Tag: idolatry

Theft and Thaumaturgy III

We have previously discussed the two traditional interpretations of Rachel’s motive in stealing Lavan’s תרפים:

But what about the obvious and straightforward approach, that Rachel simply desired the תרפים for herself? Dr. Alexander Klein cites the Encyclopaedia Biblica (Israel) as suggesting this view:

לפי האנציקלופדיה המקראית, רחל האמינה שתרפים אלה יוכלו להגן עליהם:

אפשר שרחל גנבה את התרפים כדי שאלי הבית המוכרים לה, שאף שימשו להגדת עתידות יגנו עליה בדרך… רחל שיצאה את בית אביה בחשאי לא יכלה ליטול עמה ברשות את אלי הבית וגנבה אותם להיות לה למגן בדרכה.

But he objects that:

According to this explanation, Rachel believed in the magical power of the תרפים: this belief contains ingredients of idolatry, and the traditional approach refuses to attribute to our Mother Rachel such intentions.

אלא שלפי הסבר זה רחל האמינה בכוח המאגי של התרפים: באמונה כזאת יש סממנם של עבודה זרה, והגישה המסורתית מסרבת לייחס לרחל אמנו כוונות כאלה.

This objection is somewhat incoherent, however, since Dr. Klein himself has earlier cited the impeccably traditional opinion discussed in our first post in this series that Rachel stole the תרפים in order to prevent them from revealing her family’s flight to Lavan. This obviously implies that she did, indeed, believe in the power of the תרפים! A stronger objection might be made to the libelous characterization of Rachel as a common thief.

In any event, there is at least one traditional source that strongly implies that Rachel did indeed want the תרפים for herself, due to their magical powers of communication: the great פשטן, student of Rabbeinu Tam, R. Yosef Bechor Shor:

ואף רחל מצאה לגנוב את התרפים שהיו מדברים ואומרים על ידי מכשפים, ולכן חמדתן רחל, אבל, לבן היה עובד אותן, ועשה אותן עבודה זרה1

The terminology of חמדה, and the lack of any further explanation, clearly imply that the positive goal of obtaining the תרפים for herself, and not the negative goal of depriving Lavan of them, was what motivated Rachel.

  1. פירוש רבינו יוסף בכור שור על התורה, בראשית לא:יט [↩]

Theft and Thaumaturgy II

The previous post in this series discussed the idea that Rachel stole Lavan’s תרפים in order to prevent them from informing Lavan of her family’s flight; this post discusses the other main traditional explanation of her theft, that the תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

בראשית רבה

והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים. אמרה: מה אנא מיזיל לי, ונשבוק הדין סבא בקלקוליה?! לפיכך הוצרך הכתוב לומר: ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה:1

רש”י

להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה:2

The simple version of this approach is that Rachel’s goal was practical: by removing the objects of Lavan’s worship from his possession, his ability to worship them would be thus thwarted. Abarbanel seems to have so understood Hazal, and he rejects their interpretation of Rachel’s motive (in favor of basically that of the previous post), essentially accusing them of naïveté: he considers it preposterous that a daughter might alter her elderly father’s religious convictions, and insists that Rachel would have been quite foolish to have had such a hope:

איך נתפתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה האם חשבה להרחיקו מעכו”ם כדבריהם ז”ל באמת סכלות גדולה יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם3

It is perhaps to counter this objection (as Dr. Alexander Klein suggests) that R. Hananel explains that Rachel’s action was not a pragmatic attempt to prevent her father from worshipping his idols, but rather a theological demonstration of their worthlessness: she meant to lead her father to the realization that “there can be no substance to a god who is stolen”:

ורבינו חננאל כתב כי מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש, כדבר יואש שאמר (שופטים ו’) אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ מזבחו, וכמו שאמר הכתוב (יחזקאל כ”ח) האמור תאמר אלהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא א-ל ביד מחללך:4

Vandalizing Televisions

In any event, Rachel’s act may serve as precedent to justify the theft or destruction of property in order to prevent the commission of sin, and it is indeed invoked as such by R. Moshe Shternbuch, in the course of his consideration of the case of a baal teshuvah who continually (!) vandalizes the television at his parents’ home in order to prevent the family from watching it. R. Shternbuch begins by conceding that the prohibition of watching television is “very severe”, but is nevertheless unwilling to grant unequivocal permission to vandalize the television, noting that such vigilantism is often counterproductive. He points out that Rachel did not include Jacob in her scheme, and he ultimately objected to what she had done, with his imprecation against the perpetrator ultimately causing Rachel’s death!

שאלה: בעל תשובה הנמצא בבית אביו ויש שם טלויזיא ונוהג הבן להזיק את המכשיר לעתים תכופות כדי שלא יסתכלו בו בני המשפחה, ושואל אם מותר לו להזיק כן.

הנה האיסור להסתכל בטלויזיא הוא חמור מאד, ומאביזרייהו דעריות הוא …

אמנם נחלקו הקצות החושן והנתיבות המשפט (חו”מ סימן ג’) אם הדין כפייה לקיים המצוות מסור לבית דין דוקא או לכל אחד ואחד, … ונראה שצדקו אלו הפוסקים שהצריכו בית דין דוקא לכפייה … ואף אם מעיקר הדין מוטל על כל אחד ואחד, נראה שאין להפקיר ממון ישראל בחנם, וצריכים התייעצות ופסק מבית דין, דלפעמים בדרך לקיחת ממונו גורם ריחוק יותר, ואין כל אחד ואחד יכול ליקח ממון חבירו בטענה שמתכוין לשם שמים להפרישו מאיסור. …

ובברכות דחסידי קדמאי … ומשמע שראוי לקרוע בגדי פריצות ולשלם במקום שיש חילול השם וכל שכן טלויזיא שמטמא עוד יותר, ורחל גנבה התרפים של אביה להפרישו מעבודה זרה וכמבואר ברש”י …

אמנם דעתי נוטה שכל פעולה צריך שאלת חכם, וגם רב אדא בר אהבה אמר “מתון מתון וכו’”, ואפילו רחל אמנו שגנבה התרפים מאביה להפרישו מעבודה זרה והעלימה מיעקב שהקפיד בדבר, ואמר “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה” הרי שלא היתה דעתו מסכמת לזה, ולבסוף נענשה רחל על ידי זה שמתה, … ולפעמים לא הגיע עדיין הזמן להפרישו מטלויזיא, ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם.5

[Translations / paraphrases of R. Shternbuch’s responsum: here and here.]

Spilling Out חלב עכו”ם

R. Avraham Weinfeld was asked about a yeshivah that persisted upon serving its students חלב עכו”ם, despite the pleas of local G-d fearing individuals, until one zealot spilled out one morning’s milk delivery, to protest the sinners and raise public awareness of the infraction. The yeshivah administration responded by suing for the loss. As R. Weinfeld summarizes, “the basic question is whether one who damages another’s property in order to prevent him from sinning is liable for compensation or not”:

שאלה, מעשה שהיה בעיר אחת בישיבה קטנה נתנו בכל יום להילדים לשתות חלב שחלבו עכו”ם, ויראי ד’ שבעיר בקשו מהנהלת הישיבה חדול מזה ולא הועילו בבקשתם ודחו אותם מיום אל יום עד שקם איש אחד וקנא קנאת ד’, ובבוקר אחד כאשר הביאו החלב עכו”ם אל הישיבה שפך את כל החלב ארצה, כדי למחות בעוברי עבירה ולעורר דעת הקהל אל האיסור, אך מנהלי הישיבה תבעו אותו לשלם ההפסד כדין מזיק, ונשאלתי אם יש ממש בטענתם, ותוכן השאלה אם המזיק ממון חבירו כדי לאפרושי מאיסורא חייב לשלם או לא.6

R. Weinfeld has a lengthy analysis of the question, inclining toward the zealous defendant, and concludes by noting that “with the aid of Heaven, the protest was effective, and they henceforth distributed חלב ישראל”:

ובעז”ה הועילה המחאה ומאז הנהיגו לחלק חלב ישראל ושלום על ישראל.

My parashah lecture and weekly halachah column for פרשת ויצא covered the topics and (most of the) sources of this and the previous post. Here is the column:

In parashas Vayeitzei, the Torah relates that Rachel stole her father Lavan’s “terafim” as she fled from him. What were these mysterious terafim, and what was Rachel’s motive and justification for stealing them? The midrashim and classic commentators offer two general approaches:

  1. The terafim were magical devices capable of speech, and Rachel stole them to prevent them from revealing to Lavan the flight of Yaakov and his household (Tanchuma #12, Chizkuni).
  2. The terafim were idols of Lavan, and Rachel stole them to cure him of idol worship (Bereishis Rabah 74:5, Rashi).

The latter approach seems to imply the legitimacy of theft as a means to prevent someone from sinning. R. Moshe Shternbuch does indeed adduce Rachel’s action in support of the permissibility of destroying property that is being used in the commission of sin, although he subsequently points out that Yaakov apparently disagreed with her decision, and that Rachel was eventually punished by death for her action (Shut. Teshuvos Vehanhagos 1:368).

In the course of his analysis, R. Shternbuch cites a dispute between the Ketzos Hachoshen and the Nesivos Hamishpat over whether the Talmudic rule approving the use of force to prevent someone from sinning (Bava Kama 28a) is limited to the courts, or endorses even vigilante action by private citizens. R. Shternbuch sides with the Ketzos that the authority to use force is the sole prerogative of the court, but he seems to overlook the fact that the Ketzos subsequently clarifies his position and concedes that even a private citizen may use force to prevent someone from actively violating a prohibition (such as eating non-kosher food), and it is only the use of force to compel someone to act in fulfillment of a positive commandment (such as taking the four species) that is limited to the court (see Ketzos, Nesivos and Meshoveiv Nesivos at the beginning of siman 3).

The lecture and accompanying handouts are available at the Internet Archive.

See also:

  1. בראשית רבה פרשה ע”ד סימן ה’ [↩]
  2. רש”י בראשית לא:יט, ועיין גם מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י”ב [↩]
  3. אברבנאל שם שאלה י”א [↩]
  4. רבינו בחיי שם [↩]
  5. שו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן שס”ח [↩]
  6. שו”ת לב אברהם סימן ע”ה [↩]

Calves and Coins

My weekly halachah column:

During the episode of the Golden Calf, Aharon seemingly goes along with the mob’s frenzy, to the point of proclaiming that “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” (32:5), apparently intending an idolatrous feast. The Ibn Ezra struggles greatly to reconcile Aharon’s conduct in this episode in general, and in this proclamation in particular, with his holy and pious character, in the course of which he reports that “many say” that what Aharon actually meant by “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” is that the worshipers of the calf would be executed by Moshe. The Ibn Ezra vigorously rejects this solution, declaring that a blasphemer (megadeif) and one who incites others toward idolatry (meisis) are executed based solely upon their verbal utterances, irrespective of their internal intentions. He makes the following analogy: Suppose someone asks his friend in court “Are you my friend to whom I lent such and such a sum?” and the friend replies “I am.” The respondent cannot then retreat from his concession and explain that he meant merely that he is his friend, but nothing more.

The claim that a megadeif cannot defend himself with the claim that when he blasphemed against “G-d” he really meant some other deity seems to be contradicted by a Talmudic assertion that when Moshe charged the Jews to “obey what G-d (elokah) says”, it was necessary for him to expressly stipulate that the oath he was imposing upon them was to be interpreted from the perspective of Hashem and Moshe, since otherwise it could have been interpreted as referring to an idol, since the Hebrew word elokah sometimes has that meaning. Similarly, the Talmud entertains the possibility that when a debtor swears that he has repaid his creditor, without the express stipulation that the oath the court is imposing upon him is to be interpreted from its perspective, the taker of the oath could plead that he really meant that he had given him some [worthless] tokens (iskundri), which he has chosen to refer to as “coins” (zuzi) (Shevuos 29a).

We have previously discussed these passages from the Talmud and Ibn Ezra here.