Hasam Sofer – בין דין לדין

Passover Wash Sales

The role that the Stamp Act of 1765 played as a triggering event of the American Revolution is well known; in this post we discuss a connection between stamp acts in general and the Jewish festival of freedom, Passover.

As we briefly noted five years ago, the nineteenth century saw a debate over whether a sale of חמץ must be valid under prevailing secular law in order to satisfy the halachah. Various legal problems with the typical sales were raised, with the two most notable being the language of the bills of sale, which was commonly Hebrew or Yiddish, whereas the law only recognized documents written in some other language (such as German), and the failure to utilize stamped paper. We find three basic positions among the aharonim:

R. Baruch Teomim–Fränkel considered it at least possible that the legal invalidity of our sales engenders a halachic problem. Note that R. Teomim-Fränkel was quite skeptical about the modern sale of חמץ in general:

ותיתי לי שמיום עמדי על דעתי אני כנזיר משתיית יין ושכר של ישראל שמקודם פסח1
His son-in-law R. Chaim Halberstam of Sanz, on the other hand, insisted that the halachah is concerned only with its internal rules, and that the status of our sales in the eyes of the secular legal system is utterly irrelevant to us.
The Hasam Sofer (as well as the great Galician authority Rav Avraham David Wahrman of Buczacz [“the Botchatcher”], whose stance here is consistent with his previously discussed position regarding a כתובה written on unstamped paper) seem to concede that in principle, the legal invalidity of a sale could engender a halachic problem, but they maintain that the law does not actually deem our sales of חמץ to be invalid. Note that the Hasam Sofer was a staunch defender of the modern sale of חמץ in general:

וכל אפין שווין המכירה גמורה הוא וכל המפקפק ראוי לגערה

[The above appears just several lines earlier in the same responsum in which he respectfully cites the concern of R. Baruch Teomim-Fränkel – and the previous citation from R. Baruch Teomim-Fränkel is from a responsum of his addressed to the Hasam Sofer in the course of a protracted debate they conducted …]

דברי חיים

שאלה בשטר מכירת חמץ לנכרי הנכתב בלשון הקודש אם מהני מחמת דינא דמלכותא שלא יועיל שום שטר הנכתב בלשון הקודש או עברית זולת בלשון אשכנז:
תשובה … אך באמת דקיימא לן דאזלינן בתר דינינו בין להקל בין להחמיר … ובעל כרחך צריכים אנו לזה דלא מהני שום שטר בעולם בזה בדיניהם דחוק אצלם דמכירה כזו שנעשה להפקיע איסור אינה מכירה כלל ומשום הכי אין צריך שטעמפל וכל הערכאות לא יחזקו המכירה הזו ישאל נא מעכ”ת וידע כי כן הוא ואם כן מה היא מכירתינו אם אינו מועיל בדיניהם אלא ודאי דאין לנו רק דין שפסקה לנו התורה ולכן אין חילוק כלל בין אם נכתב בלשון אשכנז או בלשון הקודש
[ועיין שם שביאר דעתו שאדרבה אין לכתוב בלשון אשכנז, והעלה:] ולכן לא נשנה מרבותינו ואבותינו ואם כי מורי חמי ז”ל נהג לכתוב בלשון אשכנז ראיתי כי היה הדבר רפוי מאוד בידו2

חת”ם סופר

והנה בהיות עדיין הגאון מו”ה ברוך פרענקל זצ”ל אב”ד דק”ק לייפניק בחיים חיותו אירע מעשה שהלשינו מלשינים אצל שרי המדינה דמעהרין שהיהודים מוכרים חמצם בשטרות מבלי שטעמפל חותם הקיר”ה וכשבא הדבר לפני החסיד קיר”ה אמר הדבר ידוע שאין זה מו”מ של תגר אלא ענין דת רעליגיאהן על כן אין זה בחיוב שטעמפל ועל ידי זה נולד קצת ספק בלב הגאון זצ”ל הנ”ל דמשמע דמדינא דמלכותא פסול השטר ההוא
ולבבי לא כן ידמה כי השטר כשר הן בדין ישראל אם בא הגוי להוציא מקחו בדיינים הרי הוא שלו הן בדין אומות העולם אלא שאז כשיתבענו בדין אומות העולם צריך לשלם תחלה השטעמפל אך הקיר”ה בחסדו וישרנותו אמר שעל כיוצא בזה לא הטיל עול השטעמפל כיון שאין טעם הקונה ומוכר לדרך תגרם אלא להפקיע מאיסור חמץ ועל כל זה לא הטיל עול מס השטעמפל.3

רב אברהם דוד מבוטשאטש

גם אחר הפרסום בדינא דמלכותא יר”ה כשהיה חוק מה שקורין סטעמפיל על כל שטר. שמכל מקום על שטרי מכר דפסח היה החוק שאין צריך. אין על ידי זה ביטול השטר לומר שהוא כשחוק בעיניהם. רק מצד שעל ז’ ימים ויותר מעט אין צריך סטעמפיל.4

I recently discussed this dispute in the fifth of a series of mini-haburos I delivered on the general topic of מכירת חמץ:

I also discussed the dispute in a survey lecture on מכירת חמץ.

More Mocking Of Maharaz

Our previous post considered R. Dr. Meir Hershkowitz’s analysis of Rav Yosef Shaul Nathanson’s savage criticism of Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes; in this post we consider the even more intemperate libel of the man (also noted by R. Dr. Hershkowitz) by the vehement reactionary Rav Akiva Yosef Schlesinger, who urges the religiously serious to shun his Talmudic glosses1:

וכן הוציא אחד בדורינו הגהות על ש”ס כל בעל נפש לא ילמוד תורה משם כי אני יודע ששאלו לרבינו ז”ל למה מפליג כל כך בשבחו בתשובה ענה וגלה הסוד שנודע לו שבחד רגל הוא עם אחר שהזכר רבינו בתשובה בחו”מ ואם לא יקרבהו יהיה גם הוא עם הרשעים ברב תורתו חס ושלום מי יודע מה כשיהיה בסוף על כן עשה כל התפעלות לקרבו
וכן יודע אני מרבינו מאיר א”ש ז”ל אשר אליו כתב הרבה תשובות והוא לא השיב לו ואחרי אשר הטיב חרה לו על שלא חש להשיבו והריץ מכתבים רבים בתלונת אליו. ענה לו בקיצור שאין חפצו לישא וליתן עמו בתורה כי מצא בספרו החכם הזקן חרינער ואם דבר ד’ מאסו חכמה מה להם עכ”ל רבינו מאיר א”ש
והנה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש כלומר מה כור הבחינה לאיש לפי מהללו כלומר לפום מה שהוא מהלל ומשבח אני יודע שרצונו בו אם מהלל תמיד צדיקים יודע אני שהוא ירא שמים וחושק להיות צדיק וכן להיפך2

Mississippi Fred MacDowell’s take:

After a discussion about how terrible it is that works of Torah content are being published in his generation by wicked people, there is the following interesting note .. regarding “one of our contemporaries who wrote notes on the Talmud – all soulful people should not study Torah from it, because I know those who asked Rabbenu z”l why he would write to this individual with praises for him in the text of his responsa, and he told them a secret: this person has one foot chasing after Aher [= ‘Aharon Choriner Rabbiner,’ ie, proto-Reform rabbi Aaron Chorin.], and if he didn’t keep him close he too would join the assembly of the wicked with his scholarship – God forbid – and who knows what the end was? Therefore he put in efforts to draw him close. …
Oh, and is his charge true? Did the Chasam Sofer really write him in a respectful, praising manner only to keep him within the good group? In my opinion: maybe.

Elegant symmetry: R. Dr. Hershkowitz argues that R. Nathanson really had a much higher opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to publicly savage him lest the more traditionally religious be tempted to follow him on his dangerous path, while R. Schlesinger argues that Hasam Sofer really had a much lower opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to flatter him lest he follow in the intolerable footsteps of the Reformers!

R. Schlesinger proceeds with the shocking allegation that he knows of “many specific actions” of Maharaz Hajes that render him unsuitable as a teacher of Torah, or even to be mentioned in the House of Study, “even if he did not speak in the vernacular”:

ומלבד זה אני יודע כמה מעשים פרטיות שלפי מעשים אלו אין ראויי’ ללמוד תורה מפיו ושלא הזכיר שמם בבית המדרש אף שלא היה לועז בלעז.

He concludes with several lines that I do not fully understand, but which seem to include an allegation that Maharaz Hajes permitted – completely unjustifiably – “choir”:

מכל מקום אמרו רבותינו אם ראית תלמיד חכם עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום אף שעברה ומינות שאני. מכל מקום אולי לפני מיתה עשה תשובה וקיים כל הפורש ממינות מיית ועל כן אני דן אותו לכף זכות אך על ידי הספרים שלו אני יודע שהייתי מוכרח לפרסם להודיע את האיש ואת שיחו החכם הזקן חרינער ימ”ש וממילא מתיר קאהר בלי שום טעם להתרה מאן דאמר הא שרי דא ומי שכתב הא בספר הכי ראויים ללמוד תורה מפיו

I’m not sure what “choir” means in this context, but Maharaz Hajes is on record as vehemently opposing mixed gender choral singing in the synagogue:

אולם מה שנוהגין בק”ק האמבורג, ובפרט עתה בברלין בבית הכנסת של רפארמער שיהיו אנשים ונשים יחדיו, הנה הזידו לעשות ביד רמה שלא כתורה, … ובפרט העומדים אצלה ושומעים קולה דאסור, ואם אמת באלו הרעפארמער לא נשמע אפילו קול דממה דקה משום אחד מהם, בכל זאת לפי הנשמע נוהגים כי הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר) אין לך פריצות מזה, כמו דקיימא לן (סוטה מח.) זמרין גברין ועניין נשיין פריצותא היא, [ועיין שם שביאר וביסס את האיסור, והעלה:] על כל פנים הנוהגים כן עוברים בכל פעם איסורי תורה, וגם אין יוצאים ידי חובת תפלה.3

An article by “ב. נחמני” implies that Maharaz Hajes was much more sympathetic toward mixed gender choral singing than was Hasam Sofer:

בית הכנסת במרכז נסיונות הרפורמה

במאמרנו על ביהכ”נ כמרכז לחיי הציבור, איננו יכולים להתעלם מאותה מערכה שהתנהלה בדבר צביונם של בתי הכנסת, כאשר פורצי הגדר, הם חלוצי תנועת הריפרומה, שלחו את ידם לחלל את הקודש, ואחד מניסיונותיהם הראשונים היה שינוי סדרי התפילה והכנסת עוגב בבית הכנסת.
ראש הלוחמים, שעמד בראש היהדות הנאמנה במערכה זו, הוא ה”חתם סופר” שטבע את הסיסמא “חדש אסור מן התורה” והוא שעמד כחומה בצורה נגד כל נסיון לשנות את צביונם של בתי הכנסת. באחת מתשובותיו הוא מוכיח שאסור להתקיו בביהכ”נ את ה”אורגל” (עוגב), אחד מסימני ההיכר של הריפורמה מאז ועד עתה, אפילו בביהכ”נ של נשים, ואפילו שאיש נוצרי עומד שם ומנגן, וכן אין להתיר ניגונו על ידי נכרי בשבת. במערכה זו עמדו שכם אחד חכמי אשכנז וספרד וכאשר הופנתה השאלה מעיר פאריז לאחד מגדולי התורה בקרב יהדות ספרד הוא רבי חיים פאלאגי רבה של איזמיר אם יכולים להביא מנגנים בביהכ”נ בתפילה הוא פוסק (בספור לב חיים ת”ב) לאסור בין בשבת בין בחול.
בשעה שהקיסר האוסטרי עמד לבקר בעיר, וראשי הקהילה שערכו לו קבלת פנים ותפילה לשלום המלכות בבית הכנסת, רצו להכניס עוגב וכן מקהלה מעורבת לכבודו, אולם ה”חתם סופר”, ביטל את הצעותיהם ובתשובתו (חו”מ סימן ק”צ) הוא מציין:

“היות היהודים עתידים להכין הכנה דרבה בביהכ”נ בבוא הקיר”ה לגבולם, בשירי הלל והודות לה’ ולהתפלל בשלום המלכות, ומיופי והידור השיר לבא האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב, שואלים הלכה אם נכון לעשות כן בביהכ”נ, והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים, אם אמנם מחויבים אנחנו לאחוז במצוה ניבה גדולה, מצות כבוד המלך, ואילו פינו מלא שירה וכו’, לא יספיק להללו על רוב טובותיו, ומי זה אשר יקל בעיניו מצוה גדולה זאת, והחוק מחייב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי להרבות כבודו, אמנם זהו כבודו ורצונו, שלא נעשה דבר המתנגד לדתנו, כי בזה ידוע רוב חסדו וענותו, ואם נעשה היפך דתנו הוא חילול כבודו ח”ו”.

לעומת עמדתם התקיפה של ה”חתם סופר” וממשיכי דרכו לאיסור, נמצאו כאלה שראו אפשרות לדון להיתר. מהר”ץ חיות מציין באחת מתשובותיו:

“ובענין אשר שאלני חכם אחד להחריץ משפטי על עניני בתי כנסיות, אשר נתיסדו זה ערך עשרים שנה בעיר מלוכה וויען, פראג פעסט, ובימינו גם בעיר לעמבערג”,

הוא מפרט את השינויים המוצעים.

“עניין הדרשות בלשון אשכנז וגם לשיר במקהלות שקורין קאהר, ופקחו עין לעשות סדר נכון בעת התפילה, שיהיו הכל עומדים שמה באימה וביראה, במקום המיוחד לעבודה ולשפיכת לב לפני הבורא ומשגיחים שלא ינהגו קלות ראש ושיחה בטלה, יתברך, וגם להרחיק משם כל עניין אשר יכול לגרום ריב ומצה – – -הנה עניין הדרשות בלשון צח, ואנחנו פה מדברים בלהג לשון אין בינה, ומצד זה ראוי להצדיק פעולתם”.4

אולם אף הוא לא נמנה בין המתירים.

But this is highly misleading, and makes a hash out of Maharaz’s careful analysis of his multifaceted query of the legitimacy of various modernizations of traditional synagogue ritual – while he does condone and even approve of some of these (such as sermons in the vernacular, which he points out has ample precedent among the Jews of Spain, Arabia and Italy, and the imposition of “appropriate order” during prayer, which he considers an excellent idea: “in our many sins, we have seen via experience, that the holier a place is, the more frequently is strife found there …”), he quite emphatically and unequivocally forbids others, such as designing the synagogue building in shapes that ape churches, and calling the populace to prayer via bell ringing (a point we shall, בג”ה, revisit in a future post). In particular, the implication of the article that Maharaz Hajes was somehow more tolerant than Hasam Sofer of mixed gender choral singing is patently incorrect – as cited above, he vociferously condemned the practice (as well as the abolition of gender segregation in the first place).
Here’s how R. Yehoshua Ha’Kohen of Volozhin puts it:

אותן ביהכ”נ שבמדינות החפשים … ונהגו מנהג רע שהיו מתאספין בביהכ”נ אנשים ונשים יחדיו, וגם היו הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר), ועיין בשו”ת חת”ם סופר מהגאון ר’ משה סופר ז”ל בחלק ששי תשובה פ”ו, ובספר מנחת קנאות מהגאון ר’ צבי הירש חיות ז”ל שהרעישו שם על מנהג הרע הזה משום דאין לך פריצות גדול מזה, …5

True Neutrality

Our previous post noted the idea, attributed to the Sanzer Rav, that Zelafhad’s daughters’ assurance to Moshe that their father had not been involved in Korah’s rebellion constituted “verbal bribery” and thus triggered his recusal from their petition. It turns out (unsurprisingly) that this exegesis is actually at least a millennium old, with its first known appearance in the early medieval work מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא)‏ :

משפטן, ולמה הנו”ן ארוך לפי שפיסוהו בדבריהן לא רצה לדיין את דינן.1

Its next known appearance is some three centuries later, in the commentary of Rabbeinu Bahya b. Asher, who attributes it to anonymous commentators, and rejects it:

יש שפירשו כי כיון שגלו בנות צלפחד בטענתן שלא היו אביהן מעדת שונאיו של משה היה בזה קרוב הדעת למשה ואלו היה דן את דינן היה כאלו נוטל שחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותן.

ואין זה נראה נכון שאם כן היה לו למשה למסור הדין ביד אחד משופטי ישראל שרי אלפים ושרי מאות שהיו שם כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לדונן

אבל הנכון והאמת כדעת רז”ל שנתעלם ממנו הדין ולא ידעו כלל ומפני שאינו דין עמוק אבל הוא מן הפשוטים והתלוי בסברא עד שגם מדרך השכל דנין בו על כן נחשב לו לעונש כי העלמתו ממנו לא לעמקו כי אם בעונשו שאמר (דברים ח’) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. ועל כן ויקרב משה את משפטן. [ועיין שם שהאריך עוד לפלפל בזה.]2

R. Yehudah Nachshoni claims that the “the Aharonim” attribute this idea to the של”ה, but this is erroneous; he is conflating two diametrically opposite interpretations of the Biblical dialogue, the aforementioned approach that Moshe found himself too close to Zelafhad’s daughters due to their verbal bribery, and the opposite idea (discussed in our post of a year ago) that he found himself under suspicion of a predisposition against them, due to his antagonistic history with their father:

האחרונים מביאים מהשל”ה, כי טענה זו היתה שוחד דברים למשה, ועל כן הסתלק משה מן המשפט. ענין זה נאמר כבר בראשונים. אברבנאל אומר, … אמנם לא נאמר באברבנאל, כי בגלל כך הסתלק משה מלהכריע במשפטן. דבר זה נמצא בזוהר פרשת בלק. …

גם רמב”ן אומר את מה שהבאנו לעיל בשם כמה מפרשים, שבנות צלפחד אמרו כי אביהן לא היה מעדת קרח, היות וחשבו כי משה רבינו שונא את קרח ועדתו … ופחדו שמא בשנאתו אותם יאמר …3

Here is the של”ה; it will be seen that the passage is merely a synopsis of the Zohar and an endorsement of its adjuration to avoid even the suspicion of tendentiousness:

ואף אם הדיין יודע בעצמו ששני בעלי דינין שווין בעיניו רק מבין שבעל דין אחד חושדו שמקריב דעתיה להשני ביותר ימנע את עצמו מלישב בדין. מי לנו גדול ממשה רבינו ע”ה ואמר הזוהר בפרשת (פנחס) [בלק] על ויקרב משה את משפטן לפני ד’ כי משה רבינו ע”ה הבין בדברי בנות צלפחד שחושדין את משה איך שיש לו איזה נטירה בלב על צלפחד על כן ויקרב את משפטן לפני השם יתברך ע”ש:4

The Zohar’s position is also adopted as normative by the משכנות יעקב:

שאלה בעל דין שחושד לדיין בשנאה אם יכול לפוסלו לדינו:‏

תשובה הנה הטור כתב ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו כו’ אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו כו’ ומובא גם כן דבריו בשלחן ערוך סימן ז’ (מ”ז) [סעיף ז’] בהג”ה.

אך זהו מצד עיקר הדין דגמרא אבל עיין בזוהר הקדוש … מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדון מי שחושדו בשנאה אם לא כשאין דיין אחר בעיר דאז ודאי לאו כל כמיניה למפסל דייני רק בבירור גמור.5

R. Nahshoni unfortunately does not identify the “Aharonim” he is citing; the only one I have been able to locate is Hasam Sofer:

הנה רמב”ן כתב שחששו שיאמרו משה המתלוננים האלו לא יזכרו ולא יפקדו על כן הקדימו לא היה בעדת קרח ועל פי זה כתב של”ה משום הכי ויקרב משה את משפטן לפני ד’ לסלק עצמו מן הדין שחושדין אותו בו6

Hasam Sofer now adds a fascinating twist: although Hazal have said that Moshe was uncertain of the Halachah, the Zohar / Shelah approach apparently assumes that Moshe did indeed know the law (as the reason for his recusal was merely to avoid the perception of tendentiousness, and not uncertainty over the law). But since this law actually endorse Zelafhad’s daughters’ claim, why was Moshe unwilling to promulgate it on his own authority? Hasam Sofer therefore turns the Zohar / Shelah idea on its head, and suggests that Moshe was concerned that a ruling in favor of Zelafhad’s daughters would be interpreted by the tribes as tendentiousness toward the daughters, motivated by a desire to avoid suspicion!

וצ”ל ויקרב דאף על גב דאמרו חז”ל שמשה רבינו ע”ה היה מסופק אי ארץ ישראל מוחזקת כבר ונוטלות חלק בכורה והיה ספיקו בדרשה ונתתי אותה לכם מורשה מכל מקום י”ל גם משה רבינו ע”ה היה בקי לדרוש הפסוק לאמיתו אלא שלא רצה להוציא הדין לאמיתו שלא יחשדוהו

אלא לפי זה לא שיחשדו אותו בנות צלפחד שהרי ידע לדרוש כנ”ל ויצא הדין לטובתם שיטלו ג’ חלקים אלא בהיפוך שהשבטים יחשדוהו שדרש כן לטובתם של בנות צלפחד להוציא עצמו מחשד אבל לעולם אין הדין כן על כן ויקרב משפטן לפני ד’7

Hasam Sofer concludes with a truly remarkable theological exposition: he suggests that it is actually legitimate to consider the possibility that G-d Himself was indeed issuing such a tendentious “pro-daughters” ruling, as a הוראת שעה to protect the honor of Moshe from suspicion of an “anti-daughters” tendentiousness, and that G-d therefore had to issue an explicit clarification that this was not the case:

והנה גם בהקב”ה י”ל לעולם ארץ ישראל אינה מוחזקת הוראת שעה ורק הורה הקב”ה לטובת הצדיק משה רבינו ע”ה שלא יאמרו הואיל ושנאת אביהם גרם לא זכו בדין

אמנם ידוע כי כל התורה היתה כתובה במרום אך אותן הפרשיות המוחלטות נכתבו כהווייתן ואותן שתלוי במקרה כגון מעשה עגל ומרגלים וכדומה הי’ רק האותיות מעורבבים כתובים ואחר מעשה נצטרפו ונעשה בהם פרשה ההיא

והנה אי דין זה נתון תתן להם הוא רק על ידי מקרה זה והוראת שעה אבל בעלמא ארץ ישראל אינה מוחזקת אם כן לא היתה פרשה זו כתובה לפניו אלא בתערובות אותיות שאינן מצורפות לזה אמר הקב”ה כך פרשה זו כתובה לפני במרום מצורפות כהווייתן:

The concern that a history of antagonism between the judge and a disputant may actually engender partiality on the part of the judge toward that disputant is raised by the חות יאיר, who suggests that “this judge will certainly forcefully and mightily endeavor to decide the case in favor of his erstwhile antagonist, in order to find favor in his eyes”:

[שאלה] אחת קטנה נפלה בדעתי … והוא כאשר היה לוי בורר שונא גמור ומוחלט של עצמו לדיין אם מצי ראובן לפסלו שודאי יתחזק זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שעל ידי זה ימצא חן בעיניו כמ”ש ובמה יתרצה זה וגו’8

חות יאיר ultimately inclines to the conclusion that this is not a problem, although he is not quite certain:

ולעד”ן .. דאינו יכול לפסול מה שבירר שכנגדו שונא של עצמו … ממ”ש רז”ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך ה”נ לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות. והא דאוהב ושונא פסולים לדון היינו משום דדעתיה אטעתיה דלא מצי חזי ליה זכותא או חובה וק”ל. רק שיש מקום לבעל דין להשיב שאחר שנפשו חשקה להתרצות לשונאו גם כן יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ודו”ק9

מדרש לקח טוב (פסיקטא זוטרתא), הובא בתורה שלמה (פנחס) במדבר כז:ה אות כ”ה עמוד פג – קשר, והעיר רב כשר שזה מכתי”ס, ונשמט מהנדפס .‏ [↩]
רבינו בחיי שם – קשר [↩]
הגות בפרשיות התורה (הדפסה חמישית: בני ברק תשמ”ו) ויקרא במדבר דברים, במדבר שם, עמודים 682-83 [↩]
שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, עמוד הדין של מטה ד”ה ואף אם הדיין – קשר [↩]
שו”ת משכנות יעקב חו”מ סימן ז’ – קשר, הובא בפתחי תשובה חו”מ סימן ז’ ס”ק י”ז – קשר ובהלכה פסוקה שם סוף ס”ק כ”ה ובהערה 300, עמוד 122 – קשר, ועיין עוד קונטרוס ברוך מתיר אסורים (לר’ אברהם אביש האראוויץ) עמוד יא – קשר [↩]
תורת משה שם – קשר [↩]
ועיין עקידת יצחק (במדבר) ריש שער פ”ד אות ב’ עמוד קלג. – קשר [↩]
שו”ת חות יאיר סוף סימן ב’ – קשר [↩]
שם סוף סימן ג’ ד”ה ובמה שכתב כת”ר – קשר, הובא בפתחי תשובה שם סוף ס”ק ט”ו ובהלכה פסוקה שם סוף ס”ק י”ט ובהערה 251, עמוד נח. – קשר [↩]