We once argued that
there is actually no normative halachic objection to, or even custom against, a man directly giving his inamorata an engagement (or any other sort of) ring
But as commenters Mendel and Shalom Rosenfeld point out, we missed the stringent position of Rav Yosef Eliyahu Henkin and the Lubavitcher Rebbe.
Rav Henkin
וראיתי להעיר כאן על דבר אירושין הנהוגים פה באמעריקא, שהחתן מוסר טבעת או חפץ אחר להכלה, וידוע שהוא נותן זה לשם קנין אישות. וכך שם הטבעת טבעת של אירושין, ואמנם כשנותן לה בלי עדים ודאי שאין זה קידושין, אף שיש לדון בזה מדין סבלונות, דתליא במנהג המקום, ועל כל פנים כשנותן לה בפני עדים, אף שלא אמר לה כלום, הרי כשמדבר עמה על עסק קדושין אין צריך אמירה, ובודאי יש כאן דבור על דבר ארושין בתחלה, וזהו ממש אירושין שבימי הגמרא, וצריך גט כשחוזרין בהן. ומה שבמדינות האשכנזים אין נותנין גט כשחוזרין משידוכין היינו טעמא, שהשידוך נגמר על ידי קנין סודר שאין בה כח קדושין וגם הכתב תנאים אינו בא על חיוב הנשואין, אלא על חיוב הקנס וכן הקנין סודר גם מוכח מתוכו שאינו לקדושין, או שהקדושין יחולו לאחר זמן, שהרי כתוב שם שהחתן יקח את הכלה בזמן מיוחד בחופה וקדושין, אלמא שאין עכשיו קדושין, וגם מנהג דורות הקודמים שהתנאים היו נכתבים על שם המחותנים ובאי כח ולא על שם החתן והכלה, והבטחת האבות שישאו הבנים זה את זה ודאי אין בזה קדושין, ואפילו הכי אנשי מעשה נזהרו מאד שלא לחזור מתנאים, ומרגלא בפיהם כי מוטב להתגרש אחר כך –
אבל באירושין של כאן, והם הם הנהוגים בכמה מדינות הספרדים שאין להם גמר שידוך על ידי קנין סודר או שטר תנאי על הקנס, אלא על ידי טבעת אירושין אפילו בלי אמירה כיון שכונתו לקנותה בזה, וידועה כונתו לה, אם יש עדים הרי זהו קדושין ממש, וצריך גט אחר זה.
ובהיותי במדינות הספרדים שבקוקז וחקרתי היטב אחר מנהגם בזה ונתברר לי שנותנים לכונת קנין אישות, וגם נודע לי שלפנים היו מסדרים גיטין בזמן שקרה מקרה חזרה ביניהם, אלא שמאז החלו האשכנזים לבוא שמה בתור אורחים, ואינם בקיאים בשפתם וכונתם, אלא אומרים להם בלשון הקודש שעשו שידוך, וחפצים לחזור, מאז החלו באיזה מקרים להקל בזה בלי דעת הענין וצווחתי על זה בכרוכיא, והצעתי הדברים לפני הגאון ר’ מלכיאל מלאמזא זצ”ל, והגר”ח מבריסק זצ”ל ועוד רבים ששל”ח, ושחיים אתנו היו’ והצריכו גט, ואפילו בספיקות החמירו, ועיין בית יוסף סימן מ”ה בשם תשובת הרשב”א סימן אקפ”א, ממש כהאי גוונא, ופסק דהוי קדושין.
ואיזה מחכמיהם דנו לפני להקל בזה מפני שנהגו שלא להצריך גט, והוי כמתנים שלא תצטרך גט, אבל כבר כתבתי שתנאי כזה הוא מתנה על מה שכתוב בתורה, כי כל המקדש והנושא אשה אין צריך שיחשוב שיצטרך גט, כי זהו דין שהטילה תורה עליו, וכהאי גוונא בשאר דיני אישות, ועל כן אפילו יתנה בפירוש הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, כל שאינו כפי חיובי ודיני אישות שבתורה. –
ויש שאמר לי שכונתם בזה הקנין שיתחייבו בקדושין, ולא שזהו גופו קידושין הוה, ואמנם לענ”ד החיוב על הקדושין זה גופו ענין קדושין הוא אם נעשה בקנין המועיל לקדושין, דכל קדושין הם התחלת הקנין כלשון הגמרא כסף שאינו גומר (קדושין ה) ומה שלא נתקדשה אחת מבנות שאול לדוד על ידי הריגת גלית, שם לא התנה שאול עם אדם, אלא הקהל הם שחייבו בכך את המלך ליתן בתו לאיש שעל ידו יושע ישראל, ועל כן לא נתקדשה מיכל לו עד מאה ערלות פלשתים, ודנו אז בזה אם דעתו אמלוה או אפרוטה, (סנהדריו יט:) אבל אם שאול עצמו היה מתנה בכך, היתה מקודשת תיכף מהריגת גלית וכן אם היתה מתנה אחר כך עמו שבהריגת פלישתים תתקדש לא היה צריך להבאת הערלות, כי דמי לשחוק לפני רקוד לפני שבפעולה גופה מקודשת (קדושין סג.). ועיין קדושין תוספות ד”ה ל”א בשם הר”ר עזריאל, שלא ידבר עם אשה בעניני גיטין וקדושין, מי שאינו יודע בטיב דיטין וקדושין, שהוא יחשוב שאינה מקודשת ובאמת היא מקודשת. וקשה הרי קדושין צריך כונת קנין, ואם באינו יודע היאך תתקדש. ובע”כ כהאי גוונא שהוא רוצה לקנותה אלא (שאי’) [לכאורה הכוונה “שאינו יודע”, או “שאינו רוצה”] שצריכה גט, אפילו הכי בעיא גט כנ”ל.
גם אין לנו לבדות מלבנו כונות חדשות שלא פירשו, וכיון שיודעין אנו שכונתם לקשור אישות לא מצינו קישור אישות אחר, שאינו קדושין, וכבר הבאנו ראיה מגמרא דקדושין ו’., דלא מסופק בכל הני לישני שאינם מתקנת חכמינו ז”ל ומלשון הרגיל של בני אדם, כגון עזרתי צלעתי סגורתי כו’ אלא או לקידושין או למלאכה, הא כל שאינו מכוין למלאכה, הנה כל קישורי אישות קדושין הם, וכן אין לומר דהוי קדושין לאחר זמן כיון שלא הזכיר בכך, ולא דמי להא דאנשי אלכסנדריא (בבא מציעא ק”ד) דשם הי’ כתוב כן בשטרי כתובותיהם. וכן אין לנו לחדש כוונת של תנאי שלא תצטרך גט, ובכלל אין שייך ראיה מהמנהג אם הוא מילתא דלא שכיחא, וגם הרבה פעמים אין עדים באותה שעה, על כן התירו, אבל אם יש עדים לפנינו אין מקום בזה להתיר.1
Although Rav Henkin’s stance – “since we know that their intention is for a conjugal tie, we do not find any conjugal tie other than kidushin” – must be considered within the broader context of his famous singular attitude toward marriage, that any relationship (including civil marriage and marriages solemnized by Reform and Conservative clergy) with the social character of marriage is halachically considered marriage, regardless of the parties interest in or understanding of the precise religious formalities, and I do not believe that this view is generally accepted, it must be conceded that the lenient halachic consensus regarding non-halachically solemnized marriage generally focuses on situations of בדיעבד and even שעת הדחק, and it can certainly be argued that לכתחילה one should avoid any such possibility of קידושין and a fiancé should therefore refrain from directly handing an engagement ring to his fiancée.
Rav Henkin’s stance was challenged in a responsum written to him by Rav Yehudah Zerahiah Segal, who begins by noting that Rav Henkin’s extreme stringency stands in contradistinction to the rabbinic consensus in Israel, which takes the lenient position for granted. But while he reiterates this basic point throughout his discussion, he also repeatedly concedes the basic point that any gift (including watches and chains) given by a fiancé to his fiancée can trigger the requirement of a גט, and careful investigation, involving interrogation of the couple themselves, as well as any bystanders, is necessary. He concedes that a גט is often required, and his contention is merely with Rav Henkin’s sweeping insistence that one is always required, which he deems needlessly overbroad. He is particularly stringent with regard to rings, but only stoneless ones, which create a presumption of קידושין since they are customarily used to perform קידושין; rings with stones are equivalent to other gifts. He is very skeptical of Rav Henkin’s assertion that an obligation to marry in the future is tantamount to קידושין, “for since they do not desire a קנין, how can he be קונה against his will, and קידושין such as these do not take effect”:
ראה ראיתי ספרו הנודע “פירושי איברא”, והנה הנני לתפוס נקודה אשר כאן באה”ק פשיטא להרבנים להקל וכת”ר כנראה החמיר בה מאד.
בדף 108 סעיף י”ג באירוסין בטבעת, שברור לכת”ר בכל גוונא שזה קידושין. ויש להאריך מעט ואבאר הדברים בעז”ה.
מארצות המזרח הנה פשיטא לן מילתא דבמקומות שיש מקדשים הרי אם ניתנים אפילו סתמא זהו קידושין ממש, אף שלא דברו מאומה, וזו אינה צריכה לפנים.
אבל בארצותינו שלא נהגו לקדש אלא תחת החופה ממילא נחוץ לחקור את הזוג אם כוונתם היתה לעשות קנין אישות, דאז אף על פי שלא דברו מאומה ואף אם לא היו עסוקין באותו ענין ואין העדים מבינים כלום מכל מקום כיון שראו את עצם המעשה סגי כדי לעשות קידושין כפסק הרמ”א (אה”ע סימן כ”ז סעיף ג’), ואם הזוג אומרים שלא כיוונו בנתינה זו אלא לשם מתנה ולא מרגישים שום קשר בנתינה זו, אף על פי דעצם אסיפתם היתה לקשר (הנקרא “תנאים” וכדומה חגיגות ממין זה וכיוצא הנהוג בכל אתר שמתכנסים לברך את הזוג לרגלי הקשר), הרי אין ממה לעשות קידושין, הגם שכינוסם לשם קשר כיון שאין נתינה לשם קנין. והנה לחינם החמיר כת”ר להצריך גט בכל אירוסין ממין זה, כי אחרי החקירה יבורר כל פרט אם הנתינה לשם קנינים או לשם מתנה בעלמא. והא ראיה שהם מדגישים שהטבעת של אירוסין תהיה עם אבן (מקור הענין נובע משום שטבעת קידושין צריכה להיות בלי אבן, ואם קידשה ממש הוו רק ספק קידושין כפסק הרמ”א באה”ע סימן ל”א סעיף ב’ ועי”ש בבית שמואל מהרשב”ץ דחייש לקידושין).
כאן באה”ק נהגנו לחקור את הזוגות גם אצל אשכנזים וגם אצל ספרדים על כל מתנה מהחתן טבעת עם אבן או שעון או שרשרת וכדומה (והיו מקרים רבים שהצרכנו גיטין כשכוונו לקידושין או לקניני אישות) מה כוונו אם למתנה אי לקנינים (בטבעת בלי אבן מצריכים גט כי מוכחא מילתא ואינם מאמינים להם שלא כיוונו לקידושין) ואין מצריכים גט בכל גוונא כדעת כ”ת.
ומה שדן כ”ת שהתחייבות לקידושין בעתיד זה כבר קנין אישות זה פלא מאד, כי כיון שאינם רוצים לקנין איך יקנה בעל כרחו, והרי אין קידושין כאלו תופסין, … אלא דברור דצריך לחקור כנהוג אצלינו כאן באה”ק ולא לבדות סתם (עיין בספר עמוד 110) ואם באמת לא עלה על דעתם קנינים ולא שמעו מהם או ראו אותות של סימני לקנינים (דאז לא נאמנים כפסק הרמ”א אה”ע כז:ב) אין לחוש.
והחקירה נעשית אצלינו בישוב דעת ובמתינות רבה, ולרוב מצרפים שלש רבנים והו”ל בית דין בזה. ועיקר הדגש על החקירה לא מה כיוונו באותה מסיבה, אלא מה כיוונו באותה נתינה של השעון, טבעת עם אבן. ועובדא הוה והצריכו גט לשעון וכן עובדא היה בשרשרת והצריכו גט. (בבירור נצרכים גביית עדות מהנוכחים נוסף לבני הזוג).
אשר כתב כ”ת שאם מתנה שלא תצטרך גט הו”ל מתנה על מה שכתוב בתורה, אמת היה אם אומר שרוצה קידושין אלא דלא תצטרך גט, אבל באומר לא בלשון תנאי אלא באופן שבקידושין אלה לא יהיה קשר המצריך גט, הרי אין התנאי על הגט אלא על הקשר, שאיני רוצה באישות כלל רוצה לומר, ואין זה ברור לדון כמתנה על מה שכתוב בתורה, …
והרב הגרי”מ טולידאנו אמר לי כמה פעמים כששאלתי ממנו למעשה שאם אין הזוג מודה בכוונת קנין אפילו ביוצאי עירק שנהגו שם רובם ככולם לקדש בטבעת (ואף עם אבן לפעמים) אין לתפוס דשתיקה היה כדיבור הרי את כו’ ואין לחשוש שמסתמא כיוונו לקנינים, כי הכא הרי יודעים הכל שניתן לבטל קשר זה וממילא אינם מכונים לקשור עצמם זה לזה לפי המקום כאן יותר, ויש להאמינם אם מודים כדאמרן שלא נתכוונו לקשר, ולא נמצא שמץ הכחשה מעדים וכדומה שיעידו על רמז מצד החתן או כו’.2
According to this view, one can argue that ideally no gift should be given by a fiancé directly to his fiancée (at least in the context of the formalization and celebration of an engagement), but there is no need to be more stringent about a ring with a stone than about other gifts.
The Rebbe
The Rebbe also adamantly opposed, for “understandable reasons”, the gift of a ring to a fiancée before the wedding, as it can lead to a “great stumbling block”, as it resembles the ring the groom gives the bride under the חופה. [It is not entirely clear whether he distinguishes between a gift given directly by the fiancé and one given indirectly.]:
מטעמים מובנים כדאי לדעתי שבמתנות לכלה לפני הקידושין לא תהיה טבעת (וכדאי לפרסם בשמי או שלא בשמי), ובלבד שיתקבל.3
וואס מ’האט שוין וועגן דעם אמאל געשטורעמט … אז היתכן דער חתן זאל געבן דער כלה א פינגערל – דאס קען דאך ברענגען צו א מכשול גדול, מצד דעם וואס דאס איז בדומה צו דעם פינגערל וואס דער חתן גיט די כלה אונטער דער חופה …4
- פירושי איברא סימן ה’ אותיות יג-טו, עמודים 108-10 – קשר [↩]
- צמח יהודה (סגל) סימן ט”ז [↩]
- לקוטי שיחות י”ט (ספר חמישי – כרך חמישי [דברים]) עמוד 510 [↩]
- שיחות קודש (תשמ”א חלק ב’) עמוד 512 [↩]