The Song of the Warrior-Judge

From this week’s parshah:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיקוָק כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.1

From the haftarah:

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר.2

How could Devorah have sung together with Barak, in apparent contravention of the principle of קול באשה ערוה? Rav Yissachar Ber Eilenberg suggests Divine dispensation:

תוכחת מגולה יפה ומעולה אדבר עם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים ובפרט עם נשים נשואות שהם מזמרות ומשמיעות קול שיר בזמירות בשבת עם בחורים זקנים עם נערים יחד. ואינם משימין אל לבם שהיא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה …
ואל תשיבני מדכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם וגו’ כמו שנשאלתי מן אשה משכלת. כי יש לומר על פי הדיבור שאני וכיוצא בזה ממש תירצו התוספות בפרק החולץ …3

Rav Efraim Zalman Margolis explains that Devorah merely composed her wonderful poem, but did not actually sing it vocally before a male audience:

ושמעתי שלכך לא כתיב ששרתה יעל לפי שאמרו (מגילה טו.) יעל בקולה מביאה לידי הרהור וזנות, מה שאין כן דבורה שפיר אמרה לפי מה שכתבו הפוסקים דדוקא לקריאת שמע איתמר
אמנם נראה דבלאו הכי אין ראיה מ”ותשר דבורה”, שעיקרה לא נאמר אלא נוסח השירה והמליצה הנפלאה, אבל לא נזכר ששרתה בקול לפני אנשים.4

I mentioned these sources in the introduction to a miscellaneous lecture I recently gave on poetry, song and grammar in the Jewish tradition; it is available, along with my notes, at the Internet Archive. [It is based on a series of essays I published about five years ago on the Seforim Blog titled “Wine, Women and Song: Some Remarks On Poetry and Grammar”: part I; part II; part III.]

In a follow up post, we shall, בג”ה, discuss the problem of Miriam’s singing.

  1. שמות טו:כ-כא []
  2. שופטים ה:א []
  3. באר שבע, ספר באר מים חיים אות ג, הובא באליה רבה סימן ע”ה סוף אות ה []
  4. מטה אפרים, דיני קדיש יתום, שער ד’ סעיף ח’ באלף למטה []

Rights and Responsibilities

Over Shavuos, I read Rebbetzin Feige Twerski’s explanation of the misguidededness of the modern feminist push for religious egalitarianism, in which she asserts a fundamental distinction between the Torah’s value system and that of modern American society:

The Equality Debate

Professor Elaine Viders from Touro Law School posits that the fact that the underpinning of American society, the U.S. Constitution, guarantees the right of equality under the law motivates women to seek “equal” status with men. Nurtured on this tradition, the modern woman has absorbed the notion of equality within the American democratic paradigm. The mistake, however, she continues, is that the underpinning of the Jewish people is not the U.S. Constitution, but the Torah, a G-d given code of law that does not speak in terms of rights for either men or women. It bestows no rights at all, only commandments (mitzvos). Unlike the U.S. Constitution, the Torah and the legal corpus that derives from it (halachah), cannot be amended by a majority vote of any legislature.

It is reasonable to say that if a woman feels she is equal to a man only through donning a religious object or fulfilling a public synagogue role, which she misguidedly interprets to be a significant expression of her religious identity, she is missing out on something important – not men’s commandments, but her own. Indeed, a conceptual short circuit has occurred. The “equal rights” mind-set has crossed wires with “Divine obligation” reality. It is worth noting that in Hebrew there is no word that denotes “rights.” The word zechus, which is popularly used, actually means “merit” rather than “right”.1

[Sentence emphases added.]

Our Rav, too, frequently promulgates this idea, that Judaism differs fundamentally from Western value systems in that it focuses on obligations rather than rights. But my father always counters: is not חושן משפט expressed in the language of rights, where man’s obligations to his fellow man generally derive from rights held by the latter? Indeed, also over Shavuos, I browsed a detailed, interesting study of the Halachah of intellectual property by the venerable Haredi Dayyan Rav Yehudah Silman of Bnei Brak, one of the most highly esteemed and experienced contemporary Israeli Dayyanim, in which he makes exactly this point. The context is Rav Yosef Shaul Nathanson’s remarkable, bold creation of a fundamental Halachic concept of intellectual property based on nothing more than the recognition of such by the non-Jewish government, and R. Silman’s contrast between Halachah and its secular counterpart is in the opposite direction of Rebbetzin Twerski’s:

ואמנם לא כתב [השואל ומשיב] שם מקור מההלכה לזה – מלבד סיפור שסיפר, … [ולענ”ד פשוט שאי אפשר לבנות דין מחמת קל וחומר כזה – ולהניח שיסוד חוקיהם אינם בנויים על זכויות וקנינים אלא על סברות של מה שנראה להם כיושר, – מה שאין כן בדיני תורה בכדי לכפות, צריכים בעלות].2

Apparently R. Silman is not rejecting out of hand the basic legitimacy of deriving Halachah by analogy to foreign legal systems; his objection is merely to this particular argument of R. Nathanson, based on the claim that whereas in Halachah, a cause of action must derive from ownership, non-Jewish jurisprudence is rooted merely in some vague notion of equity. While a serious analysis of these important and fundamental assertions is well beyond the scope of this post, we note that at least under American law, the matter is not quite that clear. On the one hand, our intellectual property jurisprudence is rooted in a Constitutional provision which indeed does not acknowledge any fundamental, “natural right” concept of ownership of such “property”, but merely empowers Congress to create such rights for pragmatic goals:

To promote the Progress of Science and useful Arts, by securing for limited Times to Authors and Inventors the exclusive Right to their respective Writings and Discoveries.

But on the other hand, my (admittedly limited) understanding of the legal framework erected upon this foundation is that the end result is indeed a system of rights and ownership similar to the one governing actual, tangible property.

Another interesting point of R. Silman’s analysis is his adducing of the ban against the republication of a grammatical work of Eliyahu (Levita[s]) Bahur as proof that the prohibition against such unfair republication (השגת גבול / עני המהפך בחררה) is not limited to sacred works:

ובאמת למעיין בנוסח הסכמות ישנות בנושא זה, יראה שכבר בדורות קודמים, היו שדנו לאוסרו מצד הדין, ולדוגמא, מצינו כבר בשנת רעט. חרם בספרו של ר’ אליהו הבחור ושם מבואר בהדיא דנחתי לה, מדין עני המהפך בחררה, שנקרא רשע, לכ’ כפירוש ר’ מאיר בדגים. ולמדנו כאן שלש נקודות דלא כחתם סופר:

  • א) שהחרם קדם לרמ”א
  • ב) שאיסורו מצד השגת גבול ובחת”ם סופר נראה שהסתפק בנקודה זו
  • ג) ומ’ שהאיסור לא רק בספרי קודש, וכמו שדן החת”ם סופר3

R. Silman seems to be tacitly assuming that Hebrew grammar is not Torah, an attitude that some may find surprising, although I have long noted that Rav Ya’akov Emden explicitly rules this way (although he concedes that as a practical matter, one may nevertheless not study it in the bathroom, for such study will inevitably involve the Biblical text):

נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר דהא קיימא לן דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. … שמע מינה בלשון עצמו ליכא משום קדושה. אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כי אם להרהר ולחשוב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק. ואפילו לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לשון הקודש. היו בודאי משתמשין בו אף בבית הכסא ולכל צרכם (אף על פי שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש)4

איברא לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לשון הקודש על נכון כי אם על פי הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק. שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לשון הקודש אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור דברי תורה ופסוקי המקרא ואסור:5

We close with an interesting dispute between R. Silman and the great Hungarian Posek Rav Shlomo Yehudah Tabak of Sighet (from another discussion in the same volume):

וראיתי מביאים בשם ספר תשורת שי, סימן תקמ”ט [אין הספר תחת ידי]. שמי שמכר בחנות לגוי בהקפה והגוי לא פרע בזמן והישראל המוכר רוצה להוסיף בחשבון הגוי כפי שיעור הריבית בדיניהם וכתב שם דאסור דהוי גניבה ממש – ואין זה ברור לענ”ד, דכל שרשאי להוציא בדיניהם נראה דרשאי לבא עליו בעקיפין לא מיבעי לשיטת הרמב”ם שאיסור הטעיה משום גזל – אלא אפילו נימא דאסור משום גניבת דעת – נראה דרשאי לשקר כדי להציל ממונו וכמש”כ6

The citation from Teshuras Shai is indeed accurate:

חנוני מוכר בהקפה לנכרי וקבע זמן פרעון והנכרי לא פרע עד אחר זמן אם אסור בעל החנוני לכתוב יותר בפינקסו על חשבון של נכרי …

הנה זה גנבה שנוטל שלא מדעת הנכרי וגם להטעותו אסור כדאיתא בחו”מ סימן שמ”ח סעיף ב’ …

ואפילו אם מחשב לו יותר רק מה שהיה יכול לגבות בדיניהם בשכר אגר נטר כגון ששה פערצענט למאה לשנה ואם כן יכול הישראל לומר לו כך הדין בדיניכם היינו כשמודיע להגוי אבל להטעותו בחשבון יש בו איסור משום גנבת דעת אף היכא דרשאי ליטול מדינא וכמו שכתב בשער משפט סימן שמ”ח סעיף ב’ ס”ק ב’ לענין אם נתן גוי מעות לישראל לקנות לו איזה דבר וקנה בזול פחות ממה ששוה דאסור לחשוב להגוי ביותר ממה שנתן להמוכר.7

The question of the persuasiveness of R. Tabak’s analogy to the case of Sha’ar Mishpat is left as an exercise for the reader.

  1. Rebbetzin Feige Twerski, A Woman’s Place Is … at the pulpit?, in Ami Magazine, 28 Iyyar, 5771 / June 1, 2011 (Shavuos), Ami Living, p. 51. []
  2. רב יהודה סילמן, דרכי חושן (מהדורא שניה: תשס”ב) חלק א’ עמודים רמה-רמו []
  3. שם עמוד רמט []
  4. עיין בספרו של המחבר בירת מגדל עוז, בית מדות – עליית הלשון, פרק שני (קשר) עוד בסוגיא זו, ועיין מאמרינו פה []
  5. שאילת יעב”ץ חלק א’ סימן י’ – קשר []
  6. דרכי חושן שם עמוד שפב []
  7. שו”ת תשורת ש”י (סיגעט תרס”ה) חלק א’ סימן תקמ”ט – קשר []

The Construction Of Gender

China’s Huang He / Yellow River is female:

The Mother Yellow River statue in Lanzhou's waterfront Xihu park (Qilhe District)

Our own Mississippi is apparently androgynous:

Taking it’s place as one of New Orleans newest and most high profile statues is ‘ Mother River,” a 30-foot tall sculpture that stands inside of a fountain in front of the Port of New Orleans. Mother River is an anthropomorphic depiction of a female form reaching skyward from her northern tributaries toward her destiny, the deep arm rivers of the Gulf of Mexico. The River’s tributaries appear as children clutching her feet. Along the base of the sculpture, riverboats, tugs and other vessels are represented in relief. The rich mix of drama, humanity and nature’s challenges is all represented in the work. With the arrival of Mother River, cruise ships; freighters and all other vessels are greeted with the site of a mighty woman reaching skyward—much like they are in another famous harbor further northeast. “Mother River” is destined to take her place as the New Orleans region tribute to the maritime industry, a thriving business with great heritage in the city. …

Close by is Robert Schoen’s “Old Man River,” a stylized stone human figure made of 17 tons of Carrara marble. Since 1991, visitors have marveled at the 18- foot monumental statue’s majesty. The figure’s circular movement seems to convey a harmony of the work to its location. The river is connected through the openings of the legs and arms to the land.

I recently learned a fascinating survey of the פתחי תשובה of a debate between the Poskim over whether rivers are always masculine, since that is the gender of the noun נהר, or are rather individually gendered (the question is whether to apply to them, when writing Gittin, the masculine form דמתקרי or the feminine דמתקריא). Rav Efraim Zalman Margolis, a proponent of the latter view, explains that while nameless rivers are indeed masculine, in both Hebrew as well as in German / Yiddish (der teich or der floss), the gender of named rivers depends on the name (di Dunay takes feminine verb forms). He begins by citing responsa of Hasam Sofer that the latter forwarded to him in response to his query about the customary formula for referring to the city of Pressburg:

בעידנא דשקילנא וטרינא עפ”י רבנא וגאונא רב נהורא ובוצינא קדישא חמיד לבא ועינא מוה’ משה נ”י האב”ד דק”ק הנ”ל [פרעשבורג] בהדי שותא ליה שאילנא היכי נהיגי בכתיבת שם עירו וענותו תרביני ויתן לי שאלתי וחבה יתירא אוסיף וטרח בשבילי לשלוח העתק מספר תשובותיו אשר כתב בענין זה ועוד עניינים השייכים לזה מלין חסדאין ושפירין. ולי מה יקרו אמריו אמרי יאי והלכתא גבורתא דאיכא למשמע מינייהו. ולקחתי המורם מהם לדינא בקוצר מילין כדרכי בחיבור זה. ונתתי להם יד ושם להודיע טיבם בטיב גיטין וכל חד תיקום אדוכתיה וז”ל הגאון נ”י

[הנה] כל הגיטין שמצאתי כאן מגאוני עולם כתבו מתא דיתבא על נהר דונא דמתקריא דונאי ואין ספק שטעמם הואיל ושם הפרטי דונא הוא לשון נקבה כמו שמפורסם וכן העיד בתשובת מהר”ם פדווא סימן י”א על נהר דונאי שהוא לשון נקבה ויצדק יותר דמתקריא כמ”ש רש”י על עלה זית טרף בפיה דשם המין יונה הוא לשון נקבה בכל מקום ויונה ששלח נח היה זכר. … והוזכר נהר שהוא שם הכולל שהוא זכר ושם הנהר דונאי שהוא לשון נקבה אשם פרטי הסמוך.

ועוד מבואר ברא”מ דכל שמות הכוללים כשיונחו על שם גוף פרטי זכר או נקבה נגררים על גוף פרטי ע”ש וגם באדם שם הכולל הוא לשון זכר וכן גוף כשנאמר מי הוא האדם או הגוף הזה (דער פערסאהן) נשיב האדם הזה הוא רבקה הנקראת שרה ולא נאמר הנקרא בלשון זכר הואיל דמוסב על האדם או על גוף כי מוסב על רבקה הסמוך. ומכל שכן הכא בנהר נהי דלא מצינו נהר בלשון נקבה כשהוא בלשון יחיד אבל כשהוא בלשון רבים על הרוב הוא בלשון נקבה כמו נשאו נהרות ועל נהרותם. ומעט ימצא בלשון זכר כמו הבנהרים חרה.

ושם הוסיף ידו שנית לחכם אחד בענין זה בפנים מאירות ומסבירות ליישב דברי הקדמונים שכתבו דמתקריא ודפח”ח.1

Rav Margolis follows with an intricate and subtle linguistic analysis of the issues, and he then reaches the heart of the matter: how do we apply notions of gender to inanimate objects such as rivers? His initial proposal is a speculative excursion into etymology:

ואמנם התבוננתי במ”ש הגאון מהר”מ נ”י שכתב ששם הפרטי דונאי הוא לשון נקבה כמפורסם. לכאורה לא ידעתי בשם הניתן לדבר שאין בו רוח חיים שיוצדק לומר עליו שהוא מורה לשון נקבה.

ואפשר לומר ששם זה נתפשט ממדינת תוגרמא שנהר טונא הולך שם במקומות רבים כמ”ש בגט פשוט סימן קכ”ח [ס”ק כ”ו ד”ה אחר שכתבתי זה] שהרבה עיירות בנויות על שפת הנהר טונא עיר בודון ועיר וידין ועיר בילאוגראדו ועיר ניקופל וכן הרבה עיירות. והמון עם קורין לנהר טונא ומכל מקום כותבין בכל מקום כפי השם הקדום …

ולפי זה קרוב הדבר שלכך קראוהו בשם דונא שפתרונו אדונית וגברת … והוא על שם גדולתו וחשיבתו משאר נהרות כאשר על המדינה יאמר גברת ממלכת וכיון שהנחת השם הוא על לשון נקבה נשתמשו בו במלת דמתקריא כך יש לומר לכאורה

Rav Margolis ultimately concludes that we look to the gender imputed to the river by its usual linguistic context (der Po, rather than di Po, di Brenta, der Main, der Rhine), but he does not provide any underlying theory to explain why some rivers are referred to as male and some as female:

אך העיקר נלענ”ד בזה על פי דברי אדוני אבי זקני הגאון מהר”מ מפדווא ז”ל … וז”ל שם בסימן י”א על הגט שכתבו שם הנהר פואה ומנהג לכותבו פו וכתב על זה וז”ל

לכן נראה לי שפוא במקום פו לא היה שינוי אכן פואה שהאל”ף היא נעה ובאה ה’ אחריה דומה שהשם ישתנה מזכר לנקבה כי צריך לומר שכולן קורין בלשון זכר האשכנזים אומרים דער פו ולא דיא פו וכן בלשון לעז אומרים אלפו ולא לפו כי יש נהרות קוראים אותם בלשון נקבה נהר דונא קורין אותו בלשון נקבה וכן נהר ברינטו אומרים די ברינטו ובלעז לברינטו ונהר מיין ונהר ריין קוראין בלשון זכר דער מיין דער ריין כו’ עכ”ל

ומעתה אומר אני דשפיר חזי הגאון נ”י בטעמא דקמאי שכתב על הנהר דונאי דמתקריא מטעם שהנחת שם דונאי הוא לשון נקבה אלא שאני אומר בלשון אחר קצת דודאי מלת נהר הנחתו בלשון הקודש להיות כמדובר בו לשון זכר כאשר הכתובים מוכיחים וכן בלשון אשכנז דער טייך או דער פלוס. אך זה בנהר שאין לו שם וכן נהר סתם אבל אחר שנקרא בשם הכל הולך אחר השם ונהרא נהרא ופשטיה או ופשטא אם זכר אם נקבה והולכין בזה אחר שפת לשון המדינה איך קורין אותו.

והנה בנהר דונא וכיוצא בו שאומרים די טונא וכל המדובר בו הכל משתמש בלשון נקבה כשרוצים לומר ששפכה ושטפה סביבותיה וכיוצא הכל בלשון נקבה וכיון שבין דונאי להאשכנזים או דונאיי להגרים בלשון נקבה שפיר דמי לכתוב דמתקריא כיון שעתה אחר הנחת השם דרך נשים לו וכל המדובר בו הוא בלשון נקבה ואם היה בא לכתוב שמסתפקים מהמdם לא היו כותבין וממימוהו מסתפקא רק וממימהא מסתפקא .. שאחר שפי’ הנהר הוא הטונא שכל המדובר בה הוא בלשון נקבה שוב צריך לכתוב הכל לשון נקבה ולכן כותב גם כן דמתקריא שהטונא הזאת היא נקראת גם כן לפרקים דונאיי

פתחי תשובה himself suggests that the litmus test for river gender is (basically) whether the name ends in a consonant (der Bug, der Neman, der Dnieper) or vowel (di Viliya, di Bistritsa, di שטשארא (?)):

ולעניות דעתי נראה דיש כלל בזה לידע אם הנהר נקרא בלשון נקבה או לא. והוא, כשסוף התיבה משם הנהר הוא בנח נראה הוא לשון זכר, כמו דער בוג, או דער נומין, או דער נעפר, אבל אם הוא בנח נסתר הוא לשון נקבה, כמו די וילייא, די ביסטריצא, די שטשארא וכיוצא.2

He runs into trouble, though, with the Thames, which according to his principle ought to be masculine, but which had been treated as feminine in a Get brought from London; he suggests that English (“the language of that country”) may have different rules:

אמנם זה כמה שנים בא לידינו גט אחד שהובא מלונדון, והיה כתוב בו מתא דיתבא על נהר טאמש דמתקריא טאמישיש, והרי הוא בנח נראה, אף על פי כן כתבו דמתקריא. ואפשר אין ראיה מלשון המדינה ההיא, אבל בלשון מדינתינו ודאי כן הוא.

The Thames is indeed represented as male in Raffaelle Monti’s sculpture Old Father Thames:

Statue of Father Thames, alongside St John's Lock at Lechlade, Gloucestershire.

  1. טיב גיטין, שמות עיירות ונהרות אות ל’ – קשר []
  2. אה”ע סימן קכ”ח ס”ק י []