A number of major nineteenth century European Aharonim discuss the validity of a transaction for the sale of Hamez which is not recognized by the secular government; a similar, and potentially even more serious, albeit less discussed, problem exists with the standard contemporary version of the Rabbinically mandated marriage settlement document, the כתובה.
From the classic modern analysis of the כתובה by Rabbis Michael Broyde and Jonathan Reiss:
III. The Enforceability of the Ketubah in American Law
The enforceability in American law of the ketubah payment is a matter that has rarely been litigated, although there is not a single case where a court has enforced the ketubah obligation to mandate a payment. Consider for example in 1974 a widow tried to collect the amount of her husband’s ketubah and claimed that the ketubah superseded her prior waver of any future claims pursuant to a pre-nuptial agreement between herself and her husband. The ketubah had been signed after the pre-nuptial agreement, and thus, if it were a valid contract, would have superseded it. In denying her motion, the New York Supreme Court concluded that “even for the observant and Orthodox, the ketubah has become more a matter of form and a ceremonial document than a legal obligation.”
Although the New York Court of Appeals, in a subsequent case, enforced a provision of the ketubah pursuant to which the parties agreed to arbitrate future marital disputes before a bet din, the court did not revisit the issue of the enforceability of the financial obligations included in the ketubah. While it is true that in dicta, an Arizona court suggested that financial obligations described in a ketubah could perhaps be enforceable if described with sufficient specificity, the practice has never been to seek to conform the text of the Ketubah to the contract requirements of American law. The description of the financial obligations — in zuzim and zekukim, which require determinations of Jewish law to ascertain the proper value — are not be considered sufficiently specific to be enforceable. So too the absence of an English text (where either the husband or wife are not fluent in Aramaic and Hebrew) and the absence of signatures of the husband and wife, would seem to make the ketubah void as a contract in American law.
When might a ketubah be enforceable in the United States? When it is executed in a country (such as Israel) where it is recognized as legally enforceable. This is because American conflict of law rules might determine that the rules governing the validity of the ketubah are found in the location of the wedding, where the ketubah was a legally enforceable document. To the best of these writers knowledge, no American court has ever enforced the financial component of a ketubah written in America either in cases of divorce or cases of death.
While the authors do not raise the question of whether the Halachah actually cares about the law’s attitude here, there does exist a limited literature on the topic, which includes discussion of a concern specific to כתובה: Hazal insisted not only on the existence of the husband’s obligation, but also on the wife’s confidence in that obligation (סמיכות דעת); if a woman knows that in contemporary, emancipated society, her husband can avoid the jurisdiction of Beis Din by turning instead to secular court, which will refuse to enforce the obligation, perhaps Hazal’s concerns for her security (perceived as well as actual) are unsatisfied? Alternately, Hazal were attempting to ensure that the wife not be קלה בעיניו להוציאה; if the husband knows that he can flout the Halachah, there may not be sufficient deterrence against divorce.
Here’s a discussion, including a personal account, by the great Galician authority Rav Avraham David Wahrman of Buczacz (“the Botchatcher”), whose stringent attitude is striking in light of his famous reputation for leniency:
טעיתי וכתבתי בכתובה בזה הלשון בקושטא ומזוניכי כו’ והשמטתי מתיבת ויהיבנא עד ומזוניכי ונזכרתי תיכף אחר החופה וכתבתי ההשמטה אחר חתימת יד העדים וחתמו את עצמם שנית
גם על ידי מה שלא היה פה נייר כהפקודה מהקיר”ה והכתיבה נכתבה על נייר פשוט ויש ליזהר שיהיה להשטר תוקף על פי דינא דמלכותא גם כן וגם בדיעבד צל”ע מצד סמכא דעתא
לזה נזדרזתי לכתוב התוספת כתובה על סך ת”ר זהובים פו’ על נייר כהפקודה בזה פשיטא שנסתלק כל חשש כי גם לכתחלה מותר לסמוך את עצמו אתוספות כתובה כשנאבדה הכתובה …
Across the Mediterranean, we have a pair of responsa by important Tunisian Rabbis, written a year apart, both to the same petitioner, and both quite stringent; Chief Rabbi of Djerba Rav Calfon Moshe Ha’Cohen’s responsum, dated 1924, discussed the problems, and some solutions, in detail:
נשאלתי מהחה”ש והכו’ כמה”ר ר’ מכ’לוף יאנה יצ”ו בכתובה שאינה עשויה על ידי סופרים אשר להם מאמר מהממשלה יר”ה כי שם בעירם אין סופרים ונוהגים לכתבה על ידי מי שירצו ויחתמו בה ב’ עדים פשוטים אם יש בזה איסור משום שוהה עם אשתו בלא כתובה או דילמא כיון דעל פי הדין העדים הפשוטים כשרים הם לזה אין לחוש:
תשובה כפי מה ששמענו שלפי החוק אין הבית דין הממונים מהממשלה יר”ה נטפלים לכתובת האשה רק אם היא כתובה וחתומה על ידי ב’ סופרים אשר להם מאמר המלך יר”ה יש פנים לאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה על ידי סופרים שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה
ויש לדמות זה למה שכתב הרשב”ש בתשובה סימן ש”כ והב”ד מו”ה עה”ש סימן ס”ו אות ד’ בקצרה שאין להניח הכתובה ברשות הבעל שכל עצמה של כתובה אינה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וכיון שהכתובה ברשות הבעל אם תקניטנו יקרענה ותהי קלה בעיניו להוציאה ויפטרנה בלא כלום ע”ש והכא נמי הו”ל כאלו הכתובה ברשות הבעל שאם תקניטנו לא ישמע אל החיובים המוטלים עליו מצד הכתובה ואין מי שכופהו על זה וכאמור.
וכן מצד תקנת בנות ישראל היה ראוי לשום לב שלא יהיו חס ושלום כשבויות חרב אצל בעליהם ואוכלים את אשר יביאו מבית אביהם או יכלו אותם ולא ימצאו דרך לגבות כתובתם בעת הראוי.
והיה ראוי שיבוא החתן קודם החופה לפני הסופרים פה או במקום שיש שם סופרים ויקנו ממנו ויכתבו לו הכתובה ואחר כך ישוב למקומו ויעשו החופה אלא שזה קשה בעיניהם כנראה לעשותו ומזה נהגו במקומות הדומים לעיר הנזכר שאחרי החופה באים וכותבים.
ואם קשה להם זה יכולים להשתדל למנות ב’ סופרים מעירם במאמר המלך יר”ה.
ואם גם זה קשה להם אם מצד מציאות אם מצד הממשלה יר”ה יש לתקן לשעה באופן זה שיכתבו הכתובה בנייר הממשלה יר”ה הראוי לזה ויחתמו ב’ עדים בכתובה. ואחר כך יוסיף החתן לכתוב
בהיות כי פה עיר פלוני אין סופרים מאחינו הממונים מהממשלה יר”ה לכן אני החו”ל מקבל עלי עדותם של העדים פלוני ופלוני הנזכרים כעדות ב’ סופרים כשרים הממונים מהממשלה יר”ה ממש. וכן אני מודה בכל האמור מעלה פרט פרט ומחויב אני בו. והבית דין הי”ו ידונו על זה כדת משה וישראל והיה כל זה בקש”ם בדל”ב יום פלוני שעה פלונית
ויחתום שמו ואחר כך יכתבו ב’ עדים אחרים
אנו עדים חתומים מטה ראה ראינו כשחתם פלוני בן פלוני חתימתו הנזכרת ביום הנזכר
ויחתמו שמותיהם ובאופן זה על הרוב כי יהיה כח בית דין יפה לדון בזה. אך אין הדבר כל כך מוחלט אצלי שמועיל לפי חקי הממשלה ומכל מקום יועיל זה לימים שבינתים עד שיפנה החתן מעסקיו וילך אל מקום שיש שם סופרים ויכתוב לה כתובה כראוי
[אה”ב עיין בישיב משה חלק ב’ סימן (קמ”ב) [קע”ב] שכתב דלפי הנימוס כתובה שאינה עשויה על ידי סופרים אינה כלום ונלע”ד שיש להחתן להוסיף שחייב בקש”ם עצמו גם כן לחדש כתובה זו על ידי סופרים של הממשלה כשימצא שעה”כ [= שעת הכושר] ולא יהיה יותר מזמן פלוני דהיינו ששה חדשים או שנה] הכו”ח ביום ח’ תמוז יה”ל התרפ”ד ע”ה כלפון משה הכהן שילט”א:
Chief Rabbi of Tunisia Rav Moshe Sitrug’s responsum, dated a year later, is terse, blunt and uncompromising:
לעיר בנגרדאן יע”א שנת תפר”ה להחה”ש השו”ב כמה”ר ר’ מכלוף יאנה הי”ו
שאלת על ענין הכתובות שאינם עשויים על ידי סופרים:
תשובה דע כי כל כתובות שלא נעשו על ידי סופרים הכתובות ההם פסולות ואין בהם ממש וכאלו לא נכתבו וצריך לחזור ולכתוב כתובה אחרת בנייר תמבר’י ועל ידי סופרים וצריך לילך אל עיר שיש בה סופרים:
We close by noting Rav Moshe Feinstein’s endorsement of the suggestion of his son-in-law R. Moshe Dovid Tendler to attach to the standard כתובה an English translation of the traditional conjugal obligations of the husband, acceptable to a court, although the stated rationale was not to satisfy the Rabbinic requirement of כתובה, but to prevent the husband from obtaining a civil divorce and leaving the wife an Agunah without a Get:
ז’ תשרי שדמ”ת
למע”כ חתני כבני האהוב לנו מאד הרב הגאון מוהר”ר משה דוד טענדלער שליט”א.
הנה בדבר כתיבת שטר באנגלית שבו מתורגמים ענייני התחייבות הבעל לאשתו שבתנאי הכתובה הנהוגים לנו מדורי דורות, כדי ששטר כזה יוכל להתקבל בערכאות ויועיל, בכמה מקרים, למנוע שהבעל יעזוב את אשתו בגירושין דערכאות (דיווארס) ויעגנה בלא גט, הנה ראוי ונכון לנהוג כן לכתחילה ואין שום פקפוק לצרף שטר זה האנגלית לכתובה הרגילה.
בברכת כוח”ט בסשצ”ג, חותנך אוהבך בלו”נ,
משה פיינשטיין