Making A Joyful Noise Unto the Lord

From a recent review by Gil Student of R. Yisroel Miller’s In Search of Torah Wisdom: Questions You Forgot to Ask Your Rebbi:

I found R. Miller’s explanation of a Yeshiva prayer service particularly interesting. I cannot recall any book discussing this so frankly. When we pray, we strive for an atmosphere of pleading for our lives. In the Yeshiva world, “[t]hey worked to try to feel that they were standing and speaking before Hashem, and that Hashem was actually listening to every word…” (p. 87). But serious prayer is difficult and those who do not or cannot strive for such a lofty ideal have other ways to find meaning. Singing in shul is fine for some people but the Yeshiva world strives for a higher plane of spiritual connection. Condescending but honest and polite.

Joel Rich (in a comment to the above) is unconvinced:

I would say Condescending and lacking in self awareness but honest and polite. One could just as easily say, Crying in shul is fine for some people but the Chassidic world strives for a higher plane of spiritual connection.

Does all prayer really always need take on the tone of pleading for one’s life, even the shevach and hodaah?

The quintessential Litvish attitude toward prayer is deliciously expressed by the great Rav Yosef Zecharyah Stern, in a responsum addressed to his friend and admirer Rav Haim Hizkiyah Medini on the holding of weddings in synagogues (a topic we shall return to in a future post, בג”ה). R. Stern vituperates the idea of adding any musical accompaniment to prayer, or conducting any ceremony involving music in a synagogue, because of both the inherent inappropriateness, as well as the חילול השם (!) this would engender, and while his primary opposition is to instrumental music, his language implies a strong distaste for a capella music, too:

בדבר השאלה מרב אחד מידידיו, שהבטיח לו שאם ירצה ידרוש על זה מגדולי זמנינו ויודיענו תשובתם, ואף שאם הם יתירו לו לא יבטל דעתו ואין רצונו שיקרא שמו בהיתר זה כלל.

והנה השואל כותב שעיקר שאלתו אם לנגן בבית הכנסת בכלי זמר, אבל ממכתבו [ניכר] שיסוד שאלתו לענין קידושין וחופה בבית הכנסת ועל הכלי זמר השאלה טפילה לו, ורק שרוצה שהטפל בתשובתו יפטר את העיקר, גם חותר להתיר על ארגאל בעת התפלה גם אם יהי’ שלא בעוגב ורק בשאר זמירות זרים ושירי נכרים, ואם כי מאד נגד רצוני להשיב בענין זה אשר כבר דשו בו רבים, ובפרט שלא ידעתי שם השואל וכבר השיב לו תשובתו בהחלט, וכנראה שהשואל מסמאלענסק או חרסאן וכדומה בערים שהי’ שם הרב מלבי”ם כפי מכתב השואל שאמרו לו שנוהגים כן בפה וגם עוד לפני המלבי”ם היה כן, לכן אחשוב למותר להשיב בזה לכבודו, רק להבטיחו אשר אם יבקש ממני אידרש לו.

ורק על דברי מעלתו ביחוד אשיב לו בקצרה, מה שכתב אשר בעיקר עשיית החופה בבית הכנסת רע עליו המעשה כאשר כתב כי בעירו מקפידים הגוים שלא להביא מנגנים בתוך בית תפלתם בשום זמן, וזה נחשב להעדר כבוד על המעשה ששמע בעיר הסמוכה כעשרים שנה וכו’, ולהשערתי היה בעיר סימפעראפיל, וכתב עוד והמנהג כשעוברים דרך בית תפלתם פוסקים נגינתם עד שיעברו הרחק מבית תפלתם, כן מקפידים הישמעאלים עם הנוצרים זולת הקאטולים, וגם מעלתו אינו מניח שינגנו בחצר בית הכנסת כשמביאים הכלה, וכמדומה לו שגם בעה”ק כן המנהג כו’. ולדעתו אף אם יהי’ מותר מהדין, כל שהנכרים מקפידים מעשותו בבית תפלתם יש למנוע בבית הכנסת שלנו.1

R. Stern proceeds to discuss the general question of learning morality from, and establishing Halachah based on, non-Jewish practice, an issue we have previously discussed and to which we shall also return, בג”ה, in a future post, but subsequently argues that in our context, we are certainly obligated to take non-Jewish religious sensibilities into account:

ואשיב לעיקר דבריו כי יפה כתב מעלתו שאינו ענין לזה במקומות שהגוים מחמירים משום כבוד בבית הכנסת שלהם לענין כלי זמר, והמגן אברהם סימן רמ”ד סוף ס”ק ח’ לענין בית הכנסת בשבת בקבלנות שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם, והכ”נ כיון שגם המה מהדרין שתהי’ העבודה בבית הכנסת שלהם באימה ובלי ממוצעים אחרים המביאים להיסח הדעת ולפעמים גם לקלות ראש, בודאי איכא חילול השם כשעושים בית המקדש למקום מרזח והוללות ולבית הועד לאנשים ונשים, וכמו שלמדו בפרק החליל [סוכה נב.] ממ”ש וספדה הארץ משפחות משפחות וקל וחומר במקום שמחה וחתונה, ועיין במשנת חכמים בהלכות עכומ”ז לא תעשה מ”ה ביבין שמועה מה שהעיר על השיורי קרבן סוף פרק במה אשה, במה שהביאו הפוסקים לאסור כל הני משום דרכי האמורי משום דאבד זכר האמוריים כו’, וע”ש בהשגתו לפמ”ש הרמב”ם דכל אלו שאסרה תורה היינו שלא להאמין בדבר כזב שהאמינו בו, ואם כן אדרבא אם המה שלא נגה אור תורה עליהם עזבו דברי מרמה כאלו כל שכן עלינו שלא להחזיק בזה יעש”ב בדף קי”ד ע”א.

והכ”נ לדידן בדברים שמחזיקים לדרך מוסר שלא לעשות במקום המקודש לתפלה ולבקש רחמים, ושראוי למנוע מדבר המביא להתנשאות וכמ”ש לעמוד במקום נמוך ממ”ש ממעמקים קראתיך [ברכות י:], ואף בעבודת הקרבנות קיימא לן דעיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא כערכין יא., מכל מקום בתפלה שהיא במקום עבודה שבלב אין מקום לנגונים רק באמירת נוסח התפלה בכובד ראש, כמו שאין מקום להעמיד הלוים למשוררים כמו בעבודה וכה”ג, ועליהם נאמר והי’ כנור ונבל תוף וחליל כו’ ואת פועל ד’ לא יביטו כו’. ואף שבמלחמה בנצחונם הי’ דרכם להלל גם בכלי זמר להעיר לבב העם וכמ”ש בדברי הימים ב’, אבל אין הכרח שהמצלתים והכלי זמר היו בשעת אמירת הודו, וגם בשירת מרים אפשר שהמצלתים והתופים היו מקודם השירה, ובפרט שאין דמיון משירי הודאה לבקשת תפלה ותחנונים שצריך להיות בכובד ראש, ועל כל פנים התפלה בבית הכנסת בכלי זמר הוא איסור מצד עצמו ודרך גיאות כפורק עול מה שצריך להיות ההיפך בהכנעה ומורא וכובד ראש, ונוסף על זה מצד חילול השם בפרהסיא כמ”ש מעלתו.

וכבר צווחו קמאי על הנגונים מהחזנים שמשמיעים בבית הכנסת ובפרט לשורר בשירי נכרים במקום המקודש, וכמ”ש בבכור שור תענית טז: בפסוק היתה לי נחלתי וגו’ נתנה עלי בקולה כו’, שאלו הלכו לבתי תאטריות לשמוע שיר כסילים אז אין בידם כ”א מושב לצים כפרק קמא דעבודה זרה [יח:], אבל עתה שהם עושים זה במקום תפלה ובתוך התפלה וכו’, הגע בעצמך הקרב נא לפחתך שליח להעתיר עבורך ותשלח על ידו מנחה פירות יפים ובהילוכו תאכלו הפירות ולא נשאר כי אם העוקצים והעלים ואותם יביא הציר אל האדון כו’. כן הדבר הזה אתם כאוכלים ושותים ונהנים מקולו, ודבר שפתי התפלה אך למחסור, אחת ידבר ושתים יבליע ונוטל שכר שבת בהבלעה יעש”ב, ובחת”ם סופר חלק או”ח סימן ר”ה, ושאילת יעב”ץ חלק ב’ ריש סימן קס”ו, ובמגדל עוז שער עליות פ”א ב”ח בד”ה בית הכנסת צריך להשמר שלא להלכד ברשת מנהג ההמון כו’ יע”ש.

ואם שהתירו בכלי זמר על החתונה גם בקידושין, מאחר שעשוי בתערובות אנשים ונשים ובאיסור קריבות כמנהגם בעת הקידושין אין להתיר זה במקום המקודש אשר אשה בעזרה מנין, ובפרט במחולות וכמ”ש בשו”ת זכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ז. ולבד כל זה במקומות שעושין החופה בבית הכנסת ובפרט בכלי זמר, בא הרבה קלות ראש עם נשי חבירהם מה שבלתי נאות להעלות על הכתב מלתא דלדידהו לא הוה מומא כו’. וגם הר”ר שי”ר אשר גם החדשים יתכבדו בו, כפי שראיתי במכתב הנדפס ממנו בהצופה למ”ע המגיד התנה שלא יבואו לשם רק השושבינות ואבותיהם של החתן וכלה.

ומה שרצה השואל לומר שהכונה רק משום כבוד שהוא בבית הכנסת ולא משום תקנת עכומ”ז, אמת הדבר שיחשבו זאת לכבוד להדמות למי שאין אנו יכולים לדמות מחמת שרואים מהאומות שעושים כן שלדעתו צריך שיהי’ התקשרות במקום מקודש ועל ידי הכהן המכהן בראשם, וביותר להראות אשר ידם תקיפה לכוף רועי העדה לעשות בנימוסיהם אם אין להם עוז בנפשם שלא לפרוץ גדר, ולמותר לבוא באריכות דברים במה שכבר דשו רבים בספריהם.2

Since they [the non-Jews], too, strive to glorify their worship in their meeting house [בית הכנסת שלהם] so that it be with awe, and without other intermediaries that lead to distraction and sometimes even to lightheadedness, there is certainly be a desecration of G-d’s Name when we make the holy temple a place of partying and frivolity and a meeting house for men and women … in prayer .. there is no place for melodies [נגונים], only the uttering of the liturgy with gravity [כובד ראש] … prayer in the synagogue with musical instruments is inherently forbidden and the way of arrogance, as one who casts off the yoke, where the opposite is required: submission, awe and gravity, and added to this because of the public desecration of G-d’s Name, as his honor has written.

For balance, we conclude with Rav Yehudah Aryeh (Leon) of Modena’s rather different attitude toward the formal musical embellishment of prayer. Ironically, Modena argues that it is actually unmusical, cacophonous prayer that desecrates G-d’s name – “we, that are musicians in our prayers and praises will now be a mockery to the nations, who will say that there is no one among us who yet knows wisdom, and we cry to the G-d of our fathers as a dog and a raven”:

שאלה אם יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר ר”ל המוסיקא ששה או שמונה בני דעת מבני קהלנו יצ”ו אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה הלל וזמרה אין כאלקינו עלינו לשבח יגדל ואדון עולם וכיוצא לכבוד ד’ בסדר ויחס ערך הקולות בחכמה הנ”ל, ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש אסור והמזמור אסור והלולים באשר המה כחכמת הזמר האמור, אסורים משחרב הבית משום אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, ואותם הוציא לבוז בדבר זה בעיני ההמון אשר שמעו קולם עם היותם רובם מתופשי התורה, יצא נא דבר מלכות מלפני המורים בתורה בהלכה אם יש איסור בדבר, ואם קול הפוסל הוא זה, או קול ערב למינו להלל י-ה.3

[ועיין שם שהביא דברי התלמוד והפוסקים בסוגיא זו, והעלה דבודאי אין איסור בזמר ושירה לדבר מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, ושוב כתב:] ואיני רואה שיטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקדו דלהלל לד’ בזמרה בבית הכנסת בשבתות רשומים ויום טוב יקרא דבר מצוה כמו לשמח חתן וכלה אשר כל שבת קדש כלה היא אצלנו וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה והמועדים גם כן נאמר וביום שמחתכם ומועדיכם, ומצוה על הש”ץ להנעים קולו בתפלתו ביותר, ואם יכול להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד האם לא יהיה טוב, או אם יעמדו אצלו מסייעים אשר חננם ד’ קול ערב ובלי סדר רק א”ה אריאה (a aria – הערת העורכים) כנהוג כל היום בין קהלות האשכנזים יזמרו עמו ויקרה שיתיחסו ויערכו לו האם יחשב להם חטא,4 וכתוב כבד את ד’ מהונך ודרשו ז”ל ממה שחננך כיצד אם יש לך קול ערב וכו’ ואם כן אטו בשביל שחנן ד’ לאלה ידיעת החכמה כסדרה ובאים לכבד בה ד’ יהיו חטאים בנפשותם, חלילה, נגזור אם כן על שלוחי צבור שיהיו נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה דזמרא דס”ד דאסיר אפילו ביחיד ודאי משמע שהרי אמרו זמרא דגרדאי אסיר ומיחיד הוא, ואנו אשר היינו בעלי המוסיקא בתפילותינו והודאותינו עתה נהיה לבוז אל העמים אשר יאמרו כי אין אתנו יודע עוד חכמה ונצעק אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב, סוף דבר אין בזה ודאי משום אל תשמח ישראל אל גיל ולא עלה על דעת שום ב”ד או חכם לאסור מלשבח לד’ יתברך בקול היותר נעים שאפשר ובחכמה הזאת המעוררת הנפשות לכבודו …5

We have previously cited Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s horrified reaction to Modena’s sneering dismissal, in contradistinction to mainstream rabbinic authority, of more traditional styles of prayer as barbaric and primitive.

A further, unfortunately incomplete (חבל על דאבדין), responsum of Modena on this subject; noteworthy is his (in)famous skepticism toward kabbalah:

שאלה בק”ק פלוני בימי המועד שיררו בבית הכנסת כת משוררים קדיש ברכו קדושה שירות ותשבחות והחזן אחד מהמשוררים במוסיקה וכפלו מלת כתר וגם השם באלה מועדי השם היינו הזכרת השם כל אחד היה מזכירו בחלק פעם א’ ולא ישנה לו כמשפט המחברים במוסיקה שכופלים לפעמים המלה להמתיק הניגון,

והנה קמו עליהן המון עם לומר כי לא נכון הדבר לומר בבית הכנסת במוסיקה ובפרט עבירה היא בידם לכפול מלת כתר והשם הן על פי חכמי הקבלה הן מדינא דגמרא והוא כמו האומר שמע שמע מודים מודים דמשתקין אותו;

יורו המורים אם יכולים לעכב על ידם לזמר ולכפול אלו המלות או לא ושכרו כפול מן השמים.

תשובה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך תשובתו זאת אם ירצה להשיב שואלו דבר; הא’ אם מותר לכפול בזמרה ההיא מלת כתר, הב’, אם מותר לכפול השם בפסוק אלה מועדי השם, הג’ אעקרא דמלתא אם מותר לומר במוסיקה בבית הכנסת תושבחות לאלקינו

והנה על השנים שהם אחד ר”ל כפל מלת כתר והשם, אם באתי להשיב על פי המכנים עצמם מקובלים היום, אשר ודאי לדעתי הם היוצאים ראשונה להמות על זה כקול מים רבים כפי סודותיהם להיות מלת כתר ראשונה שבספירותיהם לא אדע דבר כי חכמה זו לא לבד לא בי היא וממנה אין עמדי אלא אמרתי לא אחכמה בה ורחוקה היא ממני כאשר ביארתי הסבה במאמר אחד באורך שחברתי קראתיו ארי נוהם, עם כל זה למען ישאר השואל מרוצה ומפויס בכל דרך המבוקש’ ממני שאלתי שני חכמים אוהבי מיודעיה ומכיריה וככה השיבוני ככתבם וכלשונם …6

  1. שו”ת זכר יהוסף (אה”ע: מכון ירושלים תשנ”ד) סימן נ’ עמוד קפט []
  2. שם עמודים קצ-צא []
  3. שו”ת זקני יהודה (מוסד הרב קוק: ירושלים תשט”ז) סימן ו’ עמודים טו-טז []
  4. I do not quite understand what Modena means here. []
  5. שם עמודים יח-יט []
  6. שם סימן קל”א עמודים קעו-עז []

The Maskil Who Saved the Day

A fascinating and bizarre tale related by Hasam Sofer, from the pre-separation of Church and State days:

An Italian woman compelled her husband (halachically) to grant her a get. She subsequently wanted to marry a Cohen, but naturally, the Italian rabbis unanimously forbade the union. The scoundrel appealed to various non-Jewish authorities, eventually reaching the Austrian cabinet (“the great ministers who sit first in the kingdom – consistorium – in Vienna”), where the experts (“מלומדים”) accepted the Cohen’s argument that the rationale of the Biblical prohibition against a Cohen marrying a divorcée is to avoid degradation to the Cohen – “so-and-so threw her out of his home, and he marries her?!” – but marriage to a woman who has divorced her husband is no degradation, and the extension of the prohibition to this case is just an invented stringency of the Sages, which we should reject. The Kaiser’s endorsement was required, however, and he was reluctant to issue the final ruling without consulting “a scholar of that religion, who is not one of the rabbis”. G-d arranged the presence then in Vienna of “one of the contemporary, modern philosophizing scholars – who has by now died, may his death atone for all his sins – but for his role in this affair may he be remembered for a blessing”, who argued that according to Biblical law there is no possibility whatsoever of the dissolution of a marriage unless the husband no longer desires the wife and she does not find favor in his eyes, but her desires are never sufficient basis for divorce – and the more liberal attitude of the halachah is an invention of the Jewish Sages! Therefore, ממה נפשך: if we rely on the Jewish Sages, she may not marry a Cohen, as they do not distinguish between causes of divorce in the context of the Cohen’s prohibition, and from a Biblical fundamentalist perspective, the woman’s divorce was invalid and she is still married to her first husband! This argument carried the day, and the union did not take place.

זה כמה שנים שעברו היה בארץ איטליא גבירה עשירה אחת נישאת לאחד שכופין להוציא לטובת האשה מחמת ממון ופטרה ואחר כך נשאה עיניה בכהן אחד וכל חכמי איטליא אסרו לישא גרושה והבליעל ההוא בטש שרגא מגוי לגוי ומשרי המלוכה לשרי המלוכה ומלומדיהם עד שבא הדבר לשרי גדולי’ היושבים ראשונה במלכות קונסיסטאריום בווין ונשאו ונתנו כל המלומדים וצדקו בעיניהם טענת הכהן באומרו כי הדעת נותן אשה גרושה מאישה היא בזיון לכהן המקודש לד’ פלוני הוציאה מביתו והוא ישאנה אבל אשה שהיא גרשה את בעלה אין זה בזיון לכהן ומה שנמצא בש”ס ופוסקים נגד זה הוא המצאת וחומרת חכמים שאין ראוי לשמוע להם בזה והוחלט פסק שמותר לו לישאנה אך יען שצריך הקיר”ה לחתום בחתיחמת ידו הגדולה וכשבא הדבר לפניו אמר אין ראוי לחתוך הדין בלי שאלת חכם אחד מחכמי הדת ההוא שאינו מהרבנים אולי ימצא תירוץ על קושיא זו וימן ד’ אז בווין אחד מחכמי הזמן החדשים המתפלספים וכבר מת תהיה מיתתו כפרה על כל עונותיו ברם זכור אותו לטוב בדבר הזה וזאת היתה תשובתו כשנעיין בפשטות בקרא לא נמצא בדתינו שום אופן שיופרדו הזיווג זה מזה אלא באם הבעל אינו חפץ בה ולא תמצא היא חן בעיניו אבל בהיפוך שהיא אינה חפיצה בו אפילו מוכה שחין לא מצינו בשום מקרא שיהיה יכולת להתירה לעלמא רק היא המצאה מחכמי ישראל ועתה ממה נפשך אם האשה והכהן הזה סומכים על חכמי ישראל הם אמרו גם זו אסורה לכהן ואם נניח הפסוק כפשוטו אם כן אינה מגורשת ועודנה אדוקה בבעלה הראשון וישרו דבריו בעיני הקיר”ה והשרים ולא נישאת לכהן ולא נתחללו:

ובהוכחי עם החכם ההוא אמרתי לו פן יהיה חכם בעיניו על כן אומר לו כי זה האיש שאשתו בוחלת בו ומאוס בעיניה הרי הוא עובר על עשה של ואהבת לריעך כמוך ךצערה בצערא דגופא אפילו יהיה פרוש ממנה מכל מקום מעגנא ומצערא ומה דעלך סני לחברא לא תעביד ואם הוא מוכה שחין אפילו שניהם רוצים לדור זה עם זה מכל מקום עוברים על מצות עשה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ויען כי קיימא לן מצות עשה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו על כן מכין אותו לקיים מצות עשה הנ”ל עד שיתרצה לגרש ושוב יעיין במה שהסביר הרמב”ם סוף פרק ג’ מגירושין נמצה זה מגרש מרצונו ובדין והשתא אם מרצונ* לא מצאה חן ועובר על ואהבת לריעך יכול לשלחה מביתו בגירושין כל שכן אם מרצונו לקיים מצות עשה הנ”ל שיכול לשלחה בגט פטורין וצדקו דברי רז”ל ואין עול חס ושלום אלו דברי עמו וכשר הדבר לפניו:1

Incidentally, here’s a case where Hasam Sofer’s own opinion was solicited by the government (the Statthalter):

נשאול נשאלנו רבני’ מורי התורה ממקום גבוה שטאטהאלטערייא לברר ולפרש איזה העריות האסורים לעם ישראל על פי דת תורתינו הקדושה ומה מהם יש כח ביד חכמי הזמן להתיר לפי שעה או לא:

ולהשיב דברי אמת אומר תחלה אמנם יש מהעריות המפורשים בתורה ויש אשר אסרו חז”ל מפני סיג וגדר ואין שום חלוק ביניהם כי הכל מן התורה כמבואר במיימוני ריש הלכות ממרים … ואין שום הפרש בין איסורי דאורייתא לדרבנן כי כל העובר עליהם מורד בד’ ובתורתו ואינם נחלקים אלא בעונש העובר ובזה אין לנו עסק עתה לבאר העונשים. ובעריות דאורייתא אין קידושין תופסין ולא צריכה גט מה שאין כן בדרבנן:

הנה העריות בין דאורייתא בין דרבנן מפורשין בשלחן ערוך אה”ע סימן ט”ו … מכל אלו העריות בין דאורייתא ובין דרבנן אין כח לשום בית דין בשום מקום ובשום זמן להתיר ולהקל כלל וכלל [ועיין שם שהזכיר החרם דרבינו גרשם שלא לישא שתי נשים, ודין היתר מאה רבנים, וסיים:] אבל שארי העריות כולם הן דאורייתא הן דרבנן אי אפשר לשום רב בעולם ולא שום קיבוץ כמה רבנים להתיר אפילו כל שהוא בשום זמן:2

Hasam Sofer’s reiterated emphatic assertion that “there is no difference whatsoever” between Biblically and rabbinically prohibited unions suggests that just as we must certainly be stringent in a case of doubt involving a Biblically prohibited union, so, too, must we be stringent with regard to a rabbinically prohibited one; this is is actually a matter of some dispute, with some poskim applying the rule of ספק דרבנן לקולא, and others rejecting its application, for various reasons:

  • עריות are a special case, and treated more stringently than general prohibitions.
  • שניות are considered דברי קבלה.
  • We are dealing with פגם משפחה and a problem that will potentially extend throughout the generations.3
  1. שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק שני סימן קע”ד ד”ה ומ”ש עוד רמכ”ת – קשר []
  2. שם חלק ראשון סימן ל”ז – קשר, הובא באוצר הפוסקים סוף סימן ט”ו פרטי הלכות בעריות ושניות אות י”א []
  3. עיין אוצר הפוסקים שם ס”ק כ”ח בשם הבית משה וס”ק מ”ג בשם האחיעזר ועוד פוסקים. הן אמנם לא ראיתי גילוי דעת מפורשת בחת”ם סופר על נקודה זו – בנידון דס”ק מ”ג באוצה”פ הרי למעשה החמיר, כמבואר שם באוצה”פ, אבל לא משום כלל קבוע שצריכים להחמיר בכל ספק בדיני שניות []