לילה מוסיפים נר, ולכן המשיכו בכל הלילות להדליק שני שמשים [על פי השמועה];

ועוד טעם הוסיף מדעתו, והוא שחוששים משום “זוגות” – על פי הגמרא במסכת פסחים [דף קי.], ולכן הדליקו בלילה הראשונה בסך הכל שלשה נרות, [והעיקר שלא להתחיל בזוגות; אך אין חשש במה שמדליקים בליל ב’ ארבעה נרות, שהם שתי זוגות] – עד כאן מדברי הרב יצחק טוויל הנ”ל.

ועיין בספר היכל עבודת השם [חלק שני עמוד ש”ה] שכתב שגם יהודי לוב נוהגים להדליק שני שמשים – [בבית הכנסת].

ולענין מנהג חלב היום – יש מדליקים שני שמשים כנ”ל, ויש המדליקים שמש אחד בלבד, – הרב יעקב עטייה שליט”א, ור’ חיים דאיה נ”י – [היום, כידוע התמזגו הקהילות – ואין “ק”ק ספרדים” לחוד).2

There is a custom observed by some Jews with roots in Aleppo to light an extra candle each night of Hanukah. This means that on the first night they light three candles – one for the Misva, and two to serve as the “Shamosh” – on the second night they light four, and so on. This practice is mentioned in the work “Derech Eretz,” which documents the customs of the Aleppo the Jewish community (listen to audio recording for precise citation). The author writes that this custom was observed specifically by the “Kahal Kadosh Sepharadim” – the community of Jews that observed the practices of the Jews of Spain. It appears that there was a particular segment of the Aleppo community that made a point of following the customs of the old Jewish community of Spain, and it was this segment which had the custom of lighting the extra candle.

The author of “Derech Eretz” mentions two possible reasons for this custom, in the name of Rabbi Yishak Tawil. One possibility is that the members of the “Kahal Kadosh Sepharadim” were wealthy and would always have two candles lit in their homes at night for illumination. (We have to remember that we are speaking of a time many centuries ago, before electricity, when not everyone had the means to properly illuminate their homes.) Therefore, the two candles lit the first night for Hanukah would not be recognizable as Hanukah candles, and so they decided to add a third candle to make it clear that the candles were lit for the Misva of Hanukah candles. And once they lit an extra candle the first night, they added an extra candle each subsequent night, as well. Another reason mentioned by Rabbi Tawil is that the members of this community were concerned about “Zugot” – dong things in pairs – a concept which the Gemara discusses in Masechet Pesahim, and which is based on the concern that this could pose danger. (Apparently, they were not concerned about having four, six or eight candles, but only two candles.) The custom therefore developed to add an extra candle the first night, and once this was done they added a candle each subsequent night.

My column:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, various other halachically sanctioned ceremonies of thanksgiving to Hashem for salvation and deliverance from catastrophe remain. One of these is the establishment by individuals or communities of local “Purims” (i.e., “Thanksgiving Days”) – days of celebration and expression of gratitude to Hashem in commemoration of particular incidents of His miraculous salvation from some grave danger.

R. Moshe Alashkar (Shut. Maharam Alashkar #49) endorsed the solemn enactment of the residents of a certain city and their beis din establishing “for them and for their descendants and for all who followed them, in perpetuity” the date of 11 Teves to be “like the day of Purim in all respects”, to publicize a “great miracle” that they had experienced on that day. Although R. Hezekiah da Silva (Pri Chadash OC #496 Dinei Minhagei Isur #14) dissents and rules that subsequent to the destruction of the [Second] temple, the institution of a new holiday is not binding, the halachic consensus apparently follows the view of R. Moshe Alashkar (see Magen Avraham siman 686 s.k. 5). The Chasam Sofer (Shut. OC #191) mentions a permanent “day of rejoicing” on 20 Adar established by the community of Frankfurt am Main in response to a miracle that had occurred there. He reports that he saw that his great teacher R. Nathan Adler, who had been born there, observed the day, and relates that he, too, observed it, even though he was [at the time of writing] living far from Frankfurt.

R. Avraham Danzig (at the very end of Chayei Adam) relates that he personally had established the date of 16 Kislev for his family as a day of commemoration and celebration of their having all survived a terrible (gun)powder conflagration that had claimed thirty one lives in their neighborhood.

R. Ovadia Hedaya (Shut. Yaskil Avdi 7:OC:44-12) ruled that immigrants to Israel from Tripoli, who had previously observed no fewer than three local Purims, must continue to observe them in Israel.

My lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive.

Update: My weekly halachah column of two years ago also covered some of the same ground:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, a formal halachic obligation to acknowledge Hashem’s salvation remains in the form of the “bestowal blessing” (birchas hagomel), recited upon surviving a dangerous situation. R. Asher (Piskei Ha’Rosh Berachos 9:3) explains that this blessing was instituted in place of the thanksgiving-offering. R. Avraham Danzig recommends that one should additionally set aside money equal in value to one of the types of animals brought as a thanksgiving-offering and disburse it as charity to students of Torah, as well as recite the Biblical passage of the thanksgiving-offering followed by a detailed explication he provides of its laws and procedures. He relates that he, himself, did so following a terrible gunpowder fire in which he and his family suffered severe property damage and personal injury, but fortunately all survived (Chayei Adam, Seder Amiras Korban Todah at the conclusion of the work’s first section, and cf. Hilchos Megillah 155:41).

The Talmud (Berachos 54b) declares that “Four are required to give thanks: seafarers, desert travelers, one who was sick and became healed, and one who was confined in prison and left.” The exact definitions of these categories, their applications to scenarios of modern life and the basic question of whether the listed situations are the only ones requiring the blessing, or are merely commonly arising ones, from which we generalize to any situation involving serious danger, are subject to considerable dispute. In practice, the two most common experiences upon which the blessing is recited are airplane trips and illness (or childbirth).

  1. Haim Sabato, Aleppo Tales, pp. 61-62. []
  2. דרך ארץ (עדס: בני ברק ה’תש”נ), סדר הדלקת נרות חנוכה אות א’ עמודים קמג-מד []

Blessing the Fashioner Of Man In the House Of the Fashioner Of Man

I recently read several responsa on the bitterly controversial nineteenth century question of holding weddings in synagogues, including one that is probably the most famous treatment of the subject, by Hasam Sofer, and another rather less well know pair, by Rav Samson Raphael Hirsch. Much of their technical analysis revolves around the descriptions of traditional German wedding rituals set down by the great authorities on German custom (Maharil, Maharam Mintz, Rema), and their different interpretations of these are quite understandable, given their typical terseness; what is truly remarkable, however, is that although both authors were great and highly esteemed nineteenth century Frankfurt rabbanim,1 one claims that the custom of holding weddings in synagogues is something that “I have seen in holy German communities, and that has always been my practice” and that “my custom, from when I began to serve in holiness, has been to arrange the wedding in the synagogue, as I have seen in many regions in Germany”, while the other claims that “there is no place in all Germany that holds the Hupah in the synagogue”!

Here are the early texts whose precise meaning the later German authorities are debating:


כעלות השחר ביום הששי היה קורא השמש לבא לבית הכנסת, והיה קורא אגב לבא אל המאן. ואז הוליך הרב החתן לפניו, [הגהת מהרי”ל: יש מקומות שמנגנין אז מחול המצוה, מה שעושים במוצאי שבת אחר הבדלה.] וכל העם אחריהן לאור אבוקות עם כלי זמר לחצר בית הכנסת, וחוזרים עם האבוקות והכלי זמר ומביאים הכלה וחברותיה. וכאשר תבא עד פתח חצר בית הכנסת הלך הרב והחשובים והיו מוליכין את החתן לקראת הכלה. והתחן תופש אותה בידו, ובחיבורן יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו ג’ פעמים. והולכין יחד עד אצל פתח בית הכנסת ויושבין שם מעט ומוליכין הכלה לביתה. והיתה מלובשת שרגנז למעלה בכל בגדיה והינומא על פניה וקורזין במקום סרבל. ואת החתן מוליכין לבית הכנסת מלובש בגדי שבת, והמטרון שלו תחובה לו דרך צוארו כמנהג בריינוס זכר לחורבן להעלות על לב בראש שמחתו. ומושיבין אותו מצד התיבה במזרחית צפונית. ופותחין אדון עולם ופסוקי דזמרה. [הגהת מהרי”ל: מנהג במגנצא כל שעה שאומרים פסוקי דזמרה מקלעין את הכלה, ונותנין לה הטבעות.] ואין אומרין תחינה רק אומר למנצח [ופעם אחת – שמעתי – אמר החר”ש / שלום כ”ץ ש”ץ למנצח – תחינה – ולא מיחה בו הרב מהר”י סג”ל].

במגנצא עושין הברכה מיד אחר התפלה בשחר. וכל קרובי חתן וכלה לובשין בגדי שבת. ומהר”י סג”ל היה עושה הברכה, מתוך כך היה לובש גם כן בגדי שבת לכבודם. אך טלית המיוחד לו לחול לבש, אכן בהלולת בתו היה לובש גם כן טלית המיוחד לו לשבת. ומביאין הכלה עם כלי זמר עד פתח בית הכנסת. וממתנת שם עד שמוליך הרב את החתן על מגדל בית הכנסת. והיה מניח לו אפר קיטמא שרופת אש תחת מטרון על ראשו במקום הנחת תפילין זכר לחרבן, וכן במימוני הלכות ט’ באב פ’ חמישי. ואחר כך הולכין הרב וחשובים עמו ומביאין הכלה. והרב היה תופס אותה בבגדיה והוליכה והעמידה לימין החתן על שם נצבה שגל לימינך (תהלים מה:י), והעמידן אחוריהן לצפון ופניהם לדרום [והרב היה עומד בצד מערב ופניו נגד המזרח]. ואמו של חתן ושל הכלה היו הולכות ועומדות אצלה על המגדל בשעת הברכה או שאר קרובים במקומה. [הגהת מהרי”ל: אם היו שם אבלים צוה מהר”י סג”ל שיצאו חוץ לב”ה [בקצת כ”י: אצל פתח ב”ה, ובקצת כ”י: לחצר ב”ה] בשעת הברכה.]

לאלמן ולאלמנה עושין הברכה בחמישי בשבת בחצר בית הכנסת אצל פתח בית הכנסת. … אך אם הוא בחור והיא אלמנה או אלמן נשא בתולה יש להן כל דין בחור ובתולה. אך לאלמנה הברכה בחצר בית הכנסת …

[ועיין שם שצייר עצם סידור הקידושין, וסיים:] ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה.2

מהר”ם מינץ

ובבוקר הול(י)כין החתן והכלה באבוקות לחצר בית הכנסת לעשות מיי”ן כמנהג העיר. ואחר המיי”ן מנהג בכמה קהילות שמשיבין חתן וכלה תחת כיפה הנעשית לשם כך וזהו חופה שלנו. כי באילו מדינות אין לנו חופה בשעת הברכה, לכן יש אומרים דזהו חופה דידן, וי”א הרצועה של מטרון החתן, שנותנין בראש הכלה, זהו חופה דידן.3

וכשמביאין החתן והכלה למקום שמנהג לעשות שם הברכות צריך להעמיד הכלה לימין החתן. יש מעמידין לצד מערב ופניהם כנגד מזרח והטעם שיהא פניהם כנגד ארון הקודש, והמברך מצדד את עצמו ופניו גם כן למזרח. ויש מעמידין חתן וכלה לצד דרום, דאמרינן (בבא בתרא כה:) מי שרוצה לחכם ידרים וכו’. ויש מעמידין חתן וכלה לצד צפון כי כשמעמידין לצד דרום אז הכלה קרובה טפי לארון הקודש מן החתן כי צריכה לעמוד מימינו וזהו נגד הסברא, לכך מעמידים לצד צפון וסומכין נמי על זה דאמרי (שם) מי שרוצה להתעשר יצפין.4

וכן אנן עבדינן גם כן בנישואין כמה סימנים המורים על ענייני הצלחה כגון האבוקות בשעת המיי”ן המורה לאורה ולשמחה, וכן תחת השמים והכוכבים כלומר כה יהיה זרע[כ]ם כככבי השמים וכן [ה]חטים שזורקין על ראשם ואמרינן פרו ורבו.5

[Noteworthy is Maharam Mintz’s assumption that a wedding party configuration that places the bride rather than the groom closer to the Ark is “unreasonable”.]


אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגין באשכנז ובמדינות אלו

וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה ויש אוסרין עד שלשים וכן נראה לי6

יש אומרים לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים:7

And here are the responsa of Hasam Sofer and Rav Hirsch:

רב שמשון רפאל הירש

לכבוד הרב [אהרן הלוי גרין, אב”ד] דק”ק פרעויא יע”א

אד”ש כראוי לכבוד תורתו נר”ו, הנה בא אלי כתב מאת אקרו”ט דקהילתו יצ”ו, והציעו דבריהם לפני אודות סידור הקידושין בבית הכנסת אשר מעלתו נר”ו לא רצה להתירו. ואקרו”ט כתבו כי בעשית החופה שם ברחוב בסביבות יהודים על פי רוב פעמים נעשו דברים שאינם כהוגן ולעג וקלס המה בגוים, גם נקיות המקום לפעמים איננו כדינא. וחתנים וכלות מקהילתו עומדים על דעתם ומבקשים לקשר בריתם בבית הכנסת לאמר, אם יהיה איסור בדבר מדוע הותר בשאר קהילות מדינתנו, ובזה אש המחלוקת הולך וגובר ושלום עדתו נוסע והולך. על כן בקשו ממני לחוות להם דעתי אם באמת אסור הוא על פי דין ודת תורתנו הקדושה לעשות החופה בבית הכנסת.

ואני למען כבוד תורתו נר”ו ולמען האמת והשלום אשר כל בית חיינו ישען עליהם, ראיתי טוב לדבר בזה אל מעכ”ת נר”ו, כי כפי הנלע”ד טוב וישר הוא למחול בזה על כבודו הרמה להיות נענה להם בענין הזה, אשר כפי ענ”ד אין בו שום שמץ איסור, אלא אדרבא נראה נאה ויאה לברך ברכת יוצר האדם בבית יוצר האדם.

הלא עשיית החופה בבית הכנסת הוא מנהג ישן נושן מנהג קדמונינו גאוני קדם, ימחול מכ”ת נר”ו לעיין ברמ”א יו”ד סימן שצ”א סעיף ג’ בהגה. וז”ל מהרי”ל … ובעל כרם שלמה ז”ל [אה”ע סימן ס”א] ודאי לא ראה דברי המהרי”ל גופן על כן הוציא כונת דבריו ודברי בית שמואל [סימן ל’ ס”ק ט’] לענין אחר, ובמח”כ טעה. וכן עדות הריב”ש סימן ר”ו על מכונו, וכן ראיתי בקהילות קדושות באשכנז וכן אני נוהג מימי.

גם מה שדימה הבעל כרם שלמה להוכיח מתוספות קדושין נב: [ד”ה וכי אשה בעזרה מנין] שאין נכון לעשות החופה בבית הכנסת ולקדש אשה שם, אדרבא נ”ל דמהתם מוכח דאין איסור בדבר אפילו בעזרה, דהא מוכח מהתוספות דשרי לנשים להכנס לעזרה ומוכח מש”ס דמותר לעשות קדושין בעזרה, ואם כן מותר לקדש אשה אפילו בעזרת בית המקדש, כל שכן במקדש המעט הנשאר לנו בגולה, והא דקאמרי תוספות שהוי בזיון, רצונם לומר בזיון הוא לה לאשה ליכנס למקום שהכהנים נאספים שמה לשמור משמרת עבודתם כדי להתקדש, לא בזיון מקדש. על כן נ”ל דודאי מנהג הגון הוא מנהג קדמונינו לעשות חופה בבית הכנסת.

ואם כן אחרי אשר ביררנו שאין איסור בדבר, אשימה נא דברתי אל מכ”ת נר”ו. נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת, אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון … [הנקודות במקור] יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו. על כן אם לעצתי ישמע מכ”ת נר”ו, אל נא יעמוד נגד עדתו בענין זה ויוסיף פירוד לבבות מצה ומריבה בתוכנו. ואם ירצו בני ובנות קהילתו להתברך בבית הכנסת, יברך ברית נעוריהם בנפש חפצה וישיג ברכות ושובע שמחות מאלקי שלום.

דברי המכבדו המתפלל בעד שלום עם ד’ ובעד שלום תורתו.

נ”ש, יום ד’ פ’ והיה עקב תר”ט לפ”ק8

אל כבוד זקני עמם ושריו אקרו”ט דורשי האמת והשלום בעדת ישורון ק”ק באניהד יע”א

נכבוד נכבדתי לקבל גי”ה אשר ערכו עלי מעלתכם יצ”ו מיום ג’ י”ב למב”י, ותוכה רצוף שאלה וז”ל כבפנים. וביקשו מעלתכם שיחי’ לחוות דעתי הקלושה כדת מה לעשות, וגם להודיע לכם את דרכי בסידור קדושין פ”ק, אם אני נוהג לסדר הקדושין בבית הכנסת.

והנה לדעת מה יעשה ישראל, מה לכבוד מעלתם לעזוב את ארזי הלבנון אשר בארצכם והארז אשר בצל חכמתו ותורתו ינוחו אנשי עדתם יע”א ועל פיו יהיה כל ריב וגו’ וללכת אל … [הנקודות במקור] אשר במרחק ולאזוב אשר בקיר, ולא יאות אלי להורות לכם דבר איסור והיתר כפי קוצר דעתי ובינתי בתורתנו הקדושה, אחרי אשר ודאי לא גלמודה קהלתכם מבלי מנחה ומנהל על מי מנוחות התורה והמשפט, ורק זאת עבודת האמת והשלום לבוא אל השופט והכהן אשר עומד שמה לשרת בשם ד’, ולבלתי סור מכל אשר יורה את מעלתכם ימין ושמאל, ובזה כל עם ד’ יבוא על מקומות בשלום.

אכן אחרי אשר בקשו גם כן מעלתכם לדעת מנהגי בדבר זה, לא אמנע טוב מבעליו, ולא אכחיד תחת לשוני היות מנהגי מעת עמדי לשרת בקודש, לסדר הקדושין בבית הכנסת כאשר ראיתי נהוג בכמה גלילות אשכנז, והמנהג הזה יסודתו בקודש מימי קדם. ואף שהרמ”א כתב באה”ע סימן ס”א [סעיף א’], יש אומרים לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב, מכל מקום לא כתב “כי כן המנהג” או “כן יש לנהוג”, ואדרבא כאשר העירו גם כן מעלתכם, ביו”ד סימן שצ”א משמע בהדיא דגם בימי הרמ”א היה המנהג לעשות החופה בבית הכנסת. וכן בא מפורש במהרי”ל … וכן איתא בבית שמואל … והוא משו”ת הריב”ש …

אכן חתימתי כעין פתיחתי, לא מבאר מרחקים תשאבו מי התורה, כי אם ושאבתם מים בשלום מבאר התורה אשר בקרבכם, ועל פיו תצאו ועל פיו תבואו, ושלום ואמת יפרח בימיכם, כאות נפשכם ונפש דורש שלומכם וטובכם.

[ניקולשבורג], עש”ק כ”ט למב”י תר”י9

[Two noteworthy ancillary points here are the warning that indiscriminate opposition to anything that one finds distasteful, regardless of its Halachic permissibility, will vitiate one’s moral-religious authority, and the repeated insistence that the appropriate address for inquiries about religious law and custom is the local rabbinate, and not foreign authorities.]

חת”ם סופר

[הביא דברי רמ”א לעשות חופה תחת השמים, וכתב:] שורש הדבר בתשובת מהר”ם מינץ .. שדבריו צריכין ביאור ואבארם בע”ה כי כתב שם [והביא הקטע השני מדבריו הנ”ל] משמע מזה שהיו רגילין לעשות החופה בבית הכנסת ממש שוב אחר זה בהיפוך הדף כתב [והביא הקטע השלישי הנ”ל] אם כן מבואר שעושין החופות תחת השמים ודבריו סותרים זה את זה

והנה הגאון מהר”ם מינץ היה תלמידו של מהרי”ל ז”ל ועיינתי במהרי”ל שם וכתב [והביא דברי מהרי”ל במנהג המאיי”ן] והמנהג הזה הוא כהווייתם וצורתם גם עתה בפ”פ דמיין ובכל פרוודהי ובתשובת מהר”ם מינץ הנ”ל כתב [והביא הקטע הראשון הנ”ל] שוב כתב במנהגי מהרי”ל … מבואר דלבתולה עושים במגדל בית הכנסת ששם קורין בספר תורה ויש לעיין מה בין בתולה לאלמנה לענין זה וגם תימה על הרמ”א שלא הביא כלל ממנהג הברכות לקדש ולעשות החופה בבית הכנסת:

אבל דעו כי כל המנהגים הללו שבאשכנז נוסדו על פי רבותינו בעלי תוספות רש”י ותלמידיו תושבי ארץ ההיא והמה ראו כי טוב מאוד לעשות סימן טוב לברכתם של זרע אברהם כה תהיה זרעכם ושם כתיב ויוצא אותם החוצה שעשה הקב”ה פועל דמיונו לנבואה זו והוציאו החוצה במקום הככבים שתחול בנקל הברכה כה תהיה זרעכם מכל שכן שיש לנו לעשות פועל דמיון להמשיך הברכה בשעה הראויה לכך ולעמוד בשעת חופה תחת כיפת הרקיע במקום הראויה לראיית כוכבים

עוד ראו רבותינו הקדמונים ז”ל שראויה לברכם זיי”ן ברכות במקום קדוש במקום קבוע להתפלל על כן אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידם ז”ל ותקנו תחלה החופה והוא שקורין מאיי”ן באשכנז שתהיה תחת השמים לסימן ברכה והחופה עם ברכותיהם בבית הכנסת על הבימה נמצא אין כאן סתירה בדברי מהרי”ל ומהר”ם מינץ

אמנם כל זה בבתולה דאיכא תרווייהו מאיי”ן וחופה אבל באלמנה דליכא מאיי”ן באשכנז ראו לעשות החופה עם ברכותיה תחת השמים לסימן ברכה ומברכין שם ז’ ברכות כי חשבו טעם זה עיקור

מזה למד רמ”א במדינות אלו וכל מדינות וגלילות פולין ורוסיא שלא נהגו מעולם בחופת מאיי”ן אם כן על כרחך להעמיד החופה של כלונסות בחצר בית הכנסת תחת השמים לסימן ברכה ואתי שפיר הכל בעזה”י:

ויש לתמוה על מנהג אשכנז של עכשיו בזמנינו אף על פי שנהגו בחופת מאיי”ן מכל מקום עושין גם החופה עם זיי”ן ברכות תחת הרקיע בחצר בית הכנסת ואין שום מקום בכל אשכנז שעושין חופה בבית הכנסת

ואולי משום דבאשכנז לא נהגו בשום מקום להיות נבנה פרוזדור לפני בית הכנסת ומתפללים עתה רוב אורחים בחצר בית הכנסת וה”ל מקום קבוע להתפלל שם ואיכא תרווייהו סימנא טבא ככוכבים ומקום מיועד לתפלה וברכה

בהא סלקינן כל ישראל יוצאים ביד רמ”א להעמיד החופה תחת השמים לסימנא טבא להתקיים בו ברכת אברהם ואשר לא חפץ בברכה ונרחק ממנו מתכווין ללמוד מדרכי אומות עולם אשר לא נתברכו בכוכבים מזדווגים זיווגיהם בבית תפלתם יהי’ כמותם והמתאוים לברכת אבותם יהי’ צאצאי מעיהם כמותם וכמעי הים ירבו דגתם ימלא ד’ לטובה כל משאלותם.10

Rav Hirsch’s responsa are dated [5]609 and [5]610, and while Hasam Sofer’s is undated, it was penned at least a decade, and possibly several, earlier (he died in 1839), so it is possible that the practice observed by R. Hirsch was a relatively recent innovation, introduced by the Reformers out of the desire, alluded to by all contemporary opponents of the practice, to ape the Christians, but if so, R. Hirsch was surely sufficiently historically and halachically sophisticated to have realized this.

וכן שני הכתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם; yet a third prominent German Rav from the same period, Rav Yisrael Lipschütz, follows Hasam Sofer in insisting that weddings in synagogues are a reform of “the new ones, of whom we are ashamed, whose entire goal is to render us similar to those to whom we cannot be similar” and that “in all our days we have never seen and never heard of anyone conducting themselves thus, to make a Hupah inside a synagogue”:

[מ”ש] רמ”א .. דבחופה שעושין בבית הכנסת … ויש מחמירין שיעמוד האבל חוץ לבית הכנסת … תחת החופה שבבית הכנסת …הנה מדכפל רמ”א ושילש בלשונו חופה שעושין בבית הכנסת על זה סמכו החדשים, אשר עליהן אנו בושין, אשר כל מגמתם לדמות אותנו למי שלא נוכל להדמות, ואמרו דשמע מינה דכך יפה לנו לעשות החופה בבית הכנסת.

אמנם מלבד שיש איסור בדבר זה מכמה טעמים, שלא נאריך בהן כאן, הנה תלו את עצמן בקורי עכביש, דכל מה שנזכר בדברי רמ”א כאן בית הכנסת, במקור מקומו טהור ליתא, לא בהגה מיי’ שהביאה רב בית יוסף, דשם נזכר בבית הנשואין וכמו כן בדרכי משה כתוב בפירוש ברחוב העיר. ונראה שטעות המדפיס הוא דהרי מימינו לא ראינו ולא שמענו נוהגין כן לעשות חופה תוך בית הכנסת, אלא שבשניהן היה כתוב בב”ה, ור”ל ראשי תיבות בבית הנשואין או בחצר בית הכנסת, שהוא רחוב העיר, וטעה המדפיס שברצותו מרחיב ברצותו מקצר, וכתב בבית הכנסת. ונכרין דברי אמת.11

  1. Although R. Hirsch’s responsa were written when he was still in Nikolsburg, prior to his Frankfurt period. []
  2. ספר מהרי”ל (מנהגים) (מכון ירושלים תשמ”ט) הלכות נישואין אותיות א’-ה’ עמודים תסג-סז; [מהדורת ורשה תרל”ה?] – קשר []
  3. שו”ת מהר”ם מינץ (מכון ירושלים תשנ”א) חלק ב’ סימן ק”ט עמוד תקלה; [מהדורת לבוב תרי”א] – קשר []
  4. שם עמוד תקלו []
  5. שם עמוד תקלט []
  6. הגהת הרמ”א יו”ד שצא:ג []
  7. שם אה”ע סא:א []
  8. שמש מרפא, שאלות ותשובות סימן פ’‏ []
  9. שם סימן פ”א‏ []
  10. שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק א’ סימן צ”ח – קשר []
  11. תפארת ישראל, הקדמה לסדר מועד, כללי שמחות גזירת ל’ אות ב’, הובא בשו”ת זכר יהוסף אה”ע סימן נ’ ד”ה אולם בתפארת ישראל. [הוספה: ועיין רשימה של מקומות שפוענח בטעות אותיות “בהכ” ל”בית הכנסת” במקום “בית הכסא” באלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא (כרך שני: ירושלים תשע”א) עמוד 688.] ועיין שם בזכר יהוסף שהאריך הרבה בסוגיא זו בבקיאות עצומה כדרכו, ועיין שו”ת אמרי אש או”ח סימנים ט’ – י’, שו”ת מהר”ם שיק אה”ע סימן פ”ז, שו”ת דברי מלכיאל חלק ה’ סימן ר”ה, שו”ת כתב סופר אה”ע סימן מ”ז, gשו”ת אגרות משה אה”ע חלק א’ סימן צ”ג. הרבה ממקורות אלו הובאו בספר שערי נישואין (בני ברק תשנ”ט) עמודים רה-רי; אני מודה לחברי מ.ו. על הבאת ליקוט זה לתשומת עיני.‏ []