Once More Unto the Tower Of Ensisheim

“The problem with quotes on the Internet is that it is hard to verify their authenticity.”
Abraham Lincoln

This can be a problem with dead tree media, too. A couple of day ago, on Tisha Be’Av, I read this passage in the Artscroll Kinos:

From the seat of his rabbinate in Rottenburg, Maharam guided German Jewry throughout the second half of the thirteenth century. However, in his final years, he met with tragedy. The terrible burden of persecution was making life intolerable for the Jews of Germany. Taxation, pogroms, blood libels, harsh decrees – all of these spurred Jews to flee from this miserable exile and to make the arduous journey to Eretz Yisrael. Emperor Rudolph I did not wish to lose the Jews from whom he enjoyed extorting so much gold, so, in the year 1286, he declared the Jews to be his personal property – Servi Camerae, serfs of the Emperor’s Treasury. He prohibited Jews from leaving Germany and confiscated the property of those who did.
Maharam vigorously opposed this decree and together with his family attempted to flee Germany. Unfortunately, when he reached the border with Lombardy, he was recognized by a Jewish apostate who reported him to the royal agents. The Emperor imprisoned Maharam in the Castle of Ensisheim. He demanded an exorbitant ransom from the Jewish community if they were to obtain their leader’s release.
German Jewry, led by Maharam’s disciple Rabbeinu Asher (the Rosh), began to amass the enormous sum of 23,000 talents of silver to redeem their Rav. However, Maharam refused to permit them to pay such an exorbitant sum, for the Mishnah (Gittin 45a) teaches; “For the sake of public welfare it is prohibited to redeem Jewish captives for an exorbitant sum” (lest this encourage despots to kidnap other Jews for high ransom in the future).
R’ Asher disagreed with his mentor’s decision. He argued that the Mishnah’s ruling did not apply to the generation’s greatest Torah leader, for whom no amount could be considered exorbitant. Thus, he guaranteed the Emperor that he would personally raise the full sum. However, Maharam died in prison in the year 1293, before R. Asher was able to raise the full amount. Fearing that he would now be held hostage in Maharam’s place, R’ Asher fled to Spain, where he died in 1327.
Maharam died in prison in the year 1293, but his remains were not released for burial until they were ransomed fourteen years later by a wealthy Jew, Alexander Wimpfen, whose sole request was that he be buried near this great leader.
Maharam’s noble act of self-sacrifice achieved its purpose. Never again in Jewish history were great Rabbinic leaders held hostage in order to extort enormous ransom payments from the Jews.1

We have previously discussed Maharam’s putative refusal to allow his ransom for an exorbitant sum, and while this refusal itself is of uncertain historicity, I am certainly baffled by Artscroll’s assertion of Rosh’s “disagree[ment] with his mentor’s decision”:

  1. The sole source for Maharam’s refusal to be ransomed, an oral tradition recorded by Maharshal, mentions nothing of any such disagreement.
  2. While Rosh, in his discussion of the relevant Talmudic discussion, does indeed codify a Tosafist ruling that the Mishnaic rule that “We do not redeem captives for more than their worth” does not apply to a “Torah scholar” (תלמיד חכם) or “great man” (אדם גדול), actual or even potential, he “makes no mention of the heroic gesture ascribed to R. Meir” (as Prof. Irving Agus puts it).
  3. Maharshal actually wonders why Maharam refused ransoming, in light of the aforementioned exception of Tosafos and Rosh for great men, and sees no alternative to the suggestion that Maharam was concerned that this would encourage “all the nobles” to seize for ransom the exceptional figures of the generation, to the extent that the ransoms will be unpayable, “and Torah will be forgotten from Israel”. [This is somewhat difficult to understand, as this is the very rationale behind the Mishnaic rule in the first place, to which the Tosafists nevertheless carved out an exception for exceptional figures. Maharshal apparently means that Maharam felt that while in general, the imperative to ransom exceptional figures outweighs the risk of encouraging further abductions, in his case, for some reason the calculus was reversed, perhaps due to the exceptional rapaciousness or unscrupulousness of the German nobility.] It does not even seem to have occurred to Maharshal that Rosh “disagreed with his mentor’s decision”!

Update: When composing this post, I overlooked the fact that in one of my earlier posts on this topic, I was rather more approving of Maharshal’s resolution of the apparent contradiction between Maharam’s position and the Tosafist-Rosh ruling; הרואה יראה והבוחר יבחר.

Update II: An English translation of an excellent article on this topic by R. Eitam Henkin, Hy”d is available here.

  1. Kinos – The Complete Tishah B’Av Service With An Interlinear Translation (The Schottenstein Edition – Nusach Ashkenaz), pp. 482-83. []

Blessing the Fashioner Of Man In the House Of the Fashioner Of Man

I recently read several responsa on the bitterly controversial nineteenth century question of holding weddings in synagogues, including one that is probably the most famous treatment of the subject, by Hasam Sofer, and another rather less well know pair, by Rav Samson Raphael Hirsch. Much of their technical analysis revolves around the descriptions of traditional German wedding rituals set down by the great authorities on German custom (Maharil, Maharam Mintz, Rema), and their different interpretations of these are quite understandable, given their typical terseness; what is truly remarkable, however, is that although both authors were great and highly esteemed nineteenth century Frankfurt rabbanim,1 one claims that the custom of holding weddings in synagogues is something that “I have seen in holy German communities, and that has always been my practice” and that “my custom, from when I began to serve in holiness, has been to arrange the wedding in the synagogue, as I have seen in many regions in Germany”, while the other claims that “there is no place in all Germany that holds the Hupah in the synagogue”!

Here are the early texts whose precise meaning the later German authorities are debating:


כעלות השחר ביום הששי היה קורא השמש לבא לבית הכנסת, והיה קורא אגב לבא אל המאן. ואז הוליך הרב החתן לפניו, [הגהת מהרי”ל: יש מקומות שמנגנין אז מחול המצוה, מה שעושים במוצאי שבת אחר הבדלה.] וכל העם אחריהן לאור אבוקות עם כלי זמר לחצר בית הכנסת, וחוזרים עם האבוקות והכלי זמר ומביאים הכלה וחברותיה. וכאשר תבא עד פתח חצר בית הכנסת הלך הרב והחשובים והיו מוליכין את החתן לקראת הכלה. והתחן תופש אותה בידו, ובחיבורן יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו ג’ פעמים. והולכין יחד עד אצל פתח בית הכנסת ויושבין שם מעט ומוליכין הכלה לביתה. והיתה מלובשת שרגנז למעלה בכל בגדיה והינומא על פניה וקורזין במקום סרבל. ואת החתן מוליכין לבית הכנסת מלובש בגדי שבת, והמטרון שלו תחובה לו דרך צוארו כמנהג בריינוס זכר לחורבן להעלות על לב בראש שמחתו. ומושיבין אותו מצד התיבה במזרחית צפונית. ופותחין אדון עולם ופסוקי דזמרה. [הגהת מהרי”ל: מנהג במגנצא כל שעה שאומרים פסוקי דזמרה מקלעין את הכלה, ונותנין לה הטבעות.] ואין אומרין תחינה רק אומר למנצח [ופעם אחת – שמעתי – אמר החר”ש / שלום כ”ץ ש”ץ למנצח – תחינה – ולא מיחה בו הרב מהר”י סג”ל].

במגנצא עושין הברכה מיד אחר התפלה בשחר. וכל קרובי חתן וכלה לובשין בגדי שבת. ומהר”י סג”ל היה עושה הברכה, מתוך כך היה לובש גם כן בגדי שבת לכבודם. אך טלית המיוחד לו לחול לבש, אכן בהלולת בתו היה לובש גם כן טלית המיוחד לו לשבת. ומביאין הכלה עם כלי זמר עד פתח בית הכנסת. וממתנת שם עד שמוליך הרב את החתן על מגדל בית הכנסת. והיה מניח לו אפר קיטמא שרופת אש תחת מטרון על ראשו במקום הנחת תפילין זכר לחרבן, וכן במימוני הלכות ט’ באב פ’ חמישי. ואחר כך הולכין הרב וחשובים עמו ומביאין הכלה. והרב היה תופס אותה בבגדיה והוליכה והעמידה לימין החתן על שם נצבה שגל לימינך (תהלים מה:י), והעמידן אחוריהן לצפון ופניהם לדרום [והרב היה עומד בצד מערב ופניו נגד המזרח]. ואמו של חתן ושל הכלה היו הולכות ועומדות אצלה על המגדל בשעת הברכה או שאר קרובים במקומה. [הגהת מהרי”ל: אם היו שם אבלים צוה מהר”י סג”ל שיצאו חוץ לב”ה [בקצת כ”י: אצל פתח ב”ה, ובקצת כ”י: לחצר ב”ה] בשעת הברכה.]

לאלמן ולאלמנה עושין הברכה בחמישי בשבת בחצר בית הכנסת אצל פתח בית הכנסת. … אך אם הוא בחור והיא אלמנה או אלמן נשא בתולה יש להן כל דין בחור ובתולה. אך לאלמנה הברכה בחצר בית הכנסת …

[ועיין שם שצייר עצם סידור הקידושין, וסיים:] ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה.2

מהר”ם מינץ

ובבוקר הול(י)כין החתן והכלה באבוקות לחצר בית הכנסת לעשות מיי”ן כמנהג העיר. ואחר המיי”ן מנהג בכמה קהילות שמשיבין חתן וכלה תחת כיפה הנעשית לשם כך וזהו חופה שלנו. כי באילו מדינות אין לנו חופה בשעת הברכה, לכן יש אומרים דזהו חופה דידן, וי”א הרצועה של מטרון החתן, שנותנין בראש הכלה, זהו חופה דידן.3

וכשמביאין החתן והכלה למקום שמנהג לעשות שם הברכות צריך להעמיד הכלה לימין החתן. יש מעמידין לצד מערב ופניהם כנגד מזרח והטעם שיהא פניהם כנגד ארון הקודש, והמברך מצדד את עצמו ופניו גם כן למזרח. ויש מעמידין חתן וכלה לצד דרום, דאמרינן (בבא בתרא כה:) מי שרוצה לחכם ידרים וכו’. ויש מעמידין חתן וכלה לצד צפון כי כשמעמידין לצד דרום אז הכלה קרובה טפי לארון הקודש מן החתן כי צריכה לעמוד מימינו וזהו נגד הסברא, לכך מעמידים לצד צפון וסומכין נמי על זה דאמרי (שם) מי שרוצה להתעשר יצפין.4

וכן אנן עבדינן גם כן בנישואין כמה סימנים המורים על ענייני הצלחה כגון האבוקות בשעת המיי”ן המורה לאורה ולשמחה, וכן תחת השמים והכוכבים כלומר כה יהיה זרע[כ]ם כככבי השמים וכן [ה]חטים שזורקין על ראשם ואמרינן פרו ורבו.5

[Noteworthy is Maharam Mintz’s assumption that a wedding party configuration that places the bride rather than the groom closer to the Ark is “unreasonable”.]


אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגין באשכנז ובמדינות אלו

וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה ויש אוסרין עד שלשים וכן נראה לי6

יש אומרים לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים:7

And here are the responsa of Hasam Sofer and Rav Hirsch:

רב שמשון רפאל הירש

לכבוד הרב [אהרן הלוי גרין, אב”ד] דק”ק פרעויא יע”א

אד”ש כראוי לכבוד תורתו נר”ו, הנה בא אלי כתב מאת אקרו”ט דקהילתו יצ”ו, והציעו דבריהם לפני אודות סידור הקידושין בבית הכנסת אשר מעלתו נר”ו לא רצה להתירו. ואקרו”ט כתבו כי בעשית החופה שם ברחוב בסביבות יהודים על פי רוב פעמים נעשו דברים שאינם כהוגן ולעג וקלס המה בגוים, גם נקיות המקום לפעמים איננו כדינא. וחתנים וכלות מקהילתו עומדים על דעתם ומבקשים לקשר בריתם בבית הכנסת לאמר, אם יהיה איסור בדבר מדוע הותר בשאר קהילות מדינתנו, ובזה אש המחלוקת הולך וגובר ושלום עדתו נוסע והולך. על כן בקשו ממני לחוות להם דעתי אם באמת אסור הוא על פי דין ודת תורתנו הקדושה לעשות החופה בבית הכנסת.

ואני למען כבוד תורתו נר”ו ולמען האמת והשלום אשר כל בית חיינו ישען עליהם, ראיתי טוב לדבר בזה אל מעכ”ת נר”ו, כי כפי הנלע”ד טוב וישר הוא למחול בזה על כבודו הרמה להיות נענה להם בענין הזה, אשר כפי ענ”ד אין בו שום שמץ איסור, אלא אדרבא נראה נאה ויאה לברך ברכת יוצר האדם בבית יוצר האדם.

הלא עשיית החופה בבית הכנסת הוא מנהג ישן נושן מנהג קדמונינו גאוני קדם, ימחול מכ”ת נר”ו לעיין ברמ”א יו”ד סימן שצ”א סעיף ג’ בהגה. וז”ל מהרי”ל … ובעל כרם שלמה ז”ל [אה”ע סימן ס”א] ודאי לא ראה דברי המהרי”ל גופן על כן הוציא כונת דבריו ודברי בית שמואל [סימן ל’ ס”ק ט’] לענין אחר, ובמח”כ טעה. וכן עדות הריב”ש סימן ר”ו על מכונו, וכן ראיתי בקהילות קדושות באשכנז וכן אני נוהג מימי.

גם מה שדימה הבעל כרם שלמה להוכיח מתוספות קדושין נב: [ד”ה וכי אשה בעזרה מנין] שאין נכון לעשות החופה בבית הכנסת ולקדש אשה שם, אדרבא נ”ל דמהתם מוכח דאין איסור בדבר אפילו בעזרה, דהא מוכח מהתוספות דשרי לנשים להכנס לעזרה ומוכח מש”ס דמותר לעשות קדושין בעזרה, ואם כן מותר לקדש אשה אפילו בעזרת בית המקדש, כל שכן במקדש המעט הנשאר לנו בגולה, והא דקאמרי תוספות שהוי בזיון, רצונם לומר בזיון הוא לה לאשה ליכנס למקום שהכהנים נאספים שמה לשמור משמרת עבודתם כדי להתקדש, לא בזיון מקדש. על כן נ”ל דודאי מנהג הגון הוא מנהג קדמונינו לעשות חופה בבית הכנסת.

ואם כן אחרי אשר ביררנו שאין איסור בדבר, אשימה נא דברתי אל מכ”ת נר”ו. נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת, אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון … [הנקודות במקור] יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו. על כן אם לעצתי ישמע מכ”ת נר”ו, אל נא יעמוד נגד עדתו בענין זה ויוסיף פירוד לבבות מצה ומריבה בתוכנו. ואם ירצו בני ובנות קהילתו להתברך בבית הכנסת, יברך ברית נעוריהם בנפש חפצה וישיג ברכות ושובע שמחות מאלקי שלום.

דברי המכבדו המתפלל בעד שלום עם ד’ ובעד שלום תורתו.

נ”ש, יום ד’ פ’ והיה עקב תר”ט לפ”ק8

אל כבוד זקני עמם ושריו אקרו”ט דורשי האמת והשלום בעדת ישורון ק”ק באניהד יע”א

נכבוד נכבדתי לקבל גי”ה אשר ערכו עלי מעלתכם יצ”ו מיום ג’ י”ב למב”י, ותוכה רצוף שאלה וז”ל כבפנים. וביקשו מעלתכם שיחי’ לחוות דעתי הקלושה כדת מה לעשות, וגם להודיע לכם את דרכי בסידור קדושין פ”ק, אם אני נוהג לסדר הקדושין בבית הכנסת.

והנה לדעת מה יעשה ישראל, מה לכבוד מעלתם לעזוב את ארזי הלבנון אשר בארצכם והארז אשר בצל חכמתו ותורתו ינוחו אנשי עדתם יע”א ועל פיו יהיה כל ריב וגו’ וללכת אל … [הנקודות במקור] אשר במרחק ולאזוב אשר בקיר, ולא יאות אלי להורות לכם דבר איסור והיתר כפי קוצר דעתי ובינתי בתורתנו הקדושה, אחרי אשר ודאי לא גלמודה קהלתכם מבלי מנחה ומנהל על מי מנוחות התורה והמשפט, ורק זאת עבודת האמת והשלום לבוא אל השופט והכהן אשר עומד שמה לשרת בשם ד’, ולבלתי סור מכל אשר יורה את מעלתכם ימין ושמאל, ובזה כל עם ד’ יבוא על מקומות בשלום.

אכן אחרי אשר בקשו גם כן מעלתכם לדעת מנהגי בדבר זה, לא אמנע טוב מבעליו, ולא אכחיד תחת לשוני היות מנהגי מעת עמדי לשרת בקודש, לסדר הקדושין בבית הכנסת כאשר ראיתי נהוג בכמה גלילות אשכנז, והמנהג הזה יסודתו בקודש מימי קדם. ואף שהרמ”א כתב באה”ע סימן ס”א [סעיף א’], יש אומרים לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב, מכל מקום לא כתב “כי כן המנהג” או “כן יש לנהוג”, ואדרבא כאשר העירו גם כן מעלתכם, ביו”ד סימן שצ”א משמע בהדיא דגם בימי הרמ”א היה המנהג לעשות החופה בבית הכנסת. וכן בא מפורש במהרי”ל … וכן איתא בבית שמואל … והוא משו”ת הריב”ש …

אכן חתימתי כעין פתיחתי, לא מבאר מרחקים תשאבו מי התורה, כי אם ושאבתם מים בשלום מבאר התורה אשר בקרבכם, ועל פיו תצאו ועל פיו תבואו, ושלום ואמת יפרח בימיכם, כאות נפשכם ונפש דורש שלומכם וטובכם.

[ניקולשבורג], עש”ק כ”ט למב”י תר”י9

[Two noteworthy ancillary points here are the warning that indiscriminate opposition to anything that one finds distasteful, regardless of its Halachic permissibility, will vitiate one’s moral-religious authority, and the repeated insistence that the appropriate address for inquiries about religious law and custom is the local rabbinate, and not foreign authorities.]

חת”ם סופר

[הביא דברי רמ”א לעשות חופה תחת השמים, וכתב:] שורש הדבר בתשובת מהר”ם מינץ .. שדבריו צריכין ביאור ואבארם בע”ה כי כתב שם [והביא הקטע השני מדבריו הנ”ל] משמע מזה שהיו רגילין לעשות החופה בבית הכנסת ממש שוב אחר זה בהיפוך הדף כתב [והביא הקטע השלישי הנ”ל] אם כן מבואר שעושין החופות תחת השמים ודבריו סותרים זה את זה

והנה הגאון מהר”ם מינץ היה תלמידו של מהרי”ל ז”ל ועיינתי במהרי”ל שם וכתב [והביא דברי מהרי”ל במנהג המאיי”ן] והמנהג הזה הוא כהווייתם וצורתם גם עתה בפ”פ דמיין ובכל פרוודהי ובתשובת מהר”ם מינץ הנ”ל כתב [והביא הקטע הראשון הנ”ל] שוב כתב במנהגי מהרי”ל … מבואר דלבתולה עושים במגדל בית הכנסת ששם קורין בספר תורה ויש לעיין מה בין בתולה לאלמנה לענין זה וגם תימה על הרמ”א שלא הביא כלל ממנהג הברכות לקדש ולעשות החופה בבית הכנסת:

אבל דעו כי כל המנהגים הללו שבאשכנז נוסדו על פי רבותינו בעלי תוספות רש”י ותלמידיו תושבי ארץ ההיא והמה ראו כי טוב מאוד לעשות סימן טוב לברכתם של זרע אברהם כה תהיה זרעכם ושם כתיב ויוצא אותם החוצה שעשה הקב”ה פועל דמיונו לנבואה זו והוציאו החוצה במקום הככבים שתחול בנקל הברכה כה תהיה זרעכם מכל שכן שיש לנו לעשות פועל דמיון להמשיך הברכה בשעה הראויה לכך ולעמוד בשעת חופה תחת כיפת הרקיע במקום הראויה לראיית כוכבים

עוד ראו רבותינו הקדמונים ז”ל שראויה לברכם זיי”ן ברכות במקום קדוש במקום קבוע להתפלל על כן אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידם ז”ל ותקנו תחלה החופה והוא שקורין מאיי”ן באשכנז שתהיה תחת השמים לסימן ברכה והחופה עם ברכותיהם בבית הכנסת על הבימה נמצא אין כאן סתירה בדברי מהרי”ל ומהר”ם מינץ

אמנם כל זה בבתולה דאיכא תרווייהו מאיי”ן וחופה אבל באלמנה דליכא מאיי”ן באשכנז ראו לעשות החופה עם ברכותיה תחת השמים לסימן ברכה ומברכין שם ז’ ברכות כי חשבו טעם זה עיקור

מזה למד רמ”א במדינות אלו וכל מדינות וגלילות פולין ורוסיא שלא נהגו מעולם בחופת מאיי”ן אם כן על כרחך להעמיד החופה של כלונסות בחצר בית הכנסת תחת השמים לסימן ברכה ואתי שפיר הכל בעזה”י:

ויש לתמוה על מנהג אשכנז של עכשיו בזמנינו אף על פי שנהגו בחופת מאיי”ן מכל מקום עושין גם החופה עם זיי”ן ברכות תחת הרקיע בחצר בית הכנסת ואין שום מקום בכל אשכנז שעושין חופה בבית הכנסת

ואולי משום דבאשכנז לא נהגו בשום מקום להיות נבנה פרוזדור לפני בית הכנסת ומתפללים עתה רוב אורחים בחצר בית הכנסת וה”ל מקום קבוע להתפלל שם ואיכא תרווייהו סימנא טבא ככוכבים ומקום מיועד לתפלה וברכה

בהא סלקינן כל ישראל יוצאים ביד רמ”א להעמיד החופה תחת השמים לסימנא טבא להתקיים בו ברכת אברהם ואשר לא חפץ בברכה ונרחק ממנו מתכווין ללמוד מדרכי אומות עולם אשר לא נתברכו בכוכבים מזדווגים זיווגיהם בבית תפלתם יהי’ כמותם והמתאוים לברכת אבותם יהי’ צאצאי מעיהם כמותם וכמעי הים ירבו דגתם ימלא ד’ לטובה כל משאלותם.10

Rav Hirsch’s responsa are dated [5]609 and [5]610, and while Hasam Sofer’s is undated, it was penned at least a decade, and possibly several, earlier (he died in 1839), so it is possible that the practice observed by R. Hirsch was a relatively recent innovation, introduced by the Reformers out of the desire, alluded to by all contemporary opponents of the practice, to ape the Christians, but if so, R. Hirsch was surely sufficiently historically and halachically sophisticated to have realized this.

וכן שני הכתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם; yet a third prominent German Rav from the same period, Rav Yisrael Lipschütz, follows Hasam Sofer in insisting that weddings in synagogues are a reform of “the new ones, of whom we are ashamed, whose entire goal is to render us similar to those to whom we cannot be similar” and that “in all our days we have never seen and never heard of anyone conducting themselves thus, to make a Hupah inside a synagogue”:

[מ”ש] רמ”א .. דבחופה שעושין בבית הכנסת … ויש מחמירין שיעמוד האבל חוץ לבית הכנסת … תחת החופה שבבית הכנסת …הנה מדכפל רמ”א ושילש בלשונו חופה שעושין בבית הכנסת על זה סמכו החדשים, אשר עליהן אנו בושין, אשר כל מגמתם לדמות אותנו למי שלא נוכל להדמות, ואמרו דשמע מינה דכך יפה לנו לעשות החופה בבית הכנסת.

אמנם מלבד שיש איסור בדבר זה מכמה טעמים, שלא נאריך בהן כאן, הנה תלו את עצמן בקורי עכביש, דכל מה שנזכר בדברי רמ”א כאן בית הכנסת, במקור מקומו טהור ליתא, לא בהגה מיי’ שהביאה רב בית יוסף, דשם נזכר בבית הנשואין וכמו כן בדרכי משה כתוב בפירוש ברחוב העיר. ונראה שטעות המדפיס הוא דהרי מימינו לא ראינו ולא שמענו נוהגין כן לעשות חופה תוך בית הכנסת, אלא שבשניהן היה כתוב בב”ה, ור”ל ראשי תיבות בבית הנשואין או בחצר בית הכנסת, שהוא רחוב העיר, וטעה המדפיס שברצותו מרחיב ברצותו מקצר, וכתב בבית הכנסת. ונכרין דברי אמת.11

  1. Although R. Hirsch’s responsa were written when he was still in Nikolsburg, prior to his Frankfurt period. []
  2. ספר מהרי”ל (מנהגים) (מכון ירושלים תשמ”ט) הלכות נישואין אותיות א’-ה’ עמודים תסג-סז; [מהדורת ורשה תרל”ה?] – קשר []
  3. שו”ת מהר”ם מינץ (מכון ירושלים תשנ”א) חלק ב’ סימן ק”ט עמוד תקלה; [מהדורת לבוב תרי”א] – קשר []
  4. שם עמוד תקלו []
  5. שם עמוד תקלט []
  6. הגהת הרמ”א יו”ד שצא:ג []
  7. שם אה”ע סא:א []
  8. שמש מרפא, שאלות ותשובות סימן פ’‏ []
  9. שם סימן פ”א‏ []
  10. שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק א’ סימן צ”ח – קשר []
  11. תפארת ישראל, הקדמה לסדר מועד, כללי שמחות גזירת ל’ אות ב’, הובא בשו”ת זכר יהוסף אה”ע סימן נ’ ד”ה אולם בתפארת ישראל. [הוספה: ועיין רשימה של מקומות שפוענח בטעות אותיות “בהכ” ל”בית הכנסת” במקום “בית הכסא” באלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא (כרך שני: ירושלים תשע”א) עמוד 688.] ועיין שם בזכר יהוסף שהאריך הרבה בסוגיא זו בבקיאות עצומה כדרכו, ועיין שו”ת אמרי אש או”ח סימנים ט’ – י’, שו”ת מהר”ם שיק אה”ע סימן פ”ז, שו”ת דברי מלכיאל חלק ה’ סימן ר”ה, שו”ת כתב סופר אה”ע סימן מ”ז, gשו”ת אגרות משה אה”ע חלק א’ סימן צ”ג. הרבה ממקורות אלו הובאו בספר שערי נישואין (בני ברק תשנ”ט) עמודים רה-רי; אני מודה לחברי מ.ו. על הבאת ליקוט זה לתשומת עיני.‏ []

Epigenetics and Race

אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים–כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי.1

A friend recently showed me this passage by the Gaon:

בהרת עזה נראית בגרמוני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בני ישראל, אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים.2

בגרמוני. זה איש מבני גומר כדאמרינן ביומא גומר זה גרממיא וגרסינן גרמניא3 וכ”ה בילקוט. והוא שבני נח דרים בג’ רוחות העולם שם במזרח יפת בצפון חם בדרום ומפני שהחמה בדרום נמוך הוא מאד בני אדם הדרים שם שחורים וכוש הוא מבני חם ודר בסוף דרום הלכך הם שחורים ביותר מחמת השמש ובני יפת הם דרים בצפון ורחוקים הם מהשמש הלכך הם לבנים וגומר דר בסוף צפון הלכך הם לבנים ביותר. ובכושי שהוא שחור ביותר כהה נראית עזה ובגרמוני שהוא לבן ביותר עזה נראית כהה.4

As far as I know, global sunlight patterns, all else being equal, are symmetric about the equator, and the generalization that the sun is less intense in the north than in the south only makes sense insofar as we are limiting our discussion to the northern hemisphere. To the extent that the Gaon is correct, it would seem that peoples as far south of the equator as the northern Europeans are north should be equally as light-skinned.

In any event, the Gaon is apparently identifying the descendants of יפת with the Europeans, and גומר / גרמניא with the northern Europeans, i.e. Scandinavians / Aryans / Germans. As I discuss here, Rav Meshullam Roth actually suggests, at least in part based upon this identification, that Germans are descendants of Amalek, and that we therefore do not accept them as converts:

ולפי זה יש לדון גם כן שלא לקבל גר מגרמניא, עיין מגילה דף ו’. “אל תתן לעשיו הרשע תאות לבו זו גרמניא של אדום” וכו’, בגמרא שלנו הגירסא גרממיא ורש”י פירש “שם מלכות והיא מאדום” ועל זה כתב בהגהת מהריעב”ץ שבש”ס דפוס ווילנא “ר”ל גרמניא והיא אשכנז שלנו” וכן הגיה הגר”א ביומא י’ א’ גרמניא תחת גרממיא. והלא ידוע כי הגרמנים הקדמונים היו שכירי מלחמה אצל הרומיים, ובעת חורבן ירושלים הגלו יהודים רבים לגרמניא, ולכן כתב הרא”ש בתשובה כלל כ’ דין כ’ והובא בבית יוסף יו”ד סימן פ”ב “שחכמי אשכנז התורה ירושה בידם מאבותיהם מימות החורבן”, ורבים מהגרמנים נתערבו ברומיים ואדומיים, וגם הם נחשבים לאויבי ישראל מאז ומעולם כמו אדום ועמלק כי גם הם לגזע עשיו יחשבו, בפרט לפי שיבואר להלן כי אדום ועמלק נתערבו. ועיין בפירוש הראב”ע ורד”ק לספר עובדיה א’ כ’ כי הכנענים בימי יהושע ברחו לאלמניא שהיא גרמניא, וגם מהם ירשו הגרמנים את השנאה לישראל. ודבר מענין הוא כי אלו הגרמנים המתימרים בתור “גזע האדונים” הם באמת “גזע העבדים” מזרע כנען המקולל בתור “עבד עבדים” לשם ויפת, ובזמן הגאולה השלימה תתקיים בהם מחיית עמלק, ולא יהיה שריד לבית עשיו.5

I cannot judge the overall accuracy of his historical assertions (although the fact that the ancient Germans fought on behalf of the Romans as early as Julius Caesar is apparently well established), but his suggestion that die Herrenrasse is actually the “Slave Race”, and is descended from כנען, accursed as “עבד עבדים” to his brethren, is certainly amusing.

I also note there that Rav Shmuel Ha’Levi Wosner rejects, as a matter of practical Halachah, a tradition attributed to the Gaon that Germans are descended from Amalek:

ובעצם שאלתו על קבלת הגר”א דהגרמנים הם משורש עמלק, אם כי לפי מעשיהם הרעים בודאי הם קרוב להם, אבל לדון בזמן הזה כן קשה דהא כה”ג לענין גר עמוני ומואבי קיימא לן פרק ג’ דידים וברכות כ”ח דכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם ומתירים אותם לבא בקהל, ולענין מצרי יש מחלוקת עיין ברמב”ם ורא”ש וטור אה”ע סימן ד’ בזה, ואם כן לענין עמלקי פשוט דאינו ידוע.6

Here’s Rudyard Kipling’s classic account of the matter, from his How the Leopard Got His Spots:

They let the Zebra and the Giraffe get up; and Zebra moved away to some little thorn-bushes where the sunlight fell all stripy, and Giraffe moved off to some tallish trees where the shadows fell all blotchy.

‘Now watch,’ said the Zebra and the Giraffe. ‘This is the way it’s done. One — two — three! And where’s your breakfast?’

Leopard stared, and Ethiopian stared, but all they could see were stripy shadows and blotched shadows in the forest, but never a sign of Zebra and Giraffe. They had just walked off and hidden themselves in the shadowy forest.

‘Hi! Hi!’ said the Ethiopian. ‘That’s a trick worth learning. Take a lesson by it, Leopard. You show up in this dark place like a bar of soap in a coal-scuttle.’

‘Ho! Ho!’ said the Leopard. ‘Would it surprise you very much to know that you show up in this dark place like a mustard-plaster on a sack of coals?’

‘Well, calling names won’t catch dinner, said the Ethiopian. ‘The long and the little of it is that we don’t match our backgrounds. I’m going to take Baviaan’s advice. He told me I ought to change; and as I’ve nothing to change except my skin I’m going to change that.’

‘What to?’ said the Leopard, tremendously excited.

‘To a nice working blackish-brownish colour, with a little purple in it, and touches of slaty-blue. It will be the very thing for hiding in hollows and behind trees.’

So he changed his skin then and there, and the Leopard was more excited than ever; he had never seen a man change his skin before.

The Leopard and the Ethiopian

Kipling’s Commentary: THIS is the picture of the Leopard and the Ethiopian after they had taken Wise Baviaan’s advice and the Leopard had gone into other spots, and the Ethiopian had changed his skin. The Ethiopian was really a negro, and so his name was Sambo. The Leopard was called Spots, and he has been called Spots ever since. They are out hunting in the spickly-speckly forest, and they are looking for Mr. One- Two-Three-Where’s-your-Breakfast. If you look a little you will see Mr. One-Two-Three not far away. The Ethiopian has hidden behind a splotchy-blotchy tree because it matches his skin, and the Leopard is lying beside a spickly- speckly bank of stones because it matches his spots. Mr. One-Two-Three-Where’s-your-Breakfast is standing up eating leaves from a tall tree. This is really a puzzle-picture like ‘Find-the-Cat.’ [p. 48]

[The above image and commentary are taken from The Victorian Web.]

The story is a charming bit of whimsy obviously rooted in this famous passage from Yirmiyahu:

Can the Ethiopian change his skin, or the leopard his spots? then may ye also do good, that are accustomed to do evil.7

  1. שיר השירים א:ו – קשר []
  2. נגעים ריש פרק ב – קשר []
  3. וכן איתא בהגהות הגר”א ליומא י.‏ []
  4. אליהו רבה שם []
  5. שו”ת קול מבשר ב:מב []
  6. שו”ת שבט הלוי (ה’תשסב) ה:קמט []
  7. Jeremiah 13:23: Hebrew, English. []