I recently read several responsa on the bitterly controversial nineteenth century question of holding weddings in synagogues, including one that is probably the most famous treatment of the subject, by Hasam Sofer, and another rather less well know pair, by Rav Samson Raphael Hirsch. Much of their technical analysis revolves around the descriptions of traditional German wedding rituals set down by the great authorities on German custom (Maharil, Maharam Mintz, Rema), and their different interpretations of these are quite understandable, given their typical terseness; what is truly remarkable, however, is that although both authors were great and highly esteemed nineteenth century Frankfurt rabbanim, one claims that the custom of holding weddings in synagogues is something that “I have seen in holy German communities, and that has always been my practice” and that “my custom, from when I began to serve in holiness, has been to arrange the wedding in the synagogue, as I have seen in many regions in Germany”, while the other claims that “there is no place in all Germany that holds the Hupah in the synagogue”!
Here are the early texts whose precise meaning the later German authorities are debating:
מהרי”ל
כעלות השחר ביום הששי היה קורא השמש לבא לבית הכנסת, והיה קורא אגב לבא אל המאן. ואז הוליך הרב החתן לפניו, [הגהת מהרי”ל: יש מקומות שמנגנין אז מחול המצוה, מה שעושים במוצאי שבת אחר הבדלה.] וכל העם אחריהן לאור אבוקות עם כלי זמר לחצר בית הכנסת, וחוזרים עם האבוקות והכלי זמר ומביאים הכלה וחברותיה. וכאשר תבא עד פתח חצר בית הכנסת הלך הרב והחשובים והיו מוליכין את החתן לקראת הכלה. והתחן תופש אותה בידו, ובחיבורן יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו ג’ פעמים. והולכין יחד עד אצל פתח בית הכנסת ויושבין שם מעט ומוליכין הכלה לביתה. והיתה מלובשת שרגנז למעלה בכל בגדיה והינומא על פניה וקורזין במקום סרבל. ואת החתן מוליכין לבית הכנסת מלובש בגדי שבת, והמטרון שלו תחובה לו דרך צוארו כמנהג בריינוס זכר לחורבן להעלות על לב בראש שמחתו. ומושיבין אותו מצד התיבה במזרחית צפונית. ופותחין אדון עולם ופסוקי דזמרה. [הגהת מהרי”ל: מנהג במגנצא כל שעה שאומרים פסוקי דזמרה מקלעין את הכלה, ונותנין לה הטבעות.] ואין אומרין תחינה רק אומר למנצח [ופעם אחת – שמעתי – אמר החר”ש / שלום כ”ץ ש”ץ למנצח – תחינה – ולא מיחה בו הרב מהר”י סג”ל].
במגנצא עושין הברכה מיד אחר התפלה בשחר. וכל קרובי חתן וכלה לובשין בגדי שבת. ומהר”י סג”ל היה עושה הברכה, מתוך כך היה לובש גם כן בגדי שבת לכבודם. אך טלית המיוחד לו לחול לבש, אכן בהלולת בתו היה לובש גם כן טלית המיוחד לו לשבת. ומביאין הכלה עם כלי זמר עד פתח בית הכנסת. וממתנת שם עד שמוליך הרב את החתן על מגדל בית הכנסת. והיה מניח לו אפר קיטמא שרופת אש תחת מטרון על ראשו במקום הנחת תפילין זכר לחרבן, וכן במימוני הלכות ט’ באב פ’ חמישי. ואחר כך הולכין הרב וחשובים עמו ומביאין הכלה. והרב היה תופס אותה בבגדיה והוליכה והעמידה לימין החתן על שם נצבה שגל לימינך (תהלים מה:י), והעמידן אחוריהן לצפון ופניהם לדרום [והרב היה עומד בצד מערב ופניו נגד המזרח]. ואמו של חתן ושל הכלה היו הולכות ועומדות אצלה על המגדל בשעת הברכה או שאר קרובים במקומה. [הגהת מהרי”ל: אם היו שם אבלים צוה מהר”י סג”ל שיצאו חוץ לב”ה [בקצת כ”י: אצל פתח ב”ה, ובקצת כ”י: לחצר ב”ה] בשעת הברכה.]
לאלמן ולאלמנה עושין הברכה בחמישי בשבת בחצר בית הכנסת אצל פתח בית הכנסת. … אך אם הוא בחור והיא אלמנה או אלמן נשא בתולה יש להן כל דין בחור ובתולה. אך לאלמנה הברכה בחצר בית הכנסת …
[ועיין שם שצייר עצם סידור הקידושין, וסיים:] ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה.
מהר”ם מינץ
ובבוקר הול(י)כין החתן והכלה באבוקות לחצר בית הכנסת לעשות מיי”ן כמנהג העיר. ואחר המיי”ן מנהג בכמה קהילות שמשיבין חתן וכלה תחת כיפה הנעשית לשם כך וזהו חופה שלנו. כי באילו מדינות אין לנו חופה בשעת הברכה, לכן יש אומרים דזהו חופה דידן, וי”א הרצועה של מטרון החתן, שנותנין בראש הכלה, זהו חופה דידן.
וכשמביאין החתן והכלה למקום שמנהג לעשות שם הברכות צריך להעמיד הכלה לימין החתן. יש מעמידין לצד מערב ופניהם כנגד מזרח והטעם שיהא פניהם כנגד ארון הקודש, והמברך מצדד את עצמו ופניו גם כן למזרח. ויש מעמידין חתן וכלה לצד דרום, דאמרינן (בבא בתרא כה:) מי שרוצה לחכם ידרים וכו’. ויש מעמידין חתן וכלה לצד צפון כי כשמעמידין לצד דרום אז הכלה קרובה טפי לארון הקודש מן החתן כי צריכה לעמוד מימינו וזהו נגד הסברא, לכך מעמידים לצד צפון וסומכין נמי על זה דאמרי (שם) מי שרוצה להתעשר יצפין.
וכן אנן עבדינן גם כן בנישואין כמה סימנים המורים על ענייני הצלחה כגון האבוקות בשעת המיי”ן המורה לאורה ולשמחה, וכן תחת השמים והכוכבים כלומר כה יהיה זרע[כ]ם כככבי השמים וכן [ה]חטים שזורקין על ראשם ואמרינן פרו ורבו.
[Noteworthy is Maharam Mintz’s assumption that a wedding party configuration that places the bride rather than the groom closer to the Ark is “unreasonable”.]
רמ”א
אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגין באשכנז ובמדינות אלו
וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה ויש אוסרין עד שלשים וכן נראה לי
יש אומרים לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים:
And here are the responsa of Hasam Sofer and Rav Hirsch:
רב שמשון רפאל הירש
לכבוד הרב [אהרן הלוי גרין, אב”ד] דק”ק פרעויא יע”א
אד”ש כראוי לכבוד תורתו נר”ו, הנה בא אלי כתב מאת אקרו”ט דקהילתו יצ”ו, והציעו דבריהם לפני אודות סידור הקידושין בבית הכנסת אשר מעלתו נר”ו לא רצה להתירו. ואקרו”ט כתבו כי בעשית החופה שם ברחוב בסביבות יהודים על פי רוב פעמים נעשו דברים שאינם כהוגן ולעג וקלס המה בגוים, גם נקיות המקום לפעמים איננו כדינא. וחתנים וכלות מקהילתו עומדים על דעתם ומבקשים לקשר בריתם בבית הכנסת לאמר, אם יהיה איסור בדבר מדוע הותר בשאר קהילות מדינתנו, ובזה אש המחלוקת הולך וגובר ושלום עדתו נוסע והולך. על כן בקשו ממני לחוות להם דעתי אם באמת אסור הוא על פי דין ודת תורתנו הקדושה לעשות החופה בבית הכנסת.
ואני למען כבוד תורתו נר”ו ולמען האמת והשלום אשר כל בית חיינו ישען עליהם, ראיתי טוב לדבר בזה אל מעכ”ת נר”ו, כי כפי הנלע”ד טוב וישר הוא למחול בזה על כבודו הרמה להיות נענה להם בענין הזה, אשר כפי ענ”ד אין בו שום שמץ איסור, אלא אדרבא נראה נאה ויאה לברך ברכת יוצר האדם בבית יוצר האדם.
הלא עשיית החופה בבית הכנסת הוא מנהג ישן נושן מנהג קדמונינו גאוני קדם, ימחול מכ”ת נר”ו לעיין ברמ”א יו”ד סימן שצ”א סעיף ג’ בהגה. וז”ל מהרי”ל … ובעל כרם שלמה ז”ל [אה”ע סימן ס”א] ודאי לא ראה דברי המהרי”ל גופן על כן הוציא כונת דבריו ודברי בית שמואל [סימן ל’ ס”ק ט’] לענין אחר, ובמח”כ טעה. וכן עדות הריב”ש סימן ר”ו על מכונו, וכן ראיתי בקהילות קדושות באשכנז וכן אני נוהג מימי.
גם מה שדימה הבעל כרם שלמה להוכיח מתוספות קדושין נב: [ד”ה וכי אשה בעזרה מנין] שאין נכון לעשות החופה בבית הכנסת ולקדש אשה שם, אדרבא נ”ל דמהתם מוכח דאין איסור בדבר אפילו בעזרה, דהא מוכח מהתוספות דשרי לנשים להכנס לעזרה ומוכח מש”ס דמותר לעשות קדושין בעזרה, ואם כן מותר לקדש אשה אפילו בעזרת בית המקדש, כל שכן במקדש המעט הנשאר לנו בגולה, והא דקאמרי תוספות שהוי בזיון, רצונם לומר בזיון הוא לה לאשה ליכנס למקום שהכהנים נאספים שמה לשמור משמרת עבודתם כדי להתקדש, לא בזיון מקדש. על כן נ”ל דודאי מנהג הגון הוא מנהג קדמונינו לעשות חופה בבית הכנסת.
ואם כן אחרי אשר ביררנו שאין איסור בדבר, אשימה נא דברתי אל מכ”ת נר”ו. נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת, אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון … [הנקודות במקור] יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו. על כן אם לעצתי ישמע מכ”ת נר”ו, אל נא יעמוד נגד עדתו בענין זה ויוסיף פירוד לבבות מצה ומריבה בתוכנו. ואם ירצו בני ובנות קהילתו להתברך בבית הכנסת, יברך ברית נעוריהם בנפש חפצה וישיג ברכות ושובע שמחות מאלקי שלום.
דברי המכבדו המתפלל בעד שלום עם ד’ ובעד שלום תורתו.
נ”ש, יום ד’ פ’ והיה עקב תר”ט לפ”ק
אל כבוד זקני עמם ושריו אקרו”ט דורשי האמת והשלום בעדת ישורון ק”ק באניהד יע”א
נכבוד נכבדתי לקבל גי”ה אשר ערכו עלי מעלתכם יצ”ו מיום ג’ י”ב למב”י, ותוכה רצוף שאלה וז”ל כבפנים. וביקשו מעלתכם שיחי’ לחוות דעתי הקלושה כדת מה לעשות, וגם להודיע לכם את דרכי בסידור קדושין פ”ק, אם אני נוהג לסדר הקדושין בבית הכנסת.
והנה לדעת מה יעשה ישראל, מה לכבוד מעלתם לעזוב את ארזי הלבנון אשר בארצכם והארז אשר בצל חכמתו ותורתו ינוחו אנשי עדתם יע”א ועל פיו יהיה כל ריב וגו’ וללכת אל … [הנקודות במקור] אשר במרחק ולאזוב אשר בקיר, ולא יאות אלי להורות לכם דבר איסור והיתר כפי קוצר דעתי ובינתי בתורתנו הקדושה, אחרי אשר ודאי לא גלמודה קהלתכם מבלי מנחה ומנהל על מי מנוחות התורה והמשפט, ורק זאת עבודת האמת והשלום לבוא אל השופט והכהן אשר עומד שמה לשרת בשם ד’, ולבלתי סור מכל אשר יורה את מעלתכם ימין ושמאל, ובזה כל עם ד’ יבוא על מקומות בשלום.
אכן אחרי אשר בקשו גם כן מעלתכם לדעת מנהגי בדבר זה, לא אמנע טוב מבעליו, ולא אכחיד תחת לשוני היות מנהגי מעת עמדי לשרת בקודש, לסדר הקדושין בבית הכנסת כאשר ראיתי נהוג בכמה גלילות אשכנז, והמנהג הזה יסודתו בקודש מימי קדם. ואף שהרמ”א כתב באה”ע סימן ס”א [סעיף א’], יש אומרים לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב, מכל מקום לא כתב “כי כן המנהג” או “כן יש לנהוג”, ואדרבא כאשר העירו גם כן מעלתכם, ביו”ד סימן שצ”א משמע בהדיא דגם בימי הרמ”א היה המנהג לעשות החופה בבית הכנסת. וכן בא מפורש במהרי”ל … וכן איתא בבית שמואל … והוא משו”ת הריב”ש …
אכן חתימתי כעין פתיחתי, לא מבאר מרחקים תשאבו מי התורה, כי אם ושאבתם מים בשלום מבאר התורה אשר בקרבכם, ועל פיו תצאו ועל פיו תבואו, ושלום ואמת יפרח בימיכם, כאות נפשכם ונפש דורש שלומכם וטובכם.
[ניקולשבורג], עש”ק כ”ט למב”י תר”י
[Two noteworthy ancillary points here are the warning that indiscriminate opposition to anything that one finds distasteful, regardless of its Halachic permissibility, will vitiate one’s moral-religious authority, and the repeated insistence that the appropriate address for inquiries about religious law and custom is the local rabbinate, and not foreign authorities.]
חת”ם סופר
[הביא דברי רמ”א לעשות חופה תחת השמים, וכתב:] שורש הדבר בתשובת מהר”ם מינץ .. שדבריו צריכין ביאור ואבארם בע”ה כי כתב שם [והביא הקטע השני מדבריו הנ”ל] משמע מזה שהיו רגילין לעשות החופה בבית הכנסת ממש שוב אחר זה בהיפוך הדף כתב [והביא הקטע השלישי הנ”ל] אם כן מבואר שעושין החופות תחת השמים ודבריו סותרים זה את זה
והנה הגאון מהר”ם מינץ היה תלמידו של מהרי”ל ז”ל ועיינתי במהרי”ל שם וכתב [והביא דברי מהרי”ל במנהג המאיי”ן] והמנהג הזה הוא כהווייתם וצורתם גם עתה בפ”פ דמיין ובכל פרוודהי ובתשובת מהר”ם מינץ הנ”ל כתב [והביא הקטע הראשון הנ”ל] שוב כתב במנהגי מהרי”ל … מבואר דלבתולה עושים במגדל בית הכנסת ששם קורין בספר תורה ויש לעיין מה בין בתולה לאלמנה לענין זה וגם תימה על הרמ”א שלא הביא כלל ממנהג הברכות לקדש ולעשות החופה בבית הכנסת:
אבל דעו כי כל המנהגים הללו שבאשכנז נוסדו על פי רבותינו בעלי תוספות רש”י ותלמידיו תושבי ארץ ההיא והמה ראו כי טוב מאוד לעשות סימן טוב לברכתם של זרע אברהם כה תהיה זרעכם ושם כתיב ויוצא אותם החוצה שעשה הקב”ה פועל דמיונו לנבואה זו והוציאו החוצה במקום הככבים שתחול בנקל הברכה כה תהיה זרעכם מכל שכן שיש לנו לעשות פועל דמיון להמשיך הברכה בשעה הראויה לכך ולעמוד בשעת חופה תחת כיפת הרקיע במקום הראויה לראיית כוכבים
עוד ראו רבותינו הקדמונים ז”ל שראויה לברכם זיי”ן ברכות במקום קדוש במקום קבוע להתפלל על כן אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידם ז”ל ותקנו תחלה החופה והוא שקורין מאיי”ן באשכנז שתהיה תחת השמים לסימן ברכה והחופה עם ברכותיהם בבית הכנסת על הבימה נמצא אין כאן סתירה בדברי מהרי”ל ומהר”ם מינץ
אמנם כל זה בבתולה דאיכא תרווייהו מאיי”ן וחופה אבל באלמנה דליכא מאיי”ן באשכנז ראו לעשות החופה עם ברכותיה תחת השמים לסימן ברכה ומברכין שם ז’ ברכות כי חשבו טעם זה עיקור
מזה למד רמ”א במדינות אלו וכל מדינות וגלילות פולין ורוסיא שלא נהגו מעולם בחופת מאיי”ן אם כן על כרחך להעמיד החופה של כלונסות בחצר בית הכנסת תחת השמים לסימן ברכה ואתי שפיר הכל בעזה”י:
ויש לתמוה על מנהג אשכנז של עכשיו בזמנינו אף על פי שנהגו בחופת מאיי”ן מכל מקום עושין גם החופה עם זיי”ן ברכות תחת הרקיע בחצר בית הכנסת ואין שום מקום בכל אשכנז שעושין חופה בבית הכנסת
ואולי משום דבאשכנז לא נהגו בשום מקום להיות נבנה פרוזדור לפני בית הכנסת ומתפללים עתה רוב אורחים בחצר בית הכנסת וה”ל מקום קבוע להתפלל שם ואיכא תרווייהו סימנא טבא ככוכבים ומקום מיועד לתפלה וברכה
בהא סלקינן כל ישראל יוצאים ביד רמ”א להעמיד החופה תחת השמים לסימנא טבא להתקיים בו ברכת אברהם ואשר לא חפץ בברכה ונרחק ממנו מתכווין ללמוד מדרכי אומות עולם אשר לא נתברכו בכוכבים מזדווגים זיווגיהם בבית תפלתם יהי’ כמותם והמתאוים לברכת אבותם יהי’ צאצאי מעיהם כמותם וכמעי הים ירבו דגתם ימלא ד’ לטובה כל משאלותם.
Rav Hirsch’s responsa are dated [5]609 and [5]610, and while Hasam Sofer’s is undated, it was penned at least a decade, and possibly several, earlier (he died in 1839), so it is possible that the practice observed by R. Hirsch was a relatively recent innovation, introduced by the Reformers out of the desire, alluded to by all contemporary opponents of the practice, to ape the Christians, but if so, R. Hirsch was surely sufficiently historically and halachically sophisticated to have realized this.
וכן שני הכתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם; yet a third prominent German Rav from the same period, Rav Yisrael Lipschütz, follows Hasam Sofer in insisting that weddings in synagogues are a reform of “the new ones, of whom we are ashamed, whose entire goal is to render us similar to those to whom we cannot be similar” and that “in all our days we have never seen and never heard of anyone conducting themselves thus, to make a Hupah inside a synagogue”:
[מ”ש] רמ”א .. דבחופה שעושין בבית הכנסת … ויש מחמירין שיעמוד האבל חוץ לבית הכנסת … תחת החופה שבבית הכנסת …הנה מדכפל רמ”א ושילש בלשונו חופה שעושין בבית הכנסת על זה סמכו החדשים, אשר עליהן אנו בושין, אשר כל מגמתם לדמות אותנו למי שלא נוכל להדמות, ואמרו דשמע מינה דכך יפה לנו לעשות החופה בבית הכנסת.
אמנם מלבד שיש איסור בדבר זה מכמה טעמים, שלא נאריך בהן כאן, הנה תלו את עצמן בקורי עכביש, דכל מה שנזכר בדברי רמ”א כאן בית הכנסת, במקור מקומו טהור ליתא, לא בהגה מיי’ שהביאה רב בית יוסף, דשם נזכר בבית הנשואין וכמו כן בדרכי משה כתוב בפירוש ברחוב העיר. ונראה שטעות המדפיס הוא דהרי מימינו לא ראינו ולא שמענו נוהגין כן לעשות חופה תוך בית הכנסת, אלא שבשניהן היה כתוב בב”ה, ור”ל ראשי תיבות בבית הנשואין או בחצר בית הכנסת, שהוא רחוב העיר, וטעה המדפיס שברצותו מרחיב ברצותו מקצר, וכתב בבית הכנסת. ונכרין דברי אמת.
