ללמוד וללמד, לשמור ולעשות: הקדמה

From Rav Aharon Feldman’s scathing critique of the anthology Jewish Legal Writings by Women:

Rather than “debating essential halachic issues in the rigorous spirit of rabbinic Judaism,” the book is composed of two categories of articles: those which do not debate issues (essential or otherwise), and those which debate issues, but not in the spirit of Rabbinic Judaism.

The first category comprises about half the book and consists of surveys of various halachic issues. Based on the standard sources of the Talmud and basic commentaries and bolstered by secondary sources, they break no new ground for anyone able to read the sources in their original Hebrew, except for occasional conclusions, usually based on tenuous arguments, meant to advance Orthodox feminism.1

One of Rav Feldman’s examples:

[Susan Handelman’s] “Women and the Study of Torah in the Thought of the Lubavitcher Rebbe” translates several talks given by this figure in which, on the basis of a flimsy argument (see below), he states that women’s Torah study is not merely a tool to further their performance of mitzvos, but has the same obligatory status as men’s study. Even though (as the author states) this contradicts the opinion of the Vilna Gaon and Beis haLevi, she nevertheless rejects their view in favor of the Rebbe’s. It is surprising that anyone would give the opinion of a late twentieth-century authority more weight than two towering halachic scholars of past centuries. [Rav Feldman than proceeds to cite the Rebbe’s argument, which he calls ‘flimsy’, and proceeds to rebut.]2

In the following series of posts, we shall attempt to demonstrate that Rav Feldman’s critique of the Rebbe’s position, and Handelman’s central thesis, is unjustified, and that the traditional and mainstream Halachic view has indeed been that “women’s Torah study is not merely a tool to further their performance of mitzvos” but rather an actual fulfillment of the commandment to study Torah, and it is actually the positions of the Gaon and Beis Ha’Levi that are at most relatively late, innovative minority views, if not actually outliers.

  1. Rav Aharon Feldman, Halachic Feminism or Feminist Halachah?, in The Eye of the Storm, pp. 84-85. []
  2. Ibid. p. 85 n. 9. []

The Construction Of Gender

China’s Huang He / Yellow River is female:

The Mother Yellow River statue in Lanzhou's waterfront Xihu park (Qilhe District)

Our own Mississippi is apparently androgynous:

Taking it’s place as one of New Orleans newest and most high profile statues is ‘ Mother River,” a 30-foot tall sculpture that stands inside of a fountain in front of the Port of New Orleans. Mother River is an anthropomorphic depiction of a female form reaching skyward from her northern tributaries toward her destiny, the deep arm rivers of the Gulf of Mexico. The River’s tributaries appear as children clutching her feet. Along the base of the sculpture, riverboats, tugs and other vessels are represented in relief. The rich mix of drama, humanity and nature’s challenges is all represented in the work. With the arrival of Mother River, cruise ships; freighters and all other vessels are greeted with the site of a mighty woman reaching skyward—much like they are in another famous harbor further northeast. “Mother River” is destined to take her place as the New Orleans region tribute to the maritime industry, a thriving business with great heritage in the city. …

Close by is Robert Schoen’s “Old Man River,” a stylized stone human figure made of 17 tons of Carrara marble. Since 1991, visitors have marveled at the 18- foot monumental statue’s majesty. The figure’s circular movement seems to convey a harmony of the work to its location. The river is connected through the openings of the legs and arms to the land.

I recently learned a fascinating survey of the פתחי תשובה of a debate between the Poskim over whether rivers are always masculine, since that is the gender of the noun נהר, or are rather individually gendered (the question is whether to apply to them, when writing Gittin, the masculine form דמתקרי or the feminine דמתקריא). Rav Efraim Zalman Margolis, a proponent of the latter view, explains that while nameless rivers are indeed masculine, in both Hebrew as well as in German / Yiddish (der teich or der floss), the gender of named rivers depends on the name (di Dunay takes feminine verb forms). He begins by citing responsa of Hasam Sofer that the latter forwarded to him in response to his query about the customary formula for referring to the city of Pressburg:

בעידנא דשקילנא וטרינא עפ”י רבנא וגאונא רב נהורא ובוצינא קדישא חמיד לבא ועינא מוה’ משה נ”י האב”ד דק”ק הנ”ל [פרעשבורג] בהדי שותא ליה שאילנא היכי נהיגי בכתיבת שם עירו וענותו תרביני ויתן לי שאלתי וחבה יתירא אוסיף וטרח בשבילי לשלוח העתק מספר תשובותיו אשר כתב בענין זה ועוד עניינים השייכים לזה מלין חסדאין ושפירין. ולי מה יקרו אמריו אמרי יאי והלכתא גבורתא דאיכא למשמע מינייהו. ולקחתי המורם מהם לדינא בקוצר מילין כדרכי בחיבור זה. ונתתי להם יד ושם להודיע טיבם בטיב גיטין וכל חד תיקום אדוכתיה וז”ל הגאון נ”י

[הנה] כל הגיטין שמצאתי כאן מגאוני עולם כתבו מתא דיתבא על נהר דונא דמתקריא דונאי ואין ספק שטעמם הואיל ושם הפרטי דונא הוא לשון נקבה כמו שמפורסם וכן העיד בתשובת מהר”ם פדווא סימן י”א על נהר דונאי שהוא לשון נקבה ויצדק יותר דמתקריא כמ”ש רש”י על עלה זית טרף בפיה דשם המין יונה הוא לשון נקבה בכל מקום ויונה ששלח נח היה זכר. … והוזכר נהר שהוא שם הכולל שהוא זכר ושם הנהר דונאי שהוא לשון נקבה אשם פרטי הסמוך.

ועוד מבואר ברא”מ דכל שמות הכוללים כשיונחו על שם גוף פרטי זכר או נקבה נגררים על גוף פרטי ע”ש וגם באדם שם הכולל הוא לשון זכר וכן גוף כשנאמר מי הוא האדם או הגוף הזה (דער פערסאהן) נשיב האדם הזה הוא רבקה הנקראת שרה ולא נאמר הנקרא בלשון זכר הואיל דמוסב על האדם או על גוף כי מוסב על רבקה הסמוך. ומכל שכן הכא בנהר נהי דלא מצינו נהר בלשון נקבה כשהוא בלשון יחיד אבל כשהוא בלשון רבים על הרוב הוא בלשון נקבה כמו נשאו נהרות ועל נהרותם. ומעט ימצא בלשון זכר כמו הבנהרים חרה.

ושם הוסיף ידו שנית לחכם אחד בענין זה בפנים מאירות ומסבירות ליישב דברי הקדמונים שכתבו דמתקריא ודפח”ח.1

Rav Margolis follows with an intricate and subtle linguistic analysis of the issues, and he then reaches the heart of the matter: how do we apply notions of gender to inanimate objects such as rivers? His initial proposal is a speculative excursion into etymology:

ואמנם התבוננתי במ”ש הגאון מהר”מ נ”י שכתב ששם הפרטי דונאי הוא לשון נקבה כמפורסם. לכאורה לא ידעתי בשם הניתן לדבר שאין בו רוח חיים שיוצדק לומר עליו שהוא מורה לשון נקבה.

ואפשר לומר ששם זה נתפשט ממדינת תוגרמא שנהר טונא הולך שם במקומות רבים כמ”ש בגט פשוט סימן קכ”ח [ס”ק כ”ו ד”ה אחר שכתבתי זה] שהרבה עיירות בנויות על שפת הנהר טונא עיר בודון ועיר וידין ועיר בילאוגראדו ועיר ניקופל וכן הרבה עיירות. והמון עם קורין לנהר טונא ומכל מקום כותבין בכל מקום כפי השם הקדום …

ולפי זה קרוב הדבר שלכך קראוהו בשם דונא שפתרונו אדונית וגברת … והוא על שם גדולתו וחשיבתו משאר נהרות כאשר על המדינה יאמר גברת ממלכת וכיון שהנחת השם הוא על לשון נקבה נשתמשו בו במלת דמתקריא כך יש לומר לכאורה

Rav Margolis ultimately concludes that we look to the gender imputed to the river by its usual linguistic context (der Po, rather than di Po, di Brenta, der Main, der Rhine), but he does not provide any underlying theory to explain why some rivers are referred to as male and some as female:

אך העיקר נלענ”ד בזה על פי דברי אדוני אבי זקני הגאון מהר”מ מפדווא ז”ל … וז”ל שם בסימן י”א על הגט שכתבו שם הנהר פואה ומנהג לכותבו פו וכתב על זה וז”ל

לכן נראה לי שפוא במקום פו לא היה שינוי אכן פואה שהאל”ף היא נעה ובאה ה’ אחריה דומה שהשם ישתנה מזכר לנקבה כי צריך לומר שכולן קורין בלשון זכר האשכנזים אומרים דער פו ולא דיא פו וכן בלשון לעז אומרים אלפו ולא לפו כי יש נהרות קוראים אותם בלשון נקבה נהר דונא קורין אותו בלשון נקבה וכן נהר ברינטו אומרים די ברינטו ובלעז לברינטו ונהר מיין ונהר ריין קוראין בלשון זכר דער מיין דער ריין כו’ עכ”ל

ומעתה אומר אני דשפיר חזי הגאון נ”י בטעמא דקמאי שכתב על הנהר דונאי דמתקריא מטעם שהנחת שם דונאי הוא לשון נקבה אלא שאני אומר בלשון אחר קצת דודאי מלת נהר הנחתו בלשון הקודש להיות כמדובר בו לשון זכר כאשר הכתובים מוכיחים וכן בלשון אשכנז דער טייך או דער פלוס. אך זה בנהר שאין לו שם וכן נהר סתם אבל אחר שנקרא בשם הכל הולך אחר השם ונהרא נהרא ופשטיה או ופשטא אם זכר אם נקבה והולכין בזה אחר שפת לשון המדינה איך קורין אותו.

והנה בנהר דונא וכיוצא בו שאומרים די טונא וכל המדובר בו הכל משתמש בלשון נקבה כשרוצים לומר ששפכה ושטפה סביבותיה וכיוצא הכל בלשון נקבה וכיון שבין דונאי להאשכנזים או דונאיי להגרים בלשון נקבה שפיר דמי לכתוב דמתקריא כיון שעתה אחר הנחת השם דרך נשים לו וכל המדובר בו הוא בלשון נקבה ואם היה בא לכתוב שמסתפקים מהמdם לא היו כותבין וממימוהו מסתפקא רק וממימהא מסתפקא .. שאחר שפי’ הנהר הוא הטונא שכל המדובר בה הוא בלשון נקבה שוב צריך לכתוב הכל לשון נקבה ולכן כותב גם כן דמתקריא שהטונא הזאת היא נקראת גם כן לפרקים דונאיי

פתחי תשובה himself suggests that the litmus test for river gender is (basically) whether the name ends in a consonant (der Bug, der Neman, der Dnieper) or vowel (di Viliya, di Bistritsa, di שטשארא (?)):

ולעניות דעתי נראה דיש כלל בזה לידע אם הנהר נקרא בלשון נקבה או לא. והוא, כשסוף התיבה משם הנהר הוא בנח נראה הוא לשון זכר, כמו דער בוג, או דער נומין, או דער נעפר, אבל אם הוא בנח נסתר הוא לשון נקבה, כמו די וילייא, די ביסטריצא, די שטשארא וכיוצא.2

He runs into trouble, though, with the Thames, which according to his principle ought to be masculine, but which had been treated as feminine in a Get brought from London; he suggests that English (“the language of that country”) may have different rules:

אמנם זה כמה שנים בא לידינו גט אחד שהובא מלונדון, והיה כתוב בו מתא דיתבא על נהר טאמש דמתקריא טאמישיש, והרי הוא בנח נראה, אף על פי כן כתבו דמתקריא. ואפשר אין ראיה מלשון המדינה ההיא, אבל בלשון מדינתינו ודאי כן הוא.

The Thames is indeed represented as male in Raffaelle Monti’s sculpture Old Father Thames:

Statue of Father Thames, alongside St John's Lock at Lechlade, Gloucestershire.

  1. טיב גיטין, שמות עיירות ונהרות אות ל’ – קשר []
  2. אה”ע סימן קכ”ח ס”ק י []