Conning StarCon and Cartesian Dualism

Ever since being presented with the opportunity to cheat on the StarCon Aptitude Test by copying the answers of a fellow cadet with a remarkably large “brain pan”, I have been curious about the relationship of brain size and intelligence. The traditionally assumed positive correlation has apparently stood the test of time: a major recent study finds that there is a definite, albeit weak, correlation between brain size and intelligence, although one of the authors recommends against “measuring job candidates’ head sizes during the hiring process” (or, presumably, when determining whose answers to copy on aptitude tests):

Summary: Using a large dataset and controlling for a variety of factors, including sex, age, height, socioeconomic status, and genetic ancestry, scientists found that people with larger brains rated higher on measures of intelligence and educational attainment. Size was far from everything, however, explaining only about two percent of the variation in smarts.

The English idiom “highbrow,” derived from a physical description of a skull barely able to contain the brain inside of it, comes from a long-held belief in the existence of a link between brain size and intelligence. …

A new study, the largest of its kind, led by Gideon Nave of the University of Pennsylvania’s Wharton School and Philipp Koellinger of Vrije Universiteit Amsterdam, has clarified the connection. Using MRI-derived information about brain size in connection with cognitive performance test results and educational-attainment measures obtained from more than 13,600 people, the researchers found that, as previous studies have suggested, a positive relationship does exist between brain volume and performance on cognitive tests. But that finding comes with important caveats.

“The effect is there,” says Nave, an assistant professor of marketing at Wharton. “On average, a person with a larger brain will tend to perform better on tests of cognition than one with a smaller brain. But size is only a small part of the picture, explaining about 2 percent of the variability in test performance. For educational attainment the effect was even smaller: an additional ‘cup’ (100 square centimeters) of brain would increase an average person’s years of schooling by less than five months.” Koellinger says “this implies that factors other than this one single factor that has received so much attention across the years account for 98 percent of the other variation in cognitive test performance.”

“Yet, the effect is strong enough that all future studies that will try to unravel the relationships between more fine-grained measures of brain anatomy and cognitive health should control for total brain volume. Thus, we see our study as a small, but important, contribution to better understanding differences in cognitive health.” …

One of the notable findings of the analysis related to differences between male and females. “Just like with height, there is a pretty substantial difference between males and females in brain volume, but this doesn’t translate into a difference in cognitive performance,” Nave says.

A more nuanced look at the brain scans may explain this result. Other studies have reported that in females, the cerebral cortex, the outer layer of the front part of the brain, tends to be thicker than in males.

“This might account for the fact that, despite having relatively smaller brains on average, there is no effective difference in cognitive performance between males and females,” Nave says. “And of course, many other things could be going on.”

The authors underscore that the overarching correlation between brain volume and “braininess” was a weak one; no one should be measuring job candidates’ head sizes during the hiring process, Nave jokes. Indeed, what stands out from the analysis is how little brain volume seems to explain. Factors such as parenting style, education, nutrition, stress, and others are likely major contributors that were not specifically tested in the study.

Here’s a slightly older comprehensive review of the scientific literature on the topic, whose introduction surveys nineteenth and early twentieth century attitudes:

We review the literature on the relation between whole brain size and general mental ability (GMA) both within and between species. Among humans, in 28 samples using brain imaging techniques, the mean brain size/GMA correlation is 0.40 (N = 1,389; p < 10−10); in 59 samples using external head size measures it is 0.20 (N = 63,405; p < 10−10). In 6 samples using the method of correlated vectors to distill g, the general factor of mental ability, the mean r is 0.63. We also describe the brain size/GMA correlations with age, socioeconomic position, sex, and ancestral population groups, which also provide information about brain–behavior relationships. Finally, we examine brain size and mental ability from an evolutionary and behavior genetic perspective. …


Throughout the nineteenth and early twentieth centuries, the relation between whole brain size and GMA was almost universally accepted (Broca, 1861; Darwin, 1871; Morton, 1849; Topinard, 1878). The renowned French neurologist Paul Broca (1824–1880) measured external and internal skull dimensions and weighed wet brains at autopsy and observed that mature adults averaged a larger brain than either children or the very elderly, skilled workers averaged a larger brain than the unskilled, and eminent individuals averaged a larger brain than the less eminent. Charles Darwin (1871) cited Broca’s studies in The Descent of Man to support his theory of evolution:

No one, I presume, doubts that the large size of the brain in man, relatively to his body, in comparison with that of the gorilla or orang, is closely connected with his higher mental powers. We meet the closely analogous facts with insects, in which the cerebral ganglia are of extraordinary dimensions in ants; these ganglia in all the Hymenoptera being many times larger than in the less intelligent orders, such as beetles…

The belief that there exists in man some close relation between the size of the brain and the development of the intellectual faculties is supported by the comparison of the skulls of savage and civilized races, of ancient and modern people, and by analogy of the whole vertebrate series.

I recently encountered a nineteenth / early twentieth century source not cited by the paper, the always fascinating Rav Eliyahu Kalatzkin’s endorsement of the correlation between brain size and intelligence. Due to a curious intersection of the timeless principle that correlation does not imply causation and some classic nineteenth century scientific confusion, however, he rejects the common assumption that brain size affects intelligence, arguing that this is actually an example of reverse causation: the self-evident (to him) nature of an extreme form of Cartesian dualism – “it is inconceivable that the brain, combined of phosphorus and albumen and the like, can engender intelligence and knowledge” – prompts his suggestion that it is actually greater intelligence that causes greater brain size, rather than the reverse:

וההכרח לומר דהא דקאמר שמעת מימיך אומר חמור זה יוצא צינה עליו, הכוונה שאינה מסובבת לו יסורין וחולי, כאשר הרגש הכאב הוא בעצבי ההרגשה המובילין להמוח, ואין שוטה נפגע, וביחוד החמור המצויין בסכלותו,1

ובהבעלי חיים הפקחים כמו הקוף ירבה כמות המוח,

[ויש שאמרו כי גם באנשים ירבה כמות המוח לפי ערך תבונתם, ומזה ישפטו כי המוח יראה פעולתו על כח השכל, ופליאה דעת איך יחולל המוח המורכב מפאספאר ואלבומין וכדומה, את כח השכל והמדע, וקרוב הדבר אשר יחליפו הסיבה להמסובב וכי יגדל וירבה כמות המוח על ידי עבודת העיון והתבונה, והעבודים בעמל ידים ירבה מרוצת הדם בשרירי ידיהם, ומזה יגדלו ויתחזקו שרירי ידיהם, ואנשי מדע אשר יעמלו ברעיוני חכמה והרגשות עדינות יעוררו רגשות עדינות וקלות בהעצבים ומרוצת הדם, וכאשר הקל יצוף למעלה, מקומן בראש ומוח, ורגש תאוה מוחשית מקומה באברים תחתונים, ורגשות זכות המחוללים תנועה זכה בדם ועצבים, מקומן הגבה מעלה, ובעבדות המוח אשר יתעצם שמה מרוצת ותנועת הדם, מזה יגדל וירבה כמות המוח, אם אך לא יחלישו ברוב יגיעה ועבודה שאינו לפי כחו, ובקלקול ופצע במוח יאבד האדם כח תבונתו, אף כי התבונה והשכל הוא ענין רוחני, כאשר יסתמא בקלקול העין, כאשר מוחש ההבטה הרוחנית, תראה פעולתה על ידי העין]

ובהם יוסיף גם הרגש ומכאוב2

R. Kalatzkin acknowledges that damage to the brain will impair the intellect; I do not understand his reconciliation of this fact with his stance of substance dualism.

[Further reading: another review of the scientific literature; some popular articles; Wikipedia discussions.]

  1. It is unclear where the donkey gets its reputation for foolishness. claims (also without any sourcing): “In general donkeys are quite intelligent, cautious, friendly, playful, and eager to learn. Donkeys have a notorious reputation for stubbornness, but this has been attributed to a very strong sense of self preservation.” []
  2. אמרי שפר סימן ל”ד אות י”ב []

Feminine Feeble-Mindedness and the Testimony Of Women

Disclaimer: this post cites and analyzes a number of interesting sources from our tradition on a rather fraught topic; my personal views are not reflected therein.

From R. Eliyahu Haim Bar-Shalom’s monumental eight volume work, משפט הכתובה:

אשה אינה פסולה מחשש שהיא משקרת, או אינה יודעת לדייק בדבריה, דהיכן מצינו שאשה משקרת יותר מאיש, או שאשה נאמנת על דבריה פחות מאיש; אדרבא מוזכר פעמים רבות שהאשה נאמנת, ומקבלים את דבריה כמו שמקבלים עדים. וכגון להעיד טומאה לסוטה (עיין סוטה לא.). כמו כן בית דין מקבל עדות נשים בענייני שלום-בית שבין בעל לאשתו (עיין שלחן ערוך אה”ע סימן פ’ סעיף ט”ז). כמו כן עוד, תקנו לקבל עדות נשים במקום שאין רגילות להיות כי אם נשים, או בדברים שנשים מבחינות יותר מאנשים כמו פריטי לבוש של נשים, או במקום שיש בכך תקנת הצבור כמו קטטות ומכות שאין פנאי להזמין עדים כשרים דווקא וצריכים להרגיע את הרוחות מיד. (וכמבואר ברמ”א חו”מ סימן ל”ה סעיף י”ד). וכל הבית היהודי נשען על נאמנות אשה, ואפילו בדברים שיש לה בהן נגיעה אישית, ואפילו באיסורים היותר חמורים. כגון גבי איסור נידה אמרה תורה ‘וספרה לה’, היינו ובדקה לה, והיא לבדה נאמנת לומר מה מצבה. וכן נאמנת על בדיקת חמץ (כמבואר במשנה ברורה סימן תל”ב סעיף ח’). כמו כן נאמנת לומר שהכשירה את המאכל, ושאין לה חלב ודם או בשר וחלב או יין נסך, וכן שבדקה הבגד משעטנז, ושהכלים טבולים, ועוד. (ועיין תוספות גיטין ב: ד”ה עד, שנאמנותה היא כנאמנות עד אחד, ושבכל מקום שהולכים אחר עד אחד הולכים גם אחריה, ואפילו בדברים דאורייתא, חוץ מדבר שאינו בידה או שיש בו טירחה). ומכל זה מבואר שפסול אשה לעדות אינו מפני שיש עליה חשד שהיא משקרת או טועה, אלא הוא גזירת הכתוב, וכמו פסול קטן מתחת גיל י”ג והכשרו מעל גיל י”ג, וכמו פסול קרוב אף על פי שהוא מעיד לחובה, ועוד כיוצ”ב.

[א”ה. כמה פעמים נתבקשתי ליתן הסבר כלשהוא לפסול אשה לעדות. ואף על פי שאין צריך להסברים כי הדבר הוא גזירת הכתוב כאמור, וכמו שיבואר .. שעדות אינה פועלת על ידי שאנחנו מאמינים לעדים, אלא על ידי שהתורה הקדושה נתנה בהם כח שהדין יפסק על פי דבריהם, ובנשים לא נתנה התורה כח זה (והוא מסודות הבריאה, כשם שלא ניתן לנשים חשיבה שווה לגברים1 או כח פיזי שוה לגברים), כך שהנושא בכלל אינו נאמנות, או מחשבה שהאשה מסתמא משקרת חס ושלום. מכל מקום לרגל ריבוי השואלים אולי יש להסביר מעט שדין זה קשור גם לאופי שהאשה קיבלה בבריאה: כי “עדות” עניינה תיאור המעשה העובדתי בלבד, בלי כל פירוש וחוות דעת אישית. וידוע כי כל אדם “רואה” את המעשה שלפניו, על פי הדעות או הנטיות המוקדמות שיש לו בענין זה. ולכן תמצא ששני בני אדם רואים את אותו מעשה, וכל אחד רואה אותו בצורה שונה. היינו שלפי הדעות והנטיות המוקדמות שיש לו בענין זה, הוא רואה (בעיניו ממש) את הדבר או את המעשה באופן כך וכך, אחרת ממה שחבירו “רואה” בעיניו ממש. וזה ידוע לכל בעל שכל. נמצא אם כן שאפילו עובדות יבשות, מתוארות אצל בני אדם במילים שנותנות את הגוון שהם מפרש בו את המעשה. וזו עדות שאינה נקיה. ולכן בכל עדות מאיימים על העדים להתנתק מכל פירוש, ולספר העובדות הפיזיות שראו בלבד. והודיע לנו הבורא ית”ש, שכיון שניתנה לאשה בינה יתירה יותר מן האיש, כשהיא רואה דבר היא אינה יכולה לתאר אותו במנותק מהבינה יתירה שניתנה בה, והמילים שבהן תשתמש לעדות יכללו בהכרח גם פירוש שלה למעשה זה. וכיון שאנחנו רוצים רק תיאור יבש בלי כל נטיה להבין אותו כמו חוות הדעת של העד, לכן אי אפשר לקבל עדות אשה. כן יש לפרש קצת בהבנת הענין].2

[Emphasis in the original.]

I attended a lecture by the author, in which he unequivocally insisted on his initial position above, that the invalidity of feminine testimony cannot possibly be understood as anything other than a גזירת הכתוב, and he dismissed explanations (the provenance of which he seemed to consider murky and non-authoritative) that impugned women’s credibility or reliability as being conclusively refuted from the various cases cited above where their testimony is indeed accepted.

This argument is certainly not compelling; we can easily propose that although their credibility or reliability is indeed inferior to that of men, their testimony is nevertheless worth something, and it is therefore accepted in the abovementioned situations for the various reasons given by the Talmud and Poskim. In any event, here’s ספר החינוך:

ונוהגת [מצות עדות] בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן.3

רב יחיאל מיכל טוקצינסקי elaborates, taking a decidedly different view of the question than R. Bar-Shalom:

בכלל: נשים דעתן קלות (שבת לג:), בנות אין דעתן מיושבות (מנחות קב), כי על כן בכל הכבוד שאדם חייב לכבד את אשתו עוד יותר מגופו .. ההולך בעצתה במילי דשמיא או במילי דעלמא המסתעפים גם לשמיא נופל לגיהנם (בבא מציעא נט). ובשביל קלות דעתה אין לסמוך בהרבה על נאמנותה .. ולכל סבה חשודה היא להכשיל את עצמה ואת אחרים: משום חשש קצת בושה עלולה היא להכשיל אותו ואותה בעבירות היותר חמורות, ולעשות המעשים היותר מגונים, כי על כן לא יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו (גיטין ו: וע”ש). גם במקום שיכולה להורות לעצמה קצת התר חשודה היא לעבור ולהעביר על אסור כגון שחברתה נותנת לה ואוכלת (חולין י: ועוד כדומה), ומשום קלות דעתן נחשבות נשים רבות כאשה אחת לענין אסור יחוד, ואין איש אחד מתיחד עם נשים הרבה אף שהן כשרות, מה שאין כן אשה אחת עם שני אנשים אין כאן אסור יחוד בלתי אם הם פרוצים וחשודים (קדושין פ’ ואה”ע כ”ב).4

רב טוקצינסקי explains that even where the testimony of women is generally accepted, this is only where there is no reason to suspect the influence of the feminine imagination and emotionalism; such faculties may not only affect her judgment and interpretation of what she has actually seen, but even motivate her to lie outright:

דמיון האשה

ובכל שום סבה הגורמת דמיון אנו חוששים שאומרת בדדמי, ולכן אף בדבר שהיא נאמנת ואנו אומרים שהיא אומרת נכונה מפני חומר שהחמרת עליה בסופה והיא דייקא ומנסבא – בכל זאת במקום שאפשר לשפוט בדמיון אנו חוששים שהיא אומרת בדדמי לה: כגון שיש קטטה בינה לבין בעלה השנאה גורמת דמיון ויכולה היא לצור בנפשה שהוא מת על פי איזו סבה דמיונית (יבמות קיד-קטז) ובאופן שבכלל אפשר לשער שמת – גבר עליה הכח המדומה אף שאין קטטה בינה לבין בעלה עד שמרהיבה בנפשה לבדות שקרים היוצאים מגבול דמיון כדי לאמת את המעשה הנדמה לה: כגון שבעלה במלחמה ודומה לה שנהרג עלולה לשקר ולומר נהרג וקברתיו אף שלא יער ולא דובים (שם ורמב”ם גרושין י”ג ופוסקים). גם בדבר שיש לה טורח כגון בבדיקת חמץ יכולה לשקר ולומר “שבדקה” כי מפני הטורח מקילה ותולה שאין כאן חמץ עד שיכולה לשקר ולומר בדקתי (ר”ן ריש חולין ד”ה וכלן). ובמקום שהיא מוחזקת בשנאה על חברתה אינה נאמנת לה אף בדבר שנאמנת לאחרת, כי מפני השנאה היא חשודה לשקר (יבמות קיז), ולא עוד אלא שחשודה לקלקל את חברתה גם אם על ידי זה תקלקל את עצמה באמרה תמות נפשי עם פלשתים (יבמות קיח), בלתי אם היא עושה מעשה של שליחות וכדומה אינה חשודה לרמות אף לצרתה (רא”ש קדושין נב, ואה”ע סימן ל”ו, סעיף ח’).5

[Emphasis in the original.]

רב טוקצינסקי proceeds to claim that none of these concerns apply to men:

וכל הדברים והחשדות הללו אינן בגברים: האיש הכשר להעיד איננו פסול משום שנאה, השונא פסול רק לדון כי השנאה מקלקלת ומעורת את עין שכלו ולא יראה מישרים אבל איננו חשוד לשקר ולהעיד דבר שאינו, גם אינו חשוד לטעות בדמיון, ונאמן הוא גם באסור דאורייתא וגם בדבר שיש לו טורח, רק להוציא מחזקה שהחזיקה בו אשיות אחת (ממון, נפשות, דבר שבערוה), צריכים שני עדים, ושנים זכרים נאמנים לכל דבר כמאה ואלף עדים.

From Gershon Holtzer’s survey article עדות אישה במשפט העברי:

הטעמים לפסלותה המקורית של האישה כעד

הטעמים לפסול האישה כעד עולים, אם כי בצורה עקיפה, מכמה מקומות בהם נידונה בעיית האישה כעד. הטעמים הם, כנראה, בעיקרם שנים: האחד משום מעלתה היתרה של האישה – ‘כל כבודה בת מלך פנימה’; ואילו הטעם השני, בניגוד גמור לזה הראשון, מתבסס דוקא על אופיה ותכונותיה המיוחדים של האישה, שהחכמים מגדירים אותם לפעמים כשליליים: “נשים דעתן קלה עליהן”, או “נשים עצלניות הן”.

הטעם הראשון לפסילת האישה כעד הוא, משום מעלתה היתרה של האישה. מעמדה החברתי המיוחד והמכובד, אשר מתבטא דוקא בצניעות ובעדינות הליכות ביתה – ‘כל כבודה בת מלך פנימה’, מונע מהאישה את ההופעה במקומות כגון ערכאות, אותם מאפיינים דוקא התקיפות, העמידה על זכויות – האכזריות שבמלחמת החיים – ומקומה של האישה לא יוכר שמה. טעם זה לפסילה משתמע, אם כי, כמובן בצורה עקיפה, מהתלמוד בבלי. הגמרא שם, מסיקה את ההלכה שהאישה פסולה כעד, מן הפסוק ‘ועמדו שני האנשים’. והגמרא תמיהה, אולי הפסוק דן בבעלי דין ולא בעדים? אם כי יוקשה במקרה זה, האם רק זכרים יכולים “לבוא לדין” – להזקק לבית דין אישית – ולא נקבות? ותשובת הגמרא היא, שהיה מתקבל על הדעת לומר שהאישה לא יכולה לבוא לדין משום שזה לא לפי כבודה, כי ‘כל כבודה בת מלך פנימה’, לכן מוצדקת שאלת הגמרא, אולי הפסוק ‘ועמדו שני האנשים’ מדבר בבעלי דין.

סוגיא זו מהווה – אם בצורה ישירה ואם בצורה עקיפה – את המקור למחלוקת גאונים וראשונים מסביב לבעיה: האם ראוי הוא לאישה להופיע אישית ובכל המקרים בבית דין כבעל דין? הציר המרכזי בבעיה הוא, האם הופעה בפני בית הדין הוא לפי כבודה של האישה? רב סעדיה גאון, הרי”ף, רמב”ן, המאירי והריטב”א מצדדים בדעה, שקיימת אפשרות כזו; ואילו הר”י ן’ מיגאש בשם רבו רב אלפס, הר”ח, ר”נ בעל הערוך והר”ן שוללים אותה.

מכ”מ, מהגמרא, גאונים והראשונים הנ”ל, על אף המחלוקת הקיימת ביניהם ביחס לאפשרות האישה לבוא אישית לבית הדין כבעל דין – משתמע בבירור שלא לפי כבוד האישה הוא להופיע בבית המשפט וזאת גם כאשר היא בעצמה בעל הדין. אם כן ברור, שנוכל לראות מגמה זו גם כסיבה וטעם לפסלותה של האישה מלהופיע בבית הדין כעד.

הטעם הנוסף לפסילתה של האישה מלהיות עד, יש לחפש, כאמור, בתכונותיה הנפשיות, כפי שחז”ל הבינו אותן. בירושלמי פסחים דן בבעיה אם האישה נאמנת על ביעור החמץ מהבית, ומעלה את הסברה שהנשים אין לסמוך עליהן בשל עצלנותן, ואינן נאמנות לומר שהדבר נעשה כשורה.

הלכה זו מקבלת משמעות גם בשטחים אחרים הדומים לזה המובא בירושלמי שם, כמו נאמנות האישה בקשר לניקור בשר בהמה, או נאמנותה על ברירת קטניות מתולעות מכאן כוון רעיוני נוסף לפסלותה של האישה כעד.

Further reading (probably more interesting from a sociological than a scholarly perspective): here (English), here, here, and here or here.

Update: Further discussion on קלות הדעת as a basis for the unfitness of women to testify.

Update: And more discussion.

  1. R. Bar-Shalom presumably sides with Larry Summers and Steven Pinker, against Elizabeth Spelke and Nancy Hopkins. []
  2. רב אליהו חיים בר-שלום, משפט הכתובה (תשע”א), כרך ו’ עמודים שעא-ב []
  3. ספר החינוך (מכון ירושלים תשמ”ח) סוף מצוה קכ”ב []
  4. רב יחיאל מיכל טוקצינסקי, האשה על פי תורת ישראל (ירושלים תר”פ) פרק ח’ אות ב’ עמוד לה – קשר. I am indebted to NAB for bringing this work to my attention. []
  5. שם פרק ט’ אות ב’ עמוד מה – קשר []